האיטי: המקום הנורא, המופלא – היום ב"מעריב"

  הגלובוס הצטמק ובמחיר של לא יותר מאלף וחמש-מאות דולר אפשר לצאת מישראל ולהגיע לכל מקום. שעות במטוס, של מציאות מחוץ למקום ולזמן, ואתה מוצא את עצמך בעולם אחר.
לאחר כל המסעות, הנסיעות, הקפיצות הקצרות והארוכות ושאר היציאות אל העולם הגדול-קטן, האם אפשר בכלל לפגוש מקום "אחר", באמת אחר? הרי אפילו מדבריות אוסטרליה, ערבות מונגוליה ויערות-העד של איריאן-ג'איה הפכו למקומות "מתויירים", בוודאי על-ידי בני-עמנו חסר-המנוח.
אני מציע תשובה בת מלה אחת: האיטי. לא לטעות, אינני מציע את האיטי כי הישראלים טרם הגיעו אליו, כאתר הטרנדי הבא לתרמילאים מזה או לבוגרי הפאר המפונק של באלי ואיי סיישל מזה. האיטי, אחת הארצות העניות בעולם, הארץ הענייה ביותר ביבשת אמריקה, בחצי הכדור המערבי, מקום טרגי, למוד סבל, מושבה צרפתית שהייתה למדינה הראשונה בעולם בשלטון שחורים, עבדים לשעבר.
זהו עניינו של הספר הקלאסי של הסופר הקובני אלחו קרפנטייר, “מלכות העולם הזה". הרומן המטלטל הזה מספר על המושבה הצרפתית באי סנטו-דומינגו, שבה עבד אפריקני נמלט משביו והופך למנהיג של עבדים נמלטים. העבד יוזם הרעלה המונית של המדכאים הלבנים, מצליח במזימה, עד שהוא נלכד ומועלה על המוקד. אבל זרע המרידה שהוא טמן אינו מאחר לנבוט שוב. אנו ב-1791, בעצם ימי המהפכה הצרפתית, ובאי הקריבי מתרקמת מרידה חדשה, השואבת כוחה גם מטקסי וודו הנערכים במעבה היער. כוחות צרפתים מגיעים לאי לדכא את המרד. בראשותם עומד הגנרל לקלרק, הנשוי לפולין, אחותו של נפוליאון בונפרטה. הצרפתים פוגשים את הארץ הטרופית, החושנית, הפראית ומטילת-האימה. האיטי עתידה להיות המקום הראשון שבו צבאו של נפוליאון יובס בקרב. ואכן, עבד וטבח לשעבר בשם אנרי-כריסטוף הופך למלך מקומי ומנסה לבנות מבצר אדיר בשם "Sans Souci” (“נטול דאגות"). גורלו יהיה מר: הוא יודח וימות ללא תהילה. על חורבות המושבה והמרידה ההרואית גם יחד תקום האיטי, רפובליקה בשליטתם של בני-התערובת המולאטים, שתמשיך את מעגלי הדיכוי, ההתקוממות, התקווה, האלימות, וחוזר חלילה. מקום אחר. נזקים שמקורם במעשי האדם הלבן דנים את היבשת לכאוס, לאלימות, לאבדן דרך וגרוע מכל: להיעדר זהות מגובשת.
"מלכות העולם הזה" עוקב באורח כללי וגם חופשי אחר המרידות שהביאו לעצמאות האיטי ב-1804, כולל הניצחון על נפוליאון. העצמאות הטרייה הוכתמה מיד ברצח נשיאה הראשון של האיטי, שהכתיר עצמו לקיסר. אנרי-כריסטוף אכן מלך על חלק מהארץ, שנידונה כבר אז לקיום אפל ועקוב מדם.
אלחו קרפנטייר שואל את עצמו למעשה כיצד יכולה יצירה ספרותית לתאר את אמריקה. יבשת של מפגשים בין עמים, אמונות, גזעים וכוונות. יבשת של היתוך טראומטי, הרסני וגם בונה. בהקדמה שכתב לרומן הוא אומר "אמריקה רחוקה מאוד מלמצות את מעיין המיתולוגיות שלה" ומסיים במלים: “הרי מה היא ההיסטוריה של אמריקה אם לא כרוניקה של המהות המציאותית-פלאית?”
האיטי. "מלכות העולם הזה". לתאר את מה שאולי אי-אפשר לתאר, את מה שממשיך להתחולל בעולם – מדרפור ועד טיבט. לתאר את מה שאינו יכול להיקלט ברומנים כמו אלו הנכתבים על ברצלונה, לונדון ופריס. כי אם הנוסע לקצוות העולם בראשית המאה העשרים ואחת נוטל עמו מדריכים כמו ה-Lonely Planet, הרי שיצירתו המסעירה של אלחו קרפנטייר מטיחה בנו אמת בלתי-מעורערת. מקום כמו האיטי, על כל המופלא והמחריד שבו, הוא-הוא ה-Lonely Planet בעולם הגלובלי המתכווץ והולך שמטוסי הסילון חוצים אותו ללא קושי.

 

[התפרסם לראשונה ב"מעריב", ביום ששי ה-25 באפריל 2008]

הסופר האיסלנדי שחסר לנו – היום ב"ידיעות אחרונות"

  בפסגת העולם, בפנינה השחורה והמבעבעת קיטור ולבה, בפאתי החוג הארקטי, קמה מעצמת- ספרות. איסלנד. מה יודעים אנו על איסלנד? שפועל בה הפרלמנט העתיק בעולם, הנושא שם מחייב ומופלא, Althing, כלומר "כל הדברים", שנוסד לפני כמעט אחת-עשרה מאות, ומתכנס מאז ברציפות. שהיא סלע וולקני מנוקב במעינות חמים. שיושבים בה בקושי שלוש-מאות אלף תושבים. ושאבותיה ידעו תור-זהב של ספרות ושירה שהעניק לעולם את ה"סאגות", הסיפורים העתיקים שבגללם כולנו משתמשים במלה "סאגה". והנה במאה העשרים קם בה סופר ענק, שחי כמעט לכל אורכה של המאה (מ-1902 ועד 1998): הַלְדוֹר לַקְסְנֶס. ב-1955 הוענק לו פרס נובל לספרות. בשנות השבעים שני רומנים שלו תורגמו לעברית על-ידי ג. אריוך וראו אור בהוצאת "עם עובד": “תחנת האטום" ו"גם הדג ישיר". הם תורגמו מאנגלית ולא משפת המקור (מנהג שהמו"לות העברית טרם נגמלה ממנו). אבל עיקר יצירתו של לקסנס טרם הגיע לקהל העברי. בעיקר חסרה לנו הרומנים רחבי-היריעה והעמוקים "אנשים עצמאיים" ו"הפעמון של איסלנד". לקסנס הוא סופר להתאהב בו: אנושי וחכם, היודע לקפל בעלילותיו שפע רעיונות – סוציאליזם, אנרכיזם, פמיניזם, גאווה לאומית, חשיבותה של ספרות ותרבות, מקומה של הנשמה בגופו של עם קטן הנרמס על-ידי כובש. אפילו כשהוא כותב על שיטות כלכליות ועל היחסים בין בנקאות, פיתוח והאיש הקטן, אפילו אז הוא מרתק, סוחף, מלבב, מצחיק ורב-המצאה.
חובה לאפשר ללקסנס למלא מקום רחב יותר במדף העברי. ספריו מלאים דמויות בלתי-נשכחות. אנשים קשים, עקשים, מרדנים, יוצאי-דופן בחברה שלהם ויוצאי-דופן בעיני הקורא עליהם, אנשים המתנהלים על-פי דרכם, העשויה להיראות לנו שונה ומשונה, עד שאנו מגלים שהם מגלמים את חלומותנו הכמוסים, ולמעשה מבטאים אותנו כך שהם נחקקים בנשמתנו. ואת כל זה משיג לקסנס בשילוב בין ריאליזם ושבירת גבולות המציאות, בין כתיבה מודרנית וישירה שעם זאת אינה מוותרת על המטען התרבותי האיסלנדי האדיר: דמויות מיתולוגיות, אגדות-עם, יצורי-חורף מוזרים ואילנות היוחסין המגדירים כל איסלנדי וממפים אותו עד לדמויות מהסאגות. הלדור לקסנס חסר לנו מאוד.

