עם התפטרותו של פידל קסטרו – מה שלא שודר בערוץ 1


  היום, בשלג הירושלמי, התקשרו אלי מחדשות הערוץ הראשון כדי לראיין אותי על התפטרותו של פידל קסטרו, נשיא קובה. בערב, כשצפיתי בכתבה שהכין הכתב אלון ולן, ראיתי שמשלוש או ארבע הדקות שצולמו, נכנסו לכתבה כחמש שניות. אז בשביל מה יש בלוגים בעולם? הנה מה שאמרתי לו. חלק ממה שלא נכנס אולי יעניין אחדים מהקוראים כאן.

אמרתי שקסטרו מותיר קובה ענייה ובמשבר, אבל קובה שבה הושם דגש על חינוך ובריאות, חינם לכל אזרח. מצב שהיה בגדר אוטופיה ערב עלייתו של קסטרו לשלטון.

אמרתי שקסטרו שרד עשרה נשיאים אמריקניים, ומאות ניסיונות התנקשות מצד האמריקנים, שלוחיהם ובני-בריתם. מהבחינה הזאת, הוא עוזב מנצח. הוא בחר להתפטר במועד סמלי: בדיוק 49 שנה לאחר שהושבע לראשונה לתפקיד ראש הממשלה בקובה, ב-16 בפברואר 1959.

אמרתי שמחליפו, אחיו ראול, הוא שלב מעבר בלבד, ושאין לדעת מה יבוא לאחר מכן, שכן קסטרו עצמו ביקש לטשטש את תכניות העברת השלטון בשל רצונם של האמריקנים להתערב בתהליכים הפנימיים בקובה.

ואמרתי שקובה ענייה בשל כישלון כלכלי של המשטר, אבל גם בגלל המצור שארצות-הברית הטילה עליה לפני יותר מארבעים וחמש שנה ושלא הוסר מאז ועד היום.

והוספתי – ואת זה אמרתי בכוונה מיוחדת – שזו בושה וחרפה שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם התומכת בעקביות בחידוש המצור והחרם על קובה. ובוודאי כשבממשלה הנוכחית יושב שר שעשה הון עתק מעסקים בקובה, בחסות המשטר.

השר, כך אמרו לי בטלוויזיה, סירב להתראיין לכתבה. מדובר בראש מפלגת הגימלאים, השר רפי איתן.

אבל היות שאנחנו חיים בעידן של בנליזציה הנותנת אפשרות לכל מיני שחיתויות להתקיים באין מפריע, הן הדברים שלי והן הקשרם הוצאו מהכתבה, ונותרו חמש שניות שבהן אמרתי שקסטרו הוא דמות גדולה.

אכן, דמות גדולה. אני לא מאחל לנו משטר כמו של קסטרו, חס ושלום. אבל מ"היכרותי" איתו כמי שתרגם את הספר "פידל קסטרו: אוטוביוגרפיה בשני קולות" (מאת פידל קסטרו ואיגנסיו רמונט), אני חושב שהוא לפחות מסמל עיסוק אמיתי בשאלות יסוד. בכלכלה, בחברה, במדיניות העולמית, במושג הריבונות של מדינה ועוד. בן-שיח רציני לוויכוח.

ואצלנו, מושלים הגמדים המושחתים, “העושים לביתם".

19 בפברואר 2008 – 22:57 קטגוריות: הבלחות | תגובות (11)

לחופש נולדו


  מזה שנים חשופים אזרחי ישראל לססמה "רון ארד, לחופש נולד". הססמה רעה, ולא רק מבחינת עבודת הקופירייטר האחראי עליה. הססמה רעה כיוון שהיא מציירת את הנווט שנפל בשבי בלבנון כאילו היה בעל-חיים נדיר, איזה לוויתן בסכנת הכחדה שנלכד ברשתות של דייגים יפניים בעלי לב של אבן. “רון ארד, לחופש נולד" נשמעת כססמה "ירוקה" ומזכירה את הסרט "Free Willy”, שבו הצופים נקראים להזדהות עם הלוויתן השבוי ולקוות לשחרורו. וגרוע מכך: הססמה העברית פונה בהכרח אלינו, אזרחי המדינה הקולטים אותה בצדי הדרכים, במודעות וחל חזיתות בתים.

לא אנו אמורים לשחרר את רון ארד, כפי שלא אנו אשמים בנפילתו בשבי ובוודאי לא באי-חזרתו משנת 1987 ועד היום. רון ארד אינו כאן כיוון שממשלות ישראל למיניהן לקו ביהירות, בקוצר-ראייה, באוזלת-יד, בטיפשות ואמנם כן, גם בחוסר-מזל. רון ארד נשלח למשימה כנווט של מטוס קרב, עניין מסוכן בעליל. הוא נפל בשבי במסגרת תפקידו, בשליחות הצבא והמדינה. אלו הגופים האחראים על גורלו. אי חזרתו היא כישלונם.

כעת החליט אתר YNET, "האתר של המדינה", כי גם גלעד שליט השבוי בעזה"לחופש נולד". יותר מהפיתוי הקופירייטרי – שעוד עלול להינחת עלינו – חזק הצורך לקבץ את כל "הבנים" באגודה אחת. ארבעה "בנים" הם: רון ארד, אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט. כן, גם המושג "בנים" גרוע. אין ספק, הארבעה הם בנים להוריהם, לארצם ולמדינתם. שלושה מהם היו גברים בוגרים ללא ספק, וגם שליט לא היה ילד כשנפל בשבי המחבלים בעזה. גסות-הרוח של YNET בהצמדת הססמה האקולוגית "לחופש נולד" לשליט הוא עמוד תווך בשיח האינפנטילי שעמוד-התווך השני שלו הוא "להשיב את הבנים הביתה".

