שנות מתתותיו של פרננדו פסואה


שנות מיתותיו של פרננדו פסואה / יורם מלצר

 

המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה נולד בליסבון ב-1888 ומת בה ב-1935. בין שני תאריכי-מפתח אלו הוא הספיק להתייתם מאביו בילדותו, להתבגר בדרבן שבדרום-אפריקה, לחזור לליסבון, לעבוד בה כמתרגם של תכתובת מסחרית, ולמות בגיל 47. היצירות הספרותיות, שראו אור בחייו, כוללות כרך קטן של שירים בפורטוגלית, ארבעה כרכים דקים של שירה באנגלית ולמעלה מ-400 שירים וקטעי פרוזה שלא נאספו בחייו משלל כתבי העת שבהם התפרסמו. בצד פרטים ביוגרפיים דלים, אוסף מכתבים לאהובתו, ומידה צנועה של פרסום מחוץ לקהילה הספרותית של ימיו, פסואה הותיר אחריו שני אוצרות אדירים: אוכלוסיה של משוררים, ואלפי יצירות. את שני האוצרות כרה מתוכו בשנות עבודתו הקצרות. לקורא שאינו מכיר את פסואה, יש להסביר לפחות את פשר האוצר הראשון, ולספר על אותו אין-ספור יצירות, שלא ראו אור בחייו של פסואה. עם  מותו נתגלתה תיבת-עץ ובה שלל עצום של כתבים, שלא פורסמו עד אז: שירה, מחזאות, ביקורת, פילוסופיה, מיסטיקה, רומאנים ועוד ועוד. לא זאת בלבד, אלא שהחלו להתגלות המשתתפים בעולמו של פסואה ביתר עומקם : ההטרונימים שלו. ההטרונימים הם דמויות  של משוררים שפסואה ברא, ושכתבו כיוצרים עצמאיים, כשפסואה הוא המעביר, בדרגות שונות של ישירות, של פרי-עבודתם לכתובים. כמה מהם נודעו כמשוררים עוד לפני מותו של יוצרם. אין המדובר בפסאודונימים, כלומר בתחפושות של יוצר החותם בשם בדוי. ההטרונימים של פסואה הם בני-אדם בפני עצמם, בעלי ביוגרפיה, אופי, כח יצירתי מאופין, טעמים, השפעות, מטרות וגורל. שלושה מבין ההטרונימים בולטים במיוחד בחשיבותם ובהיקף עבודתם: אלברטו קאיירו, שהוא אביהם הרוחני של האחרים, כולל פסואה עצמו, אלווארו דה קמפוס, שהיה מהנדס אניות, וריקרדו רייש, רופא, בעל נטיות מלוכניות, שעזב את ליסבון לגלות בריו דה-ז'ניירו. בנוסף לאלה, ידועים עוד שבעים ושניים הטרונימים. יש שחלפו בשמי עולמו של פסואה ככוכבי-שביט, ויש שפעלו תקופות ארוכות והותירו כתבים גדולי-היקף. שני הטרונימים כתבו באנגלית, ואחד בצרפתית, אחר היה אסטרולוג וחברו – איש חינוך. פרט לשולשה שציינתי לעיל, בולטים במיוחד ברנרדו סוארש, שחיבר את "ספר האי-נחת", הבנוי ממאות קטעים הגותיים-ביוגרפיים, וכן אנטוניו מורה, חולה נפש שחי בבית-חולים ועסק בתאורייות שונות של פאגאניות. רק חלק מזערי מכתבי ההטרונימים פורסם עד מותו של פסואה, כך שעיקר ההיכרות איתם מקורה באותה "גניזה" שבתיבת העץ.

משנת 1942 ועד ימינו, יצאו לאור עשרות כרכים של כתבי פסואה וההטרונימים. מפעל ההוצאה לאור של היקום התרבותי שנמצא עם מות בעליו שוכן בספריה הלאומית שבליסבון. טקסטים "חדשים" יוצאים לאור כל העת, וכשלושים אלף עדיין ממתינים לתורם. הערכות לגבי מועד סיום העבודה מדברות על המחצית השניה של המאה הבאה.

 

רבות נכתב בעבר ונכתב גם כעת על שירת פסואה ומבנה עולמו הפנימי. מטבע הדברים, עוסקים בפסואה בתחום ביקורת הספרות, כמו גם בחקר השירה עצמה. נושא המיפוי הפסיכואנליטי של פסואה עצמו הוא בודאי נענין מרתק לעסוק בו. בנוסף לכך, המשמעויות הפואטיות של היותו אביהם של עשרות משוררים, בצד היותו עמיתם, שלא לדבר על עצם המעשה האישי-אמנותי שביצירת ספקרטום אדיר של דמויות כמו-חיות, כל אלה נחקרים ועוד ייחקרו. ענייני במאמר זה הוא באחד ההיבטים המענינים ביקום זה ששמו פרננדו פסואה, והוא שאלת חייהם ומותם של ההטרונימים.

