הסופר האיסלנדי שחסר לנו – היום ב"ידיעות אחרונות"

  בפסגת העולם, בפנינה השחורה והמבעבעת קיטור ולבה, בפאתי החוג הארקטי, קמה מעצמת- ספרות. איסלנד. מה יודעים אנו על איסלנד? שפועל בה הפרלמנט העתיק בעולם, הנושא שם מחייב ומופלא, Althing, כלומר "כל הדברים", שנוסד לפני כמעט אחת-עשרה מאות, ומתכנס מאז ברציפות. שהיא סלע וולקני מנוקב במעינות חמים. שיושבים בה בקושי שלוש-מאות אלף תושבים. ושאבותיה ידעו תור-זהב של ספרות ושירה שהעניק לעולם את ה"סאגות", הסיפורים העתיקים שבגללם כולנו משתמשים במלה "סאגה". והנה במאה העשרים קם בה סופר ענק, שחי כמעט לכל אורכה של המאה (מ-1902 ועד 1998): הַלְדוֹר לַקְסְנֶס. ב-1955 הוענק לו פרס נובל לספרות. בשנות השבעים שני רומנים שלו תורגמו לעברית על-ידי ג. אריוך וראו אור בהוצאת "עם עובד": “תחנת האטום" ו"גם הדג ישיר". הם תורגמו מאנגלית ולא משפת המקור (מנהג שהמו"לות העברית טרם נגמלה ממנו). אבל עיקר יצירתו של לקסנס טרם הגיע לקהל העברי. בעיקר חסרה לנו הרומנים רחבי-היריעה והעמוקים "אנשים עצמאיים" ו"הפעמון של איסלנד". לקסנס הוא סופר להתאהב בו: אנושי וחכם, היודע לקפל בעלילותיו שפע רעיונות – סוציאליזם, אנרכיזם, פמיניזם, גאווה לאומית, חשיבותה של ספרות ותרבות, מקומה של הנשמה בגופו של עם קטן הנרמס על-ידי כובש. אפילו כשהוא כותב על שיטות כלכליות ועל היחסים בין בנקאות, פיתוח והאיש הקטן, אפילו אז הוא מרתק, סוחף, מלבב, מצחיק ורב-המצאה.
חובה לאפשר ללקסנס למלא מקום רחב יותר במדף העברי. ספריו מלאים דמויות בלתי-נשכחות. אנשים קשים, עקשים, מרדנים, יוצאי-דופן בחברה שלהם ויוצאי-דופן בעיני הקורא עליהם, אנשים המתנהלים על-פי דרכם, העשויה להיראות לנו שונה ומשונה, עד שאנו מגלים שהם מגלמים את חלומותנו הכמוסים, ולמעשה מבטאים אותנו כך שהם נחקקים בנשמתנו. ואת כל זה משיג לקסנס בשילוב בין ריאליזם ושבירת גבולות המציאות, בין כתיבה מודרנית וישירה שעם זאת אינה מוותרת על המטען התרבותי האיסלנדי האדיר: דמויות מיתולוגיות, אגדות-עם, יצורי-חורף מוזרים ואילנות היוחסין המגדירים כל איסלנדי וממפים אותו עד לדמויות מהסאגות. הלדור לקסנס חסר לנו מאוד.

 

[פורסם לראשונה במדור הספרות של "ידיעות אחרונות", 25 באפריל 2008]