מדאים ומאמם

מי שמטה אוזן לעברית המדוברת מזהה תופעות פונטיות המתרחשות בה לעתים. הנטייה הטבעית היא לראות בתופעות האלה רק זאת: תופעות בפונטיקה. למשל, העובדה שישראלים רבים מתכוונים לומר "כביש" והוגים "גביש" יכולה וצריכה להיות מוסברת במסגרת הפונטיקה (במקרה הזה הב' מעניקה לכ' את תכונת הקוליות המולידה היגוי של צליל g). אולם לעתים יש סיבה להתייחס לתופעה פונטית במעגלים נוספים ולגלות בה משמעות רחבה יותר. דוגמה עכשווית מאוד היא ההגייה "מדאים" במקום "מדהים" ו"מאמם" במקום "מהמם".

לכאורה, לפנינו תופעה פונטית בלבד. אפשר לטעון שהתופעה מוכרת, שכן דוברים לא מעטים הוגים לעתים ה' כ-א'. בזיכרונות שלי מימי בית הספר שמור מקום לאותה מורה לתנ"ך שנכנסה לכיתה בראשית ספטמבר וביקשה מאתנו "לקרוא את פרק A", שכן כך נשמע בפיה פרק ה'. אלא שבמקרה של "מדאים" ו"מאמם" העניין אינו מסתכם בשינוי הפונטי.

"מדאים" ו"מאמם" נהפכו כבר למושגים עצמאיים. הם מתקיימים ברובדי לשון מסוימים בלבד, על פי רוב לשון הצעירים, וייתכן – לפחות ממה שאוזני קלטה – שהם מתקיימים יותר בשפתן של בנות. אמנם כמו "אבותיהם" – כלומר כמו "מדהים" ו"מהמם" – הם שמות תואר, ואכן אומרים "ראיתי סרט מדאים" ו"היא לבשה מכנסיים מאממים", אבל נדמה שתפקודם שונה מעט מזה של "מדהים" ו"מהמם".

שניהם נמצאים בקטגוריה משותפת עם סדרה של ביטויים שעניינם הבעת פליאה, הערכה, השתאות ברמה הגבוהה ביותר, עד כדי כך שאין לדובר אפשרות לומר משהו מעבר לכך, גם לא להוסיף הסבר, דיוק או אפיון. כוונתי לביטויים כמו "חבל"ז" ו"חבל על הזמן", "סוף הדרך", "משהו", "משו", "אין-אין" ואחרים. במבט מדויק נראה כי "מדאים" ו"מאמם" אינם מתארים רק את שמות העצם שלפניהם (הסרט, המכנסיים וכו') אלא את הסיטואציה כולה: חוויית הצפייה בסרט והאפקט הכולל של לבישת המכנסיים. יוצא מכך שהשינוי הפונטי שחל ב"מדהים" ו"מהמם" הביא להולדתם של שני מונחים בעברית המדוברת, הלא הם "מדאים" ו"מאמם", שתפקידם התחבירי וההבעתי מוגדר ושונה. בדיבור העכשווי אפשר למצוא דוגמאות רבות למבעים של דוברים שכל כולם אמירת "מדאים" או "מאמם", למשל בתשובה לשאלה כגון "איך היה בלונדון?" גם התשובה "אין-אין" מתפקדת כך. כלומר, אין מדובר בתואר הנצמד לשם עצם, אלא בתואר של סך כל החוויה המעתיקה את נשמת הדובר ומותירה אותו ללא מלים.

מובן שבעלי אוזן רגישה מסתייגים מהצורות הללו ואף רואים בהן עדות לדלות העברית שבפי דוברים רבים. אינני בא לערער על הדלות הזאת. אבל העברית המדוברת חיה לנגד עינינו ואנו חיים בתוכה, והנה אפשר לזהות קבוצה של תוארי-סיטואציה. באורח פרדוקסלי הם מציעים מגוון לא קטן של דרכים לומר: "מרוב השתאות, איני יודע מה לומר". ועם כל הביקורת על הדלות, הרי גם זה סוג של עושר. אם תרצו, עושר בשפה אחרת, לא בעברית הספרותית או התקנית אלא בעברית המדוברת.

אפשר לנסות לטעון שלפנינו תופעה פונטית בעליל ולומר שאלה פשוט דוגמאות של ה' הנהגית כ-א', כמו המורה לתנ"ך וההפניה לפרק A. אלא שבמצבים פונטיים מקבילים, התופעה הפונטית אינה מתרחשת. דוברי העברית ממשיכים לומר "מהלך" ואינם יוצרים "מאלך" ובהחלט אומרים "מבהיל" ואינם יוצרים צורה נבדלת "מבאיל". הצורות "מדאים" ו"מאמם" שאמנם נוצרו בשינוי פונטי מסמנות אפשרות מעניינת של העברית המדוברת, שאולי תהפוך לתופעה כללית ואולי תוגבל לצורות בודדות.

 

[פורסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", 11 באפריל 2008]

כיסוי נשים

מטורקיה ועד אנגליה ומקנדה עד דרום אפריקה, עסוקים רבים בשאלת כיסוי גופן של נשים מוסלמיות. האפשרויות רבות מאוד: כיסוי הראש או כיסוי הפנים, הסתרת השיער והצוואר או העלמת כל אבר פרט לעיניים. סבך פרטי הלבוש והתובנות ההלכתיות נעזר בשורה של מונחים בערבית וגם בפרסית.

אצלנו, בעברית, נוטים אמצעי התקשורת לפשט את המושגים. מתוך בורות, מתוך רצון להציג כל סוגיה באורח קוטבי ומתוך ניכור מכל מציאות שאינה אמריקאית, מדברים על "רעלה". לפי הדיווחים על המחלוקת הגדולה בטורקיה בשאלת האיסור על כיסוי ראש מוסלמי לנשים במוסדות המדינה עלול צרכן התקשורת הישראלי לחשוב שאכן מדובר בכיסוי פנים. כך מספרים פה גם על המתרחש באירופה, והדמיון הישראלי מוזן בהמון "נשים עוטות רעלה". אין ספק: בימינו, "רעלה" בעברית היא בד כהה המכסה על כל הפנים. בעבר משמעות התואר "רעול" היתה "מכוסה בצעיף" (רעלה היא גם צעיף, במקור), אולם היום "רעול" יופיע למעשה רק בצירוף "רעול פנים" ודומיו. מילון אבן שושן החדש אכן מעודכן לפי המציאות ומסביר ש"רעול פנים" הוא "אדם המסווה את פניו, בעיקר במהלך פעילות פלילית או חבלנית". הדיבור על "רעלה" בהקשר הנוגע למפגש בין מוסלמים ולא-מוסלמים עושה עוול לנשים המוסלמיות ולעניין כולו. ראשית, ברוב המקומות הוויכוח אינו על רעלה, אלא על מה שמכונה בערבית "חג'אב": מטפחת או צעיף, בקשירה הטורקית או כמנהג הנשים הערביות היום. בשני המקרים, הפנים נותרות גלויות.

