מחייו של פשוט-עם בירושלים, 2012

שש וחצי בערב ביום שלישי בירושלים, אחד במאי 2012. אני לוקח את הקטנה לשיעור פסנתר, יורד מרחוב הפלמ"ח ומבקש לפנות שמאלה. אי-אפשר. סרט פלסטיק אדום-לבן לכל רוחב הרחוב, לידו משולש חירום משטרתי ועליו הכיתוב "תאונה". אי-אפשר להיכנס לרחוב.

שני שוטרים עומדים במקום, פינת רחוב הפורצים. הרחוב חסום. אלא שליד השוטרים עומדים שני בחורים מוצקים. ז'קטים קיציים קצרי-שרוולים, תפיחות של אקדחים בצידי הגוף, אזנייה עם חוט דק. מאבטחים רשמיים. רק אז אני מבין שבניגוד לכתוב, אין מדובר בתואנה. הרי זה רחוב הפרוצים, רחובה של המורה לפסנתר, שהוא גם הרחוב שבו התגורר בנציון נתניהו, אביו של ראש-הממשלה.

ה"תאונה" אינה תאונת-דרכים. הרחוב נחסם ככל הנראה כי "הוא" בא לבית אביו המנוח. ואסור לנסוע ברחוב. את הקטנה אני משאיר בפינה, לאחר שאני מסביר לשוטרים שהיא בדרכה לשיעור פסנתר. התווים בידה, הם רואים. היא הולכת ואני מלווה אותה במבטי עם הערב היורד.

ליתר ביטחון אני מחייג למוקד המשטרה, "100".

"אני אמור לקחת ילדה לשיעור פסנתר ברחוב הפורצים ואמרו לי שיש שם משטרה ושחסמו את הרחוב בגלל תאונה."

"מיד אבדוק, אדוני", אומרת המוקדנית.

"לא, אין שם תאונה", היא חוזרת אליי לאחר שתיים או שלוש שניות. "אבדוק, אולי ברחוב על יד.."

ומיד מוסיפה: "לא, גם שם אין תאונה. אתה בטוח שהרחוב חסום?"

"כן, עם משטרה ומשולש חירום שכתוב עליו 'תאונה'".

"אין לנו כרגע שום תאונה בירושלים, בכלל."

"ברוך השם", אני עונה.

"ברוך השם, ושיהיה לך יום נעים", מסיימת המוקדנית את שיחתנו.

כמעט שעה וחצי לאחר מכן, החושך כבר ירד על ירושלים. אני בא לאסוף את הקטנה מרחוב הפורצים. אבל הרחוב עדיין חסום. כעת יש אור כחול מהבהב מעל משולש שכתוב עליו "משטרה". שוטרת צעירה ניצבת במקום. המשמר הפרטוריאני עזב, לשני הבחורים המצוינים אין זכר. נראה שהוא (ביבי, מנהיגנו היקר) כבר עזב את המקום. מי יודע. אולי רק "הגברת" שם, אולי יחד עם הילדים היקרים. אין לדעת. אבל הרחוב חסום. ילדה צריכה לצאת משיעור פסנתר וללכת כברת-דרך בחושך. כמה טוב, היא תעשה זאת בחסות האבטחה המעולה של ראש הממשלה, של אשתו, של משפחתו, של דירת אביו המת.

חג חירות הנה הוא בא

החתימה הראשונה על הכרזת העצמאות של ארצות-הברית

זה יקרה בקרוב מאוד. אצלם יחגגו, אפילו אצלנו יחגגו פה ושם. אבל האמת חייבת להיאמר: לא אצלם ועוד פחות מכך אצלנו יהיה זה רק יום של חג. מעט מאוד עוסקים אצלנו בכך – לפחות בכל הנוגע לשיח הציבורי או לשרידי התקשורת העצמאית. אני מתכוון למה שככל הנראה יקרה בספטמבר: ההצהרה של הרשות הפלסטינית על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67.

ראשית, שלא יהיה ספק: כל העולם יכיר בה. מדינה אחר מדינה, בקרנבל של ימים אחדים, יכריזו על הכרתם במדינה הפלסטינית, שתיקרא בוודאי פלסטין.

גם אם דני איילון יקצר את כל הרגליים של כל כורסאות השגרירים הזרים, גם אם נתניהו ינמיך את קולו באוקטבה נוספת וידבר על "תשתיות טרור" ו"חמאסטן", על "עוד ספטמבר שחור", על "גורמים זרים הבוחשים באזורנו" ועל הצורך "למצוא פתרונות לנושאים העומדים על הפרק אך ורק בשולחן המשא–ומתן". אפילו אם ממשלת ישראל תתנגד ותשלח "שגרירי הסברה" לכל פינות העולם, תחוקק עוד "חוק נכבה" כדי להעניש כל מוסד או רשות במדינת ישראל שיציינו את יום העצמאות הפלסטיני. זה יקרה: המדינה הפלסטינית תקום ותזכה להכרה גדולה לאין ערוך מההכרה שיש למדינת ישראל.

בירתה הפונקציונלית הזמנית של פלסטין תהיה ברמאללה. באורח סמלי הם יבקשו להקים את השגרירויות הזרות קרוב ככל האפשר לירושלים. הם יצליחו בכך. לכל הגרוע מבחינתם, רמאללה תתמלא שגרירויות זרות, לעשרות. מבחינת ה"הסברה" הישראלית משמעות הדבר היא שיקום מוקד תקשורתי הומה ביותר של שגרירויות על שגריריהן, נספחיהן ודובריהן, שיתבטאו ויציגו חומרים מצולמים מתוך נקודת המבט הפלסטינית, חמש דקות מירושלים.

אבל המציאות אינה רק מלים.

פלסטין תקים לה צבא. יהיה איזשהו איחוד של גורמי ביטחון פלסטינים, של קבוצות חמושות אלה ואחרות, ולאיחוי הכולל ייקרא צבאה של מדינת פלסטין. יתכן מאוד שהצבא הזה יפתח בגיוס מסביבי של חיילים. המאגר הראשון שהם יבקשו לגייס מתוכו יהיה אלפי העצירים והאסירים הפלסטינים שבידי ישראל. אפילו אסירים ערבים–ישראלים עשויים להיות מגויסים לצבאה של פלסטין. כך יכריזו עליהם הפלסטינים כשבויי–מלחמה. העולם יכיר בכך. הצלב האדום ידרוש אפשרות לבקר את האסירים והעצירים הללו, חיילי צבאה של מדינה מוכרת המוחזקים בידיה של מדינה אחרת, במסגרת סכסוך מלחמתי.

[תזכורת: ישראל העניקה אזרחות לג'ונתן פולרד בהיותו בכלא בארצות–הברית. שונה, אבל שווה אזכור]

לפלסטין – עם הקמתה – יהיה סכסוך גבולות עם שכנתה ישראל. היא בוודאי תדרוש לקבל לאלתר את השטחים שהעולם יכיר בהם כגבולות פלסטין העצמאית והלגיטימית. אבל בכך לא יסתיים העניין. פלסטין בוודאי תחתום על כל מיני אמנות בינלאומיות, על הסכמים עם מדינות אחרות וכל כיוצא בזה. במצב כזה יקשה מאוד על ישראל להתמיד בסגר הימי והאווירי על עזה, וגם סגר אווירי על הגדה המערבית יהיה בעייתי מאוד. ראשית, דייגי עזה יוכלו לצאת לים, למים הטריטוריאליים של פלסטין. עד מהרה אזרחים פלסטינים שיחזיקו בדרכון פלסטיני יוכלו לצאת ולנסוע לירדן, למצרים, לעולם כולו.

ישראל תוכל להגיב בסגירת הגבולות עם פלסטין. הגבול המוחשי והברור היחיד הוא הגבול עם עזה. ישראל תוכל לסגור אותו טוטלית. בגדה המערבית המצב יהיה מורכב לאין–ערוך. הבלילה הבלתי–אפשרית בין התנחלויות וישובים פלסטינים תיצור מצב בלקני אף יותר ממה שאנו רואים היום. מחסומים יהפכו למעברי–גבול אד–הוק. יתכן שישראל תאיץ את בניית החומה–הגדר. החיכוך יגבר ודם רב יישפך, בין שתי המדינות. יש לשים לב: על פלסטין לא יחולו הגבלות בנוגע לחימוש צבאה.