חיילים מסכנים את חייהם בשליחות הממשלה, למען המדינה ואזרחיה. הם אינם בעלי-חיים נדירים וגם לא תינוקות. כל אדם "לחופש נולד", בכל מקום בעולם, בשלל המצבים המזומנים לבני-אדם על פני כדור-הארץ שופע האכזריות שלנו. כשאדם נופל בשבי, יש מי שמחזיק בו. כשמדינה שולחת אדם למשימה מסוכנת, היא אחראית על גורלו. אין לה זכות להפוך אותו לבעל-חיים בסכנת הכחדה ש"כולנו" צריכים לשחררו, ש"כולנו" צריכים להבין שהוא "לחופש נולד". ואין לה זכות או צורך להתיילד ביחס אליו.

אני מקווה בכל לבי שכל הארבעה ישובו לישראל. כשישוב מי שישוב בחיים, אינני רוצה, וגם אינני מאמין, שהוא יזכה לשיחה משל היה ילד בגן-ילדים אשר "שב הביתה" לאחר שאבד בקניון. כשיקרה הדבר, אחשוב שהם נולדו לחיות, שטוב שניתן להם לחיות בחירות. לא אראה בהם אנשים שונים מכל אדם אחר.

האינפנטיליות והדביליות בשיח הציבורי אודות השבויים מונעות דיון אמיתי בנפילה בשבי, בשבויים ובחטופים למיניהם ובמחיר שמשלמים תמורת שחרורם בחיים או לאחר שכבר מתו. התקשורת הצהובה והצעקנית, ואחריה נבחרי הציבור ובעלי התפקידים למיניהם, מנמיכים את הדיון לסנטימנטליות ריקה, גסה ומתחסדת. כל אלה גם מרחיקים את האש ממי שאחראי לפתור את המצב: המדינה באמצעות ממשלתה החוקית.

די אם נביט במלחמת לבנון השנייה.

תארו לכם תסריט אפשרי, והוא אפשרי ללא ספק, בכל רגע נתון: חיילים נופלים בידי האויב. הרמטכ"ל מדווח לראש-הממשלה, שמזמן אותו להתייעצות דחופה. ראש-הממשלה שואל את הרמטכ"ל האם יש דרך לשחרר את החיילים. הרמטכ"ל אומר "כן". ראש-הממשלה, כאחראי העליון על המתרחש, שואל את הרמטכ"ל מה יהיה מחיר הפעולה. הרמטכ"ל נותן חוות-דעת (“מקצועית", כמקובל לומר היום): בין 100 ל-200 הרוגים, שרבע מהם יהיו אזרחים.

האם סביר שראש-הממשלה יאשר את הפעולה?

מה נאמר להורים, לנשים ולילדים של "הבנים" שייפלו בפעולה?
מה נאמר להורים, לנשים ולילדים של "הבנים" שייפלו בשבי? שגם החיילים הללו "לחופש נולדו"?

קל וחומר שכזכור, השבויים לא שוחררו, וככל הנראה לא נעשה ניסיון ממשי לשחרר, מעבר לזעקות השבר של ישראל ברחבי העולם שחזבאללה ולבנון חייבים "לשחרר את הבנים". ומיד לאחר מכן נזעקת ישראל הרשמית על כך שהעולם אינו מבין שהם "לחופש נולדו". ככה לא מדברת מדינה, וככה לא משיגים שום דבר. עובדה.

14 בפברואר 2008 – 18:25 קטגוריות: הבלחות | תגובות (15)

ארץ מורשת


מעבר לדיון הסוציו-אקונומי בעשירונים, מאיונים ואלפיונים, יש בישראל מעמד-על שיחידי סגולה ספורים משתייכים אליו. אפשר למנותם לכל היותר באצבעות שתי ידיים. כוונתי לאותם יחידים ומיוחדים שזוכים שיאמרו עליהם ברבים שיש להם "מורשת". בן-גוריון ורבין, בגין וז'בוטינסקי, ואם נדבק בגישה תיאורית וכנה של המציאות, הרי שבשיח הציבורי מרחפת לה גם "מורשת גנדי", ומצרפת את רחבעם זאבי ז"ל לפנתיאון המצומצם הזה.

עד רצח רבין, כדי להיחשב כאדם שהותיר "מורשת" היית צריך להיות מנהיג היסטורי. הטראומה הלאומית עם הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין על ידי ישראלי-יהודי לצורך השגת מטרה פוליטית, הביאה לעולם את "מורשת רבין", שעיקרה המטושטש הוא "שאיפה לשלום" גם "במחיר ויתורים כואבים", עניין שמהותו עדיין לא הובהרה באופן מעשי, שלא לדבר על כך שהוא לא מומש. לאחר מכן אירע פיגוע החיסול בירושלים, שבו מחבלים פלשתינאים רצחו את השר רחבעם זאבי. הקושי לדון בערכים הפוליטיים שהאיש הזה ייצג, והשאיפה הוותיקה של הימין הישראלי לאיזון של "גם אנחנו, גם אנחנו" הביאה למיסוד מהיר של הביטוי "מורשת גנדי", הנתונה במין פורמלין ציבורי עכור פן ידונו בה באמת.

בכל אופן, עד כה היתה הסכמה בנקודה אחת: כדי שתהיה לך מורשת, נדרש ממך לא להיות בחיים. נראה שאין זו דעתו של חבר הכנסת זאב אלקין מ"קדימה", מפלגתו של שרון. בתקופת ההמתנה לדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד הזהיר אלקין את מי שמבקשים למתוח ביקורת על השר מופז בשל חלקו האפשרי בכשלי צה"ל ובמוכנותו הלקויה, שהרי הוא היה שר הביטחון בממשלה הקודמת. ומה היה תוכן האזהרה החמורה של חבר הכנסת? הוא אמר שמי שמותח ביקורת על מופז, הרי שהוא מותח ביקורת על החלטות שהתקבלו בתמיכה ובגיבוי של אריאל שרון, ובכך יימצא אדם כזה פוגע ב"מורשת שרון".