חג'אב הוא כיסוי ראש וגם כיסוי גוף לנשים. ברמה הדתית והרוחנית המונח אינו מציין פריט לבוש, אלא עיקרון: צניעות ופרטיות, הפרדת התחום הנשי מהתחום הגברי באמצעות צעיף או בד אחר (כמו בהודו, בעיקרון ה-purdah). ההלכה המוסלמית דורשת מנשים לכסות את כל גופן פרט לידיים, לרגליים ולפנים. כיסוי הראש הוא בח'מאר (צעיף) וכיסוי הגוף הוא בג'ילבה (גלימה). וכשאנו מתייחסים לפריטים בעברית, אין שום סיבה שלא לומר "צעיף" או "כיסוי ראש" וכן "גלימה", מה גם שהתמונות המגיעות מטורקיה ומצרפת מראות נשים בכיסוי ראש ובפנים גלויות. וכשהן רעולות, מקובל לכנות את הפריט המכסה את הפנים בשם "נקאב".

במקומות רבים בארץ, נשים מוסלמיות ונשים יהודיות מכסות את שערן בכיסוי ראש זהה. מוסלמיות שלובשות לבוש מוסלמי מלא נבדלות מהיהודיות בדגם של כיסוי הראש. תמר רותם כתבה לא מזמן ב"הארץ" על קבוצה של יהודיות חרדיות שהחלו לכסות גם את פניהן. תערובת של הקצנה דתית, אובססיוויות ואוריינטליזם שטחי של "שיבה לימי האבות". אחת מהן סיפרה שהשכנים קראו לה "ערבייה מסריחה".

בארצות הברית מדברים על ה"בורקה" בהכללה על הלבוש המוסלמי לנשים. כמו השימוש אצלנו ב"רעלה", גם השימוש ב"בורקה" באנגלית אמריקאית עושה עוול. ה"בורקה" היא הלבוש הנהוג בחלק מאפגניסטאן ושנכפה על ידי שלטון הטליבאן: גלימה מהראש ועד הקרסוליים, הצונחת לאורך הגוף ומכסה גם את הפנים, כולל העיניים. האשה לובשת את הבורקה מעל לבגדיה הרגילים, רק לצורך יציאה לרשות הרבים. מכר שהיה באפגניסטאן בימי הטליבאן סיפר לי שהדרך היחידה לנסות לזהות נשים היתה לפי דגמי הנעליים, וגם אז רב הבלבול. בארצות הברית, ולעתים גם אצלנו, מבלבלים בין "בורקה" ו"צ'אדור", שהוא בד גדול ופתוח שנשים באיראן לובשות מעל לבגדים, ברשות הרבים, כשהן אוחזות בקצותיו בידיהן ומתעטפות בו כמו במגבת גדולה. חבל שהפחד והעוינות מעוורים את העיניים המערביות. על פי רוב, מדובר בכיסוי ראש.

 

[פורסם בטור "ענייני לשון" במוסף "תרבות וספרות", "הארץ", 28 במרץ 2008]

חסרה אחריות

לפני שבועות אחדים נשא הפרשן המשפטי משה נגבי הרצאה באוניברסיטה העברית. כותרת ההרצאה היתה "לא אחראים למעשיהם – על שחיקת ה'אחריותיות' (accountability) ובגידת התקשורת". עניינה של ההרצאה המרתקת והחריפה של נגבי הוא האחריות של בכירים ושליטים, ומה שמכונה באנגלית accountability. בראשית דבריו מסביר נגבי את המציאות המשפטית-הלשונית הנוגעת לנושא שמעסיק אותו:

"אין זה כנראה מקרי שאין בעברית תרגום תקני למונח האנגלי accountability. אמנם יש המשתמשים כמוני במונח 'אחריותיות', אך מתברר שהאקדמיה ללשון לא אימצה אותו. היא העדיפה תרגום מילולי – "חובת דיווח" – אך נדמה שאיש, מלבד אולי רואי חשבון, איננו מכיר אותו. רוביק רוזנטל הציע – ספק ברצינות – את המלה "קחריות", אך אין סיכוי שטהרני הלשון יכשירו אותה, משום שבעברית תקנית אתה אמור לקבל עליך אחריות ולא לקחת אותה. אך האמת המרה היא, כמובן, שגם אין לוקחים וגם אין מקבלים אצלנו אחריות. כפי שכתב הפרופ' זאב שטרנהל כשבוע בלבד לאחר תום מלחמת לבנון השנייה, "איש אצלנו איננו רואה את עצמו נושא באחריות על שום תקלה חמורה או תבוסה, תהיה קשה ככל שתהיה. כולנו אשמים, או אשם המצב".

אכן, שפות יוצרות מונחים לפי הצרכים המתעוררים בקרב דובריהן. לאחרונה קראתי על שפת במברה המדוברת במאלי ועל כך שרק הקולוניזציה הצרפתית הכניסה לבמברה מלה לציון שלג, ביבוא ישיר מצרפתית. שלג באפריקה המשוונית אינו קיים כלל, אבל accountability במדינת ישראל קיים, אם כי רק כמושג וכמשאלת לב ואידיאל של יחידים ומיוחדים כמשה נגבי. המושג האנגלי קיים בקרבנו מאחר שאנו שואבים רבים ממושגינו המשפטיים, המינהליים, הציבוריים, התקשורתיים והאקדמיים מהעולם הדובר אנגלית. בהמשך ההרצאה, משה נגבי מנסה להבהיר את משמעות המושג בהקשר המשפטי-המנהלי, ולשם כך נסמך על כותבים מתחומו ועל מה שחסר בהגדרותיהם.

דווקא פנייה לצד הלשון יכולה להאיר כיוונים אפשריים למונח עברי ל-accountability. ראשית, המושג האנגלי מציין את חובתו ו/או נכונותו של אדם לקבל אחריות על מעשיו וכן לדווח עליהם בגלוי, בציבור, לחשוף אותם לאור השמש. מובן שהכוונה היא בעיקר לאדם בתפקיד ציבורי, או בכל אופן בעמדה של אחריות וסמכות כלפי ציבור ובשמו. מעניין לציין שמילון אוקספורד השלם מספר שהמופע המתועד הראשון של המלה האנגלית הוא משנת 1794, בארצות הברית, בטקסט שמדבר באותה נשימה על "בלמים ואיזונים" ועל אחריות. יחד עם זאת, מועיל לזכור ש-account באנגלית הוא גם "חשבון" וגם "דיווח" או "סיפור מעשה", או במלים אחרות – רישום דברים למען יישארו לימים ויוכלו להישקל כראוי. מצב דומה על סמך אותו הגזע הלטיני קיים גם בשפות כצרפתית, ספרדית, איטלקית ועוד.