לא פעם, כחלק מהתהוות דמות של הטרונים, נודע על מקום ומועד היוולדו, על מקורותיו הביוגרפיים, על חינוכו ועוד. במקרים רבים גם נודע כיצד קרה שפסואה "הכיר" דמות זו או אחרת, ואף על שגרת הפגישות בינן ובין פסואה כמו גם על אופיין. פסואה נהג לייחד מקום, הקשר ומצב לפגישה עם הטרונים זה או אחר, ומבחינות רבות חי את ההטרונימים כאנשים החיים במציאות שלו ממש. כבר  בחייו של פסואה אירעו (וקטני האמונה יגיד "נעשו") מספר התרחשויות המעמידות את חייהם של כמה מהמשוררים הללו באור תמוה. דוגמאות לכך יש לרוב, וכמה מהבולטות שבהן אביא להלן:

 

– אלברטו קאיירו נולד בליסבון ב-1889. את רוב חייו בילה בכפר, שם גם מת משחפת ב-1915. למרות שנולד שנה לאחר פסואה עצמו, הוא היה במעמד של אב לפסואה וליתר ההטרונימים. גם אביו של פסואה מת עליו משחפת כשהיה בן חמש. הפרט המענין לגבי חייו ומותו של קאיירו הוא, שפסואה שרטט לו מפה אסטרולוגית. האם ראה בה את מות קאיירו? האם המוות, והחיים, היו אכן כתובים בכוכבים?

 

– אלווארו דה קמפוס, מהנדס האניות שלמד בגלזגו הרחוקה, נולד בטאווירה ב-1890, ומת בליסבון ב-30 בנובמבר 1935, יום מותו של פסואה[1]. אלווארו דה קמפוס ידע אהבה הומוסקסואלית, אך גם היה מעורב בפרשת יחסיו של פסואה עם אופליה קיירוס. ב-15 בספטמבר 1929, אלווארו דה קמפוס כותב לאופליה[2]:

 

" לגברת אופליה קיירוס הנכבדה מאד:

 

אדם זנוח ואומלל, ששמו פרננדו פסואה, ידידי האישי והיקר, הטיל עלי למסור לך – בהתחשב בכך שמצבו הנפשי מונע ממנו להעביר מסר כלשהו, כמו שיח בוטנים יבש (דוגמה לציות ולמשמעת) – שאסורים עלייך הדברים הבאים:

                                             (1) לשקול פחות גרמים

                                             (2) לאכול מעט

                                             (3) לא לישון כלל

                                             (4) לסבול מחום גבוה

                                             (5) לחשוב על האדם המדובר בזאת.

מצידי, ובתור חבר קרוב ביותר וכן של בעל ההודעה שבה אני מטפל (בהקרבה), אני מייעץ לך להצמיד אותה [את ההודעה, י.מ.]  לדמות המנטלית, שאולי יצרת לעצמך ביחס לאדם שאזכורו מקלקל נייר זה, הלבן במידה סבירה, ולהשליך את הדמות המנטלית הזו לפח, שכן זה בלתי אפשרי מבחינה מטריאלית להעניק גורל צודק זה לישות העושה-עצמה-אנושית, שאיתה הוא היה מתחרה, אילו היה צדק בעולם.

 

בברכה,

                                                      אלווארו דה קמפוס

                                                      מהנדס ימי

25/9/1929"

 

למחרת, פסואה "עצמו" כותב מכתב לאופליה. במכתב זה הוא מודיע לאופליה היכן יפגוש אותה ביום המחרת, ומוסיף: "עם זאת, היות שאירע, שמר אלווארו דה-קמפוס המהנדס, צריך ללוות אותי במהלך רוב היום, איני יודע אם יהיה זה אפשרי למנוע את נוכחותו – הנעימה בודאי – של אדון זה במהלך הנסיעה…… לחברי הותיק, שאותו הזכרתי כעת, יש, עם זאת, דבר-מה לומר לך. הוא מסרב להסביר לי במה מדובר, אך אני מקווה ובטוח, שבנוכחותך, תהיה לו ההזדמנות לומר לי, או לומר לך, או לומר לנו, במה מדובר….".

