החתימה הראשונה על הכרזת העצמאות של ארצות-הברית
זה יקרה בקרוב מאוד. אצלם יחגגו, אפילו אצלנו יחגגו פה ושם. אבל האמת חייבת להיאמר: לא אצלם ועוד פחות מכך אצלנו יהיה זה רק יום של חג. מעט מאוד עוסקים אצלנו בכך – לפחות בכל הנוגע לשיח הציבורי או לשרידי התקשורת העצמאית. אני מתכוון למה שככל הנראה יקרה בספטמבר: ההצהרה של הרשות הפלסטינית על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67.
ראשית, שלא יהיה ספק: כל העולם יכיר בה. מדינה אחר מדינה, בקרנבל של ימים אחדים, יכריזו על הכרתם במדינה הפלסטינית, שתיקרא בוודאי פלסטין.
גם אם דני איילון יקצר את כל הרגליים של כל כורסאות השגרירים הזרים, גם אם נתניהו ינמיך את קולו באוקטבה נוספת וידבר על "תשתיות טרור" ו"חמאסטן", על "עוד ספטמבר שחור", על "גורמים זרים הבוחשים באזורנו" ועל הצורך "למצוא פתרונות לנושאים העומדים על הפרק אך ורק בשולחן המשא–ומתן". אפילו אם ממשלת ישראל תתנגד ותשלח "שגרירי הסברה" לכל פינות העולם, תחוקק עוד "חוק נכבה" כדי להעניש כל מוסד או רשות במדינת ישראל שיציינו את יום העצמאות הפלסטיני. זה יקרה: המדינה הפלסטינית תקום ותזכה להכרה גדולה לאין ערוך מההכרה שיש למדינת ישראל.
בירתה הפונקציונלית הזמנית של פלסטין תהיה ברמאללה. באורח סמלי הם יבקשו להקים את השגרירויות הזרות קרוב ככל האפשר לירושלים. הם יצליחו בכך. לכל הגרוע מבחינתם, רמאללה תתמלא שגרירויות זרות, לעשרות. מבחינת ה"הסברה" הישראלית משמעות הדבר היא שיקום מוקד תקשורתי הומה ביותר של שגרירויות על שגריריהן, נספחיהן ודובריהן, שיתבטאו ויציגו חומרים מצולמים מתוך נקודת המבט הפלסטינית, חמש דקות מירושלים.
אבל המציאות אינה רק מלים.
פלסטין תקים לה צבא. יהיה איזשהו איחוד של גורמי ביטחון פלסטינים, של קבוצות חמושות אלה ואחרות, ולאיחוי הכולל ייקרא צבאה של מדינת פלסטין. יתכן מאוד שהצבא הזה יפתח בגיוס מסביבי של חיילים. המאגר הראשון שהם יבקשו לגייס מתוכו יהיה אלפי העצירים והאסירים הפלסטינים שבידי ישראל. אפילו אסירים ערבים–ישראלים עשויים להיות מגויסים לצבאה של פלסטין. כך יכריזו עליהם הפלסטינים כשבויי–מלחמה. העולם יכיר בכך. הצלב האדום ידרוש אפשרות לבקר את האסירים והעצירים הללו, חיילי צבאה של מדינה מוכרת המוחזקים בידיה של מדינה אחרת, במסגרת סכסוך מלחמתי.
[תזכורת: ישראל העניקה אזרחות לג'ונתן פולרד בהיותו בכלא בארצות–הברית. שונה, אבל שווה אזכור]
לפלסטין – עם הקמתה – יהיה סכסוך גבולות עם שכנתה ישראל. היא בוודאי תדרוש לקבל לאלתר את השטחים שהעולם יכיר בהם כגבולות פלסטין העצמאית והלגיטימית. אבל בכך לא יסתיים העניין. פלסטין בוודאי תחתום על כל מיני אמנות בינלאומיות, על הסכמים עם מדינות אחרות וכל כיוצא בזה. במצב כזה יקשה מאוד על ישראל להתמיד בסגר הימי והאווירי על עזה, וגם סגר אווירי על הגדה המערבית יהיה בעייתי מאוד. ראשית, דייגי עזה יוכלו לצאת לים, למים הטריטוריאליים של פלסטין. עד מהרה אזרחים פלסטינים שיחזיקו בדרכון פלסטיני יוכלו לצאת ולנסוע לירדן, למצרים, לעולם כולו.
ישראל תוכל להגיב בסגירת הגבולות עם פלסטין. הגבול המוחשי והברור היחיד הוא הגבול עם עזה. ישראל תוכל לסגור אותו טוטלית. בגדה המערבית המצב יהיה מורכב לאין–ערוך. הבלילה הבלתי–אפשרית בין התנחלויות וישובים פלסטינים תיצור מצב בלקני אף יותר ממה שאנו רואים היום. מחסומים יהפכו למעברי–גבול אד–הוק. יתכן שישראל תאיץ את בניית החומה–הגדר. החיכוך יגבר ודם רב יישפך, בין שתי המדינות. יש לשים לב: על פלסטין לא יחולו הגבלות בנוגע לחימוש צבאה.
אבל הסגירה הזאת משמעה גם הפרדה, הינתקות. ישראל תוכל לא להמיר שקלים לרשות הפלסטינית, לא לייבא ממנה ולא לייצא אליה, ולמעשה לנתק את עצמה מהכלכלה של המדינה הפלסטינית. גם חשמל, מים ויתר השירותים הניתנים כיום לשטחים הפלסטינים ולרשות הפלסטינית לא יינתנו עוד. מדינה אינה מספקת חשמל למדינה אחרת ללא הסכם מדיני תקף.
בידי ישראל, לפחות במידה רבה, תהיה הברירה: להיכנס למאבק בכל המישורים שציינתי ויותר מכך, או להידחק להכרה כלשהי בפלסטין ולהתקדם להסכם מדיני איתה. החל מענייני חשמל, מים, תעופה ושיט, ועד לגבולות. בכל הדברים הללו אינני מאשים בלעדית את ישראל או אפילו את ממשלת נתניהו במצב הנוכחי, אבל ספטמבר 2011 עשוי בהחלט להטיח בפניו של נתניהו אמת שהוא מסרב לקבל: המציאות אינה רק אוויר חם של "הסברה" ומלים למיקרופונים. חוסר מעש מזמין את המציאות לנהוג על פי דרכה.
חג שמח.
Ioram's Blog 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.