ואכן, הקשר הקיים באנגלית ובשפות הללו בין "חשבון" ו"דיווח" דומה לזה המוכר לנו בעברית בין "לספר" ו"לספור" על כל אזורי המגע בין המלים הנגזרות. המושג שמשה נגבי ואחרים מציעים, "אחריותיות", מביע יותר את משאלות הלב ואת השורה התחתונה מאשר את העושר וריבוי הדקויות שיש במקור האנגלי, accountability. כדי למצוא מושג עברי שעשוי להתאים יותר אפשר לפנות לשורש "ספר" הצפוף, אבל לדעתי מוטב להיסמך על "חשב" בשל המושגים "חשבון" ו"לבוא חשבון", "חשיבות" ו"לתת דין וחשבון", שמקביל במידה מסוימת גם ל"to give an account". המלה "אחריותיות" המוצעת אינה נוחה פונטית, ויש בה בעיה נוספת שכן לפי המבנה שלה, accountable בעברית יהיה "אחריותי", צורה בעייתית. אכן, מוטב לנסות להשתמש בשורש "חשב". ואם כך, מדוע לא נאמר "חשבונתיות"?

 

[התפרסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במדור "תרבות וספרות" ב"הארץ" ב-29 בפברואר 2008]

ארץ מורשת

מעבר לדיון הסוציו-אקונומי בעשירונים, מאיונים ואלפיונים, יש בישראל מעמד-על שיחידי סגולה ספורים משתייכים אליו. אפשר למנותם לכל היותר באצבעות שתי ידיים. כוונתי לאותם יחידים ומיוחדים שזוכים שיאמרו עליהם ברבים שיש להם "מורשת". בן-גוריון ורבין, בגין וז'בוטינסקי, ואם נדבק בגישה תיאורית וכנה של המציאות, הרי שבשיח הציבורי מרחפת לה גם "מורשת גנדי", ומצרפת את רחבעם זאבי ז"ל לפנתיאון המצומצם הזה.

עד רצח רבין, כדי להיחשב כאדם שהותיר "מורשת" היית צריך להיות מנהיג היסטורי. הטראומה הלאומית עם הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין על ידי ישראלי-יהודי לצורך השגת מטרה פוליטית, הביאה לעולם את "מורשת רבין", שעיקרה המטושטש הוא "שאיפה לשלום" גם "במחיר ויתורים כואבים", עניין שמהותו עדיין לא הובהרה באופן מעשי, שלא לדבר על כך שהוא לא מומש. לאחר מכן אירע פיגוע החיסול בירושלים, שבו מחבלים פלשתינאים רצחו את השר רחבעם זאבי. הקושי לדון בערכים הפוליטיים שהאיש הזה ייצג, והשאיפה הוותיקה של הימין הישראלי לאיזון של "גם אנחנו, גם אנחנו" הביאה למיסוד מהיר של הביטוי "מורשת גנדי", הנתונה במין פורמלין ציבורי עכור פן ידונו בה באמת.

בכל אופן, עד כה היתה הסכמה בנקודה אחת: כדי שתהיה לך מורשת, נדרש ממך לא להיות בחיים. נראה שאין זו דעתו של חבר הכנסת זאב אלקין מ"קדימה", מפלגתו של שרון. בתקופת ההמתנה לדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד הזהיר אלקין את מי שמבקשים למתוח ביקורת על השר מופז בשל חלקו האפשרי בכשלי צה"ל ובמוכנותו הלקויה, שהרי הוא היה שר הביטחון בממשלה הקודמת. ומה היה תוכן האזהרה החמורה של חבר הכנסת? הוא אמר שמי שמותח ביקורת על מופז, הרי שהוא מותח ביקורת על החלטות שהתקבלו בתמיכה ובגיבוי של אריאל שרון, ובכך יימצא אדם כזה פוגע ב"מורשת שרון".

ובכן, המונח העברי "מורשת" או "מורשה" מציין מכלול דברים שהתקבלו בירושה, ובעיקר הכוונה היום למערכת ערכים ומסורת אבות שנחשבת לאל-זמנית. באנגלית קוראים לכך legacy, ומעניין לשים לב שהיא זהה ל"מורשת" בשני מובניה, החוקי והמוסרי. המקור הלטיני של legacy הוא legatum, שעניינו הורשה חוקית, מתן זכויות חוקיות וכו'. לעומת זאת, ברור שבמלה "מורשת" בהקשר של מנהיגים בישראל הכוונה היא לירושה מוסרית, לפחות כפי שהיא נתפשת על ידי מי שנותרים אחריהם, חסידיהם הנהנים מהחופש לעצב את המורשת כמעט כרצונם.

במידה רבה, התעקשותו הדמגוגית של ח"כ אלקין ושל אישים אחרים ב"קדימה" וסביבה להסתמך על "מורשת שרון" מזכירה את המבנה רב השכבות של השימוש שהאסלאם עושה במורשת הנביא מוחמד. שם נוצר מדרג יורד של מחויבות חוקית: מה שמוחמד אמר; מה שהוא לא אמר; מה שהוא עשה; מה שהוא לא עשה; מה שחבריו העידו; מה שחבריהם העידו על חברי הנביא וכן הלאה. כך בונה האסלאם הקשר חוקי לזיכרון סיפורי-מוסרי. ובמקומותינו, הפוליטיקאים אינם בונים הקשר חוקי למורשות המשרתות אותם אף כי אנו חיים בארץ בתהליך של "משפטיזציה". "מורשות" לעת מצוא דומות לאותם "קודים אתיים" שארגונים ומוסדות קונים להם ורוחצים בניקיון כפיהם. בדיוק כמו מדבקות "איך אני נוהג?" באחורי מכוניות רבות. כך גם "מורשת שרון" של ח"כ אלקין: מנטרה שנועדה להשתיק ביקורת.

"מורשת" ברורה כשיש הסכמה רחבה, זיכרון משותף ותוכן מוסרי. אז ברור גם המטען הסמנטי של המושג "מורשת". במצב של עכירות מוסרית, "מורשת" היא מושג ריק.