ובכן, המונח העברי "מורשת" או "מורשה" מציין מכלול דברים שהתקבלו בירושה, ובעיקר הכוונה היום למערכת ערכים ומסורת אבות שנחשבת לאל-זמנית. באנגלית קוראים לכך legacy, ומעניין לשים לב שהיא זהה ל"מורשת" בשני מובניה, החוקי והמוסרי. המקור הלטיני של legacy הוא legatum, שעניינו הורשה חוקית, מתן זכויות חוקיות וכו'. לעומת זאת, ברור שבמלה "מורשת" בהקשר של מנהיגים בישראל הכוונה היא לירושה מוסרית, לפחות כפי שהיא נתפשת על ידי מי שנותרים אחריהם, חסידיהם הנהנים מהחופש לעצב את המורשת כמעט כרצונם.

במידה רבה, התעקשותו הדמגוגית של ח"כ אלקין ושל אישים אחרים ב"קדימה" וסביבה להסתמך על "מורשת שרון" מזכירה את המבנה רב השכבות של השימוש שהאסלאם עושה במורשת הנביא מוחמד. שם נוצר מדרג יורד של מחויבות חוקית: מה שמוחמד אמר; מה שהוא לא אמר; מה שהוא עשה; מה שהוא לא עשה; מה שחבריו העידו; מה שחבריהם העידו על חברי הנביא וכן הלאה. כך בונה האסלאם הקשר חוקי לזיכרון סיפורי-מוסרי. ובמקומותינו, הפוליטיקאים אינם בונים הקשר חוקי למורשות המשרתות אותם אף כי אנו חיים בארץ בתהליך של "משפטיזציה". "מורשות" לעת מצוא דומות לאותם "קודים אתיים" שארגונים ומוסדות קונים להם ורוחצים בניקיון כפיהם. בדיוק כמו מדבקות "איך אני נוהג?" באחורי מכוניות רבות. כך גם "מורשת שרון" של ח"כ אלקין: מנטרה שנועדה להשתיק ביקורת.

"מורשת" ברורה כשיש הסכמה רחבה, זיכרון משותף ותוכן מוסרי. אז ברור גם המטען הסמנטי של המושג "מורשת". במצב של עכירות מוסרית, "מורשת" היא מושג ריק.

 

[התפרסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במדור "תרבות וספרות", "הארץ", 8 בפברואר 2008]

8 בפברואר 2008 – 17:43 קטגוריות: ענייני לשון - מתוך \"הארץ\", הטור | תגובות (8)

חדש ומהמם


קבל עם ועדה, מול מצלמות הטלוויזיה ולעיני פרשנים מתל-אביב ועד טהראן וממוסקווה ועד ביירות, חשפה רפא"ל טיל חדש. אמצעי התקשורת המקומיים הגדירו אותו מיד "מענה לאיומי החזבאללה" ובעיקר "מענה לאיומי הטילים ארוכי הטווח המשוגרים לעבר ישראל", כדברי האתר של אחת מזכייניות הערוץ השני, "קשת". אין טיל בא לעולם ללא הקשר, כך שמהיחצ"נות הנלהבת למדנו כי הוא פותח במסגרת מערכת "שרביט הקסמים", אחת משתי מערכות ההגנה האמורות לעמוד לרשות ישראל לצד מערכת ה"חץ". "שרביט הקסמים" תגן מפני טילים בעלי טווח ארוך, בעוד ש"כיפת הברזל" תגן מפני טילים קצרי טווח. אתר YNET ידע לספר שהטיל החדש נועד לסכל את האיום מצד הטילים "זלזאל" ו"אל-פג'ר" שבידי האויב מצפון. הללו, כידוע, מסוכנים וארוכי טווח לאין ערוך לעומת האלתורים הנורים מעזה, טילי ה"קסאם" המשתכללים בהדרגה וטילי "א-נאסר", "אל-קודס", "כפאח", סראייה", "אל-אקצא" ו"ערפאת" למיניהם.

וכך יכול ראש הממשלה אולמרט להצטלם ליד הפיתוח החדש, טיל ארוך ודק וכנפונים לו הרבה וכולו צבוע בתכלת ישראלי לתפארת. ועל גופו הכחלחל כתוב גם שמו של "המענה" לאיומים: stunner. גם כתבות התדמית מקפידות להגות את שמו בישראל: "סטאנר". וכך, בעוד הערבים מפתחים טילים ולא פחות מכך שמות ערביים לאיומיהם – "שחר" ו"מנצח", "מאבק" ו"רעש אדמה" ועוד כהנה וכהנה – בנאמנות ראויה לציון לשפתם ומתוך רצון להוסיף לחומר הנפץ גם מטען פסיכולוגי, עומד ראש ממשלתנו וכף ידו מלטפת את "סטאנר" שלנו.

פעם נקראו הטילים הישראלים "שביט" ו"יריחו". הטילים ההם, שלא פעם אפילו "פרסומים זרים" לא גילו לעולם את דבר קיומם, נשאו שמות עבריים. "שביט" הביט אל החלל החיצון והדבר התבטא גם בשמו. "יריחו" הזכיר את העיר שנחרבה בידי אלוהים לאחר שצבא ישראלי הקיף אותה שבע פעמים. אמנם מדובר בפרק בספר יהושע ולא במדריך לתורת הבליסטיקה, אבל "יריחו" הזכיר פרק במיתולוגיה ובזיכרון התרבותי היהודי. ולנו יש "סטאנר". אני מניח שמדובר בטיל מוצלח, אפילו מהטובים מסוגו בעולם. לרפא"ל יש עבר מפואר וסיבות רבות לגאווה מקצועית ולאומית. עניין השמות הניתנים למערכות המפותחות למען המדינה ולטובת בטחון אזרחיה יכול להיראות שולי. יחד עם זאת, קשה לקרוא מאמר על הטילים של היריב הפלשתינאי או החזבאללה בלי להיתקל בדיון על ההשפעה הפסיכולוגית שנודעת לטילים, שלא פעם גדולה מהשפעתם הפיסית הישירה. הצד שמולנו עסוק בכך מאוד. לא פעם טילים פלשתיניים זוכים לשמות שונים רק מפני שהם נורים על ידי ארגונים ותת-ארגונים שונים, וכולם רגישים שם לייחוס מדויק ולמיתוג תקשורתי.