אבל הסגירה הזאת משמעה גם הפרדה, הינתקות. ישראל תוכל לא להמיר שקלים לרשות הפלסטינית, לא לייבא ממנה ולא לייצא אליה, ולמעשה לנתק את עצמה מהכלכלה של המדינה הפלסטינית. גם חשמל, מים ויתר השירותים הניתנים כיום לשטחים הפלסטינים ולרשות הפלסטינית לא יינתנו עוד. מדינה אינה מספקת חשמל למדינה אחרת ללא הסכם מדיני תקף.

בידי ישראל, לפחות במידה רבה, תהיה הברירה: להיכנס למאבק בכל המישורים שציינתי ויותר מכך, או להידחק להכרה כלשהי בפלסטין ולהתקדם להסכם מדיני איתה. החל מענייני חשמל, מים, תעופה ושיט, ועד לגבולות. בכל הדברים הללו אינני מאשים בלעדית את ישראל או אפילו את ממשלת נתניהו במצב הנוכחי, אבל ספטמבר 2011 עשוי בהחלט להטיח בפניו של נתניהו אמת שהוא מסרב לקבל: המציאות אינה רק אוויר חם של "הסברה" ומלים למיקרופונים. חוסר מעש מזמין את המציאות לנהוג על פי דרכה.

חג שמח.

אני בעד מהפכה במצרים

(מלכת מצרים: לא היה לה תחליף)

 

 

אני בעד מהפכה במצרים. לא בעד כל מהפכה, אבל בעד כמה מהפכות אפשריות. כל מהפכה שתביא ליתר דמוקרטיה, לסילוק משטר רודני ומושחת הרבה מעל לממוצע המערבי – טובה בעיניי. אני קורא את דברי הפרשנים ורואה כיצד הם מעבירים קו ישיר בין נפילת משטר מובארכ במצרים ובין עליית האחים המוסלמים. למה? מנין? אותם עיתונאים – גם אלו שמרבים לעסוק במצרים ואפילו לשהות בה מדי פעם – אותם פרשנים, חזאים, מומחים, אנשי האקדמיה ואנשי המודיעין בעבר ובהווה שלא ראו כמה פריך המצב במצרים, גם אינם מפעילים ביקורת–עצמית בדברם על עתידה של מצרים. מהפכה אין פירושה שלטון האחים המוסלמים. דומה שגם האחים המוסלמים עצמם מודעים לכך, אם לשפוט לפי מה שנשמע מפי אנשיהם תוך כדי הדרמה ברחובות הערים של מצרים. ועוד מדרגה קטנה במעלה הביקורת העצמית: מי אמר שהאחים המוסלמים רוצים לשלוט במצרים כעת?

 

בכל אופן: אני בעד מהפכה במצרים. משטר נאצר–סאדאת–מובארכ הקים למצרים נשיאים שהם פרעונים. עסקה פשוטה: פרעה מספק חיטה וביטחון לעמו, ועמו סוגד לו כאל, או בכל אופן סוגד לכיסאו הרם. בעולם וגם בישראל קיבלו – עם קריצת–עין פחות או יותר גלויה – את המשטר הכמעט–טוטליטרי במצרים כ"רע הכרחי" כמין "זה מה שהם מסוגלים" שמיד אחריו באה התוספת: “הרי האלטרנטיבה גרועה פי כמה". למה? המצרים חושבים אחרת, ומצרים היא של בני–עמה, ושלהם בלבד. הם מאסו בשלטון הנוכחי, מאסו בראשיו ויתכן שגם מאסו בשיטה. הם יודעים טוב מכולנו: זאת אינה דמוקרטיה, זה אינו חופש–עיתונות, זאת אינה מדינת–חוק והסיכוי של מצרי צעיר (ואחוז הצעירים באוכלוסייה עולה במהירות) להצליח תלוי בעיקר בקשריו עם היושבים על ברזי–המדינה. לא צריך לראות 100 סרטים מצריים מהדור האחרון כדי להבין זאת. מספיק לראות חמישה או עשרה.

 

יתרה מכך, אני בעד מהפכות בכל ארצות ערב. לוב? בוודאי. אלג'יריה? היא זקוקה להקמה–מחדש. מרוקו? משטר אימים מלוכני שמחזיק את המכסה יפה–יפה על סיר שיכול לרתוח. סוריה? ירדן? תימן? מדינות המפרץ? כוויית? עיראק? רעיון מדינת הלאום לא בדיוק התממש בהצלחה עם תום הקולוניאליזם ששלט בערבים. המערב מסכין עם שלטון של מלכים ונסיכים, עם דיקטטורים "מהפכנים" שהוותיק שבהם הוא מועמר קדאפי בלוב, בה אין מזכירים אותו בשמו אלא פשוט אומרים "הוא". המערב מקבל דריסה של זכויות האדם, ביזוי האישה, עבודת ילדים, השתקת מתנגדי משטר, “העלמת" עיתונאים או פשוט רציחתם. העולם מקבל שבסעודיה תונהג השריעה בגרסתה הימי–ביניימית, שיהיה אסור ליהודי להיכנס לממלכה הסעודית, שייאסר על נשים לנהוג בה, שלא יותר לבנות בה כנסייה בעוד באירופה בונים מסגדים למכביר.

 

כעת, לראשונה, לאחר תקדים תוניס, מסתבר שהמוני צעירים שמחוברים לעולם לפחות דרך מחשב ומודם, טלוויזיה וצלחת–לוויין, החליטו לומר "די". לא בשם רטוריקה מתלהמת, לא בשם כבוד אבוד או גאווה ערבית, אלא על היעדר נאורות במובנה המערבי: כבוד לאדם, מזון די צורכו, אפשרות לעבוד למחייתו, סיכוי ללמוד ולהתקדם תודות להשכלה בתחומים מעשיים. בכל הערוצים, בכל העיתונים, בכל התמונות ברשת, קשה מאוד למצוא אדם בלבוש דתי בהפגנות במצרים, קשה מאוד למצוא אישה רעולת–פנים. ג'ינס, מעילי–רוח, חולצות מערביות. עד כה היה מקובל לומר שבעולם המוסלמי מאמצים את הכלים של הטכנולוגיה המערבית, אבל לא את הערכים הכרוכים בהם. המשוואה הזאת, שהייתה נכונה, השתנתה כעת לבלי–הכר. בעולם של 2011, יש כלים טכנולוגיים שהם כשלעצמם ערכים, כך שאין אפשרות לפרק את החבילה. יש פייסבוק? יש מגע בין אנשים ויש העברת מידע. יש טוויטר? קשה להסתיר חדשות. יש ריבוי ערוצים, לוויין וטלוויזיה באינטרנט? כל אחד הוא עיתונאי. חופש המידע, חופש ההתאגדות, חופש הדיבור, חופש המחאה, החופש לשאול שאלות קשות – הכל מגיע לכל מקום. גם לעולם הערבי, גם אם הוא עדיין לא מצטיין בחשיבה ביקורתית.

 

קרוב יותר לעיירתנו, אני מניח שרבים יאמרו "כן, אבל…” ויסבירו שהאינטרס הישראלי הוא שיישבו בשלטון "אנשים חזקים" שאפשר "לסגור איתם עניינים". מי שסבורים כך אינם דמוקרטים אמיתיים, אינם ישרים כלפי הציבור שבחר בהם, הציבור הישראלי. שלום ממשי יתכן (כנראה רק) במפגש מתרחב והולך בין העמים. נתניהו הורה לשריו לא להתבטא בנושא מצרים. פואד (בעל שעות מובארכ רבות ולא פחות מכך צ'פחות שהוחלפו בין שני הקשישים המזרחיים) אומר ש"אין תחליף למובארכ". בוקר טוב בנימין בן–אליעזר: לכל אחד יש תחליף. זו כמעט הגדרתה של דמוקרטיה. ואפילו לפרעה היה תמיד תחליף.