 

[התפרסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במדור "תרבות וספרות", "הארץ", 8 בפברואר 2008]

חדש ומהמם

קבל עם ועדה, מול מצלמות הטלוויזיה ולעיני פרשנים מתל-אביב ועד טהראן וממוסקווה ועד ביירות, חשפה רפא"ל טיל חדש. אמצעי התקשורת המקומיים הגדירו אותו מיד "מענה לאיומי החזבאללה" ובעיקר "מענה לאיומי הטילים ארוכי הטווח המשוגרים לעבר ישראל", כדברי האתר של אחת מזכייניות הערוץ השני, "קשת". אין טיל בא לעולם ללא הקשר, כך שמהיחצ"נות הנלהבת למדנו כי הוא פותח במסגרת מערכת "שרביט הקסמים", אחת משתי מערכות ההגנה האמורות לעמוד לרשות ישראל לצד מערכת ה"חץ". "שרביט הקסמים" תגן מפני טילים בעלי טווח ארוך, בעוד ש"כיפת הברזל" תגן מפני טילים קצרי טווח. אתר YNET ידע לספר שהטיל החדש נועד לסכל את האיום מצד הטילים "זלזאל" ו"אל-פג'ר" שבידי האויב מצפון. הללו, כידוע, מסוכנים וארוכי טווח לאין ערוך לעומת האלתורים הנורים מעזה, טילי ה"קסאם" המשתכללים בהדרגה וטילי "א-נאסר", "אל-קודס", "כפאח", סראייה", "אל-אקצא" ו"ערפאת" למיניהם.

וכך יכול ראש הממשלה אולמרט להצטלם ליד הפיתוח החדש, טיל ארוך ודק וכנפונים לו הרבה וכולו צבוע בתכלת ישראלי לתפארת. ועל גופו הכחלחל כתוב גם שמו של "המענה" לאיומים: stunner. גם כתבות התדמית מקפידות להגות את שמו בישראל: "סטאנר". וכך, בעוד הערבים מפתחים טילים ולא פחות מכך שמות ערביים לאיומיהם – "שחר" ו"מנצח", "מאבק" ו"רעש אדמה" ועוד כהנה וכהנה – בנאמנות ראויה לציון לשפתם ומתוך רצון להוסיף לחומר הנפץ גם מטען פסיכולוגי, עומד ראש ממשלתנו וכף ידו מלטפת את "סטאנר" שלנו.

פעם נקראו הטילים הישראלים "שביט" ו"יריחו". הטילים ההם, שלא פעם אפילו "פרסומים זרים" לא גילו לעולם את דבר קיומם, נשאו שמות עבריים. "שביט" הביט אל החלל החיצון והדבר התבטא גם בשמו. "יריחו" הזכיר את העיר שנחרבה בידי אלוהים לאחר שצבא ישראלי הקיף אותה שבע פעמים. אמנם מדובר בפרק בספר יהושע ולא במדריך לתורת הבליסטיקה, אבל "יריחו" הזכיר פרק במיתולוגיה ובזיכרון התרבותי היהודי. ולנו יש "סטאנר". אני מניח שמדובר בטיל מוצלח, אפילו מהטובים מסוגו בעולם. לרפא"ל יש עבר מפואר וסיבות רבות לגאווה מקצועית ולאומית. עניין השמות הניתנים למערכות המפותחות למען המדינה ולטובת בטחון אזרחיה יכול להיראות שולי. יחד עם זאת, קשה לקרוא מאמר על הטילים של היריב הפלשתינאי או החזבאללה בלי להיתקל בדיון על ההשפעה הפסיכולוגית שנודעת לטילים, שלא פעם גדולה מהשפעתם הפיסית הישירה. הצד שמולנו עסוק בכך מאוד. לא פעם טילים פלשתיניים זוכים לשמות שונים רק מפני שהם נורים על ידי ארגונים ותת-ארגונים שונים, וכולם רגישים שם לייחוס מדויק ולמיתוג תקשורתי.

בינתיים, בישראל, ראש הממשלה מצוטט כאומר במהלך הביקור אצל ה"סטאנר": "אני מבקש מכם לפתח את מערכת 'כיפת ברזל' כמה שיותר מהר ולספק לנו את האפשרות להצטייד בכמה שיותר מערכות נוספות". אין לדעת אם העברית הקלוקלת הזאת היא של אולמרט, שעל פי רוב מקפיד באיכות העברית היוצאת מפיו, או שמא היא פרי ביאושים אופייני של YNET. מה גם ש"קשת" ציטטה את אולמרט כאומר "אני מבקש מכם לפתח את המערכת בהקדם". ה"סטאנר" קיבל שם אנגלי, אולי במחשבה על מכירות עתידיות. פירוש השם "מהמם", "מדהים". ברפא"ל לא חשבו על לוחמה פסיכולוגית גם במלים ובהצהרות. ובכל זאת יכלו לקרוא לטיל "הלם" או "תדהמה" או לתת לו שם עברי ואנגלי גם יחד: "I", ובעברית "עי", על שם העיר השנייה שכבש יהושע.

 

[פורסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", 1 בפברואר 2008, שם גם תוכלו לראות צילום של הטיל…]