בינתיים, בישראל, ראש הממשלה מצוטט כאומר במהלך הביקור אצל ה"סטאנר": "אני מבקש מכם לפתח את מערכת 'כיפת ברזל' כמה שיותר מהר ולספק לנו את האפשרות להצטייד בכמה שיותר מערכות נוספות". אין לדעת אם העברית הקלוקלת הזאת היא של אולמרט, שעל פי רוב מקפיד באיכות העברית היוצאת מפיו, או שמא היא פרי ביאושים אופייני של YNET. מה גם ש"קשת" ציטטה את אולמרט כאומר "אני מבקש מכם לפתח את המערכת בהקדם". ה"סטאנר" קיבל שם אנגלי, אולי במחשבה על מכירות עתידיות. פירוש השם "מהמם", "מדהים". ברפא"ל לא חשבו על לוחמה פסיכולוגית גם במלים ובהצהרות. ובכל זאת יכלו לקרוא לטיל "הלם" או "תדהמה" או לתת לו שם עברי ואנגלי גם יחד: "I", ובעברית "עי", על שם העיר השנייה שכבש יהושע.

 

[פורסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", 1 בפברואר 2008, שם גם תוכלו לראות צילום של הטיל…]

1 בפברואר 2008 – 8:52 קטגוריות: ענייני לשון - מתוך \"הארץ\", הטור | תגובות (3)

אנגלית, השפה הכובשת


בצל השפה הכובשת

בדרך כלל, ההזדעקות הכללית וגם הטענות הספציפיות על חדירת האנגלית לשפתנו העברית מתמקדות בלקסיקון. צודקים מי שטוענים שהעברית העכשווית סופגת עוד ועוד מלים אנגליות, ושדוברי העברית מעדיפים לספח מלים אנגליות במקומות שיכלו ליטול מלים עבריות קיימות, או אף ליצור מלים חדשות על יסוד שורשים ומשקלים עבריים. באחת ההזדמנויות הזכרתי כאן את הנטייה לתת לעסקים ולחברות שמות לועזיים ("יס", "הוט", "אורנג'", "סלקום" ועוד), את השימוש בפועל "לעשות" בהעתקה ישירה מאנגלית אמריקאית (למשל, "לעשות סמים" או "עושה שכל") וכן את השימוש במושג "ריצה" כתרגום ל-run במשחקי כדור, שעה שהכוונה לרצף קליעת סלים על ידי קבוצה אחת ללא מענה מצד הקבוצה היריבה.

מובן שאין זה אלא קמצוץ מסימני החדירה של האנגלית לעברית. ליתר דיוק, אפשר לדבר על חדירת האנגלית של המדיה (טלוויזיה, קולנוע, אינטרנט ופרסומת) לעברית הישראלית בת זמננו. סימנים נוספים לחדירה הזאת אינם בהכרח בולטים וגם לא יפריעו לחסידי העבריות השורשית, תרתי משמע. כוונתי להופעת מלים כגון "עוצמתי" כמייצגת את powerful, "העצמה" ל-empowerment ו"מחויב" ל-committed to (כמו "מחויב לשמירה על איכות הסביבה"). התקרבות עולמות המושגים ודמיון ההקשרים בין עולמנו כאן ובין העולם האמריקאי יוצרים צרכים חדשים לדוברי העברית, ולפעמים הפתרון הוא במקבילה עברית כמעט מוכנית, הנוצרת על סמך שורשים ומבנים עבריים בתכלית. לעתים היצירות העבריות אינן מוצלחות או מתאימות במיוחד, כמו במקרה של "מוביל" ל-leading; אותו "מוביל" בעברית הוא גם שם עצם המבטא את תפקידו של המושג "leader" האמריקאי, כמו ב-"מובילי תרבות", אך לא בכוונה למשאית מלאת ספרים, אלא לדמויות בולטות בתחום התרבות. קל לנו לדמיין רגע שבו "טאלנט" (כוכב תוכנית טלוויזיה, הדמות שהיא מוקד ההפקה) יהיה "כשרון", וכמוהו יש מועמדים נוספים ל"עברות מקבילי" או ל"העתקה לעברית" כפי שתיארתי כאן.

התהליכים הללו דינמיים ואינם צפויים להסתיים בקרוב, ובוודאי לא בבת-אחת, אם בכלל. לכן אנחנו עדים למיני "קביים" מאנגלית אמריקאית, שדוברי העברית משתמשים בהם מבלי דעת. למשל, התפשטות הצורה "זה קר" במקום "קר" לתיאור מזג האוויר, ואפילו "זה קר היום". או: אומרים לילד "קח את המפתח", והוא עונה "איזה אחד?" ואינו יודע שלמעשה השתמש ב""Which one באנגלית מועתקת. יש תופעות כאלה, ששידורי הרדיו והטלוויזיה הרשמיים מקדמים במרץ. לאחרונה, עם הירידה התלולה בערך הדולר, אנו עדים להודעות יומיות על שערו הנופל בליווי הנתון הסטטיסטי הבא: "הדולר הגיע לשפל של תשע שנים", וכשהבורסה עולה ועולה אומרים לנו שהיא הגיעה ל"שיא של כל הזמנים", העתקה מדויקת של "all-time record". אם הבורסה תיפול, חלילה וחס, יש להניח שהברוקרים הנואשים ירצו שיקיריהם "יהיו שם בשבילם", בדיוק כפי שעמיתיהם בניו יורק מקווים שיקיריהם "will be there for them".

נפלאות דרכיהן של שפות: דוברים ילידיים של עברית מבכרים לתרגם באורח לא-מושכל וליצור עברית המעתיקה אנגלית אמריקאית, אבל יודעים גם לגזור מלים עבריות חדשות ולהוסיף משמעות למלים עבריות קיימות, לפי כללי השפה. זו דרכה הטבעית של שפה החיה בצלה של שפה אחרת: לחפש דרכים להעתקה של פריטים, צורות וניבים מ"השפה הכובשת", וגם להמשיך לקיים את מנגנוניה המקוריים.