 

פרשה זו היא רק אחת הדוגמאות לנטיתו של אלווארו דה קמפוס לכתוב מכתבים, ואף להתערב בענינים שמחוץ לפעילותו כמשורר. מקרה נוסף, משעשע ביותר, התרחש בחודש יולי 1915. במועד זה יצא לאור הגליון השני של כתב העת "אורפאו". הגליון הכיל, בין היתר, שירים של פסואה ושל אלווארו דה קמפוס, ועם פרסומו היתה שערוריה רבתי, בעיקר בגלל תרומתו של קמפוס לכתב-העת. העיתונות מתנפלת עליו, לועגת לו, מכנה אותו "מתחזה", מופרע חסר כשרון ו-"פסיכופט פציפיסטי". כתב-העת "אורפאו" נמצא בסכנת ירידה מהבמה עקב ההתקפות עליו. בשיא השערוריה, אולווארו דה קמפוס, ממקום מושבו בניוקסל שבאנגליה, מתערב בפוליטיקה הפורטוגלית. במכתבו הוא מתיחס לתאונת דרכים קשה שאירעה לאפונסו קוסטה (שר ונשיא המפלגה הדמוקרטית), ואומר: "יהיה זה גילוי של חוסר טעם קיצוני להכחיש את הקשרים שלי עם הפוטוריזם בשעה בעלת מכניות כל-כך נהדרת, שעה שבה ההשגחה העליונה משתמשת אפילו בחשמליות כדי לממש את תכניותיה הנעלות". התגובה אינה מאחרת לבוא. באחד הלילות, כחלק מגל תמיכה כללי בקוסטה, כמה מתומכיו פורצים, בנסיון להניח את ידיהם על כותב המכתב, למסעדה, שבה נוהגים לשבת חברי מערכת כתב-העת. בהמשך, חלק מחברי המערכת כותבים לעיתונות: הם מגנים את אלווארו דה קמפוס ואת הפוטוריזם ומודיעים על פרישתם מ-"אורפאו". פסואה ואחרים שומרים לו אמונים.

 

אפשר היה להרבות בדוגמאות שונות מחיי ההטרונימים, אך בנקודה זו מענין לתהות על מותם של המשוררים הללו. תאריך מותו של פסואה ידוע, כמובן. עם זאת, אין זה מובן מאליו כלל שכל ההטרונימים מתו ביום מותו ממש. מצד המקדימים, כבר פגשנו את קאיירו, שמת ב-1915. ראינו גם כי ייתכן שאלווארו דה קמפוס מת ביום מותו של פסואה. אך מה היה גורלם של האחרים? מה, אם בכלל, התקפות של שאלה כזו? מה הן ההשלכות האפשריות של העיסוק במותם של ההטרונימים?

לגבי קאיירו אפשר לומר מספר דברים, שיהיו מסגרת חלקית להמשך הדיון. קאיירו מת בתאריך מסויים, וכבר אמרתי שפסואה חיבר לו מפה אסטרולוגית. אם מותו תאם את גורלו לפי המפה, הרי שחייו ומותו היו באותו מישור: הוא נולד ביום מסויים, ומצב הכוכבים ביום ההוא הורה על כך שהוא עתיד למות ביום שבו אכן מת. אם, לעומת זאת, מותו סתר את הכתוב במפה, לא יהיה זה נכון להסתפק באמירה שפסואה רצח אותו, כי אפשר שאף זה היה מופיע במפה. במקרה כזה נהיה עדים לתרמית של פסואה, תרמית כלפינו כעדים מן העתיד, ותרמית כלפי עצמו. משמעות מעשה כזה אינה חד-משמעית, אך יש בה משום התאבדות חלקית מצידו של פסואה: לא רק שאחת מדמויותיו מתה, אלא שהוא זייף את גורלה. גורל זה, מאידך, הוא בדוי כשלעצמו, במישור ההטרונימים. את האמת איני יודע. האם יימצא חוקר כלשהו שימצא את המפה ויבדוק את שאלת מות בעליה? מי יודע כיצד יושפע מכך המחקר, ביחוד לאור זאת שקאיירו הוא מין אב של פסואה. פסואה, אגב, גילה את דבר מותו שלו המתקרב, בהורוסקופ שערך בשנת 1934, ושנבדק, לפי בקשתו, על ידי אסטרולוג אחר.