אנגלית, השפה הכובשת

בצל השפה הכובשת

בדרך כלל, ההזדעקות הכללית וגם הטענות הספציפיות על חדירת האנגלית לשפתנו העברית מתמקדות בלקסיקון. צודקים מי שטוענים שהעברית העכשווית סופגת עוד ועוד מלים אנגליות, ושדוברי העברית מעדיפים לספח מלים אנגליות במקומות שיכלו ליטול מלים עבריות קיימות, או אף ליצור מלים חדשות על יסוד שורשים ומשקלים עבריים. באחת ההזדמנויות הזכרתי כאן את הנטייה לתת לעסקים ולחברות שמות לועזיים ("יס", "הוט", "אורנג'", "סלקום" ועוד), את השימוש בפועל "לעשות" בהעתקה ישירה מאנגלית אמריקאית (למשל, "לעשות סמים" או "עושה שכל") וכן את השימוש במושג "ריצה" כתרגום ל-run במשחקי כדור, שעה שהכוונה לרצף קליעת סלים על ידי קבוצה אחת ללא מענה מצד הקבוצה היריבה. מובן שאין זה אלא קמצוץ מסימני החדירה של האנגלית לעברית. ליתר דיוק, אפשר לדבר על חדירת האנגלית של המדיה (טלוויזיה, קולנוע, אינטרנט ופרסומת) לעברית הישראלית בת זמננו. סימנים נוספים לחדירה הזאת אינם בהכרח בולטים וגם לא יפריעו לחסידי העבריות השורשית, תרתי משמע. כוונתי להופעת מלים כגון "עוצמתי" כמייצגת את powerful, "העצמה" ל-empowerment ו"מחויב" ל-committed to (כמו "מחויב לשמירה על איכות הסביבה"). התקרבות עולמות המושגים ודמיון ההקשרים בין עולמנו כאן ובין העולם האמריקאי יוצרים צרכים חדשים לדוברי העברית, ולפעמים הפתרון הוא במקבילה עברית כמעט מוכנית, הנוצרת על סמך שורשים ומבנים עבריים בתכלית. לעתים היצירות העבריות אינן מוצלחות או מתאימות במיוחד, כמו במקרה של "מוביל" ל-leading; אותו "מוביל" בעברית הוא גם שם עצם המבטא את תפקידו של המושג "leader" האמריקאי, כמו ב-"מובילי תרבות", אך לא בכוונה למשאית מלאת ספרים, אלא לדמויות בולטות בתחום התרבות. קל לנו לדמיין רגע שבו "טאלנט" (כוכב תוכנית טלוויזיה, הדמות שהיא מוקד ההפקה) יהיה "כשרון", וכמוהו יש מועמדים נוספים ל"עברות מקבילי" או ל"העתקה לעברית" כפי שתיארתי כאן. התהליכים הללו דינמיים ואינם צפויים להסתיים בקרוב, ובוודאי לא בבת-אחת, אם בכלל. לכן אנחנו עדים למיני "קביים" מאנגלית אמריקאית, שדוברי העברית משתמשים בהם מבלי דעת. למשל, התפשטות הצורה "זה קר" במקום "קר" לתיאור מזג האוויר, ואפילו "זה קר היום". או: אומרים לילד "קח את המפתח", והוא עונה "איזה אחד?" ואינו יודע שלמעשה השתמש ב""Which one באנגלית מועתקת. יש תופעות כאלה, ששידורי הרדיו והטלוויזיה הרשמיים מקדמים במרץ. לאחרונה, עם הירידה התלולה בערך הדולר, אנו עדים להודעות יומיות על שערו הנופל בליווי הנתון הסטטיסטי הבא: "הדולר הגיע לשפל של תשע שנים", וכשהבורסה עולה ועולה אומרים לנו שהיא הגיעה ל"שיא של כל הזמנים", העתקה מדויקת של "all-time record". אם הבורסה תיפול, חלילה וחס, יש להניח שהברוקרים הנואשים ירצו שיקיריהם "יהיו שם בשבילם", בדיוק כפי שעמיתיהם בניו יורק מקווים שיקיריהם "will be there for them". נפלאות דרכיהן של שפות: דוברים ילידיים של עברית מבכרים לתרגם באורח לא-מושכל וליצור עברית המעתיקה אנגלית אמריקאית, אבל יודעים גם לגזור מלים עבריות חדשות ולהוסיף משמעות למלים עבריות קיימות, לפי כללי השפה. זו דרכה הטבעית של שפה החיה בצלה של שפה אחרת: לחפש דרכים להעתקה של פריטים, צורות וניבים מ"השפה הכובשת", וגם להמשיך לקיים את מנגנוניה המקוריים.   [פורסם במקור ב"תרבות וספרות" ב"הארץ", בטור "ענייני לשון" ב-25 בינואר 2008

שדים במזוודות

אחד האבזרים הפופולריים בקרב נוסעים לחו"ל הוא תיק מלבני בעל גלגלים שמותר להעלותו למטוס. חברות התעופה מגדירות את הגודל המרבי של תיק שנוסע יכול לקחת אתו ביד, ויצרנים רבים מתחרים זה בזה בעיצוב תיק-מזוודה שיעמוד במגבלות המוכתבות ויהיה גדול ושימושי ככל האפשר, עד כדי כך שנוסעים רבים מצליחים לארוז את כל צורכיהם בתיק יד בודד כזה. היות שמדובר בפריט נפוץ, הוא זכה לשם בקרב דוברי העברית: "טרולי".

מקור המלה באנגלית. אלא שבאנגלית מקובל לומר שתיק כזה הוא סוג של "carry-on bag", כלומר תיק שמותר לקחת בתא הנוסעים במטוס. המלה שהפכה בעברית לאותו "טרולי" היא המלה האנגלית trolley, שמובנה מין עגלה, על פי רוב לא גדולה, שנועדה לשינוע מטען (למשל קניות, או ספרים למדפים או מוצרים במרכול). כלומר, הקשר בין "טרולי" העברי ו"trolley" האנגלי המקורי הוא בגלגלים, בשינוע, אבל לא בדבר עצמו. באנגלית אמריקאית, trolley אפילו מציין חשמלית. לפני עידן החשמל ציינה המלה עגלת נוסעים רתומה לסוסים שנסעה במסילה קבועה. ייתכן שהסיבה לכך שעם המעבר לעברית החלה "טרולי" לציין את התיק בעל הגלגלים שהנוסע גורר אתו, או מסיע אחריו בשדות התעופה, נעוצה אכן בטכנולוגיה של תיקי הנסיעות והמזוודות. עד לא מזמן היה נפוץ השימוש במין מתקן קשירה-רתימה לתיקים ומזוודות, מיתקן מתקפל בעל גלגלים, שאיפשר לנוסע להסיע את מטענו באולמות הנוסעים ובמסדרונות הארוכים של נמלי התעופה הבינלאומיים. המתקן הזה היה אכן trolley ולא מן הנמנע שבעברית השם עבר מן המיתקן למשא הרתום אליו.

וכך, עם הכניסה לעברית, לא רק שיש "טרולי", אלא שנוצרת מיד צורת הרבים, "טרולים", וסוחרי התיקים והמזוודות כותבים אותה בחלונות הראווה ובפרסומות. באורח טבעי קורה מדי פעם שדובר גוזר צורת יחיד מ"טרולים" ומכנה את התיק בעל הגלגלים בשם "טרול". דבר דומה קרה בעבר למלה "פילם" (סרט צילום), שרבים הוגים אותה כ"filim", ולכן גוזרים צורת יחיד: "פיל" (fil). מצב הדברים העדכני הוא אם כן שישראלים רבים העומדים לפני נסיעה לחו"ל קונים להם "טרול".

אבל רוצה הגורל ש-troll באנגלית הוא עניין אחר לחלוטין. באנגלית שם העצם troll מציין ענק או גמד שדוני, שחי במערות או בהרים. מקור המלה נורדי והיא נפוצה גם הודות לספרות הפנטסיה האהודה בימינו. מעבר לכך, troll הוא מונח בעולם האינטרנט המציין אדם שמכניס הערה מעליבה או מתסיסה במתכוון במסגרת קבוצת דיון מקוונת, בעיקר כדי לעורר ריב ומדון ואף לשבש את הדיון התקין. בהחלט התנהגות של שד מזיק. אלא שמקור השימוש במושג הזה בהקשר האינטרנטי אינו רק בתחום השדים והמזיקים, אלא גם בתחום הדיג. בדיג, troll הוא מיתקן דיג שבו גוררים פתיונות בים, בדרך כלל מאחורי כלי שיט הסורק כך את הים אחר להקות של דגים.