 

[פורסם לראשונה במדור הספרות של "ידיעות אחרונות", 25 באפריל 2008]

מגרש החיים והמוות

בית"ר ירושלים – שלטון ההמון ומדינת הרפיון
המשחק שבו בית"ר ירושלים הייתה אמורה להיות מוכתרת כאלופת המדינה בכדורגל, הופסק כארבע דקות לסיומו החוקי. בית"ר, המארחת במשחק, עמדה לדין, הורשעה ונגזר עליה עונש שנחשב חמור: הפחתת שתי נקודות עוד העונה, קיום כל משחקי הבית שנותרו לה העונה ללא קהל, הפחתת ארבע נקודות לקראת תחילת העונה הבאה ועונש על תנאי של הפסקת פעילות לשני משחקים במקרה של פיצוץ משחק בעתיד.
העונש סביר, אבל הטיפול אינו מספיק ולא כולו נוגע להתאחדות לכדורגל ולבית-הדין שלה. מה שראינו בפיצוץ המשחק באצטדיון "טדי" הוא שלטון ההמון מול אוזלת ידה של המדינה, של רשויות אכיפת החוק.
למי שעוקב אחר משחקי הכדורגל בשנים האחרונות ברור שהמשטרה הפכה לקבלן הפקות של אירועים יותר מאשר לאוכפת חוק. מטרת המשטרה היא אחת: “שהאירוע יעבור בשלום". בהחלט לא בהכרח שהוא יתנהל במסגרת החוק. בכנסת מתנהלת בעצלתיים ובסיכויי הצלחה מעורפלים הצעת חוק האמורה לטפל בהתנהגות הקהל במגרשי ספורט. חקיקה נקודתית, ואולי גם מיותרת. אסור לפרוץ מחסום של משטרה. אסור להכות אדם. אסור להטיל אמצעי לחימה ולעשות שימוש בנשק קר. אסור לאיים. אסור להעליב עובד ציבור. הרשימה עוד ארוכה – ואינני משפטן.
המשטרה צריכה להתייחס למשחקי כדורגל ואירועים המוניים אחרים לא כאל מטרד שיש להעביר אותו הלאה. דו"ח ועדת אור לחקר המהומות במגזר הערבי קבע שלמשטרת ישראל אין מושג בסדר ציבורי, בטיפול בהפגנות ובמניעת אלימות מצד המון זועם. דבר לא נלמד, כפי שראינו לאחר מכן בפקיעין.
בעולם כבר טיפלו באלימות במגרשי ספורט. למשל באנגליה, “מולדת הכדורגל". המשטרה וההתאחדות לכדורגל צריכות לעבוד קשֶה מאוד, ולהפעיל יד קשָה מאוד. לזהות כל מי שנכנס למשחק של בית"ר ב"טדי". מכירה מראש של כרטיסים מזוהים מגנטית; הפקת גלריה של אוהדים מסוכנים ע"י ניתוח מאות השעות המצולמות שיש בידי המשטרה; וגם: הרבה יותר מודיעין. שוב, זה אולי הכישלון הגדול ביותר. המשטרה ידעה שהאוהדים יפרצו למגרש. היא ידעה זאת גם מאתרי האינטרנט של קבוצות אוהדים. וזה קרה, והיא עמדה מנגד. איך אמרו ב-YNET? “הפעם כמעט לא היו פצועים". יופי: “כמעט חזרנו הביתה בשלום". לא אסון ולא בושה ללמוד מהאנגלים, שמיגרו את התופעה. המשטרה, ה"סקוטלנד יארד" וגם ה-MI5 והנציגות האנגלית ב"אינטרפול" פועלות בשיתוף פעולה. טכנולוגיה משמשת כדי למנוע בעיות. הרי רק השבוע ציין ראש-הממשלה כמה מפגרת משטרת ישראל בתחום הטכנולוגי.
אצטדיון "טדי" הוא מתקן עירוני. אני גר במרחק של כעשר דקות נסיעה ממנו. אני אוהד כדורגל ותיק ומושבע. ואין שום סיכוי שאלך למשחק של בית"ר. המופע הטוב בליגה, ולא אלך אליו. ומגיע לי ללכת ומגיע לי ליהנות. מסיבה פשוטה: אצטדיון "טדי" שייך גם לי ואני אחד המממנים אותו. דרך הארנונה, דרך הסיוע של "מפעל הפיס", דרך תקציב משרד הספורט ודרך המשטרה שגם אותה אני מממן.
המשטרה, העירייה, ההתאחדות לכדורגל וגם כלי התקשורת מתאפיינים ברפיון חמור. בית"ר, תומכיה, הסובבים אותה והכסף הגדול של בעליה הצליחו לטשטש את העיתונות הכתובה והמשודרת, שמלאה היום פרשנויות והשערות (ואפילו "דיווחים מהשטח"!) שצפו עונש יחסית קל. הרי מה בסך-הכל קרה? אז המשחק נגמר כמה דקות לפני הזמן, נו באמת. והקהל (“החם", ה"עממי", ה"שורשי", ה"נאמן" וכו' וכו') בסך-הכל רצה לחגוג. חגיגה ספונטנית “אותנטית" (מתוכננת אונליין וידועה מראש).
זה ההמון שרבים מדי בארץ מעדיפים להיכנע לו, ולא רק בכדורגל. זה הרפיון המשתלב באורח מושלם עם הפרישה של המדינה מאינספור תחומי אחריות. זו ההפרטה בקלסתרה ההרסני, הקטלני, המשחית והמקרב אותנו אל העולם השלישי. אלו הגלגלים שעליהם נוסעת עגלת הפשיזם בשלב שהיא נושאת את השלט "רצון העם". ממגרש הכדורגל, דרך מרכזי המפלגות והכנסת ועד לבית-המשפט העליון. ה"עזוב-אותך-מה-זה-חשוב" מאיים לחסל אותנו.