חלק מהקסם המיוחד בכל הנוגע לפסואה, הוא שסוג זה של שאלות ותמיהות אינו נדיר כלל ועיקר. העיסוק בחשיפת חייהם של המשוררים הרבים, ובודאי העיקריים שבהם, נמשך שנים רבות לאחר מותו של פרננדו פסואה עצמו. יצירה קצרה ונרגשת בנושא נכתבה על ידי האיטלקי אנטוניו טבוקי, ונקראת "שלושת ימיו האחרונים של פרננדו פסואה: הזיה"[3]. בספרו, טבוקי עוסק בשחזור, פרי דמיונו, של גסיסתו של פסואה. במהלך שלושת הימים הללו, פסואה זוכה לפגוש את אלווארו דה קמפוס, אלברטו קאיירו, ריקרדו רייש, ברנרדו סוארש ואנטוניו מורה. פסואה גם נתקל, בדרכו לבית החולים, בהטרונים נוסף, קואליו פאשקו, שכתב רק שיר אחד, בסגנון ניאו-גותי. אנו, כקוראים, מלווים את טבוקי, המלווה את פסואה הגוסס, בנבכי יחסיו עם ההטרונימים. את יחסיו עם אלווארו דה קמפוס מאפיין מצד אחד יחס סרקסטי של קמפוס לפסואה, המלגלג על אהבתו של פסואה לאופליה. מצד שני, אנו עדים לווידוי יהיר מצידו של קמפוס על הרומן ההומוסקסואלי שלו, ווידוי הזוכה לפליאה מצד פסואה, שגם מייחס לקמפוס את פרידתו מאופליה. מאידך, ברנרדו סוארש מביע כבוד רב לפסואה. סוארש מזכיר את הארוחות שלהם במסעדה, שבה היה מכתיב את "ספר האי-נחת" לחברו, שכעת שוכב מולו גוסס. הוא אף טורח להביא לפסואה את הארוחה החביבה עליו, שאפיינה את מפגשיהם לאורך השנים. פסואה מאחל לו הצלחה עם ספרו הגדול. קאיירו המת מופיע גם הוא בבית החולים. טבוקי אומר, שאמנם קאיירו כבר מת, אך הוא חי חיי נצח בביתו הכפרי הקטן. ואכן, קאיירו מגלה לפסואה, שאותו מורה גדול, שפסואה היה חש בקירבו כשהיה מתעורר בלילות, ורושם שירים שהלה היה מכתיב[1] לו, לא היה אלא קאיירו עצמו. גם ריקרדו רייש מופיע באמרו: "שבתי מברזיל הדמיונית שלי". פסואה מתענין בגורלו של רייש, ושואל אותו: "איפה התחבאת? באיזו פינה של ברזיל היית, כך שלא הצלחתי ליצור איתך קשר?" רייש מצידו מתוודה, ואומר שהוא כלל לא נסע לברזיל, אלא הסתתר בכפר קטן בפורטוגל, שבו אף פתח מרפאה "בשמי האמיתי". פסואה מזמין את רייש לכתוב שירה גם לאחר מותו שלו. בספרו של טבוקי, בצד חשבון של אדם העומד למות, כפי שפסואה עורך עם ההטרונימים שלו, יש עיסוק נרחב בשאלת חייהם, מותם, והמשך חייהם ועבודתם של אותם משוררים, שמתקיימים בעצמאות מפסואה, יוצרם לכאורה.

"שלושת ימיו האחרונים של פרננדו פסואה: הזיה" אינו דוגמה בודדה, ואין לסווגו ככתיבה סהרורית של מעריץ פסואה נלהב (טבוקי אחראי על הוצאת כתבי פסואה בתרגום לאיטלקית). דוגמה מענינת נוספת התגלתה לי באנטולוגיה של שירת אלווארו דה קמפוס, בתרגום לספרדית[4]. המתרגם, José Antonio Llardent, מדייק ומציין שתאריך מותו של אלווארו דה קמפוס אינו ידוע, אך בודאי אינו לפני ה-21 בנובמבר 1935, התאריך בשולי שירו המתוארך המאוחר ביותר. הוא ממקם, אם כן, את ארבעים וחמש שנות חייו של קמפוס בין 1890 לתאריך זה, ומציין כי יש סימנים לכך, שחייו יכלו להימשך הרבה מעבר לכך. Llardent מעניק לנו ביוגרפיה מפורטת של אלווארו דה קמפוס. אנו לומדים על ילדותו בעיירה טאווירה, כבן למשפחה שחוקרים מצאו שמקורה ביהודים מומרים, ועל משיכתו לים ולכלי שייט. משיכה זו טופחה על ידי  מריו פרייטס, בן דודו של פסואה (!), שהיה משוחח איתו רבות על תולדות הנווטות הימית, על אניות ועל מנועים. כך אנו עוקבים אחר לימודיו בגלזגו, ומלווים אותו במקום העבודה שלו, המספנות בניוקסל. הוא שוהה באנגליה עד 1933, פרט למסע למזרח הרחוק. אנו אף קוראים על אודות אהבותיו (לבחורה, אך גם לבחור לבן ובלונדי בשם פרדי). המתרגם הספרדי לא חוסך בפרטים בנוגע לפעילותו הספרותית של אלווארו דה קמפוס, ומוליך אותנו לאורך חייו עד ל-21  באוקטובר 1935. בנקודה זו Llardent כותב:

 