 

במקום לשתוק, היה עדיף לדבר על הרמה ההומניטרית, על הדמוקרטיה, על חופש העיתונות, ומיד לאחר מכן על כל מה שישראלים (אני מדגיש: ישראלים ולאו דווקא המדינה) יכולים לעשות ולהראות למצרים – מטכנולוגיה חקלאית ועד למערכת המשפט. הכל. לדבר על הרצון לקיים מפגשי–ספורט, על הרצון לשתף פעולה בתחומי התרבות, על האהדה שלנו לנבחרת הכדורגל המצרית כשהיא מגיעה (שלא כמונו) למונדיאל, לדבר על המוזיקה המופלאה שנעשית כאן ושואבת כה רבות ממצרים ומכל הסביבה. לעשות את כל אלו ולחכות בסבלנות.

 

ואולי, אולי, בעתיד הרחוק, כשישררו גם שלום וגם חשיבה ביקורתית, יהיה מי שיאמר שכל היופי הזה לא התחיל בתוניס, אלא קצת–קצת קודם. מתי? כשמדינה מזרח–תיכונית מדורדרת אחת התעשתה והרשיעה נשיא באונס, לאחר שזמן–מה קודם לכן שלחה שר–אוצר לכלא, העמידה לדין ראש–ממשלה, אולי ביטלה מינוי של רמטכ"ל על שום היותו לא בדיוק בדיוק דובר אמת (ואומר כעת "לכאורה"), ועוד קודם לכן הרשיעה קצין מעוטר ו"עתיר זכויות", “אלוף שלושת הפיקודים" וגיבור החווה הסינית, וקבעה סטנדרטים אחרים. ראו את זה בלוויין, קראו על זה באינטרנט: אין יותר סודות.

 

שקיפות או פינוי הכיסא.

 

ו-2010 טרם הסתיימה (או: בזמן שנעדרתי מהבלוג)

השרפה

הכרמל נשרף ואין איש אחראי. תמרון פוליטי של ביבי והנה גם אין צורך לחקור. ומה כואב לממשלת הימין? “איך הגענו למצב שאנחנו נזקקים לעזרה של מדינות זרות". גאווה לאומית חלולה ומלל של רהב, זו מהות הממשלה ואלו התופסים בה מקום.

בשולי הדברים, מתגלה גם המבנה האמיתי של מדינת ישראל: מדינת האזרחים ובנפרד ממנה, כמעט ללא קשר, מדינת הצבא.האם כשנגמר החומר מעכב הבעירה שבידי שרותי הכיבוי, לא היה חומר כזה בבסיס חיל–האוויר ברמת–ישי, למשל? האם מצב המוכנות של בסיסי צה"ל דומה למצב המוכנות של שרותי הכיבוי האזרחיים?

ובתוך מדינת האזרחים יש מדינה נוספת, עצמאית, חזקה, מצליחה ביעדיה: מדינת החרדים. האם מישהו מתאר לעצמו ש-50 מליון ש"ח לישיבות היו מתעכבים שנה וחצי, כמו 100, 200 או יותר מליון ש"ח שהיו אמורים להגיע לשרותי הכיבוי ולא הועברו? האם גם אז היה אלי ישי מסתפק בכתיבת תזכורת על נייר רשמי של משרדו?

עולם כמנהגו נוהג, חלם בשלטון חכמיה מגלגלי העיניים. האם נפגעי השרפה יטופלו כמו חלק ממפוני התנחלויות עזה? האם יצרני החומר מעכב–השרפה, שפתחו את המפעל בלילה וייצרו כמות נוספת, יקבלו תשלום במועד? או ששוב יספרו לנו על איזה "נער במשרד האוצר" שמעכב את התשלום?

ולא נשכח לשאול שוב: האם חרדים אינם יכולים לשרת שירות לאומי מלא, כחובה, בשרותי חירום למיניהם? כתצפיתנים ביערות, כחובשים, ככבאים, כשוטרים, כנהגי–חירום. בכל אלו אין פקידות פלוגתיות ואין נשים חשופות במקלחות קרובות. אפילו אפשר לחזור הביתה בערב, ללמוד דף יומי, להתפלל.

מדינה ובה אזרחים אמיצי–לב, סולידריים, מהירי–תגובה; ובאותה מדינה ממשלה רעה, טיפשה, אטומה, צינית, חלמאית ומעליבת–אינטליגנציה.

 

שנאת הזרים

שתי אותיות. זה כל מה שצריך במדינת ישראל כדי לקבל רישיון לנבל את הפה ולהשפיל בני–אדם, כדי להפריח דברי–בלע ולעודד פגיעה בזולת. שתי אותיות בלבד: ר' ו–ב'. זכית בהן והצמדת אותן לפני שמך? מותר לך לפלוט כל דבר. מה שמותר לבעל תואר "רב" אסור לאזרח מהשורה.

לעודד פגיעה בזרים? לבזות בעלי עור כהה? לפגוע בצלם אנוש? להתגדר בעליונות–הגזע? מותר גם מותר. וגידול פרא אחד מנביט את משנהו. בעלך רב? הרי את רבנית, ומה שמותר לו מותר גם לך. ואם לוחצים על בעלך לא להגזים, להנמיך את הטונים, אולי כי הוא בכל–זאת עובד מדינה ומקבל את שכרו לפי חוקים אזרחיים, בכפוף למערכת של חוק ומשפט מטעם המלכות – אם בעלך המסכן נאלץ קצת להיזהר, הנה את, בחסות שתי האותיות שלו וסיומת נקבית – “רבנית" – יכולה לומר הכל. ציור הזר כשטן, דאגה לטוהר הגזע, חרדה לשלום הבנות של הגזע הטהור, קריאה לאפליה, להתעמרות, להשפלה של מי שאינו בן השבט שלך.

ובמדינת ישראל כל זה נקרא באחד משני שמות: “דיון מקצועי בתחום ההלכה" או "הנהגה רוחנית". ומי אנחנו, אזרחים פשוטים, יהודים בני יהודים אבל חסרי ר' ו–ב' לפני שמנו, מי אנו שנתערב בדיון במקצוע שאינו שלנו? ומה לנו ולהתוויות רוחניות של מיני גורו וסוואמי ומסטרים רו–חניים למיניהם מהסוג היהודי, עטוי הכיפה והזקן? בנפלא מאיתנו אל לנו לחקור. רק לציית.

ככה זה במדינת ישראל: ל"מנהיג רוחני" מותר הכל. גם אם המנהיג הרוחני – כמעט תמיד עובד מדינה בפנסיה או אפילו עדיין מועסק בפועל – מרשה לעצמו להשתלח, להסית, לנבל את הפה, להעליב ואפילו לפגוע בציבור שלם. אפילו חסינות בפועל מפני החוק שמורה לו.

 

אני מנסה שוב ושוב למצוא הבדל ממשי בין התופעות הללו ובין האסלאם הקנאי ביותר, מאל–אזהר ועד קום שבאיראן, מנסה, הופך והופך, והבדל ממשי אין.

רוח–אללה ח'ומייני היה מקצוען הלכה מוכר, גם אם לא גדול במיוחד. והוא היה מנהיג רוחני. זכה רוח–אללה לסיעתא דאללה ואיחד דת ומדינה כפי שלא עשו בשום מקום מזה מאות שנים. מקצוען רוחני, ללא ספק. מודל לחיקוי (השיעים קוראים לכך "מרג'ע א–תקליד").

בכל זאת, ניקח נשימה: אצלנו הם עוד לא הצליחו. לא לגמרי.