הנה שבנו לעניין הגרירה, כמו ב-trolley. ואכן, הפועל troll מובנו לנוע בסביבה, להסתובב, לשוטט. כשהנורווגים ניסו את כוחם בייצור מכוניות, בשנות החמישים של המאה שעברה, הם כינו את המכונית הנורווגית הראשונה בשם Troll, בוודאי כאזכור לשדים המיתולוגיים הנורדיים וגם לציון התנועה בשטח, ההסתובבות וההתגלגלות. ה-troll האינטרנטי מאגד את כל המטען הסמנטי הזה. אדם כזה מסתובב בשטח, שולח פתיונות במקומות פומביים, מבקש לצוד לו קורבנות למריבה ולוויכוח משבש, שד מזיק מועד שמתגלגל בים הווירטואלי הגדול, נוסע הרפתקן ללא מטען, שבצאתו למסעותיו בוודאי אינו נושא עמו שום "טרולי".

 

[פורסם לראשונהבטור "ענייני לשון", במוסף "תרבות וספרות", "הארץ", 11 בינואר 2008 

הטרול הנורדי

הכל קורס

אחת התוצאות של שימוש יתר במונח הוא שמובנו המקורי נשכח או לפחות מתעמעם. דוגמה טובה לכך היא הפועל "לקרוס". לאחרונה נראה לרבים שכמעט כל דבר במציאות המקיפה אותנו בארץ אכן מתערער, נמצא בסכנת התמוטטות, אינו פועל כראוי, עומד לחדול מלהתקיים. הדברים המעורערים רבים, וכולם זוכים לתיאורים הכוללים את הפועל "לקרוס". ליתר דיוק, נאמר עליהם שהם "קורסים", "עלולים לקרוס" או "נמצאים בסכנה קריסה" ואפילו "נמצאים במצב של קריסה".

יש לשים לב שכמעט בלתי אפשרי למצוא דוגמה לדבר שאומרים עליו שהוא "קרס", כלומר שמצבו הגיע לנקודה סופית של אי-קיום, הכחדה, היעלמות, התמוטטות בלתי הפיכה. יש איזה ניגוד בין העובדה שמתריעים השכם והערב על סכנת קריסה המרחפת על עמודי תווך בקיומנו התקין, ובין העובדה שהמונח "קריסה" אינו מגדיר מצב שאחריו יש אין מוחלט. דברים כאן קורסים וקורסים ואינם מגיעים לקץ קיומם. אפשר להביט בכך מנקודת מבט של שימוש יתר במונח ולהזכיר את הילד שצעק "זאב, זאב!" ובוודאי יש בכך אמת. שימוש יתר במונח, מאיים ככל שיהיה, שוחק את ה"שיניים" שלו ומעמעם את השפעתו. ייתכן ש"לקרוס" נעשה שגור עם שחיקת "להתמוטט". תחושתי היא שלפני שמבשרים על קריסה קרבה של דבר, אומרים שהוא "כורע תחת הנטל". מבחינת ההוראה העברית המדויקת, המושגים אכן קשורים.

"לקרוס" משמעו ליפול, להישמט לקרקע, לכרוע. השימוש הרגיל במונח יוצר תמונה שבה דבר מה התפרק וצנח, אבל חלקיו ניתנים לזיהוי. מה שקורס הוא המערכת, אבל חלקיה קיימים, גם אם אינם מתפקדים עוד. בעברית, "קריסה" כוללת היחלשות, התרופפות ואף הינתקות של הקשרים והאחיזות בין החלקים. ואכן, גם המילון תומך בנכונות התמונה של פיגומים שעמדו בחזית בניין וקרסו לערימה של קרשים. אבן שושן מביא את הפסוק מספר ישעיהו (מו, ב): "קרסו כרעו יחדו", פסוק העוסק בעומס ומשא ואי-עמידה במשקל ובקושי. הדוגמאות שאבן שושן מביא מהספרות של תקופתו תומכות בכך ש"לקרוס" ו"לכרוע" דומים וקרובים מאוד. במושג "כריעה" יש תמונה ברורה של כיפוף והתכופפות, קיפול פרקים כך שהקומה מונמכת. "קריסה" כיום מציינת "כריעה" פחות מסודרת, פחות שיטתית ופונקציונלית, אכן כפי שמובא במילון מכתבי חיים גורי: "הבתים הרמים קורסים על יושביהם".

על בורסה שנקלעת למשבר חריף אומרים שהיא "נפלה" או "התמוטטה". על פי רוב אין אומרים עליה שהיא "קרסה". אולי הסיבה לכך היא שבורסה נופלת כולה, בשלמותה, ושחלקיה המוטלים על הקרקע אינם דבר שאתה יכול להקים ממנו בורסה חדשה. בורסה – כמו בשפות אירופה השונות – היא מין מכל, כלי קיבול או שק שבתוכו מתקיימות מניות שעולות ויורדות. ואם ערכה של כל התכולה יורד מאוד, אין התמונה המתבקשת כוללת התרופפות של פרקים או של חלקים במבנה. כיפוף וקיפול כחלק מן המטען הסמנטי של "לקרוס" ניכרות במלה "קרס" ויש המשערים שהדבר עומד ביסוד המלה "קרסול".

לאחרונה רואיין ברדיו בחור שסיפר כיצד נורה בידי מחבלים כשהיה חייל בשטחים לפני שנים אחדות. למזלו הרב, הוא אמנם נורה מטווח אפסי אבל המחבלים לא ביצעו בו "וידוא הריגה" שכן הוא היה בלבוש אזרחי והם לא חשדו בו שהוא חייל. לאחר שנורה הוא נמלט מהמקום מדמם וכושל. וכשתיאר זאת ברדיו הוא אמר: "הרגליים שלי היו קרוסות". היו לו רגליים, הן אף היו במקומן, אבל פרקיו לא יכלו לשאת אותו, המבנה התמוטט וקרס. בסופו של דבר הוא שרד, החלים ואף התראיין בתקשורת.

 

[התפרסם לראשונה בטור "ענייני לשון", מוסף תרבות וספרות, "הארץ", 21 בדצמבר 2007]

לא כל העולם אמריקה

לפני שיצא לעיראק ב-1943 הדפיס הצבא האמריקאי "מדריך קצר לעיראק". נראה שבחצי המאה ויותר שחלפה בין פרסומו להדפסתו מחדש, הם לא למדו דבר