" להסיק שמותו התרחש בהכרח זמן קצר לאחר מכן, כפי שעשו הרבה מבקרים וביוגרפים, הוא מעשה נמהר; הבה נזכור את ההפסקות הרבות, כולל אחת למשך שש שנים, שאובחנו לאורך חייו של משוררנו. ובכן, אירע שפסואה מת שבועות מעטים לאחר תאריך זה, ב-30 בנובמבר 1935, ודעה קדומה ביולוגיסטית מסויימת, שהוכללה במידה רבה ביותר, גרמה לכך שנקבע קשר כרונולוגי ישיר בין סופו של היוצר לסופם של יציריו. זהו עקרון מפוקפק כשלעצמו, שאף נסתר על ידי נתוני המציאות: אלברטו קאיירו שנולד ב-1890, מת ב-1915, עשרים שנה לפני פסואה, וריקרדו רייש, שנולד ב-1887, מת – לפי מחקרו האחרון של חוסה סאראמאגו – שנה לאחר פסואה, ביום ה-8 בנובמבר 1936, בדיוק. מתי מת, לאמיתו של דבר, אלווארו דה קמפוס? סאראמאגו עובד בימים אלו, במתודולוגיה המיוחדת לו, על הבהרת מה שאירע החל מיום ה-21 באוקטובר 1935. תהיה התוצאה אשר תהיה, ההצלחה שהושגה במקרה של רייש, קובעת עקרון בעל תחולה כללית: אין טעם להכיל עקרונות ביולוגיים מעורפלים על תחומה של השירה, שהיא מדע מדוייק, אם יש בכלל כזה."

 

"מחקרו האחרון של חוסה סאראמאגו" אינו אלא ספרו "שנת מותו של ריקרדו רייש", העתיד לצאת השנה בהוצאת "כתר" בתרגום עברי של מרים טבעון. לא אקלקל לקוראים את ההנאה העצומה המזומנת להם מהספר, בכך שאגלה את מהלכו המופלא. עם זאת, על רקע הדברים שאמרתי עד כה, יש לספרו של סאראמאגו מקום מיוחד בשאלת חייהם ומותם של ההטרונימים. בספר אנו פוגשים את רייש, ששב מברזיל לאחר גלותו (בניגוד למה שסיפר לנו, כזכור, טבוקי!), שם קרא על מותו של ידידו פרננדו פסואה. העלילה עוקבת אחר מספר מערכות יחסים שמתפתחות במקביל. רייש מפתח קשר של אהבה עם צעירה נכה מקואימברה, וגם מקיים מערכת יחסים מינית עם חדרנית במלון שבו הוא משתכן. שמה של החדרנית הוא לידיה, כשם אחת המוזות של רייש, שאליה הוא פונה כמושא אהבתו ברבות מהאודות שלו. מערכת היחסים המרתקת ביותר בספר היא זו שבין רייש ובין רוחו של פסואה. פסואה מופיע אצל רייש במלון, ברחוב, ומאוחר יותר גם בבית, שרייש שוכר. מסתבר, לפי פסואה המת, שכפי שישנם תשעה ירחי לידה, ישנם גם תשעה ירחי גוויעה. כך, מת יכול להופיע, אם הוא רוצה בכך, במשך תשעה חדשים לאחר יום מותו. במהלך זמן זה, המת מיטשטש והולך, מאבד מיכולת ההתמצאות שלו, ואט אט נמוג. סאראמאגו מפגיש בין השניים לאורך הספר כולו. אנו זוכים לקרוא שרייש יכול להמשיך לכתוב שירה אף לאחר מותו של פסואה, לנהל יחסי אהבה, להעצר על ידי המשטרה על נטיותיו המלוכניות ועוד ועוד. המוות, לפי סאראמאגו, השם את הדברים בפיו של פסואה, נחווה כאבדן היכולת לקרוא. פסואה המת יכול לבוא וללכת, לדבר ולצחוק, אך אינו יכול עוד לקרוא. לא היכולת לכתוב היא האובדת למת, והוא תמיד יכול, כפי שעשה קאיירו אליבא דספרו של טבוקי, להכתיב את שירתו לאדם אחר, חי.

 