 

[פורסם במקור ב"תרבות וספרות" ב"הארץ", בטור "ענייני לשון" ב-25 בינואר 2008
25 בינואר 2008 – 10:27 קטגוריות: ענייני לשון - מתוך \"הארץ\", הטור | תגובות (4)

סדנה לכתיבת פרוזה ומועדון ספר – במשכנות שאננים


 

סדנת כתיבת פרוזה

12 מפגשים אחת לשבועיים בימי רביעי, 19:30-17:30

החל מה–20 בפברואר.

הסדנה מיועדת לכותבים חדשים וחדשים פחות, שרוצים לחשוף את כתיבתם ולהיחשף לכתיבתם של אחרים.

  • במפגש ב–14 במאי יתארחו סופרים מהארץ ומחו"ל המשתתפים בפסטיבל הסופרים הבינלאומי המתקיים במשכנות שאננים ב-16-11 במאי 2008.

מנחה: יורם מלצר, סופר, מתרגם ומבקר ספרות

מחיר לסדנה: 980₪

הסדנה תתקיים במרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר, משכנות שאננים ירושלים

לפרטים ולהרשמה: 02-6292212, prog@mishkenot.org.il, www.mishkenot.org.il


  • מספר המקומות מוגבל

מועדון קריאה

12 מפגשים אחת לשבועיים בימי רביעי, 20:00

החל מה–20 בפברואר.

המפגשים ידונו בספרים מהספרות הקלאסית ועד הספרות החדשה שיקראו המשתתפים. המפגשים יתחלקו להרצאה ובעקבותיה שאלות ודיון.

  • קריאה למפגש הראשון: "אהבה בימי כולרה" מאת גבריאל גרסיה מארקס

  • המפגש ב-14 במאי יתקיים עם סופר מחו"ל במסגרת בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בין ה-16-11 במאי 2008.

מנחה: יורם מלצר, סופר, מתרגם ומבקר ספרות

מנוי לסדרה: (12 מפגשים): 600₪, 500₪ לאזרחים ותיקים ולסטודנטים

מועדון הקריאה יערך במרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר, משכנות שאננים ירושלים

לפרטים ולהרשמה: 02-6292212, prog@mishkenot.org.il, www.mishkenot.org.il


  • מספר המקומות מוגבל

20 בינואר 2008 – 20:00 קטגוריות: הבלחות | סגור לתגובות על סדנה לכתיבת פרוזה ומועדון ספר – במשכנות שאננים

ג'ורג' בוש, איתמר בן-גביר ומשה וחצי גם


כמו שלג בירושלים, שהתחזית לבואו די בה כדי להשרות על העיר מעטה של דממה והסתגרות, כך פעל עליה ביקורו של ג'ורג' W. וכמו שלג, בואו המוחשי אכן כבל את העיר בחבלים סמויים ורכים של קבלת-דין, של שתיקה מרצון.

בינתיים ברדיו מדווחים על כוננות, היערכות, תרחישים, כוחות וצירים. לראש המהדורה עולה מבצע לכידת הסטיקרים ואיתם צמד צעירים שהדעת מתקשה לסבול את מזימתם: להפיץ את מטענם הנורא ואיתו גם כרזות זהות-מסר: בוש, אולמרט ואבו-מאזן בלבוש מקומי אותנטי, בכאפיות ערביות! לא סיפרו לנו, האזרחים, האם מדובר בכאפיות פלסטיניות לבנות-שחורות בעלות קמט ערפאתי או אולי בכפיות לבנות כמנהג המקום. לעולם לא נדע. מהדורה או שתיים לאחר מכן כבר ידעו להוסיף נדבך למזימה הנחשפת: “פעיל הימין" איתמר בן-גביר עוכב לחקירה, או שמא רק זומן לחקירה, בחשד שהוא-הוא העומד מאחורי מזימת ההדבקה שהטילה צל בטחוני כבד על ביקורו של GWB. במכונית מחליקה לה חופשית בצירי העיר הפנויים מתנועה, ואני חושב על כאפיות, על חופש הדיבור וההבעה הנחנקים בכפפת הברזל של "התרעות" ו"מעגלי אבטחה" ודוברי משטרה מאולפים. ואני חושב על כאפיות, ועל כך ש"פעיל ימין" הוא מקצועו של בן-גביר, ועל כך שאת שמו המקורי אינני יודע. מפתה לשער: ג'יבריל? ג'יבלי? ארץ מגוחכת.

הרדיו ממשיך לדווח על עניינים פעוטים יותר מבן-גביר. משה לוי, הרמטכ"ל ה-12, עומד להיות מובא למנוחת עולמים. אני סופר בלבי רבי-אלופים שעדיין חיים ויכולים לשאת את ארונו. דן שומרון, אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, משה יעלון, שאול מופז, הנה כבר חמישה. ושנייה לאחר מכן מופיע לו האדם הששי: דן חלוץ. אני עובר על דמויותיהם, בודק את מצב בריאותם ככל הידוע לי. אחד שמן, אחד החלים מסרטן, אחרים רק הזדקנו מעט. למשה לוי היו בעיות גב קשות. הוא לא היה יכול לשאת ארון של רמטכ"ל. ואני נזכר בו, באיש הגדול הזה שנסע בימי ראשון בכביש החוף בדרך לקריה, במכונית אמריקנית רחבה, יושב במושב האחורי, מגובה באשכול של כריות צבעוניות. ואני יודע שאני מקדים מאוחר למוקדם, ושהסיפור מתחיל ברגע אחר. משה לוי שמבקר ביחידה שלנו בצבא. תכננו את הביקור לפרטי-פרטים, מתי יהיה בבניין ההוא, מתי ילך לצריף שמולו, מתי יגיע אלינו. רס"ר הבסיס מלווה אותו ליווי טקסי, על שפמו העבות, הסרט הכחול-לבן על כתפו ובמלוא הדר מדיו המעומלנים. אלא שמישהו חישב את הזמנים ומצא שהרמטכ"ל ייאלץ להמתין דקות אחדות מול צריפנו האטום בטרם ייכנס לשמוע את ההסבר הקצר השמור לקדקודים בכירים. הטילו עלי לארח לו לחברה למרגלות הדלת, אני, “האשכנזי עם העברית" בוודאי אדע לנהל Small talk עם "משה וחצי". כך היה, תרתי-משמע. הרמתי את ראשי וממקומי שם למטה, שוחחתי עם הרמטכ"ל, מקדים משפט או שניים על המערכת שהוא עומד לראות. אלא שהוא פשוט שאל אותי מי אני, היכן למדתי וכמה זמן אני במדור. השבתי לקול השקט, העמוק והחם. ואז הוא שאל:
“ואתה מרוצה כאן?”
אמרתי את האמת:
“לא".
הבעת פניו לא השתנתה כשהוא שאל אותי לסיבות ואני השבתי לו מדוע.
ואז שאל אותי הרמטכ"ל:
“אז למה לא כתבתי אליי?”
“כתבתי. אבל לא ענית", הייתה תשובתי.
משה לוי, רב-אלוף, הפנה את פלג גופו העליון לאחור, נעליו האדומות נטועות במקום, ולחש דבר-מה לראש-לשכתו.
“לא קיבלתי ממך שום מכתב", אמר. “כתוב לי שוב.”

המשך הבירור אינו חשוב, לא כאן ולא כעת. אבל המשך ההיכרות לא יישכח ממני. ביום ראשון שלאחר מכן, נסעתי בבוקר מחיפה לכיוון תל-אביב, כמו בכל שבוע. ובפקק בסביבות הרצליה עמדה לימיני מכונית אמריקנית גדולה ובמושב האחורי, מגובה באשכול של כריות צבעוניות, ישב הרמטכ"ל, משה לוי. הוא הפנה מבטו שמאלה, מעשה של נוסע משועמם בפקק תנועה, והבחין בי. ידו הגדולה נופפה לי לשלום, ובאותו רגע הוא נראה לי כמו ילד מגודל שמסיעים אותו בבוקר לבית-הספר. המחזה חזר על עצמו פעמים רבות בימי ראשון של כהונתו כרמטכ"ל.
קברו אותו בקיבוץ. רמטכ"לים הוטסו אליו במסוק, אפילו נחתו נחיתת אונס בדרך בשל תקלה במסוק. את איתמר בן-גביר שחררו ללא תנאים מגבילים. המשטרה התנגדה. בוש ריחף בירושלים, אולי נסע בה, אולי טס באחד המסוקים האמריקניים הגמלוניים שטרטרו בצמד מדחפיהם בשמי העיר. מפקד משמר הגבול בבירה, שאת שמו אינני זוכר, התראיין ברדיו ודיבר על תרחישים, צירים, התרעות וגזרות. הוא שיבח את תושבי ירושלים על כך שהיו "ממושמעים" ו"גילו בגרות". השלטון היה מרוצה מאיתנו. כמה טוב.

11 בינואר 2008 – 13:03 קטגוריות: עובר עלינו בישראל | תגובות (6)

שדים במזוודות


אחד האבזרים הפופולריים בקרב נוסעים לחו"ל הוא תיק מלבני בעל גלגלים שמותר להעלותו למטוס. חברות התעופה מגדירות את הגודל המרבי של תיק שנוסע יכול לקחת אתו ביד, ויצרנים רבים מתחרים זה בזה בעיצוב תיק-מזוודה שיעמוד במגבלות המוכתבות ויהיה גדול ושימושי ככל האפשר, עד כדי כך שנוסעים רבים מצליחים לארוז את כל צורכיהם בתיק יד בודד כזה. היות שמדובר בפריט נפוץ, הוא זכה לשם בקרב דוברי העברית: "טרולי".

מקור המלה באנגלית. אלא שבאנגלית מקובל לומר שתיק כזה הוא סוג של "carry-on bag", כלומר תיק שמותר לקחת בתא הנוסעים במטוס. המלה שהפכה בעברית לאותו "טרולי" היא המלה האנגלית trolley, שמובנה מין עגלה, על פי רוב לא גדולה, שנועדה לשינוע מטען (למשל קניות, או ספרים למדפים או מוצרים במרכול). כלומר, הקשר בין "טרולי" העברי ו"trolley" האנגלי המקורי הוא בגלגלים, בשינוע, אבל לא בדבר עצמו. באנגלית אמריקאית, trolley אפילו מציין חשמלית. לפני עידן החשמל ציינה המלה עגלת נוסעים רתומה לסוסים שנסעה במסילה קבועה. ייתכן שהסיבה לכך שעם המעבר לעברית החלה "טרולי" לציין את התיק בעל הגלגלים שהנוסע גורר אתו, או מסיע אחריו בשדות התעופה, נעוצה אכן בטכנולוגיה של תיקי הנסיעות והמזוודות. עד לא מזמן היה נפוץ השימוש במין מתקן קשירה-רתימה לתיקים ומזוודות, מיתקן מתקפל בעל גלגלים, שאיפשר לנוסע להסיע את מטענו באולמות הנוסעים ובמסדרונות הארוכים של נמלי התעופה הבינלאומיים. המתקן הזה היה אכן trolley ולא מן הנמנע שבעברית השם עבר מן המיתקן למשא הרתום אליו.

וכך, עם הכניסה לעברית, לא רק שיש "טרולי", אלא שנוצרת מיד צורת הרבים, "טרולים", וסוחרי התיקים והמזוודות כותבים אותה בחלונות הראווה ובפרסומות. באורח טבעי קורה מדי פעם שדובר גוזר צורת יחיד מ"טרולים" ומכנה את התיק בעל הגלגלים בשם "טרול". דבר דומה קרה בעבר למלה "פילם" (סרט צילום), שרבים הוגים אותה כ"filim", ולכן גוזרים צורת יחיד: "פיל" (fil). מצב הדברים העדכני הוא אם כן שישראלים רבים העומדים לפני נסיעה לחו"ל קונים להם "טרול".

אבל רוצה הגורל ש-troll באנגלית הוא עניין אחר לחלוטין. באנגלית שם העצם troll מציין ענק או גמד שדוני, שחי במערות או בהרים. מקור המלה נורדי והיא נפוצה גם הודות לספרות הפנטסיה האהודה בימינו. מעבר לכך, troll הוא מונח בעולם האינטרנט המציין אדם שמכניס הערה מעליבה או מתסיסה במתכוון במסגרת קבוצת דיון מקוונת, בעיקר כדי לעורר ריב ומדון ואף לשבש את הדיון התקין. בהחלט התנהגות של שד מזיק. אלא שמקור השימוש במושג הזה בהקשר האינטרנטי אינו רק בתחום השדים והמזיקים, אלא גם בתחום הדיג. בדיג, troll הוא מיתקן דיג שבו גוררים פתיונות בים, בדרך כלל מאחורי כלי שיט הסורק כך את הים אחר להקות של דגים.

הנה שבנו לעניין הגרירה, כמו ב-trolley. ואכן, הפועל troll מובנו לנוע בסביבה, להסתובב, לשוטט. כשהנורווגים ניסו את כוחם בייצור מכוניות, בשנות החמישים של המאה שעברה, הם כינו את המכונית הנורווגית הראשונה בשם Troll, בוודאי כאזכור לשדים המיתולוגיים הנורדיים וגם לציון התנועה בשטח, ההסתובבות וההתגלגלות. ה-troll האינטרנטי מאגד את כל המטען הסמנטי הזה. אדם כזה מסתובב בשטח, שולח פתיונות במקומות פומביים, מבקש לצוד לו קורבנות למריבה ולוויכוח משבש, שד מזיק מועד שמתגלגל בים הווירטואלי הגדול, נוסע הרפתקן ללא מטען, שבצאתו למסעותיו בוודאי אינו נושא עמו שום "טרולי".

 

[פורסם לראשונהבטור "ענייני לשון", במוסף "תרבות וספרות", "הארץ", 11 בינואר 2008 

הטרול הנורדי

11 בינואר 2008 – 12:12 קטגוריות: ענייני לשון - מתוך \"הארץ\", הטור | תגובות (3)

נשיקה דרך סמרטוט ספונג'ה


"ויזה לאמריקה" – רומן מתורגם וסחורה פגומה

 

"ויזה לאמריקה", מוצר פגום של "כתר" ו"הוצאה עברית"

ביאליק אמר, ככל הנראה בעקבות קולרידג', שתרגום הוא נשיקה מבעד למטפחת. כקוראים, כצרכני–ספרים, אנו מצפים מהמטפחת להיות נסתרת ככל האפשר, בוודאי להיות צחה, עדינה, שקופה וצלולה. בשנים האחרונות יש שיפור ניכר באיכות התרגומים המוגשים לקורא העברי. ספרים מתורגמים משפות נפוצות יותר ונפוצות פחות, משפות קרובות וגם משפות רחוקות.

לכן התפלאתי מאוד, שלא לומר נדהמתי, לקבל הביתה את "ויזה לאמריקה" בהוצאת "כתר" ו"עברית", מאת חואן דה רֶקַקוֹאֶצֶ'אָה. אינני מכיר את הסופר, אבל העטיפה מבשרת לנו בשורה של ממש:

“'ויזה לאמריקה' הוא רב המכר הגדול ביותר בהיסטוריה של בוליביה, וככל הידוע הרומן הראשון ממדינה זו שמתורגם לעברית".

ניסוח זהיר, היאה לדיפלומטים וליועצים משפטיים. ניכר במנסחים מטעם ההוצאות שהם אינם רוצים להיכשל ולהיתפס בטעות. אחזתי בספר בסקרנות. בבוליביה מדברים שלוש שפות עיקריות: איימארה, קצ'ואה וגם ספרדית. היה לי ברור שהרומן "ויזה לאמריקה" נכתב בספרדית. פתחתי אותו בעמוד השער, לראות מי תרגם את היצירה. וכך כתוב: “תירגמה דפנה ברעם". וכאן נדלקו אצלי נוריות האזהרה. אני לא מכיר את דפנה ברעם, אבל ככל הידוע לי היא אינה נמנית בין המתרגמים מספרדית (ואני מהמר שגם לא מאיימארה או מקצ'ואה).

הפכתי את הדף. ומה מצאתי? הודעת Copyright על התרגום האנגלי, שעשה אותו אדם בשם Adrian Althoff. כלומר הספר "ויזה לאמריקה" תורגם לא מהמקור הספרדי אלא מהתרגום לאנגלית. תרגום מתרגום.

יתכן בהחלט שיש ספרות גדולה בקירגיזית. ויתכן גם שאין בארץ יודעי קירגיזית ועברית גם יחד שיוכלו לתרגם ספרות כזאת לעברית. ניחא, במקרה כזה, אם מדובר ביצירה גדולה באמת, נחיה (בינתיים) עם תרגום מרוסית, למשל. אם רומן גדול שנכתב בווייטנאמית (ויש בהחלט) יתורגם מצרפתית (ובצרפת מתרגמים את מיטב ספרות וייטנאם), נוכל לסלוח על כך.

אבל מספרדית? ספר מספרדית צריך לתרגם מאנגלית?

לא פלא, אגב, שבעברית המוגשת לנו כאן בירת בוליביה נקראת בטעות "לא פאז" ולא "לה פאס" וגיבור הרומן מכונה בטעות "אלוורז" ולא "אלוורס". בעניין הזה יחצ"נית ההוצאה כתבה לי בתגובה: "כמובן אתה צודק, תודה, אבל לעיתים אפשר להשתמש בנוסח המקובל ולא הנכון ראה מקרה ברצלונה". נו. “ברצלונה" נקראת כך עוד בכתבים היהודיים מימי–הביניים. אבל בספרדית נעלם העיצור "ז" עוד לפני שהספרדי הראשון בא לשדוד את מכרות הכסף של פוטוסי, במה שהיה עתיד להיקרא לימים בוליביה. ובכל זאת, מתעקשים על השגיאה על דרך האנגלית.