1943. אלפי חיילים אמריקאים נשלחו לעיראק כדי לסייע לבריטים לשמור על יציבותה מפני ניסיונות של הנאצים לשבש את אספקת הנפט לבעלות הברית. עיראק של אז היתה שונה מעיראק של סוף המאה העשרים וראשית המאה ה-21. הבעיות היו שונות, והסכנות לא דמו לאלה שרוחשות בה היום. באותם ימים נשלח צבא אמריקאי לעיראק לא כדי ללחום באויב אלא כדי לשמור על אזור חיוני, ללא כוונה לשלוט עליו, לשנות אותו או להותיר בו חותם. ציר הרשע של אותם ימים היה ברור ומזוהה היטב: היטלר ושותפיו. המשימה בעיראק היתה בעיקר משימת עזר, משימה הגנתית. ובכל זאת, מישהו בוושינגטון הבין שלשלוח בחורים אמריקאים למסופוטמיה הלוהטת אינו דבר של מה בכך. לא רק מפני שמדובר במקום רחוק, שונה מאוד וקשה לפענוח, אלא מפני שהחיילים האמריקאים לא נשלחו לעיראק כדי לירות, לפוצץ ולכבוש, אלא כדי לחזק את הארץ ואת תושביה. לקראת המשימה הודפס ספר הדרכה, "מדריך קצר לעיראק", בהוצאת משרדי המלחמה והצי של ארצות הברית. זה היה ספרון כיס שנועד להיות שווה לכל נפש, הכנה מעשית קצרה לחייל האמריקאי שעמד למצוא את עצמו בין הפרת לחידקל. כעת, 64 שנים לאחר מכן, הספרון שוב רואה אור, במהדורת פקסימיליה שנוספה לה הקדמה מאת ליוטננט-קולונל ג'ון נגל, ששירת כמפקד בשטח בעיראק בין 2003 ל-2004. עיון בספר הוא חוויה מאירת עיניים ומטרידה. כל מה שהאמריקאים לא ידעו בפלישתם לעיראק ב-2003, שישים שנה קודם לכן הם ידעו או לפחות הבינו שצריך לדעת. ונראה שבחצי המאה ויותר שחלפה בין פרסום "מדריך קצר לעיראק" לפרסומו כעת, הם לא למדו דבר. מה צריך לדעת חייל אמריקאי שנשלח לעיראק? הספר הצנום והתמים הזה מדבר בקול ברור. בעיקר להיות מודע לכך שיש הבדלים, שלא כל העולם אמריקה ושהעולם לא רק שאינו מחויב להבין אותך כאמריקאי, אלא שסביר שהבנה כזאת לא תצמח בבת-אחת או בקלות. הספר מסביר לחייל האמריקאי כיצד להתנהג ליד מסגד: להתרחק, לא לירוק, לשמור על שקט; כיצד להתנהג עם מוסלמים: לא לשוחח על דת, פוליטיקה או נשים; כיצד לנהוג במפגש אישי עם מוסלמי: ללחוץ יד אבל לא לגעת בשום דרך אחרת, וגם לא לטפוח על השכם, לשמור על צניעות פיסית; כיצד לאכול עם מוסלמי: לבצוע את הלחם באצבעות, לאכול ביד ימין בלבד, לדעת להותיר בצלחת אם אתה אוכל בכפר או במדבר, שכן המארח מציע לך יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו, לדעת לקום וללכת לאחר שתיית כוס הקפה או התה השלישית, שכן הצעת כוס רביעית מרמזת לאורח שעליו לעזוב; לא להביט בנשים, ואם אשה פותחת את דלת הבית בבואך, להמתין עד שהיא תסתלק פנימה, לא להזכיר את נשות משפחתו של בן השיח שלך. ובכלל: לנהוג כמו המארח, לכבד זקנים ולנהוג בנימוס ("הנימוס חשוב לעיראקים", מסביר הספרון). מעל לכל יש לדבר ערבית. כותבי הספר מסבירים שגם אם תדבר מעט, גם אם תעשה שגיאות, גם אם תישמע מוזר, תזכה להערכה רבה על עצם העובדה שפנית לאדם בערבית. ואכן, כרבע מ"מדריך קצר לעיראק" מוקדש לשפה הערבית המדוברת בה. הוראות פונטיות, מלים, ביטויים ומשפטי מפתח ניתנים לחייל האמריקאי בתעתיק נוח, כולל הוראות מפורטות כיצד להשתמש בידע הנמסר לו. עיון בחומר הלשוני מגלה את הנחות הכותבים בדבר סוג המגעים המזומנים לחיילים הנשלחים לעיראק: הם יבקשו לדעת כיצד להגיע למקומות, הם יקנו (ויעמדו על המקח), יתארחו בבתים של עיראקים, יאכלו וישתו אתם, וייקלעו לאינספור מפגשים של היכרות בסיסית עם עיראקים, שיהיו אגב דוברים של דיאלקטים מוסלמיים-בדואיים, כפי שעולה מצורת ההיגוי המוקנית לחייל-הלומד. הכותבים מכינים את החייל שלהם למפגש, לארץ צרובת השמש והקרה בלילות, לריחות הלא מוכרים: "אל תתייאש. רוב האמריקאים והאירופאים שהגיעו לעיראק לא אהבו אותה בתחילה. מוטב להיות כנים ביחס לכך. הם חשבו שזו ארץ קשה, חמה, צרובה, מאובקת ולא מסבירת פנים. אבל כמעט כל האנשים הללו שינו את דעתם לאחר ימים או שבועות, במידה רבה הודות לעם העיראקי שהם החלו לפגוש. וכך יקרה גם לך". בהקדמה למהדורת 2007 של הספר, ליוטננט-קולונל ג'ון נגל מקווה שפרסומו כעת ישפר במעט את מצבו של החייל האמריקאי בן זמננו המגיע לעיראק בלי שיהיה לו מושג על הארץ. נגל ואנשיו נאלצו ללמוד בדרך הקשה, ושילמו על כך מחיר יקר בדם ובכישלונות. דברים דומים על הצורך להבין את המקום ואת האוכלוסיה עולים מסעיפים רבים בספר מקיף ושאפתני שראה אור השנה: "Counterinsurgency Field Manual", מדריך מקיף של צבא ארצות הברית וחיל הנחתים, עם הקדמות מאת מפקדי הכוחות האמריקאיים בעיראק. הספר מבקש לאחד לקחים, להציג שיטות ולפתח תורת לחימה מסודרת ומנומקת בתחום שהאמריקאים (ובמידה לא קטנה גם צה"ל) נכשל בו: מאבק בהתקוממות של גורמים עוינים הפועלים בתוך אוכלוסיה כבושה. המדריך אמנם קורא לארץ כבושה "ארץ מארחת", וכמו מסמך צבאי ראוי לשמו הוא זרוע בניסוחים עוקפים, אבל בעיקרו של דבר מדובר במסמך מרתק, רציני וחף כמעט משחצנות אמריקאית. לפי הספר העדכני הזה, כל היבט הנכלל במדעי האדם ובלימודי התרבות חשוב לצבא שמבקש לפעול נגד התקוממות בלי לקומם עליו את כל האוכלוסיה: סוציולוגיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, מדע הדתות (מובאת דוגמה של נכונות מוגברת למות מות קדושים בחודש הרמדאן). הרי כיצד תשיג מודיעין, כיצד תזכה לשיתוף פעולה, כיצד תגייס עובדים מקומיים, כיצד תבין היכן אתה ומי מולך ומה ההקשר שבו פועלים סביבך הגורמים הגלויים והסמויים למיניהם, אם לא תדע היכן אתה ומה התרבות המושלת במקום? הספר הוא פרי לק� �ים רבים, מימי המלחמה בפיליפינים בראשית המאה העשרים ועד לווייטנאם ובסופו של דבר עיראק בראשית המאה שלנו. בניגוד לגישה הפרימיטיווית של ג'ורג' בוש, יועציו, שריו ומפקדי הצבא שלו, ובראש כולם "מושל" עיראק מטעמו, פול ברמר השלישי, הספר החדש מגלה ריאליזם וצניעות: "ראשית, לא לגרום נזק", מסביר לנו הספר בסקירה על הסיבות להצלחה מוגבלת באחד המחוזות, ומדבר על גישה של לא לרכוש ידידים טובים יותר בקרב האוכלוסיה, אבל גם לא אויבים קשים יותר. שוב ושוב ממליץ הספר ללמוד מהאחרים, אפילו מאויבים מרים כמו הצפון-וייטנאמים. ולהכיר במגבלות הפעולה הצבאית, גם כשהיא משלבת יסודות של פעולה דיפלומטית, חברתית וכלכלית. זר לעולם יהיה זר. ב-1943, בספרון לחייל, עוד היה אפשר לומר את הדברים בנימה אופטימית מובהקת: "הבדלים? כמובן! יש הבדלים במנהגים. הבדלים באוכל. בנימוסים, במנהגים ובאמונות הדתיות. גישות שונות ביחס לנשים. הבדלים בכל אשר תביט. ומה בכך? אינך יוצא לעיראק כדי לשנות את העיראקים. בדיוק ההפך. אנו לוחמים את המלחמה הזאת כדי לשמר את עיקרון 'חיה ותן לחיות'. אולי בבית המלים הללו נשמעו באוזניך גבוהות. כעת יש לך הזדמנות להוכיח זאת לעצמך ולאחרים. ואם תצליח, לכולנו יהיה עולם טוב יותר לחיות בו".   [התפרסם במקור ב"תרבות וספרות" ב"הארץ", ב-14 בדצמבר 2007]