 

ירי בדרום

בנימין נתניהו, אני זוכר תמיד, לא חזק בעניין תמונות של ילדים במשרדו. שלושה ילדים יש לו, והתמונה של בתו הבכורה נעדרת. בתשובה לשאלה מדוע, הוא ענה פעמים לא מעטות שהתמונה בתיקון. אינני יודע האם היא שבה מתיקון. אינני יודע האם הוא הוסיף את תמונת נכדו, שנולד מהמצולמת–הנעדרת–מהתמונה. אבל אם, אם, אם במקרה יש עוד מקום שם על המדף או השידה או האח החמימה במשרדו, אני מציע לו ללכת על מהלך מקיף: יוסיף–נא כבוד רושממשלה גם 15, 20 או 30 תמונות של זאטוטים חמודים. לא שלו ביולוגית, אבל… כאלו שהוא חתום עליהם כל עוד הוא רושממשלה. ילדי הגן בקיבוץ בדרום (אסור לציין את שמו) ששוב זכו שייפול טיל עשרות מטרים (אסור לומר כמה) מהגן שבו הם מבלים את היום, ילדים ששוב זכו שייאמר עליהם ברדיו "רק בנס לא אירע כאן אסון גדול". 15, 20 או 30 ילדים (האם מותר לומר כמה?), שמגיע להם גן ממוגן, שלא לומר הפסקה מוחלטת של כל ירי לעברם. ילדים שהמדינה היא גם מדינתם, שהממשלה אחראית גם עליהם, ילדים חטופים מול עזה, חטופים על–ידי ממשלת שרפת–הכרמל. יניח ראשממשלה את תמונותיהם במשרדו, ילמד–נא את שמותיהם. עוד עלול לבוא הבוקר שבו הוא יזדקק למידע הזה.

הוא הרי זריז בענייני שמות: עוד בטרם כבתה האש בכרמל (“הקרב יוכרע באוויר", אמר הסרן מהסיירת) וכבר היה לו שם למותג–תוצרת–ארצנו: “טייסת אלעד", על שם אלעד ריבן בן ה-16, שמסר את נפשו ככבאי מתנדב. נהרג באוהלה של הצלת–חיים.

ובינתיים, מומלץ לראשממשלה לגשת אל עובדיה יוסף. מי שיודע כיצד מדוע ולמה פרצה השרפה בכרמל בוודאי מחזיק גם איזה מודיעין על טילים שעתידים לנחות על ראשיהם של ילדים יהודים.

 

התעללות בתלמיד בית–ספר

ובינתיים, בירושלים, נערים התעללו בחברם במשך שנתיים, התעללות פיזית ונפשית, עד כדי התעללות מינית. זה התחיל כשהם היו בני 12, והיום הם בני 14. “תלמידי בית–ספר יוקרתי בירושלים", זה כל מה שמותר לנו לדעת (מחשש שהורים, עיתונאים ובעלי דעה יטווחו את טיליהם?) התלמיד הנפגע עבר/הועבר לבית–ספר אחר. הכל מוכים בתדהמה. איש לא ידע, פרט לחברים של הנפגע, הנרדף, הקרבן. ומדוע? כי עקרון עליון מושל בילדים, בנערים ולא פעם גם במבוגרים במדינת ישראל: “לא להשתנקר".

האם מערכת החינוך עושה משהו כדי לשבור את עיקרון העוועים הזה? האם ראשממשלה קם לומר משהו (איזה "וורט"? איזו אמירה "ערכית"?) האם יש איזה מנהיג רוחני שיודע להנחות אותנו, כבשים תועות שכמותנו?

או שסתם נפעיל הגיון בריא וננחה את ילדינו באורח ברור: יש דברים שעליהם אסור לשתוק. יש דברים שחייבים להוציא לאור. גם אם הם אינם נוחים לשלטון, שמעדיף להסתתר מאחורי מדיניות של עמימות.

 

אבי כהן

תאונת דרכים בעיר. פגיעת ראש. מוות לאחר שמונה ימים. זה קורה לא פעם ולא פעמיים, עם או בלי הג'ינגלים הפונים ל"שר התחבורה והבטיחות בדרכים, "מר ישראל כץ", ובלי קשר למספרי הסף והרף והרצפה והתקרה שנקבעים למספר ההרוגים (“השנה לא עוברים X הרוגים!”)

אלא שהפעם הנפגע הוא אדם ידוע ואהוב מאוד על–ידי רבים, כוכב כדורגל גדול, אישיות בולטת, בחור כריזמטי ובעל זכויות בתחומו, כולל ייצוג מכובד של מדינת ישראל.

והאיש – כמה טוב – חתם על כרטיס "אדי", הסכמה שלו מראש לתרום אברים במקרה אסון. והוועדה האמונה על כך בבית–החולים הכריזה שהוא מת מוות מוחי. ואומרים שהמשפחה עמדה להסכים לתרום את אבריו. ואז, כך אומרים וכותבים בכל מקום, הם נועצו בעוד כמה רבנים, והחליטו לסרב לתרום. האם היה זה "דיון מקצועי בתחום ההלכה" או עצה של מנהיגים רוחניים?

האיש המסכן כבר מת ונקבר, בטרם סוכמו מספר ההרוגים בכבישים לשנת 2010. אתם מתארים לעצמכם אילו הכבד היה נתרם לישראלי–ערבי וכלייה אחת הייתה מצילה ישראלי–יהודי, ונפליג בדמיון ונציל ישראלי–יהודי–חרדי באמצעות כלייה אחרת? אתם מתארים לעצמכם ש"ידיעות אחרונות" היה מחמיץ תמונת–מחזור? שמכבי תל–אביב הייתה מחמיצה הזדמנות להזמין את השלושה ביחד למשחק ביתי בבלומפילד? לא במדינתנו.

תרומה כזאת הייתה מועילה בתוספת רבית דרבית. אבי כהן ומשפחתו זכו לתועלות רבות תודות למעמדו. הם חוו זאת במהלך שמונת הימים הנוראים בבית–החולים. חבל שמיני "מנהיגים רוחניים", “גדולי דור" או איך שהם לא יכנו את עצמם, הטו אותם מלקיים את רצון הנפטר, שהרי מדובר בפיקוח נפש, לדעתי הלא–מקצועית והלא–רוחנית בעליל.

הקוזקים מאיימים בתיק"ו

במאמר מרתיח במיוחד באתר YNET, ב-4 בנובמבר, יום השנה ה-13 לרצח יצחק רבין, כותבת יעל משעלי: “עד הגירוש-התנתקות הייתה לנו 'טראומה לאומית' אחת והתוצאה הייתה 1:0 לטובת השמאל-החילוני-הציוני-יפה-הבלורית-והתואר שהדתיים רצחו לו את ראש הממשלה. מאז הגירוש-התנתקות שביצעו הצבא והמשטרה בשם ממשלה חילונית עם אג'נדה שמאלנית, אנחנו תיקו לגמרי."
כמקובל במקומותינו, מיד בפסקה השנייה, משעלי מגלגלת את עיניה: "אני יודעת ש'אי אפשר להשוות', זה היה רצח פוליטי וזה היה פינוי-פיצוי-שיסוי בהתאם לחוק, אני יודעת. אבל ברמה של טראומה לאומית, כזו שחצי העם מרגיש חורבן הבית, כזו שחצי העם מאשים את הצד השני, שהדיה יהדהדו עוד שנים רבות, שהאפטר-שוקס לא פחות קשים מהאירוע עצמו וכו' וכו', בעניין הזה אנחנו תיקו."
ואם בכך לא די, קובעת משעלי שיאים חדשים בתנע סיבובי של גלגלי עיניים בעלי ספין ימני כשהיא מלינה על חוסר חשבון-נפש ועל חוסר אחריות אישית, ובדרך גם מייחסת את העברת יגאל עמיר ל"כלא של מחבלים" וכן "ביקור פוגרומצ'יקי אצל נעם פדרמן" ל"רצון ללבות שנאה". ולקראת סוף הטקסט שלה מגיעה למסקנה חנוונית: שהדתיים הפסידו יותר. או כדבריה: "כי הם מיעוט וגם כי להם עדיין יותר איכפת. הם גם רצחו את רבין והם גם גורשו… הם גם משקיעים הכי הרבה בחברה, בחינוך, בשילוב, בעיירות פיתוח וגם לא סופרים להם את זה…"
נדמה לי שלא יכולה להיות דוברת טובה יותר לשבט הקוזקים הנגזלים מאשר יעל משעלי. אפשר וצריך בהחלט להזכיר לכותבת הדברים הדוחים הללו ש"פוגרומצ'יקים" הוא כינוי מדויק דווקא לגוזלי האדמות הסדרתיים, מגרשי התושבים הילידיים הערבים מימי 1968 של לוינגר בחברון ועד יזמי הנדל"ן הנכלוליים של שנות השמונים, התשעים וראשית המאה העשרים ואחת. מי ששמחו להרוויח מן ההפקרות של שרון בימי הבולדוזרים מלינים על החלטת הממשלה בראשותו לפנות את עזה מהנקודות היהודיות הירוקות והמבוצרות שגזלו את מירב המים מיותר ממיליון התושבים הערבים בכברת הארץ הצפופה ביותר בעולם. אפשר וצריך להעמיד את יעל משעלי על טעויותיה והטעיותיה בכל מלה מדבריה שעיקרם איום על מדינת ישראל בנשק יום הדין הימני-מתנחלי, נשק התיק"ו: "היה 0:1 לשמאל בעקבות רצח רבין, ועכשיו, אחרי ההתנתקות התוצאה 1:1".
הימין הוא המלין על "פסטיבל רבין" שנוצר מדי שנה מתוקף הפער בין התאריך העברי והתאריך הלועזי של הרצח. יעל משעלי מפרסמת את דבריה ב-4 בנובמבר, בראשית "הפסטיבל", אז ראוי באמת לשוב להתחלה. לא: אין תיק"ו. אין שום מקום להשוואה ואין אפשרות לסייג זאת ב"אמנם…" או ב"אבל…", ב"יחד עם זאת…" או ב"עם כל ה… בכל זאת…". לא. אין מקום לפיתולי תחביר או לגלגולי עיניים.