לא מפתיע, כמובן, לגלות שפסואה עצמו עסק בשאלת תהילתם של משוררים מתים ובחיי השירה לאחר מות הכותבים. פסואה פיתח את הנושא ביותר ממקום אחד ברחבי מאמריו על אסתטיקה, תאוריה וביקורת הספרות, שאותם כתב באנגלית. בחרתי להציג תמצית ממה שכתב במסה Eurostratus, שעוסקת בתהילתן של יצירות ספרותיות לאחר המוות[5]. אחרי שהוא צופה שבעתיד תהיה לכל אומה – פרט לספרים היסודיים, הגדולים שלה – אנתולוגיה של שירתה במקום כל כתבי משורריה, ושבאנתולוגיה כזו, יוקדש מספר מצומצם של עמודים למשוררים שכיום נראים גדולים, הוא אומר: "התחרות בין המתים איומה מזו שבין החיים; המתים רבים יותר". במקום אחר במסה, הוא טוען כי הצידוק היחיד לכמות כתיבה, הוא היותה מגוונת, ומוסיף: "אל לו לאיש להותיר אחריו עשרים ספרים שונים, אלא אם כן הוא יכול לכתוב כמו עשרים אנשים שונים…… אם הוא יכול לכתוב כמו עשרים אנשים שונים, הרי שהוא עשרים אנשים שונים, ויש מקום לעשרים ספריו". דומה שפסואה עצמו ראה מקום לכתבי ההטרונימים שלו לעתיד לבוא, ושהוא גם צפה שתהיה ביניהם תחרות.

 

אם אכן מתקיימת תחרות קשה בין המשוררים המתים, הרי שיש משמעות מיוחדת למותו של כל הטרונים, ובודאי שיש טעם מיוחד למחקריו של סאראמאגו, מעבר לבירור הביוגרפי המתבקש. אפשר, אם כן, לדמיין את ריקרדו רייש המת מחכה לספרו של סאראמאגו על אלווארו דה קמפוס, בעודו שואל את עצמו במתח: "האם הוא חי יותר ממני?" או אולי "האם יחיה יותר ממני?", "האם אוכל להופיע אצלו?", ודומה שאין לדבר גבול. מעבר לתעלולים שיכולים ההטרונימים לזמן לנו, תיבת העץ בליסבון עדיין רוחשת, על אלפי הכתובים שבה. קשה לפתוח מהדורה כלשהי של יצירה של פסואה או של אחד ההטרונימים בלי למצוא פרטים חדשים על ספרים שבדרך. בין אם עיינתי במהדורות פורטוגליות, צרפתיות או ספרדיות, תמיד מצאתי אזכור של ספר כזה או אחר שפסואה (או הטרונים כלשהו) כתב, או התחיל לכתוב, וככל שמתאספים אצלי כרכים, "גניזת פסואה" נראית לי אינסופית.

אינסופיות זו קשורה, כמובן, בגורם הזמן. אפשר היה לטעון שספרים כמו אלו של טבוקי וסאראמאגו, כמו גם ההקדמה הספרדית של Llardent, אינם שונים מיצירה המכילה את דמותו של המלט, ושנכתבה אחרי מותו של שייקספיר, או מחזה מודרני שבו מופיע דוד המלך. טענה זו היתה בעלת תוקף אלמלא אותה תיבה טורדנית בליסבון. מתוך האוצר הבלום הממתין להתגלות עשויים להופיע הטרונימים בלתי מוכרים, וביניהם יכול להופיע אחד שנולד, למשל, ב1920-, ושלפי המחקרים שייערכו על אודותיו, יתברר שהוא עדיין חי בקרבנו היום! יתרה מכך, המחקרים האסטרולוגיים (שלא לדבר על אלו המסטיים) של פסואה יכולים להיות למעשה מין וריאציה של המאה ה20- לנבואות נוסטרדמוס, לפחות ביחס לעולמם של ההטרונימים. כך, עשויה להתגלות משמעות אחרת, שונה לחלוטין, לשאלת חייהם ומותם של יציריו של פסואה, כשיסתבר שחלקם עדיין חיים ופועלים, ושלחייהם יש מובן שאינו ברור לנו כלל. מחקריו של סאראמאגו, הזיותיו של טבוקי, כתביהם של אחרים, יכולים כולם להיות חלק מתכנית-על של פסואה עצמו (או של קאיירו מורו ורבו). די לחשוב, למשל, על האפשרות שפסואה האסטרולוג גילה, אי-שם בכתביו הממתינים, את מזל הנחש, שנתגלה זה לא מכבר כמזל השלושה-עשר בגלגל המזלות. מהו גורלו של הטרונים שנולד תחת מזל זה, אם פסואה הכירו? אפשר להרחיק לכת ולומר, ובודאי על ההטרונימים המוכרים כיום, שהם זכו לחיי נצח אף יותר מפסואה עצמו. יתכן, שהכתוב במסה Eurostratus מתקיים לגביהם במיוחד, בזה שהמתים מביניהם אכן מתחרים אלו באלו, בהיותם רבים במספר. לעומת זאת, אם יש בהם החיים עד היום, הרי שחלקת-הנצח העתידית שלהם טרם נקבעה, והיא תהיה פרי פועלם, הגילויים בתיבה והביקורת העתידית עליהם. פסואה, לעומת ההטרונימים, עומד ספק בקרבם, ספק בצדם, נצחי בלא-ספק, אך גם מת בהחלט. אם למשוררים מסויימים יש תהילה לאחר המוות, הרי שלפרננדו פסואה יש מימד שלם משלו, על-זמני.