מסות קריטיות

פעם אחר פעם, מזה שנים, עולה עניין כתיבת המסות בעברית, מיעוט המסות המקוריות בדורנו והצורך לקדם את סוגת המסה. לא פחות מכך מדברים על תרגום מסות משפות אחרות, ואפילו חוגגים את פרסומן של מסות פרי עטם של גדולי הספרות, ההגות והמחקר בעולם. רבים מקרב מה שמכונה "שכבת קובעי הדעה" ו"מובילי תרבות" מתבטאים בדבר חשיבות הסוגה המיוחדת, בדבר מקורה האירופי הקדום, ועל המסה המפותחת בכשרונם של כותבים באנגלית, בצרפתית, בספרדית ועוד. אין זה סוד שיותר ממה שכותבים מסות עבריות, מדברים אצלנו על הצורך והחשיבות שבכתיבת מסות, כמו "באומות המתוקנות" או "בקרב בני-תרבות" ושאר מחוזות חפץ אינטלקטואליים.

במשך השנים, בשיחות עם כותבים, במפגשים פומביים על ספרות ובדברים שיצאו מפיהם של עורכים, שמעתי את הסוגיה שבה ועולה. זה רוצה לכתוב מסה, האחר מחפש מסות לתרגום, אחרת מתגאה בספר רשימות עיתונאיות ומכתירה אותו כ"ספר מסות". הכל טוב ויפה, חלק מחיי התרבות. צרה אחת בלבד מתמידה ונתקעת לה כאבן-נגף באפרים התרבותיים המוריקים: שוב ושוב, בעקשנות ובאי-ידיעה, טועים דוברים רבים ומדברים לא על essays אלא על masses.

יש בעברית שתי מלים הבנויות ברצף הצלילים masa עם ה' בסוף, כלומר "מסה", והן שונות מאוד. האחת, מסה, מקורה במושג הלטיני massa, שמשמעו עיסת חומר או חומר, כפי שיודע לא רק כל מי שלמד פיסיקה, אלא גם כל דובר אנגלית כשהוא מדבר על masses of people וכפי שיודעים דוברי הספרדית המכנים בשם masa גם את כמות החומר (בפיסיקה ובכימיה) וגם את הבצק ללחם, לעוגה או לאמפנדס. בכל אופן, המלה העברית הנגזרת מאותו מקור לטיני, כלומר מסה, נהגית בהטעמה מלעילית, כלומר כשהטעם על ההברה הראשונה מבין השתיים. אפשר לסמן זאת כאן כך: mAsa. וברבים נשמרת ההטעמה על ההברה הראשונה: mAsot.

המלה השנייה היא מסה. המלה קיימת במקרא. בספר שמות (פרק יז): "ויקרא שם המקום מסה ומריבה" וספר דברים מסיר כל ספק (בפרק ו): כאשר נסיתם במסה". כלומר "מסה" היא ניסיון או מבחן. וברבים: מסות. הדגש בס' הוא זכר לכך שמסה נגזרת מהשורש נ.ס.ה. בן יהודה מפרש את המלה במילונו: "פעולה שעל ידה ינוסה אדם". בסוף הערך מוסיף בן יהודה: "והתחילו להשתמש במלה זו בזמן החדש במשמעות חיבור, מעשה ידי סופר המנסה את כוחו במקצוע מן המקצועות". בן יהודה מקביל אותה ל-essay באנגלית ול-essai בצרפתית. ואת המסה הזאת, העיונית ולא החומרית, המנוקדת מסה, הוגים עם טעם בהברה האחרונה, ובהתאם נסמן זאת כאן: masA. בהסברו האחרון הביא בן יהודה את מקור המונח בשפות אירופה, שהוא הרעיון ש-essay אינו חיבור מדעי הבא להוכיח עובדות ולהיות "המלה האחרונה". מסה עיונית נכתבת מתוך כך שכותב ניגש לנושא וכותב עליו מתוך עצמו, מתוך כוונה להביא לעניין את נקודת המבט המקורית שלו, את טעמיו ותובנותיו, באופן סובייקטיווי. זה ניסיון במובן של התנסות, הצעה המונחת בכיכר הדיון האינטלקטואלי, לעיון, לתגובה, לוויכוח מצד בעלי דעה אחרים.

פה ושם הבחנתי בדוברים מהססים לפני שהם טועים ומדברים על masa כשכוונתם לדבר על essay. היו מקרים שבלטה בהם תחושה לא נוחה, של מי שנקלעו לטרקלין שאינם מורגלים בו, כשהיה עליהם להחליט כיצד להגות את המלה. אין צורך לכתוב על כך מסה מלומדת וכבדת משקל. עיסת חומר היא דבר אחד, וחיבור עיוני דבר אחר. והעברית מבדילה ביניהם היטב.

 

[התפרסם לראשונה בטור "ענייני לשון" ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ב-30 בנובמבר 2007