למה?

כי שום ערבי לא קיבל 300 אלף דולר לאחר שגורש-סולק-פונה-נזרק-הורחק-גודר-בודל-הוגלה מביתו.
כי שום ערבי שאיבד את ביתו לא היה באמת במצב לתבוע דבר. גם לא את ה"זכות" להמשיך לחיות ב"מסגרת של ישוב אורגני", ובוודאי לא לחיות עד אז במגורים שסופקו לו על-ידי מדינת ישראל, אפילו לא ב"קרווילה" עלובה ודולפת. ויש לזכור שהערבים היחידים שיש להם "משרד קליטה" מטעם מדינת ישראל הם המשת"פים. כל האחרים נזרקים לכלבים כדי לפנות מקום לחלוצים המשקיעים בחינוך ובעיירות הפיתוח ש"גם לא סופרים להם את זה".
כי שום מתנחל לא קיבל ביקור משום י' או ג' או כ' מהשב"כ שהסבירו לו ב"מתינות" הידועה שמוטב לו (אם הוא רוצה לעבוד, ללמוד, לנסוע, או סתם לשמור על שמה הטוב של משפחתו) למכור, להסתלק, לנטוש, לוותר או לפחות לא להתלונן.
כי אילו ערבים בגדה וברצועה היו מקבלים פיצויים לפי המפתח של ה"התנתקות", כל "מפעל ההתיישבות" היה בלתי-אפשרי בעליל. זול יותר "להפקיע", לגזול ולשדוד. לא פלא שרובן המכריע של אדמות ה"ישובים" היהודיים בגדה המערבית הן אדמות גזולות, שלא נרכשו מבעליהן גם לא תמורת דינר אחד או אגורה אחת.

אבל היות שאנחנו מדברים כאן על ה-4 בנובמבר, אזכיר גם את הבאות:

יגאל עמיר לא קיבל היתר מבג"ץ לרצוח את רבין.
ממשלת ישראל החוקית, שנבחרה באורח דמוקרטי, לא דנה בהצעה לרצוח את רבין, לא הצביעה על כך ולא אישרה את המעשה.
לרבין לא הוצעו פיצויים כדי לפרוש מתפקידו, לא הוצע לו לעבור למקום אחר בארץ או בעולם הזה.

למתנגדי הנסיגה מעזה ניתנה ברירה פוליטית: להצביע בבחירות בעד מי שתומכים בדעתם, ככל שאחרים עשויים לחשוב שהיא קיצונית, אוטופית, חלומה או חלמאית. עד כה, הם לא הצליחו להביא לבחירתה של ממשלה שתשוב מיד לעזה ותקים שם את "מפעל ההתיישבות" שנמחה מעל המפה.

לכן הם מאיימים בתיק"ו בדוי, מומצא. כפי של"ציבור הדתי" אין מונופול על רגשות
שיש להתחשב בהם, שעלולים תמיד להיפגע, אין לקוזקים ותומכיהם, חסידי הגדה המערבית ועזה, מונופול על ערכים, על חשבון-נפש או על אחריות אישית.

בואו נדבר מעט על אחריות אישית. נושא מעניין ומועיל בהקשר שלנו. "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". אינני נמנה עם המתפלפלים ומודדי קוצו של יו"ד עד עייפה: חבר זה לא רק יהודי. אינני מסתתר מאחורי "בכל מקום שכתוב בו אדם, קרא יהודי". אדם הוא אדם. לכן, למשל, כשחיפשנו בית, והוצע לנו לגור בישוב הבנוי על הקו הירוק עצמו (קצת פה, קצת שם), מראה הגינות המוריקות מזה, והצהוב-אפור הצחיח בכפר הערבי ממול, גמל אותנו מכל שביב של הרהור. לקחנו אחריות אישית, וויתרנו. התוצאה היא שאנחנו משלמים ארנונה גבוהה פי 15 עד 20 ממה שהיינו משלמים באותו ישוב מוריק. בנוסף לארנונה המוגדלת, אין לנו הטבות-מס של יושבי הגדה הכבושה, אין לנו כבישים חדשים – כל רחובות ירושלים שבורים. ילדינו לומדים בכיתות של 35 ו-40 ילד, ולכן, בין היתר, למרות ש"לא סופרים לנו את זה", אנחנו מוציאים יותר על חינוך לסוגיו מאשר על אוכל. אחריות אישית, אחריות לאומית, אחריות יהודית. חינוך שאינו מסובסד כמו בגדה היהודית, מתוך תקציב משפחתי של מי שנושאים במלוא נטל המס.

אני אכן קורא לאחריות אישית. גם מצד חסידי ישו"ע והסוגדים לאדמת ארץ-ישראל יותר ממה שהם אוחזים במוסר היהודי הבסיסי. אני מאמין בחופש הפולחן, גם שלהם. בבקשה, אם ארץ-ישראל השלמה, משדות בית-לחם ועד הרי גריזים ועיבל, היא יסוד קיומם ומוקד חייהם, מקור פולחנם ומטרתו, מי שאינם יכולים לראות את יעקב החולם על מלאכים ולא להשתלט בכוח על סלעי בית-אל, יעברו לשם ויקימו להם את מדינתם. מלחמת העצמאות שלי הסתיימה ב-1948. מי שרוצה להמשיך אותה, לערער על החלטת בן-גוריון וממשלתו לא לכבוש את יהודה ושומרון, יעשה זאת על חשבונו, בזיעת אפו, בדמו. אבל שלא יצפה אז שאזרחי ישראל הריבונית יבואו לחלצו מצרות. הגדה המערבית אינה מאוכלסת בנפאלים או בבוליביאנים, וההיאחזות ברגביה אינה דומה ל"טרק", אתגרי ככל שיהיה. אני עשיתי את חשבון הנפש שלי. לא רצחתי את רבין. כן, פיניתי את עזה. ואני ממשיך לחיות במדינה שאין בה רוב למפעל הגירוש, הגזל והדיכוי מבית מדרשם של הקוזקים הנגזלים שיעל משעלי מדברת בשמם. אני קיבלתי את ההכרעה, הכרעת הרוב, החוק, הממלכתיות. ירצו, יצטרפו לציונות הריבונית. לא ירצו, יהגרו לקנדה, לארגנטינה, לאוסטרליה או לגדה המערבית.

עסקת יונה ושחיתות הבנקים

  עם החזרתו ארצה של מנכ"ל "חפצי-בה" הנמלט, בעז יונה, קמה סערה. עסקת הטיעון שנחתמה איתו כמעט מיד עוררה מחאה, ביקורת ודיון. הודאה מלאה ובעקבותיה שבע שנות מאסר וקנס של 4 מיליון ש"ח כנגד משפט של שלוש, חמש או עשר שנים שישיג עונש דומה, לפחות לפי התקדימים, נראו לאחדים עונש סביר; נפגעי פשעיו של בעז יונה אינם מסתפקים בכך. הם משמיעים מחאה רמה ובעיקר טרודים בניסיונות להיחלץ מהצרות.

מה שמשך את תשומת-לבי הוא חלק אחר בעסקת הטיעון. בעז יונה התחייב לסייע למשטרה ולפרקליטות ללכוד שותפים לפשעיו מתוך הבנקים. ומיד, יחד עם הדיווח על עיקרי ההסכמות וגודל העונש, מהדורות החדשות ברדיו דיווחו על כך ש"במערכת הבנקאית הובעה דאגה שיונה יחשוף גורמים ששיתפו איתו פעולה מתוך הבנקים".

ובעיניי, דווקא הקטע הזה וכל המשתמע ממנו עשויים להיות החוליה החשובה ביותר בטיפול המשפטי בפרשת "חפצי-בה". כדי שיונה יוכל להונות ולגנוב, להוליך אנשים לחתום על הסכמי רכישה ללא ערבויות מספיקות, יש להניח (ואני מתבטא בזהירות רבה) שהיו לו שותפים בקרב פקידי הבנקים השונים, כפי שאכן עולה מעדויות של רבים שרכשו דירות מ"חפצי-בה".

אני מניח שכל הצדדים נהנו: בעז יונה גלגל את מעשיו הלא-חוקיים; פקידי בנקים נהנו מהטבות, “קופונים" או טובת הנאה שאתם מוזמנים לכנות בכל שם שתבחרו; והרוכשים נהנו ממשכנתאות ומהלוואות בתנאים משופרים, אולי תמורת פחות בטחונות, אולי קצת "מתחת לשולחן".

והנה באותו יום נחשפת פרשה של שחיתות לכאורה מצד מנהל בכיר בבנק לאומי, החשוד שנתן הלוואות תמורת מסמכים מזויפים או מופרכים, וקיבל עמלה נאה מאוד מן הלווים, שחלקם אפילו לא החזיר את מלוא ההלוואה.

הדברים קשורים בקשר ברור.

בעשור האחרון יצא לי להיחשף לעולם האפל הזה, לראות ולשמוע סימנים ברורים לדרך שבה דברים כאלו מתנהלים. אתן פה דוגמאות אחדות (ללא ציון שמות של מוסדות ויחידים, מסיבות מובנות):

• פקידי משכנתאות בבנקים הנותנים משכנתא בידיעה ברורה שהלווים לא יוכלו לעמוד בתשלומים. יש בהם אפילו מי שמחשבים מראש את הקושי העתידי, צופים אותו ומסתמכים עליו. אם חד-הורית מעוטת יכולת מקבלת משכנתא נאה, והמנהל בבנק לוקח בחשבון שבתוך שלוש או חמש שנים הבנק ייאלץ למכור את הדירה במחיר נמוך. מישהו כבר יתחלק ברווחים. הבנק יגבה את החוב, ועורכי-דין ומתווכים למיניהם (הנוטים להיות מקורבים לאנשי הבנק או קשורים אליהם בכל מיני דרכים) ירוויחו את שלהם, ביד רחבה. ידוע לי על בנק שבו מנהל חדש נכנס לתפקידו, ראה שכך נהגו לפניו והורה מיד לא לתת משכנתאות מתוך חישוב קר שהלווים לא יעמדו בה. הפקידים הוותיקים השתוממו, אבל לפחות באותו בנק (קטן) המנהג הנפסד הזה חדל.
• פקידי בנקים המקבלים עמלה שחורה כדי לגלות לעורכי-דין ומתווכים אילו לקוחות מצויים בקשיים ועשויים להיאלץ לממש נכס. ולפתע פתאום, מוצא עצמו בעל החוב תחת מצור של אותם עורכי-דין ו"מאכערים" מצד אחד, ובפני נוקשות נוספת של פקידי הבנק, הרוצים לראות את מימוש הנכס ואת הרווחים למקורביהם (ובוודאי גם להם עצמם).
• שוק ההלוואות פתוח לתחרות, בין אם מדובר במשכנתא ובין אם בהלוואה אחרת. הלקוח יכול וצריך ללכת מבנק לבנק ולקבל הצעות, לעמת פקידים עם הצעות אחרות שקיבל וכו'. אלא שבין הלווים יש סקטור מועדף: המקורבים למנהלים למיניהם. די לך שהיית בצבא עם מורשה חתימה והנה תזכה בהנחה נאה בריבית. למותר לציין שלעניים, עולים מרוסיה או מאתיופיה ולכל החלשים למיניהם אין בדרך-כלל חבר מפעם שעלה לגדולה ויושב במועצת-מנהלים של בנק. החלשים רק ממשיכים לסבסד את החזקים מהם.
• אדם רוצה לקבל משכנתא בגובה מסוים לצורך רכישת דירה חדשה. הוא אינו זכאי לה כי חסרים לו בטחונות. הקבלן והמתווך "ישחקו" מעט עם המספרים בחוזה, יורידו לכאורה את מחיר הדירה כדי להוריד את גובה המשכנתא ולאפשר את העיסקה, וההפרש יתקבל במזומן, או דרך בעלי-מלאכה פיקטיביים למחצה תמורת נגרות במטבח, שיפוצים וכו'. ברווח מתחלקים, והוא כמובן שחור בדרך-כלל.

לא חסרות פרשיות העומדות ונידונות בבתי-המשפט המגלות פנים נוספות של הקרחון האפל הזה. די לקרוא בעיתונים ולהצליב את הפרטים הבסיסיים. אם אתה מקורב לבכירים בבנק, או לפחות לפקידים חזקים בסניף בנק, ייטב לך – ולא תמיד לפי החוק. ולא פעם ירוויחו מכך גם מיני מקורבים לפקידים.

גם בעסק הזה צריך לעשות סדר ולהפעיל פיקוח חריף וענישה מרתיעה. אם עסקת הטיעון עם בעז יונה תקדם את הרשויות לפחות בחשיפת השחיתות, עשינו עסק.

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", 18 ביוני 2008]

מדינת "ירד במיקוד"

במדינת המיקוד…

…מהנדסי בניין יודעים לבנות מקלטים אבל לא בניינים בני יותר משלוש קומות. הם יודעים לבנות חומות מבוצרות אבל לא גשרים ואפשר לסמוך עליהם כשהם סוללים כביש אבל לא כשהם מנסים לסלול מסלול נחיתה למטוסים. למה? כי כשהם למדו בפקולטה, חלק מהחומר "ירד במיקוד".

…רופאים פנימיים יודעים לטפל במחלות ריאה אבל עומדים חסרי אונים מול מחלות כבד. רופאי ילדים מתמודדים היטב עם הצטננויות חורף אבל עומדים חסרי אונים מול דלקות אוזניים. ורופאי-לב יודעים לצנתר אבל אם נדרש ניתוח מעקפים, על החולה לנסות להגיע בלב מקרטע לניתוח במדינה אחרת. למה? כי בבתי-הספר לרפואה יישרו קו, וחלק מהחומר "ירד במיקוד".

…עורכי-דין – רבים כחול אשר על שפת הים – יודעים להעביר דירה בטאבו אבל לא לטפל בהלנת-שכר. כדי למצוא עורך-דין שיכול לטפל בבעיות פרידה וגרושין צריך לדעת באיזה מחזור הוא למד את הנושא, כי אחרת הוא יידע היטב חוקי מקרקעין אבל יתקשה מאוד בעניין משפחה ואישות. למה? כי בכל מחזור בלימודי משפטים, נושאים למיניהם "יורדים במיקוד".

…קציני הצבא יודעים לכבוש יעד מבוצר בהתקפה משולבת של כוחות קרקע, אבל אם צריך לתאם עם כוחות האוויר או הים, הם אובדי-עצות; טייסי-קרב יודעים ליירט מטוסי אויב אבל לא להפציץ מטרות קרקע בדיוק הנדרש; ואנשי שייטת יודעים לטבע ספינות אויב בנמלים אבל לא לנחות בחשאי על החוף. למה? כי בכל קורס בצבא, מקורס מקצועי, דרך קורס הקצינים ועד לביה"ס לפיקוד ומטה – נושאים חיוניים "יורדים במיקוד".

ובכלל – "מדינת המיקוד" היא מקום מעניין מאין כמוהו. כנרים יודעים לנגן רק בסולמות מזו'ריים, ציירים יודעים לצייר רק נוף, סופרים יודעים לכתוב רק מלודרמות משפחתיות ובאקדמיה שולטים בעברית בלבד.

אבל אל יאוש. יש מקצוע אחד שבו כולם יודעים הכל: מקצוע הפוליטיקה. שם ממנים שרת חינוך שאין לה תואר אקדמי, ואחריה ממנים אחרת שהיא פרופסור באוניברסיטה, ועדיין – הן יודעות הכי טוב, ובבחינות הבגרות המידלדלות והולכות עוד ועוד נושאים "יורדים במיקוד".

 

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", ב-9 ביוני 2008]

האיש שנקבר פעמיים

 “אני חייב להרוג אותך. אם לא תפריע לי, אני אהרוג אותך מהר ולא תרגיש שום דבר", אמר הרוצח לקרבנו. לאחר מכן, ירה בו שמונה כדורים מטווח קצר.
“למה הרגת אותי?”, שאל יצחק. גופו היה משותק בשל אותו כדור אחרון.
“מה? אתה עדיין חי? שמונה כדורים תקעתי בך!”
“אני חי, אבל אני מרגיש שאני עומד למות.”
“טוב מאוד, כי אין לי עוד כדורים", השיב הפולני. “הייתי גומר אותך, שלא תסבול יותר…”
הרוצח גרר את יצחק לקבר שהכין מבעוד מועד בגינת הבית. לבד בקברו, הקרבן כרת ברית עם אלוהים. המשך אותו לילה מוצא אותו על מפתן ביתן של שתי נשים נוצריות.
יצחק לרנר קיים את הבטחתו לא למות, להיות נאמן לאל שראה מקברו. לעצמו הבטיח לנקום ברוצחי משפחתו, עד אחרון. זהו סיפורו המדהים של האיש שנקבר פעמיים.

 

כן, ספר חדש שלי, בהוצאת "כרמל": "האיש שנקבר פעמיים"

על פחד טיסה

  לפני שנים טסתי בטיסת-פנים בהודו. מבומביי דרומה, שעה וארבעים-וחמש דקות בלבד. שלהי עונת הגשמים והשמיים היו מעוננים כתמיד. עשר דקות לאחר ההמראה החלה טלטלת אימים. פעם היינו בתוך עננים אפורים, פעם בין גושי עננות גדולים, פעם מעט מעליהם ופעם מתחת. אבל הטלטלה לא פסקה לרגע. פנים המטוס היה כמו מערבל בטון או בלנדר שאנחנו, הנוסעים, הפירות הנטחנים בו לעיסה. בתא הנוסעים דבר לא נותר במקום. דיילת מעדה ונפלה, חברתה, שאחזה בקנקן מלא בקפה חם, עפה קדימה כשהנוזל החום מושלך ממנה והלאה אל כל סביבתה. הנוסעים בקושי נותרו יושבים במושביהם, והמטוס השמיע קולות חריקה ומאמץ, כמו מאיים להישבר בשמיים. אימה.
ואיש לא אמר דבר. אף-אחד מהנוסעים או מאנשי הצוות לא נראה מודאג. הייתי הזר היחיד במטוס הסילון הקטן למדי. בתוך המערבולת הנמשכת, כל אחד עסק בשלו. הנוסעים לא שאלו מה קורה, אפילו לא הביטו החוצה. מנהגו של עולם. יותר מכל החריד אותי איש-העסקים בחליפה האפורה ובנעליים יקרות בצבע חום-בורדו. הוא ישב, נכון לומר שהיה מוטל, על מושבו, רגליו כבר כמעט מעל לראשו, גבו קמור על המושב, שיערו סתור ובידיו פתוח לרווחה גליון של ה"Wall Street Journal”, דפיו הוורודים מספרים על שערי המניות בבורסות העולם. והאיש קרא בשלווה מוחלטת.
המטוס נחבט פעם ועוד פעם. אני כבר אמרתי "שמע ישראל", מבין שככל הנראה מותי קרב. בתוך המערבולות והחבטות, המטוס החל לאבד גובה, להסתובב אט-אט בספירלה גדולה, עד שראיתי את מסלול הנחיתה הרטוב ורגע לאחר מכן הרגשתי את המכה באספלט. נחתנו. הדלת נפתחה והתנודדתי במורד גרם המדרגות, מריח את האוויר הלח והסמיך ומולי מנצנצות שלוליות שמנוניות. צמחייה טרופית הדיפה ריחות עזים.
הייתי משוכנע שמתתי במטוס והגעתי לגן-עדן. רגליי נשאו אותי כבדות ואט-אט עלתה בי ההשערה שאולי בכל זאת, אני חי. אם כך, אמרתי לעצמי, נידונת לא לצאת מכאן לעולם. כמה מוזר, הרהרתי, כל החיים והתוכניות והמחשבות והדמיונות, והנה נגזר עליך לבלות את שארית ימיך במקום הזה.

החוויה הזאת הותירה אותי מצולק. טסתי הרבה בחיי, עשרים וחמש שנה לפני הטיסה בהודו וחמש-עשרה שנה אחריה, עד היום. פה ושם היו לי רגעים לא נוחים, לעתים גם חשש, ולא כל טיסה נעימה. אבל מאז אותה טיסה מבומביי ב-1993, משהו בי נשבר וטיסה במטוס מעוררת בי פחד. אני כובש אותו, אני אפילו מושל בו, אבל אני פוחד.
כאדם רציונלי אני מטפל בפחד על-ידי כך שאני עוקב אחר מהלך הטיסה. בסך-הכל אני מבין היטב כיצד פועל מטוס, מהמנועים ועד לאווירודינמיקה ולמבנה הכללי של המכשירים. אני עוקב אחר המתרחש ומרגיע את עצמי שלב אחר שלב, מגייס את הידיעות שלי ומסביר לעצמי מה קורה במטוס ובסביבתו.
והנה, בשבוע האחרון הזדמן לי לטוס רחוק. טיסה טרנס-אטלנטית ועוד. ושום דבר מכל המשקעים מ-1993 לא בא לידי ביטוי. שום פחד. שום דאגה. כלום. ללא טיפול במהלך הטיסה, ללא שיחה עם עצמי. שום דבר.

ידעתי מיד מה הגורם לכך. לפני חודשים אחדים התוודעתי לעולם המופלא של סימולטורי הטיסה באינטרנט. ראשית, דרך הסימולטור המופלא של חברי אילן פפיני, Micro Flight, ולאחר מכן דרך FSX, הגרסה המתקדמת של סימולטור הטיסה של Microsoft. היתרון הגדול של Micro Flight הוא בסימולציה הדקדקנית של תנאי מזג-אוויר. אינני מומחה לנושא, אבל שיחקתי לא מעט עם הפרמטרים בתוכנה ולא רק שלמדתי הרבה על מזג-האוויר אלא שהתנסיתי בטיסה בתנאים שכמוהם לא חוויתי בכמעט ארבעים שנות טיסה מסחרית ברחבי העולם. כשהמשכתי להתנסות, הפעם ב-FSX, הגעתי למצב שכבר לימדתי את עצמי להטיס כלי-טיס מסוגים שונים בתנאים שונים (יום ולילה, מזגי-אוויר שונים, מסלולי נחיתה שונים, אזורים הרריים ואפילו נחיתה על מים ועוד ועוד). ההטסה בסימולטורים העניקה לי תחושה מיידית יותר של הטסה, אפשרות להתמודד עם תקלות (שריפה במנוע, דלק נוזל, איבוד שמן ומה לא…), ובעיקר להרגיש מה זה מטוס באוויר ומה גבולות המעטפת שלו, ושלי.

הנה לכם תרפיה. תרפיה מהנה וגם יעילה מאוד. הפעם, בכשלושים שעות באוויר ומעל האוקיינוס האטלנטי והים הקריבי, ידעתי בכל רגע מה הטייס רואה, מה הוא עושה ומה עובר על המטוס עצמו. לא חשבתי על הדברים. נהניתי מהטיסה, כמעט כמו בסימולטור.

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", 10 במאי 2008]

על שרות וזכויות, מרגלים וכדורגלנים

על שרות וזכויות
באורח רשמי וגם באורח בלתי-רשמי, בחברה הישראלית מקובל שמי ששירת, הוא בעל זכויות. במצוקתם, אנשים מנופפים בפנקס המילואים שלהם ומזכירים לכל מי שמוכן לשמוע שהם נתנו את מיטב שנותיהם למען המדינה. מי ששירתו שנים בצבא הקבע או במערכת הביטחון הגדולה והמסועפת אינם מהססים לתבוע דבר זה או אחר, בשם הזכויות המוקנות להם כיוון ששירתו כל חייהם למען המדינה. איש אינו מזכיר לאנשים הללו שהם שירתו, וקיבלו שכר על שירותם, ותנאי פנסיה מעולים עד מופלגים לפרישה בגיל צעיר ולא פעם מענקי שחרור נדיבים, ושעדיין מוקנית להם עדיפות כמעט אורגנית ב"התברגות" בפירמידות הכוח והכסף.
וכמו כל תופעה שאינה מאווררת ומטופלת, גם תופעת הזכויות עקב שירות עוברת השחתה. במקרה או שלא במקרה, גרמנו לנו השבוע לחשוב פעם נוספת על אחד מבעלי הזכויות המופלגים ביותר במסדרונות האפלים למחצה של השלטון הישראלי: המרגל היהודי-אמריקני ג'ונתן פולרד.
כמה תזכורות: פולרד היה ועודנו אזרח אמריקני. הוא פעל נגד ארצות-הברית בהיותו אזרח ארצות-הברית. הוא עשה זאת תמורת כסף, ולא מעט כסף. הוא הציע את שירותיו ל"מוסד" ונדחה, והוא גם הציע את שרותיו למדינות אחרות עד שגוף המודיעין הישראלי שכונה אז לק"מ ("הלשכה לקשרי מדע", שהייתה אמונה על ריגול טכנולוגי בעיקר בנושאי גרעין) הפעילה אותו דרך קצין חיל האוויר אביאם סלע שלמד אז בארצות-הברית, ובאמצעות מי שהוא היום ראש מפלגת הגמלאים, איש המוסד לשעבר רפי איתן, הידוע בימינו גם כמיליונר בחסות פידל קסטרו. לק"מ (במקרה הזה, בסופו של דבר, גם “ליקוי מאורות") הפעילה סוכן יהודי-מקומי בארצות-הברית, בחור עמוס תסביכים ורגשי-נחיתות וזעם, שבכסף שקיבל ממדינת ישראל תמורת המידע שמסר, הלך וקנה לעצמו מכונית "יגואר".
אחר-כך בא מצעד האיוולת: מצעד חברי-הכנסת ואנשי הציבור הישראליים המבקרים את פולרד בכלא, האזרחות הישראלית שניתנה לו לאחר שנשפט למאסר בגין ריגול, הבקשות החוזרות לחנינה, האימוץ של פולרד בידי הימין (שבחסותו ג'ונתן היה ל"יהונתן", בהדהוד לא סמוי ליהונתן אחר, שגם היה גיבור) וממון רב ביותר שהוזרם לנשותיו השתיים ולכל מפעלות ההסברה, ההשתדלות והשתדלנות. המאמץ הרב כולל גם ניסיון עקבי להשכיח את העובדה שפולרד היה שכיר-חרב לא חכם שהצליח במלחמת ה"גלימה והפגיון", בעולם החשאי, עד שכשל ונלכד. האחראים על כך כמעט לא שילמו מחיר (פרט לאביאם סלע שהקריירה הצבאית שלו נבלמה חלקית). רפי איתן ושמעון פרס, יצחק רבין ז"ל ויצחק שמיר ועוד בכירים ישראלים, יצאו כולם ללא שריטה.
אבל לפולרד "יש זכויות".

כעת הוא בבעיה נוספת: בן-עמי קדיש, מהנדס יהודי-אמריקני בן 84 נתפס לאחר שהתברר שריגל לכאורה למען ישראל במערכת הביטחון האמריקנית. מעבר למאמץ המובן לנהל "בקרת נזקים" ולהקטין את חשיבותו של קדיש וגם להדגיש שפעולותיו, אם נעשו, נעשו לפני יותר מעשרים שנה, ברור שהוא מאיר את פולרד באור בעייתי ביותר. נראה כי קדיש פעל "לשמה", ובוודאי לא תמורת כסף. במסגרת סיפור לכידתו, פורסם שלא מזמן הוא טלפן ארצה, אל מי שהיה מפעילו בארה"ב מטעם הלק"ם ושהלה אמר לו להכחיש הכל ולטעון שהוא אינו זוכר דבר. פורסם גם – כמה מפתיע! – שהמודיעין האמריקני האזין לשיחה. אם הסיפור נכון, המפעיל איש-מקצוע גרוע וגם טיפש לא קטן, שותף פעיל בעוד ליקוי מאורות.
בן-עמי קדיש הקשיש שוחרר לביתו לאחר שהובא בפני שופט. האם יזכה ל"זכויות ישראליות" כמו של פולרד? האם גם הוא יאוזרח בידי שר-פנים ישראלי? האם גם הוא יגובה במיליוני דולרים? אולי לא, כי הוא לא היה שכיר חרב. ואולי כן, כי שמו נראה כפיתוי טוב מדי לימין ולקופירייטרים שלו. לא אתן להם רעיונות, הם בוודאי עובדים כבר שעות נוספות.

על שרות וזכויות על משטח הדשא
ובמקביל, נמשך הוויכוח על שרותם בצבא של כדורגלנים מצטיינים. בגלל בן סהר ואולי גם גיא אסולין, שני כוכבים גדולים, צעירים ואולי בסופו של דבר ייחודיים בשמי הכדורגל הישראלי ואולי העולמי, מדובר על שאלת שרותם של "כוכבי-על" ו"גאוני כדורגל ייחודיים" בצה"ל.
מן המפורסמות היא שכדורגלנים בולטים משרתים שירות קל, סמלי, מאוורר ומרווח מאוד. הסיפורים ידועים: ארבע שעות תיוק בצריפין, שעתיים השקייה של ערוגות בקרייה ותמיד, תמיד, נטילת חלק באלפויות צה"ל בכדורגל.
זה חלק מההיסדקות הנמשכת של עיקרון השירות. לא דרך הכדורגלנים או הספורטאים בכלל צריך ואפשר לתקן את התופעה. השירות לטובת הכלל דורש מבט אחר, רחב יותר וכללי. כולם צריכים לשרת, ללא הבדל דת, מין, גזע ונסיבות. לכולם צריכה להיות זכות הבחירה האם לשרת שרות אזרחי או לשרת בצבא (ואז, למשל, מוזמן הצבא להציע שכר מינימום או יותר למי שיבקשו לשרת בו). יהודים חילוניים וחרדים, ערבים מוסלמים ונוצרים, ילדים של עובדים זרים, כולם-כולם ישרתו למען הכלל, והצבא יבחר את מי שרוצה לשרת בצבא, ויציע לו הצעה הוגנת. הצבא ירוויח, החברה תרוויח
, ונגמור עם הליצנות של השקיית ערוגות בקרייה בין אימון ומשחק, ננרמל תופעות סקטורליות פוגעניות כמו ישיבות ההסדר ונבטל את העוולה שמאפשרת לחרדים לא לשרת כלל. לא חסרים צרכים בחברה הישראלית, ובוודאי שלא חסרה צורך להביאם למודעות כללית וגם לטפל בהם כראוי.
 
 [התפרסם במקור בבלוג שלי ב"דה מרקר", יום ששי ה-25 באפריל 2008]