והגילויים נמשכים. אני נזכר בספר קטן של פסואה שקראתי לא מזמן בשם "הבנקאי האנרכיסט"[6], שכולו שיחה ארוכה בין בנקאי המסביר כיצד הוא אנרכיסט (ולמעשה האנרכיסט בה' הידיעה), תוך פיתוח טיעונים לוגיים מוצקים. השאלה כיצד משתבץ ספר זה במכלול יצירתו של פסואה היתה בעלת משמעות שונה לחלוטין, אם כל יצירתו היתה כבר מונחת על המדף, ולא טמונה בתיבת העץ. יתרה מכך, אני, כצפוי, מתוודע למפעלו של פסואה בסדר מקרי, התלוי בקצב שבו אני מוצא את ספריו, או שבו הם נשלחים אליי מאירופה, ובדומה, כל אומה זוכה להתוודע לפסואה בדרך אחרת, התלויה בסדר הופעת ספריו בשפתה[7]. שיקולי המוציאים לאור בכל מדינה יכולים להיות שונים, ממש כמו היד הנעלמה ששולחת את ספרי פסואה אליי, אך מדהים מכך הוא שאפילו פורטוגל עצמה מכירה אותו בשלבים, במהדורות ההולכות ומתקנות את קודמותיהן, ואף מחליפות אותן. "ספר אי-הנחת", למשל, שנחשב על ידי רבים כיצירתו העיקרית של פסואה, אינו בטוח כלל במעמדו זה, תוך כדי כך שהוא מתעדכן, משתנה ומתעבה כל העת. מאידך, אם הוא אכן עיקרי, הרי שנכונו לנו עוד שנים רבות של עיסוק במחברו, ברנרדו סוארש, בצד המשוררים הטרונימיים העיקריים.

למרות אי הבהירות השוררת כיום, ואולי דווקא בגללה, אפשר לומר שתהיינה ההשלכות העתידיות של מפעלו של פסואה אשר תהיינה, דווקא מותו מסמן את חיי הנצח שלו. עד שתתבררנה העובדות לאשורן, אם דבר זה יקרה אי-פעם, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה שפסואה גבר על הזמן. כעת כבר ברור, שפסואה רתם שלושה או ארבעה דורות למפעל ההוצאה של כתביו. הוא הבטיח שלא יחלוף חודש מבלי שתאוריה זו או אחרת על אחת מהדמויות בעולמו תעבור שינוי מהותי או תהפוכה. הוא גרם לכך שנכתוב עליו ב-1995, בידיעה שלא נכיר את כל כתביו, שאמורים, כזכור, להגיע להתייצבות מלאה על המדף בעוד שבעים או שמונים שנה. הוא נתן להטרונימים שלו לחיות אחריו, ולמעשה "מילכד" את העולם במספר עצום ולא ידוע של מוקשי-קופסה, שמכל אחד מהם, שעוד לא הופעל, עתידה לזנק אלינו דמותו של פסואה או של אחד משותפיו ליקומו, ולומר לנו לפחות, כדברי פסואה-הדמות ב-"שנת מותו של ריקרדו רייש" של סאראמאגו, שכל עוד אנו יכולים לקרוא, סימן הוא, שאנו חיים.


[1]  זו רק אחת הגירסות, כפי שיתברר להלן.

 

[2] מכתבי פסואה לאופליה קיירוס יצאו לאור בכרך "Cartas de amor de Fernando Pessoa " באחריותDavid  Mourao-Ferreira בהוצאת Atica בליסבון, ובעריכת Maria da Graça Queiroz, בת אחייניתה של אופליה. ממהדורה זו לקחתי את קטעי המכתבים, המובאים כאן בתרגום שלי.

 

[3]  בידי התרגום הצרפתי: Antonio Tabucchi, "Le trois derniers  jours de Fernando Pessoa. Un délire", שיצא לאור בהוצאת Seuil באוקטובר 1994.

 

[4]  "Fernando Pessoa, Antolog'a de Alvaro de Campos" בהוצאת Alianza Editorial משנת 1987, בתרגום של José Antonio Llardent, שגם הוסיף הקדמה והערות.

 

[5]  המסה מופיעה בכרך "Páginas de Estética e de Teoria e Cr'tica Literárias de Fernando Pessoa" במסגרת מהדורת כל כתבי פסואה של הוצאת Atica.

 

[6]  בידי תרגום צרפתי: Fernando Pessoa, "Le Banquier Anarchiste", שיצא בהוצאת Editions de la Différence בתרגום של Joaquim Vital.