“ויזה לאמריקה" הוא לכן מוצר פגום. הוא אינו ראוי לצריכה ומוטב היה שההוצאות "כתר" ו"עברית", בעלות היומרה התרבותית, שבדרך–כלל עושות עבודה טובה ולוקחות את עצמן ברצינות, יחזירו את המוצר הפגום למפעל ויגרסו את כל עותקיו. וישננו: מה שזול, יוצא בסוף יקר. מתרגמים מאנגלית יש הרבה. מספרדית פחות, והם יקרים יותר. חסכו בתרגום ומצאו את עצמם מוכרים סחורה פגומה.

אם זה תרגום, הרי שמדובר בנשיקה דרך סמרטוט ספונג'ה.

2 בינואר 2008 – 14:25 קטגוריות: עובר עלינו בישראל | תגובות (13)

הכל קורס


אחת התוצאות של שימוש יתר במונח הוא שמובנו המקורי נשכח או לפחות מתעמעם. דוגמה טובה לכך היא הפועל "לקרוס". לאחרונה נראה לרבים שכמעט כל דבר במציאות המקיפה אותנו בארץ אכן מתערער, נמצא בסכנת התמוטטות, אינו פועל כראוי, עומד לחדול מלהתקיים. הדברים המעורערים רבים, וכולם זוכים לתיאורים הכוללים את הפועל "לקרוס". ליתר דיוק, נאמר עליהם שהם "קורסים", "עלולים לקרוס" או "נמצאים בסכנה קריסה" ואפילו "נמצאים במצב של קריסה".

יש לשים לב שכמעט בלתי אפשרי למצוא דוגמה לדבר שאומרים עליו שהוא "קרס", כלומר שמצבו הגיע לנקודה סופית של אי-קיום, הכחדה, היעלמות, התמוטטות בלתי הפיכה. יש איזה ניגוד בין העובדה שמתריעים השכם והערב על סכנת קריסה המרחפת על עמודי תווך בקיומנו התקין, ובין העובדה שהמונח "קריסה" אינו מגדיר מצב שאחריו יש אין מוחלט. דברים כאן קורסים וקורסים ואינם מגיעים לקץ קיומם. אפשר להביט בכך מנקודת מבט של שימוש יתר במונח ולהזכיר את הילד שצעק "זאב, זאב!" ובוודאי יש בכך אמת. שימוש יתר במונח, מאיים ככל שיהיה, שוחק את ה"שיניים" שלו ומעמעם את השפעתו. ייתכן ש"לקרוס" נעשה שגור עם שחיקת "להתמוטט". תחושתי היא שלפני שמבשרים על קריסה קרבה של דבר, אומרים שהוא "כורע תחת הנטל". מבחינת ההוראה העברית המדויקת, המושגים אכן קשורים.

"לקרוס" משמעו ליפול, להישמט לקרקע, לכרוע. השימוש הרגיל במונח יוצר תמונה שבה דבר מה התפרק וצנח, אבל חלקיו ניתנים לזיהוי. מה שקורס הוא המערכת, אבל חלקיה קיימים, גם אם אינם מתפקדים עוד. בעברית, "קריסה" כוללת היחלשות, התרופפות ואף הינתקות של הקשרים והאחיזות בין החלקים. ואכן, גם המילון תומך בנכונות התמונה של פיגומים שעמדו בחזית בניין וקרסו לערימה של קרשים. אבן שושן מביא את הפסוק מספר ישעיהו (מו, ב): "קרסו כרעו יחדו", פסוק העוסק בעומס ומשא ואי-עמידה במשקל ובקושי. הדוגמאות שאבן שושן מביא מהספרות של תקופתו תומכות בכך ש"לקרוס" ו"לכרוע" דומים וקרובים מאוד. במושג "כריעה" יש תמונה ברורה של כיפוף והתכופפות, קיפול פרקים כך שהקומה מונמכת. "קריסה" כיום מציינת "כריעה" פחות מסודרת, פחות שיטתית ופונקציונלית, אכן כפי שמובא במילון מכתבי חיים גורי: "הבתים הרמים קורסים על יושביהם".

על בורסה שנקלעת למשבר חריף אומרים שהיא "נפלה" או "התמוטטה". על פי רוב אין אומרים עליה שהיא "קרסה". אולי הסיבה לכך היא שבורסה נופלת כולה, בשלמותה, ושחלקיה המוטלים על הקרקע אינם דבר שאתה יכול להקים ממנו בורסה חדשה. בורסה – כמו בשפות אירופה השונות – היא מין מכל, כלי קיבול או שק שבתוכו מתקיימות מניות שעולות ויורדות. ואם ערכה של כל התכולה יורד מאוד, אין התמונה המתבקשת כוללת התרופפות של פרקים או של חלקים במבנה. כיפוף וקיפול כחלק מן המטען הסמנטי של "לקרוס" ניכרות במלה "קרס" ויש המשערים שהדבר עומד ביסוד המלה "קרסול".

לאחרונה רואיין ברדיו בחור שסיפר כיצד נורה בידי מחבלים כשהיה חייל בשטחים לפני שנים אחדות. למזלו הרב, הוא אמנם נורה מטווח אפסי אבל המחבלים לא ביצעו בו "וידוא הריגה" שכן הוא היה בלבוש אזרחי והם לא חשדו בו שהוא חייל. לאחר שנורה הוא נמלט מהמקום מדמם וכושל. וכשתיאר זאת ברדיו הוא אמר: "הרגליים שלי היו קרוסות". היו לו רגליים, הן אף היו במקומן, אבל פרקיו לא יכלו לשאת אותו, המבנה התמוטט וקרס. בסופו של דבר הוא שרד, החלים ואף התראיין בתקשורת.

 

[התפרסם לראשונה בטור "ענייני לשון", מוסף תרבות וספרות, "הארץ", 21 בדצמבר 2007]

21 בדצמבר 2007 – 22:15 קטגוריות: ענייני לשון - מתוך \"הארץ\", הטור | תגובות (4)