אברי גלעד בולע סודות
ביום חמישי, במהלך שידורי גלי-צה"ל דווח על ההסלמה ברצועת עזה. דווח גם על פעולה של צה"ל בתוך השטח הפלסטיני. שמעתי את הדיווחים הראשונים בחדשות השעה 0700. המשכתי לשמוע אותם במשך הבוקר, שחלק ניכר ממנו עבר עלי בנהיגה. והנה לאחר השעה 1100 החלה התכנית שבה נטל חלק גם אברי גלעד, כאחד משני המגישים. כבר בתחילת התכנית, ובניגוד לתכנים שהחלו להתגלגל בה, ציין אברי גלעד ש"יש לו הרגשה" שבמשך היום "עוד נחזור" ל"עניין בדרום", ואמר זאת בטון חמור-עגום.
לא צריך להיות איש מודיעין ותיק כדי להבין מה אומרת התרחשות כזאת ברדיו: יש הרוגים ועדיין אסור לומר זאת. לאברי גלעד לא הייתה כמובן שום "הרגשה". הייתה לו ידיעה מתוקף היותו איש רדיו ועוד יותר מכך, בגלי צה"ל. הנוהל הוא שאין מדווחים לציבור על הרוגים בצבא עד שלא מסיימים להודיע למשפחות שנפגעו. הנוהל טוב בעיניי.
אברי גלעד לא נשמע כמי שמתבשם בידיעה הבלעדית, ואיני חושב שהוא דלף כדי להקדים את המתחרים על הרייטינג.
אבל אני שואל את עצמי דבר אחר: האם אברי גלעד אמור לרמוז-לגלות את מה שאסור לומר רשמית? האם הוא מבקש להתחלק בכוח ברגשותיו הכבושים תחת הנוהל המצנזר? האם הדליפה המבוקרת הזאת של המידע על הרוגים אינה פועלת כשמן במדורת השמועות? או במלים אחרות: האם כל-כך קשה להתאפק ולא לומר כלום?
ברור שמגיש תכנית ברדיו שיודע דבר חמור שאסור לו לפרסמו נמצא במצוקה מסוימת. יש לכך פתרונות: לנהוג כרגיל, כאילו דבר לא קרה; או לפנות לעניינים אחרים תוך הקטנה של נפח המלל שלו עצמו. לתת לרדיו לדבר, לתת למדיום למלא את החלל, ולא לרמוז רמזים שקופים שאמרו לי באותו בוקר, ללא צל של ספק, בעודי נוהג בכביש: יש הרוגים בעזה.

החייל מתן עבדתי ז"ל – חלל בשר ודם בעולם הווירטואלי
מזה זמן רב מאוד אני מכיר את המשחק המקוון Hattrick ונוטל בו חלק להנאתי. מדובר במשחק המדמה ניהול של קבוצת כדורגל מקצוענית. אין בו שום אלמנט גרפי ובעצם בקושי יש בו ממד של זמן-אמת. אבל מורכבותו הרבה ומידת הדמיון בינו ובין המציאות, הפכו אותו ללהיט. אתה קונה ומוכר שחקנים, מאמן אותם, בונה הרכב, חוקר את כוחם של היריבים שלך בליגה, עולה או יורד ליגה, השגיך קובעים כמה תמיכה כלכלית תקבל מתומכים וכמה אוהדים יצטרפו למועדון, השחקנים שלך מתבגרים, אולי מבשילים להיות מאמנים ועוד ועוד. כמעט מיליון שחקני Hattrick יש בעולם. בכל העולם: מברוניי ועד תימן, מברבדוס ועד פרגוואי ומסוריה ועד ישראל.
היום הסתבר לי שחייל צה"ל שנהרג אתמול בעזה, מתן עבדתי ז"ל, מהישוב פטיש, היה בעליה של קבוצה ב-Hattrick. הדבר פורסם על-ידי מנהלי הליגות בישראל, שחקנים שמתנדבים להיות "פעילי ציבור" בקהילה של מדינתם. דף קבוצתו של מתן ז"ל הפך עד מהרה לפינת זיכרון קטנה. בקדמת הדף נראה כעת מתן במדים ועם נשק, ובתחתית התמונה שני נרות זיכרון. מתן בחר לעצמו כינוי (וירטואלי?): Matan_Action. קבוצתו שיחקה בשבת שעברה וניצחה 5:0. משחק חוץ לעיני 6545 צופים. הם התנהגו למופת.

[פורסם לראשונה בבלוג החדש שלי ב"קפה דה מרקר", ב-17 באפריל 2008]

מדאים ומאמם

מי שמטה אוזן לעברית המדוברת מזהה תופעות פונטיות המתרחשות בה לעתים. הנטייה הטבעית היא לראות בתופעות האלה רק זאת: תופעות בפונטיקה. למשל, העובדה שישראלים רבים מתכוונים לומר "כביש" והוגים "גביש" יכולה וצריכה להיות מוסברת במסגרת הפונטיקה (במקרה הזה הב' מעניקה לכ' את תכונת הקוליות המולידה היגוי של צליל g). אולם לעתים יש סיבה להתייחס לתופעה פונטית במעגלים נוספים ולגלות בה משמעות רחבה יותר. דוגמה עכשווית מאוד היא ההגייה "מדאים" במקום "מדהים" ו"מאמם" במקום "מהמם".

לכאורה, לפנינו תופעה פונטית בלבד. אפשר לטעון שהתופעה מוכרת, שכן דוברים לא מעטים הוגים לעתים ה' כ-א'. בזיכרונות שלי מימי בית הספר שמור מקום לאותה מורה לתנ"ך שנכנסה לכיתה בראשית ספטמבר וביקשה מאתנו "לקרוא את פרק A", שכן כך נשמע בפיה פרק ה'. אלא שבמקרה של "מדאים" ו"מאמם" העניין אינו מסתכם בשינוי הפונטי.

"מדאים" ו"מאמם" נהפכו כבר למושגים עצמאיים. הם מתקיימים ברובדי לשון מסוימים בלבד, על פי רוב לשון הצעירים, וייתכן – לפחות ממה שאוזני קלטה – שהם מתקיימים יותר בשפתן של בנות. אמנם כמו "אבותיהם" – כלומר כמו "מדהים" ו"מהמם" – הם שמות תואר, ואכן אומרים "ראיתי סרט מדאים" ו"היא לבשה מכנסיים מאממים", אבל נדמה שתפקודם שונה מעט מזה של "מדהים" ו"מהמם".

שניהם נמצאים בקטגוריה משותפת עם סדרה של ביטויים שעניינם הבעת פליאה, הערכה, השתאות ברמה הגבוהה ביותר, עד כדי כך שאין לדובר אפשרות לומר משהו מעבר לכך, גם לא להוסיף הסבר, דיוק או אפיון. כוונתי לביטויים כמו "חבל"ז" ו"חבל על הזמן", "סוף הדרך", "משהו", "משו", "אין-אין" ואחרים. במבט מדויק נראה כי "מדאים" ו"מאמם" אינם מתארים רק את שמות העצם שלפניהם (הסרט, המכנסיים וכו') אלא את הסיטואציה כולה: חוויית הצפייה בסרט והאפקט הכולל של לבישת המכנסיים. יוצא מכך שהשינוי הפונטי שחל ב"מדהים" ו"מהמם" הביא להולדתם של שני מונחים בעברית המדוברת, הלא הם "מדאים" ו"מאמם", שתפקידם התחבירי וההבעתי מוגדר ושונה. בדיבור העכשווי אפשר למצוא דוגמאות רבות למבעים של דוברים שכל כולם אמירת "מדאים" או "מאמם", למשל בתשובה לשאלה כגון "איך היה בלונדון?" גם התשובה "אין-אין" מתפקדת כך. כלומר, אין מדובר בתואר הנצמד לשם עצם, אלא בתואר של סך כל החוויה המעתיקה את נשמת הדובר ומותירה אותו ללא מלים.

מובן שבעלי אוזן רגישה מסתייגים מהצורות הללו ואף רואים בהן עדות לדלות העברית שבפי דוברים רבים. אינני בא לערער על הדלות הזאת. אבל העברית המדוברת חיה לנגד עינינו ואנו חיים בתוכה, והנה אפשר לזהות קבוצה של תוארי-סיטואציה. באורח פרדוקסלי הם מציעים מגוון לא קטן של דרכים לומר: "מרוב השתאות, איני יודע מה לומר". ועם כל הביקורת על הדלות, הרי גם זה סוג של עושר. אם תרצו, עושר בשפה אחרת, לא בעברית הספרותית או התקנית אלא בעברית המדוברת.

אפשר לנסות לטעון שלפנינו תופעה פונטית בעליל ולומר שאלה פשוט דוגמאות של ה' הנהגית כ-א', כמו המורה לתנ"ך וההפניה לפרק A. אלא שבמצבים פונטיים מקבילים, התופעה הפונטית אינה מתרחשת. דוברי העברית ממשיכים לומר "מהלך" ואינם יוצרים "מאלך" ובהחלט אומרים "מבהיל" ואינם יוצרים צורה נבדלת "מבאיל". הצורות "מדאים" ו"מאמם" שאמנם נוצרו בשינוי פונטי מסמנות אפשרות מעניינת של העברית המדוברת, שאולי תהפוך לתופעה כללית ואולי תוגבל לצורות בודדות.

 

[פורסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", 11 באפריל 2008]

חמץ, פרהסיה ורגשות פגועים

בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים פסק שמכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות. הפסיקה עוררה לא מעט תגובות. היו מי שעסקו בצד המשפטי – משאלות של מונחים (למשל, מה זה פרהסיה), דרך בעיות שעולות מחוק שלא יושם מעולם והוא בבחינת "אות מתה" ועד להגדרות המוזרות שיש בחוק שמדבר על מוצרי מאפה מסוימים ואינו מכסה את כולם וגם אינו מביא בחשבון שאם אוסרים על "פיתה" הרי שיש בעיה לכאורה עם פיתות כשרות לפסח, נניח מקמח מצה.

יחד עם הוויכוח המשפטי ניצת מיד הדיון בשאלות של דת ומדינה, “ערכיה היהודים" של המדינה שמעולם לא הוגדרו ואין עליהם הסכמה, היות המדינה "מדינת היהודים", “מדינת יהודים" או "מדינה יהודית", שלא לדבר על מדינת האזרחים החיים בה או אזרחיה בכלל, כן, כולם.
כפי שקורה כמעט בכל פעם שנדלקת התבערה בנושאים הללו, ברקע הוויכוח עומדת שאלת השליטה במרחב הציבורי, בחלל המשותף שישראלים שונים אמורים לחיות בו. בזווית המשפטית הצרה, הטכנית, השאלה נוגעת למונח "פרהסיה". אולם מבחינה עקרונית ומעשית, מחוץ לבית-המשפט, השאלה רחבה ואמיתית לאין ערוך.
מה הוא מקום ציבורי? מה הם גבולות הבית שבהם "מותר לעשות מה שרוצים" או לפחות מוסכם שאין לזולת זכות לתחוב את אפו כדי להתיר או לאסור? מקומות כמו סופרמרקטים אינם מקרים פשוטים: מקום פרטי או מקום ציבורי? חנויות הן מקרה מורכב עוד יותר: מתי חנות היא מקום ציבורי? ומסעדה? ובית קפה? ונבדיל בין בית-קפה סגור לעומת בית-קפה פתוח תחת כיפת השמיים?

אעלה כמה קווים לחלוקה שנראית סבירה בעיניי.

בפסח, לאכול חמץ ברחוב בין העוברים והשבים, כופה על הזולת השומר על כשרות לפסח מצב בעייתי, לא פשוט, אפילו פוגע.

אם אדם אוכל חמץ בביתו, אין לאיש זכות להתערב בכך.

אם אדם נכנס בפסח למסעדה שמגישה שרימפס בשמנת בכל שבת בשנה, הרי שאין סיבה שלא יוכל להזמין בה חמץ. אדם שומר כשרות לא ייכנס אליה בכל מקרה.

אדם נכנס בפסח לחנות שהוא רגיל לקנות בה שינקן בלחמניה, ומבקש לקנות בה כהרגלו, אין סיבה שלא יוכל לעשות זאת כבכל ימות השנה.

אין "משמרות חמץ" המסיירים ברחובות הארץ לוודא שהאוכלוסיה שומרת על כשרות לפסח. אין איסור על קיומן של מסעדות לא-כשרות בישראל. בדיוק כפי שאין משמרות צניעות ברחבי הארץ ואין חוק הקובע שאוסר לאישה ללבוש שרוולים קצרים או חצאית מיני ושעל כל הגברים לחבוש כיסוי-ראש. יש משא-ומתן תמידי, גם אם בעייתי, על שלטי חוצות, לצד הסכמה שבתי-חולים, צה"ל וכלל מוסדות המדינה ישמרו על שבת ועל כשרות. כך גם מוסכם שנציגי המדינה באשר הם ובכלל, הממשלה בפעולותיה, לא יחללו שבת אלא לצרכי פיקוח נפש. זהו ההסדר הקיים, בין אם פורמלית-משפטית ובין אם על-פי הסכמות שמתגבשות כל העת.

כל לחץ חקיקתי על המצב הקיים ייאלץ את כל הצדדים במחלוקת לדרוש הגדרות מדויקות וקביעה חותכת לגבי כל מצב. התוצאה תהיה חקיקה דתית כופה וקיצונית. כן, צד אחד יכפה, שהרי לא תהיה חקיקה לביטול הכשרות בבתי-החולים ושרי הממשלה לא יתחילו לאכול חזיר בנסיעה במכוניות השרד שלהם בצהרי יום כיפור. בדרך, מי שאינו נמנה על "הצד הדתי" במחלוקת נוהג במתינות: הוא נשמע לבקשות הנמרצות-עד-אלימות של החרדים לא להיכנס למאה שערים בלבוש שאינו נראה לקובעי הכללים בשכונה; קורא בתימהון על אוטובוסים נפרדים לגברים ולנשים בבני-ברק אבל אינו אוסר זאת בחוק בשם השוויון לנשים או כבוד האדם וחירותו; מקבל את שיתוקה-למחצה של המדינה בשבתות; בוחר לעצמו מסעדות ובתי-קפה כשרים או לא כשרים לפי רצונו; אינו תובע שוויון-בחירה במזון המוגש בצבא או בבתי-החולים ועוד ועוד. הרשימה ארוכה. הסובלנות הזאת נענית במידה מוגבלת של סובלנות מ"הצד הדתי" לפתיחת מרכזי בילוי מסויימים בשבת, לקיומם של מקומות המגישים מזון לא-כשר, לפרסומות שהוא היה מעדיף שלא היו נראות ועוד.

אבל למי שאני מכנה "הצד הדתי" יש מונופול אחד, מכעיס במיוחד: המונופול על הרגשות. “הצד הדתי" שב ופורט על הפגיעה הנגרמת לרגשותיו עקב מעשים אלו ואחרים של "החילונים". הרגשות הובאו כנימוק גם הפעם, בוויכוח על הפסיקה הנוגעת לחמץ במסעדות ובמכולות בימי הפסח. אינני מתווכח עם מי שאומר שרגשותיו נפגעים, גם אם בלבי יש חשד למניפולציה וגם אם שכלי מציג לא מעט ראיות לכך. רגשות הם רגשות, ובראשית המאה ה-21, ולא רק אצלנו, הם "נחשבים" יותר מאשר שכל, הגיון, צדק או הגינות.

אם כך, אני מנצל את ההזדמנות כדי לומר שגם לי ולסובבים אותי יש רגשות.

אדגים ממקרים שקרו לי ומדברים כלליים::

כשאני קונה תרופה לילד והרוקח מזכיר לי שיש בה חמץ ואני קונה אותה בכל זאת, ואדם חרדי לבוש שחורים, העומד מאחורי בתור ופונה אלי: “אתה יהודי?” – אני נפגע.

כשאני הולך לטיפול חירום במד"א בירושלים בערב שבת, ויחד איתי יוצאת מהמרפאה בחורה בחולצה קצרה ומכנסיים, ואישה חרדית שמבחינה ששני ילדיה מביטים בצעירה אומרת להם ביידיש "אל תסתכלו על הזונה" – אני נפגע.

 

כשאשה ממשפחתי אינה מורשית להיכנס לסופרמרקט בירושלים כיוון שהיא לובשת מכנסיים – אני נפגע.

כשמגבילים את המחקר הארכאולוגי המדעי כדי למנוע נגיעה בשרידי-אדם שאיש אינו יודע האם הם שרידים של יהודים – אני נפגע.

כשטוענים שבכל מקום שהתלמוד וההלכה אומרים "אדם" יש לקרוא "יהודי" – אני נפגע.

כשאין לי ולילדיי זכות מוקנית בחוק לבחור האם לשרת בצבא ולסכן את החיים למען הכלל, או ללכת ללמוד או לשרת בשירות לאומי – אני נפגע.

הרשימה עוד ארוכה-ארוכה. אז לפני שהוויכוח נגרר אל מסדרונות החקיקה ובתי-המשפט, נזכור שיש פה הסדר שעובד לא-טוב אבל עובד, איכשהו. ואולי נגדיר "מקום ציבורי" או "פרהסיה" ככל מקום שאין אדם יכול להימנע מלהיות בו כחלק ממהלך חיים נורמלי. כולנו יודעים באילו מקומות מדובר.

להיכנס לי לגרון, לקיבה ולמעיים, לצלחת לבית ולנשמה בלי רשות – זו פגיעה.

לכולנו יש רגשות. נא לא לפגוע.

תשלומים לעזמי בשארה, מחיר הדמוקרטיה

בזמן האחרון נשמעות קריאות להפסקת תשלומים לחבר-הכנסת לשעבר עזמי בשארה. מדובר במענק פרישה ובפנסיה לכל ימי חייו של מי שכיהן כחבר-כנסת משנת 1996. משמיעי הקריאות ומפיצי העצומות ברשת אומרים שבשארה בוגד, שהוא חשוד בפגישות עם אנשי מודיעין של חזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה ושהוא קיבל מאות אלפי דולרים מארגונו של נסראללה לצורך מטרות שכותבי העצומות עצמם אומרים שהן "לא ידועות". חקירת בשארה לא מוצתה כיוון שהוא עזב את הארץ למדינות ערב ולא שב לעמוד מול חוקריו.

פרשה עלומה-למחצה. מה עשה בשארה? מה ממעשיו הוא בגדר עבירה על החוק? עבור מי הוא פעל? מטעם מי? כיצד הצליח לצאת מהארץ? אילו פעולות נקטו נגדו שרותי הביטחון של מדינת ישראל? אילו ראיות יש נגדו?
ההשערות וההנחות רבות לאין ערוך מן המידע.

כן, מוטב היה אילו מוצה ההליך המשפטי בעניינו של חה"כ לשעבר בשארה, בהנחה שהדברים היו מבשילים לכדי כתב-אישום. כן, מוטב היה אילו ידענו את כל מה שאפשר לדעת, מתוך הכרעת-דין מנומקת.

הדבר לא הסתייע: הן כיוון שבשארה עזב את הארץ והן כיוון שהרשויות לא השלימו קודם לכן את כל הפעולות שהיו בסמכותן לנקוט.

לא אעלה פה השערות נוספות על אלו שנערמו כבר. מפולרד ועד טלי פחימה, מ"העסק הביש", דרך מוט'קה קידר (“האסיר X”) ועד מרדכי וענונו וגם אלחנן טננבאום, דבר אחד ברור: האיפול אינו מועיל למערכת. יתרה מכך, היום אין למערכת די אמינות כדי שנוכל לקבל את הסודיות שמצדיקה מעשים שהשלטון עושה בלי לתת הסבר. הציבור בגר, ואמונו ברשויות הביטחון נסדק, שלא לומר רוסק. הדבר אינו תורם לביטחון וגם אינו מוסיף לדמוקרטיה, אבל כזה הוא המצב.

עד שנדע מה עשה בשארה, עד שנדע כל מה שאפשר לדעת – ואינני מתכוון לשיטות חקירה ולאמצעים ששימשו להשגת המידע – נשלם את מחיר הדמוקרטיה בחמיצות פנים או ברצון של אנשים בוגרים. והמחיר הוא מענק פרישה ופנסיה לכל החיים לעזמי בשארה.

כיסוי נשים

מטורקיה ועד אנגליה ומקנדה עד דרום אפריקה, עסוקים רבים בשאלת כיסוי גופן של נשים מוסלמיות. האפשרויות רבות מאוד: כיסוי הראש או כיסוי הפנים, הסתרת השיער והצוואר או העלמת כל אבר פרט לעיניים. סבך פרטי הלבוש והתובנות ההלכתיות נעזר בשורה של מונחים בערבית וגם בפרסית.

אצלנו, בעברית, נוטים אמצעי התקשורת לפשט את המושגים. מתוך בורות, מתוך רצון להציג כל סוגיה באורח קוטבי ומתוך ניכור מכל מציאות שאינה אמריקאית, מדברים על "רעלה". לפי הדיווחים על המחלוקת הגדולה בטורקיה בשאלת האיסור על כיסוי ראש מוסלמי לנשים במוסדות המדינה עלול צרכן התקשורת הישראלי לחשוב שאכן מדובר בכיסוי פנים. כך מספרים פה גם על המתרחש באירופה, והדמיון הישראלי מוזן בהמון "נשים עוטות רעלה". אין ספק: בימינו, "רעלה" בעברית היא בד כהה המכסה על כל הפנים. בעבר משמעות התואר "רעול" היתה "מכוסה בצעיף" (רעלה היא גם צעיף, במקור), אולם היום "רעול" יופיע למעשה רק בצירוף "רעול פנים" ודומיו. מילון אבן שושן החדש אכן מעודכן לפי המציאות ומסביר ש"רעול פנים" הוא "אדם המסווה את פניו, בעיקר במהלך פעילות פלילית או חבלנית". הדיבור על "רעלה" בהקשר הנוגע למפגש בין מוסלמים ולא-מוסלמים עושה עוול לנשים המוסלמיות ולעניין כולו. ראשית, ברוב המקומות הוויכוח אינו על רעלה, אלא על מה שמכונה בערבית "חג'אב": מטפחת או צעיף, בקשירה הטורקית או כמנהג הנשים הערביות היום. בשני המקרים, הפנים נותרות גלויות.

חג'אב הוא כיסוי ראש וגם כיסוי גוף לנשים. ברמה הדתית והרוחנית המונח אינו מציין פריט לבוש, אלא עיקרון: צניעות ופרטיות, הפרדת התחום הנשי מהתחום הגברי באמצעות צעיף או בד אחר (כמו בהודו, בעיקרון ה-purdah). ההלכה המוסלמית דורשת מנשים לכסות את כל גופן פרט לידיים, לרגליים ולפנים. כיסוי הראש הוא בח'מאר (צעיף) וכיסוי הגוף הוא בג'ילבה (גלימה). וכשאנו מתייחסים לפריטים בעברית, אין שום סיבה שלא לומר "צעיף" או "כיסוי ראש" וכן "גלימה", מה גם שהתמונות המגיעות מטורקיה ומצרפת מראות נשים בכיסוי ראש ובפנים גלויות. וכשהן רעולות, מקובל לכנות את הפריט המכסה את הפנים בשם "נקאב".

במקומות רבים בארץ, נשים מוסלמיות ונשים יהודיות מכסות את שערן בכיסוי ראש זהה. מוסלמיות שלובשות לבוש מוסלמי מלא נבדלות מהיהודיות בדגם של כיסוי הראש. תמר רותם כתבה לא מזמן ב"הארץ" על קבוצה של יהודיות חרדיות שהחלו לכסות גם את פניהן. תערובת של הקצנה דתית, אובססיוויות ואוריינטליזם שטחי של "שיבה לימי האבות". אחת מהן סיפרה שהשכנים קראו לה "ערבייה מסריחה".

בארצות הברית מדברים על ה"בורקה" בהכללה על הלבוש המוסלמי לנשים. כמו השימוש אצלנו ב"רעלה", גם השימוש ב"בורקה" באנגלית אמריקאית עושה עוול. ה"בורקה" היא הלבוש הנהוג בחלק מאפגניסטאן ושנכפה על ידי שלטון הטליבאן: גלימה מהראש ועד הקרסוליים, הצונחת לאורך הגוף ומכסה גם את הפנים, כולל העיניים. האשה לובשת את הבורקה מעל לבגדיה הרגילים, רק לצורך יציאה לרשות הרבים. מכר שהיה באפגניסטאן בימי הטליבאן סיפר לי שהדרך היחידה לנסות לזהות נשים היתה לפי דגמי הנעליים, וגם אז רב הבלבול. בארצות הברית, ולעתים גם אצלנו, מבלבלים בין "בורקה" ו"צ'אדור", שהוא בד גדול ופתוח שנשים באיראן לובשות מעל לבגדים, ברשות הרבים, כשהן אוחזות בקצותיו בידיהן ומתעטפות בו כמו במגבת גדולה. חבל שהפחד והעוינות מעוורים את העיניים המערביות. על פי רוב, מדובר בכיסוי ראש.

 

[פורסם בטור "ענייני לשון" במוסף "תרבות וספרות", "הארץ", 28 במרץ 2008]

סוכת האבלים של יולי תמיר

  שרת החינוך יולי תמיר ספגה בעיטות כשיצאה מביקורה בישיבת "מרכז הרב" בקריית משה שבירושלים. השרה באה למקום בעקבות הפיגוע שבמהלכו רצח מחבל שמונה מתלמידי הישיבה. בצאתה מהמקום הוקפה השרה המון שצעק לעברה "רוצחת" והשליך לעברה חפצים. מישהו מן ההמון הצליח גם לבעוט בשרה בגבה.
זה מה שהיה.
ומה שלא היה עד כה:

1. שרת החינוך לא הגישה תלונה במשטרה.
2. המשטרה, שהדברים ידועים לה, לא פתחה בחקירת האירוע.
3. ישיבת "מרכז הרב" לא שלחה משלחת בראשות ראש הישיבה להתנצל בפני השרה שהותקפה מיד עם צאתה מהמקום, אף כי מדובר בפגיעה "בכבודה של מלכות", עניין שיהודים נזהרו בו במשך אלפי שנים, מרצח גדליה ועד רצח רבין (ופה אוסיף, "לא כולל”).

לכאורה, מצבה של יולי תמיר אינו פשוט. שרה בממשלת קואליציה, נציגת המפלגה השמאלית יותר בממשלה, המצדדת בהידברות עם הפלסטינים, בהחזרת השטחים רובם ככולם, עלולה להיתפס כמחרחרת ריב אם תגיש תלונה בעקבות ביקורה בישיבה. אפילו משבר קואליציוני עלול לפרוץ, חס וחלילה. יאמרו שהיא מחפשת פרסומת על גב הפיגוע וקרבנותיו, יאמרו שהיא מנצלת צער של אנשים שבורים שהיא נענית לפרובוקציה של חמומי-מח וכו'.

אלא שלמעשה, מצבה של יולי תמיר פשוט מאוד. היא עמדה ליד אמיל גרינצווייג ז"ל בעת שנרצח על-ידי יונה אברושמי המנוול, היא חברה במפלגתו של יצחק רבין ז"ל, שנרצח בידי יגאל עמיר שייזכר לדיראון-עולם. יושב לידה בממשלה השר בנימין "פואד" בן-אליעזר, שהותקף על-ידי המון זועם שבועות אחדים לפני רצח רבין, ואף התריע על כך "זה ייגמר ברצח".

על יולי תמיר לדרוש חקירה ומיצוי הדין ויהי מה. גם במחיר משבר קואליציוני, גם במחיר התדמית, גם במחיר התפקיד שלה כשרת-חינוך. איזו משמעות יש להיותה אשת-ציבור ושרת חינוך (!) אם היא סופגת מכות ולא עשה דבר? ועל נשים מוכות לא נדבר, נכון? אני בטוח שהיא אינה סובלת מתסמונת האישה המוכה, שבה האישה סופגת מכות וגם מאשימה את עצמה.

ואין לכל הדברים הללו שום קשר לפיגוע, שבו כבר "מוצה הדין" עם הרוצח, שבוצע בו "וידוא הריגה" למהדרין (כדברי התלמיד שירה בראשו: “יריתי בו פעמיים בראש… ואז רוקנו לתוכו מחסניות"), שהרי נורמה היא במקומותינו שלירות עשרות כדורים לגופו של רוצח מנוטרל נחשב ל"בסדר", אפילו ל"גבורה".

לפני שנדון בסוכת האבלים שתוקם חו”ח לזכרה של יולי תמיר: האם הגברת פרופסור, שרת החינוך, תגלה יושר אינטלקטואלי, אומץ-לב פוליטי או אפילו סתם שכל ישר?

חסרה אחריות

לפני שבועות אחדים נשא הפרשן המשפטי משה נגבי הרצאה באוניברסיטה העברית. כותרת ההרצאה היתה "לא אחראים למעשיהם – על שחיקת ה'אחריותיות' (accountability) ובגידת התקשורת". עניינה של ההרצאה המרתקת והחריפה של נגבי הוא האחריות של בכירים ושליטים, ומה שמכונה באנגלית accountability. בראשית דבריו מסביר נגבי את המציאות המשפטית-הלשונית הנוגעת לנושא שמעסיק אותו:

"אין זה כנראה מקרי שאין בעברית תרגום תקני למונח האנגלי accountability. אמנם יש המשתמשים כמוני במונח 'אחריותיות', אך מתברר שהאקדמיה ללשון לא אימצה אותו. היא העדיפה תרגום מילולי – "חובת דיווח" – אך נדמה שאיש, מלבד אולי רואי חשבון, איננו מכיר אותו. רוביק רוזנטל הציע – ספק ברצינות – את המלה "קחריות", אך אין סיכוי שטהרני הלשון יכשירו אותה, משום שבעברית תקנית אתה אמור לקבל עליך אחריות ולא לקחת אותה. אך האמת המרה היא, כמובן, שגם אין לוקחים וגם אין מקבלים אצלנו אחריות. כפי שכתב הפרופ' זאב שטרנהל כשבוע בלבד לאחר תום מלחמת לבנון השנייה, "איש אצלנו איננו רואה את עצמו נושא באחריות על שום תקלה חמורה או תבוסה, תהיה קשה ככל שתהיה. כולנו אשמים, או אשם המצב".

אכן, שפות יוצרות מונחים לפי הצרכים המתעוררים בקרב דובריהן. לאחרונה קראתי על שפת במברה המדוברת במאלי ועל כך שרק הקולוניזציה הצרפתית הכניסה לבמברה מלה לציון שלג, ביבוא ישיר מצרפתית. שלג באפריקה המשוונית אינו קיים כלל, אבל accountability במדינת ישראל קיים, אם כי רק כמושג וכמשאלת לב ואידיאל של יחידים ומיוחדים כמשה נגבי. המושג האנגלי קיים בקרבנו מאחר שאנו שואבים רבים ממושגינו המשפטיים, המינהליים, הציבוריים, התקשורתיים והאקדמיים מהעולם הדובר אנגלית. בהמשך ההרצאה, משה נגבי מנסה להבהיר את משמעות המושג בהקשר המשפטי-המנהלי, ולשם כך נסמך על כותבים מתחומו ועל מה שחסר בהגדרותיהם.

דווקא פנייה לצד הלשון יכולה להאיר כיוונים אפשריים למונח עברי ל-accountability. ראשית, המושג האנגלי מציין את חובתו ו/או נכונותו של אדם לקבל אחריות על מעשיו וכן לדווח עליהם בגלוי, בציבור, לחשוף אותם לאור השמש. מובן שהכוונה היא בעיקר לאדם בתפקיד ציבורי, או בכל אופן בעמדה של אחריות וסמכות כלפי ציבור ובשמו. מעניין לציין שמילון אוקספורד השלם מספר שהמופע המתועד הראשון של המלה האנגלית הוא משנת 1794, בארצות הברית, בטקסט שמדבר באותה נשימה על "בלמים ואיזונים" ועל אחריות. יחד עם זאת, מועיל לזכור ש-account באנגלית הוא גם "חשבון" וגם "דיווח" או "סיפור מעשה", או במלים אחרות – רישום דברים למען יישארו לימים ויוכלו להישקל כראוי. מצב דומה על סמך אותו הגזע הלטיני קיים גם בשפות כצרפתית, ספרדית, איטלקית ועוד.

ואכן, הקשר הקיים באנגלית ובשפות הללו בין "חשבון" ו"דיווח" דומה לזה המוכר לנו בעברית בין "לספר" ו"לספור" על כל אזורי המגע בין המלים הנגזרות. המושג שמשה נגבי ואחרים מציעים, "אחריותיות", מביע יותר את משאלות הלב ואת השורה התחתונה מאשר את העושר וריבוי הדקויות שיש במקור האנגלי, accountability. כדי למצוא מושג עברי שעשוי להתאים יותר אפשר לפנות לשורש "ספר" הצפוף, אבל לדעתי מוטב להיסמך על "חשב" בשל המושגים "חשבון" ו"לבוא חשבון", "חשיבות" ו"לתת דין וחשבון", שמקביל במידה מסוימת גם ל"to give an account". המלה "אחריותיות" המוצעת אינה נוחה פונטית, ויש בה בעיה נוספת שכן לפי המבנה שלה, accountable בעברית יהיה "אחריותי", צורה בעייתית. אכן, מוטב לנסות להשתמש בשורש "חשב". ואם כך, מדוע לא נאמר "חשבונתיות"?

 

[התפרסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במדור "תרבות וספרות" ב"הארץ" ב-29 בפברואר 2008]

צדק תרדוף: ביטחון אישי לאזרחי ישראל

במסיבת עיתונאים רבת-משתתפים חשף ח"כ גדעון אייזן-בטון מסיעת "ביתנו מבצרנו" את תכניתו החדשה בתחום השמירה על הסדר הציבורי. התכנית, שזכתה לשם "צדק תרדוף", מוגדרת כמהפכה מוחלטת בתחום השמירה על האזרח, רכושו, כבודו וזכויותיו הבסיסיות. מתקציר שנמסר לעיתונות עולה שהיוזמה החקיקתית של ח"כ אייזן-בטון כוללת סעיפי חוק המקיפים את רוב מצבי החיים של האזרח הישראלי.
כך למשל יותר למי שנוסע ברכבו ונעקף מימין בניגוד לחוק על-ידי רכב אחר להפנות את רכבו אל רכב העבריין, לפגוע בו בכל דרך שיתאפשר לו במה שמוגדר "פגיעה מידתית". לפי ההסבר הנלווה עולה שהכוונה היא לפגיעה במידה הנדרשת כדי לגרום לרכב העבריין לסטות ממסלולו, לרדת לשוליים ולא להיות מסוגל לשוב לכביש ולסכן את חיי המשתמשים בו.
בדומה, בקרוב יוכל נהג ישראלי שמצא מקום חניה בעיר ואותת כחוק על כוונתו לחנות, לשלב להילוך אחורי ולנגח רכב שנעמד מאחוריו ומונע ממנו מלממש את זכותו החוקית לחנות. כמו-כן, יותר לנהג בדרך עירונית לדרוס הולכי רגל החוצים את נתיב נסיעתו שלא במעבר חציה. הסעיף הזה מסתמך על מחקר סטטיסטי המראה שחציית רחוב שלא במקום המיועד לכך מסכנת הן את החוצה והן את הנהגים, כך שדריסת החוצה העבריין תחסוך חיים. החיסכון בחיי אדם צפוי להיות של כ-30 בני-אדם בשנה, זאת בנוסף לחיסכון בטיפול בנדרסים, שלפי החוק החדש יוכלו להידרס "דריסה מידתית", כלומר כזו שתבטיח את מותם בו במקום ללא גרימת נזק נוסף בנפש או ברכוש.
את עיקר העניין במסיבת העיתונאים משכו סעיפי החוק החדש העוסקים בעבירות מין. לצד ח"כ אייזן-בטון עמדה גם גברת נחליאלית קמינסקי-גורן, יושבת ראש ארגון "ארבע נאנסות" הפועל לקידום תפיסת "ז** תחת ז**” כלפי עברייני מין. לפי הסעיפים בהצעת החוק, גבר שיזוהה על-ידי נאנסת כאשם באינוסה ייאנס שלא בדרך הטבע במקומות ציבוריים שיוקצו לשם כך. המדינה תפתח סדנאות מיוחדות ל"אנסי ענישה" מתנדבים שיקבלו ביפרים מארגון "ארבע נאנסות" כך שנפגעות אונס שיזהו את מי שפגע בהן יוכלו להזעיק "אנס ענישה" שיימצא בקרבת-מקום לביצוע הפעולה כמפורט בחוק.
קמינסקי-גורן הרחיבה ופירטה שורה של צעדים נגד עברייני-מין למיניהם. אישה שתבחין במציצן ליד חלונה תוכל להשליך לעברו רימון. למעוניינות מציע ארגון "ארבע נאנסות" עציצי רימוני-רסס עם כדוריות פלדה נוספות להבטחת התוצאה המיטבית. אישה שתחלוף בגן ציבורי וגבר יחשוף בפניה את אבר מינו תוכל לשרוף את מבושיו בלהביור אישי. אזרח שיראה פדופיל מנסה לפתות ילד יוכל לירות למוות בסוטה בו במקום. לצורך כך ישונה החוק המגדיר את תחומי הבית, שבהם מותר לירות בפורצים ובעבריינים מסוכנים, כך שיכלול כל מקום שבו נמצא ילד. “הילדים שלנו הם העתיד שלנו, והם צריכים להרגיש חופשיים בכל מקום", אמר אייזן-בטון. “מבחינתי, כל מקום שיש בו ילד צריך להיות כמו הבית של אותו ילד". כשנשאל אייזן-בטון על האפשרות שהסעיף המסוים הזה מכוון לקדם את המותג "ביתנו מבצרנו" הוא השיב בזעם: “אנחנו מדברים פה על מהפכה חוקתית, לא על פוליטיקה מפלגתית קטנה", ושלף אקדח-מקלע אותו מיהר לכוון אל עבר העיתונאי השואל.
לנוכחים הנדהמים אמר חבר-הכנסת מהיר השליפה: “תבדקו את הסעיפים בהמשך ותראו". בבדיקה מהירה התגלה שאכן קיים סעיף הקובע כי יותר לפוליטיקאי (שר או חבר-כנסת) שעיתונאי ישאל אותו שאלות "שיש בהן כדי לפגוע בביטחון הציבור בנבחריו" לירות בעיתונאי בנשקו האישי. כוונת המחוקק היא למנוע פגיעה במורל הלאומי ולהבטיח שמירה על חוק וסדר, יחד עם חידוש האמון במוסדות המדינה.
היוזמה החדשה באה לאחר הצלחת החוק משנת 2007 הקובע שאדם המבחין בפורץ החודר לביתו או לחצרו רשאי לירות בו כהגנה-עצמית. בדו"ח הפעילות השנתית שפורסם לאחרונה על-ידי משטרת ישראל נחשף נתון מעודד במיוחד. אף כי מספר מקרי הפריצה לא השתנה לעומת התקופה שלפני הפעלת החוק החדש, מספר העצורים על עבירות פריצה ורכוש ירד ב-64% לעומת התקופה הקודמת. דובר משטרת ישראל אף התבטא באמרו שככל שאזרחי ישראל ישפרו את יכולת הירי שלהם וירכשו אקדחים בעלי קוטר גדול יותר, כך תוכל המשטרה להפנות משאבים לטיפול בבעיות הבוערות בתחומים אחרים.