 

[7]  בעברית יצא כרך המאגד מבחר משירתו פסואה וההטרונימים העיקריים: "כל חלומות העולם" בתרגום פרנסיסקו דה קוסטה רייס ויורם ברונובסקי, בהוצאת "כרמל", תשנ"ג, 1993.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר מיכאליס  On 24 בנובמבר 2003 at 22:37

    יורם ברוך בואך, אלו שלושה קטעים מעולים שבמעולים ולהתחיל את הלילה עם טקסטים שטרם נפגשתי בהם הנוגעים לפסואה וההטרונימים אני תמיד מוכן, להביא ללילה את הרוגע שאיננו אפשרי, זה פסואה אמר, הטרונימים מטופפים סביב הכסא ממנו לא קם, הטרונימים שבהם דיבר אוקטביו פז הנפלא, שנים אחר מותו, ואמר, (בשליפה מן הזכרון, ויסלח לי אוקטביו על שגיאה אם ישנה בנוסח): ההטרונימים היו המצאת סופר וצורך פסיכולוגי אך גם משהו אחר, נשגב. במובן מסוים הם מה שפסואה יכול היה להיות או רצה בו, או למעשה במובן אחר, מעמיק יותר, מה שלא רצה בו מעולם – כלל תכונותיו הקבועות של אדם – אישיות.

    אני שולף שוב תרגום נושן שלי לגרסה נוספת להִבָּרְאוּת ההטרונימים (מתוך 'פסואה – כתבים' האמריקאי) : עוד בשחר ילדותי חשתי בצורך להעשיר את העולם ביֵשֻׁיּוֹת בדויות – חלומות שעיצבתי במיומנות, שנחזו בנפשי בבהירות גדולה השמורה לצילום, שהובנו על ידי עד נבכי נפשם. אני נזכר בעצמי ואני אך בן חמש, ילד מבודד ושבע רצון שכך, מתמוגג כבר אז מנוכחותם של יצירי רוחי, מבניהם קפטן ת'יביוט, האציל דה פאז ומגוון אחרים שנשמטו מזכרוני, ושאובדנם בזכרוני – כמו הזכרון הבלתי מושלם של השניים שאך הזכרתי – הוא החרטה הגדולה של חיי.
    ודאי נדמה כל זה לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר דמיון ילד המפיח חיים בבובות. אך היה בכך הישג גדול מזה, שכן בדמויות הללו הגיתי שוב ושוב ללא כל צורך בבובה מוחשית. כה ברורות נחזו הדמויות בחלומותי המתמשכים, כיישויות אנושיות לחלוטין אשר בובה – בשל היותה בובה – לא תוכל לחקות לעולם. היו אלו לחלוטין בני אנוש.
    וכך במקום לוותר על נטייה זו כמו על סממני הילדות, התעמקה הנטיה והתפשטה בי בבגרותי, העמיקה שורשים בנפשי בחלוף השנים, עד שנותרה האפשרות היחידה לקיומי. היום אני התגלמות חוסר האישיות : את כל אנושיותי חילקתי בין היוצרים השונים להם אני משמש כמוציא לפועל. היום אני מקום המפגש של אנושות זעירה שהיא כולה שלי.

    וכל זאת אינו אלא תוצאה של מזג דרמטי אליו התמסרתי עד קצהו. דרמות שנמזגו אלתוך נפשות תחת האפשרות להיכתב כמערכות במחזה מסעיר. זוהי תמצית התופעה המבלבלת הזו, ומהותה של התרחשות זו כולה. אינני דוחה – ולמעשה כל כולי ציפייה – לניתוח פסיכיאטרי, אך אבקש אתכם להבין שכל פעילות רוחנית נשגבת – מתוך היותה חריגה – נועדה באופן שווה לפרשנות פסיכיאטרית. אינני מתנגד להתקרא מטורף, אך אבקש אתכם להבין שטירופי אינו שונה משגעונו של שייקספיר, על אף שלא ניתן להשוות את הפרי שנובע מן החלק השפוי של מוחותינו הטרופים.
    אני קיים למעשה כמתווך אלתוך עצמי, אך ודאי אני אמיתי פחות מכל היתר, חשוב פחות, אישי פחות ומושפע בנקל על ידם. גם אני כשאר יצירי נפשי חסיד של קאיירו, ועודני זוכר יום אחד – השלושה עשר במרץ, 1914 – בו 'שמעתי לראשונה' (ברגעים בהם אני כותב זהו פרץ יחיד של השראה) כמות נכבדת מן היצירה 'שומר העדרים', ואז ניגשתי לכתוב באחת את ששת השירים המרכיבים את 'הגשם המתלכסן' – תולדה שכלית נראית של השפעתו של קאיירו על מזגו של פרננדו פסואה.

    (תרגום מאנגלית מתוך 'שלושה מכתבים לאדולפו קאסיאס מונטרו')

Trackbacks

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: