נשיקה דרך סמרטוט ספונג'ה

"ויזה לאמריקה" – רומן מתורגם וסחורה פגומה

 

"ויזה לאמריקה", מוצר פגום של "כתר" ו"הוצאה עברית"

ביאליק אמר, ככל הנראה בעקבות קולרידג', שתרגום הוא נשיקה מבעד למטפחת. כקוראים, כצרכני–ספרים, אנו מצפים מהמטפחת להיות נסתרת ככל האפשר, בוודאי להיות צחה, עדינה, שקופה וצלולה. בשנים האחרונות יש שיפור ניכר באיכות התרגומים המוגשים לקורא העברי. ספרים מתורגמים משפות נפוצות יותר ונפוצות פחות, משפות קרובות וגם משפות רחוקות.

לכן התפלאתי מאוד, שלא לומר נדהמתי, לקבל הביתה את "ויזה לאמריקה" בהוצאת "כתר" ו"עברית", מאת חואן דה רֶקַקוֹאֶצֶ'אָה. אינני מכיר את הסופר, אבל העטיפה מבשרת לנו בשורה של ממש:

“'ויזה לאמריקה' הוא רב המכר הגדול ביותר בהיסטוריה של בוליביה, וככל הידוע הרומן הראשון ממדינה זו שמתורגם לעברית".

ניסוח זהיר, היאה לדיפלומטים וליועצים משפטיים. ניכר במנסחים מטעם ההוצאות שהם אינם רוצים להיכשל ולהיתפס בטעות. אחזתי בספר בסקרנות. בבוליביה מדברים שלוש שפות עיקריות: איימארה, קצ'ואה וגם ספרדית. היה לי ברור שהרומן "ויזה לאמריקה" נכתב בספרדית. פתחתי אותו בעמוד השער, לראות מי תרגם את היצירה. וכך כתוב: “תירגמה דפנה ברעם". וכאן נדלקו אצלי נוריות האזהרה. אני לא מכיר את דפנה ברעם, אבל ככל הידוע לי היא אינה נמנית בין המתרגמים מספרדית (ואני מהמר שגם לא מאיימארה או מקצ'ואה).

הפכתי את הדף. ומה מצאתי? הודעת Copyright על התרגום האנגלי, שעשה אותו אדם בשם Adrian Althoff. כלומר הספר "ויזה לאמריקה" תורגם לא מהמקור הספרדי אלא מהתרגום לאנגלית. תרגום מתרגום.

יתכן בהחלט שיש ספרות גדולה בקירגיזית. ויתכן גם שאין בארץ יודעי קירגיזית ועברית גם יחד שיוכלו לתרגם ספרות כזאת לעברית. ניחא, במקרה כזה, אם מדובר ביצירה גדולה באמת, נחיה (בינתיים) עם תרגום מרוסית, למשל. אם רומן גדול שנכתב בווייטנאמית (ויש בהחלט) יתורגם מצרפתית (ובצרפת מתרגמים את מיטב ספרות וייטנאם), נוכל לסלוח על כך.

אבל מספרדית? ספר מספרדית צריך לתרגם מאנגלית?

לא פלא, אגב, שבעברית המוגשת לנו כאן בירת בוליביה נקראת בטעות "לא פאז" ולא "לה פאס" וגיבור הרומן מכונה בטעות "אלוורז" ולא "אלוורס". בעניין הזה יחצ"נית ההוצאה כתבה לי בתגובה: "כמובן אתה צודק, תודה, אבל לעיתים אפשר להשתמש בנוסח המקובל ולא הנכון ראה מקרה ברצלונה". נו. “ברצלונה" נקראת כך עוד בכתבים היהודיים מימי–הביניים. אבל בספרדית נעלם העיצור "ז" עוד לפני שהספרדי הראשון בא לשדוד את מכרות הכסף של פוטוסי, במה שהיה עתיד להיקרא לימים בוליביה. ובכל זאת, מתעקשים על השגיאה על דרך האנגלית.

“ויזה לאמריקה" הוא לכן מוצר פגום. הוא אינו ראוי לצריכה ומוטב היה שההוצאות "כתר" ו"עברית", בעלות היומרה התרבותית, שבדרך–כלל עושות עבודה טובה ולוקחות את עצמן ברצינות, יחזירו את המוצר הפגום למפעל ויגרסו את כל עותקיו. וישננו: מה שזול, יוצא בסוף יקר. מתרגמים מאנגלית יש הרבה. מספרדית פחות, והם יקרים יותר. חסכו בתרגום ומצאו את עצמם מוכרים סחורה פגומה.

אם זה תרגום, הרי שמדובר בנשיקה דרך סמרטוט ספונג'ה.

חג לפידל קסטרו, תל-אביב, 10 בדצמבר

 

חג לבני שכונת בת גלים בחיפה, תודות לאתר "רשימות"

 

הכל התחיל ממאמר שכתבתי לפני שנים, אחד מאחדים שעסקו בעיר הולדתי חיפה. כשהתחלתי את הבלוג ב"רשימות", כללתי את המאמרים על חיפה בחומרים שהעליתי. המאמר המדובר עוסק בשכונת בת-גלים, פנינה חיפאית ותיקה מאוד השוכנת ב"שפיץ" של חצי האי, במקום שבו הכרמל נושק לים.

היו תגובות אחדות למה שכתבתי, שום דבר יוצא מגדר הרגיל. ואז החלו להופיע ותיקי השכונה. פה אחד מהם הזכיר אתר מילדותו, שם שאל מישהו על חבר ילדות, ואט–אט החלו התגובות להפוך לשיחה בין מי שגדלו בבת–גלים במשך השנים. מה שהחל כטפטוף הפך לנהר של תגובות, לים גדול.

חלפו יותר כמעט ארבע שנים.

יותר מאלף תגובות.

עשרות אלפי כניסות רק למאמר על בת-גלים.

ותיקי בת–גלים התגבשו, החליפו דעות, חידשו קשרים. אנשים שחיים בחיפה, במקומות אחרים בארץ וגם ברחבי העולם. נוצרה קבוצת–דיון מאולתרת, והכל דרך התגובות בבלוג שלי "רשימות".

בני השכונה הוותיקים התארגנו, הקימו ועד, יצרו רשימת חברים, והחליטו לארגן כנס.

היום, ה-15 בנובמבר 2007, ייערך מפגש גדול בחיפה.

מדברים כל–כך הרבה על רשתות חברתיות, על טוקבקים לטוב ולרע ובכלל על קשרים באינטרנט ודרכה. הנה לכם עניין פשוט, אנושי ובסיסי: אנשים נזכרו בעבר לאחר שקראו מאמר על שכונת ילדותם. מנגנון ה"טוקבק" של "רשימות" אפשר להם לדעת שהם אינם יחידים בהתרגשות שלהם, שהם אינם לבד. הם יצרו לעצמם את הרשת החברתית שלהם, וכעת הם נפגשים. בעולם הממשי.

מזל טוב לבני שכונת בת–גלים!

מה צריך לעשות במערכת החינוך?

מה צריך לעשות במערכת החינוך? (שורה של רעיונות, רשימה חלקית ולא סופית)

1. להעלות את שכר המורים ב-50%. משכורת של מורה צריכה להיות משכורת מהגבוהות בשרות הציבורי (בתלות בהשכלה, ותק והצלחה). ההנחה הסמויה שמדובר במשכורת שנייה שמשלמת תמורת המטפלת והמשכנתה אבל לא מפרנסת, צריכה להיגמר. מערכת החינוך והתלמידים זקוקים למורים חזקים, בטוחים בעצמם, פנויים מנטלית ונפשית. וכן, גם ליותר מורים גברים. מעמד המורה יהיה אז שונה בתכלית.

2. להקטין את מספר התלמידים בכיתה ללא יותר מ-30. אפילו בחוק. ולהחיל זאת. המדינה אינה מגבילה את מספר היולדות בשנה, והיא משלמת לכל יולדת מענק לידה ולכל ילד קצבת ילדים. המדינה אינה אומרת "השנה אי–אפשר ללדת יותר כי אין תקציב". כך צריך להיות במערכת החינוך: 30 תלמידים בכיתה (24 בבית–הספר היסודי). להיערך לכך בתכנון רב–שנתי, מהכשרת מורים ועד בניית כיתות. ותקצוב.

3. להוסיף שעות. הרבה מאוד שעות, ממתמטיקה ועד אזרחות, מחינוך גופני ועד אנגלית. התלמידים בישראל לומדים פחות מדי, באורח דליל מדי, שכפוף מדי לבחינות הבגרות שהולכות ונעשות קלות משנה לשנה. בית–הספר התיכון עסוק יותר בהכנה לבחינות מאשר בהוראה. לימוד אינו יכול להיעשות בלי זמן – ולמידה והפנמת הנלמד והשלכותיו על אחת כמה וכמה. צריך זמן. זמן רב. גם זמן לטפל בחריגים, בהבנת המציאות הסובבת, בהקניית יכולת לקרוא עיתונות, להבין תקשורת, לדעת את החוק ועוד ועוד, וצריך גם זמן חינוך. יום לימודים ארוך, לימודים רבים יותר, שעות ארוכות יותר, יהפכו את בית–הספר למועיל ולמשמעותי יותר.

4. להביא לפרישה של מורים חלשים, דלי–השכלה, שחוקים וחסרי מוטיבציה. כאלו לא חסרים. והם מצופפים את הפירמידה למורים המוכשרים.

5. לפתרון חלק מהמשבר בשנים הקרובות, אפשר לעשות מה שנעשה בהולנד לפני 15 או 20 שנה: להציע לכל אקדמאי בעל השכלה רלוונטית שיעבור הסבה להוראה לשלם לו את משכורתו הקודמת במשך 5 שנים שבהן יעבוד בהוראה. בעיקר מדובר במתמטיקה, מדעים, טכנולוגיה ואנגלית.

אפשר וצריך לומר דברים רבים נגד הגישה של כלכלת השוק ו"נערי האוצר" לפיה יש להחיל עקרונות "עלות–תועלת" (cost effectiveness) בכל תחום, ובכלל זה בחינוך. אפשר לתקוף את הרעיון הזה בכלים שלו–עצמו (מה מחירו של חינוך גרוע? כמה הוא עולה לנו?). אבל בינתיים – אני בעד יישום הרעיונות הראשוניים שהעליתי כאן. המשך יבוא.

אוהדי בית"ר ירושלים – זכרונות מ-1995

  באוגוסט 1995 הלכתי למשחק כדורגל באצטדיון "טדי" בירושלים. בית"ר ירושלים נגד הפועל חיפה. כאוהד הפועל חיפה, ישבתי ביציע נפרד שהוקצה לנו. בינינו ובין היציע המזרחי הידוע לשמצה של אוהדי בית"ר הפריד קטע יציע ריק, בין גדרות. המשחק החל ולאחר זמן הפועל חיפה הבקיעה שער: 1:0 לטובת הקבוצה האורחת בטדי!

מובן מאליו שהקהל של בית"ר לא אהב את זה. אתה לא שמח כשמבקיעים שער נגד הקבוצה שלך. אבל המקרה היה חמור יותר מבחינתם של אוהדי בית"ר, ובעיקר ביציע המזרחי. מבקיע השער היה שחקן ערבי, השאם זועבי הזכור לטוב ששיחק בשורות הפועל חיפה במשך שנים והיה אהוב אוהדי הקבוצה. היציע המזרחי נדלק: “מוות לערבים!” היה הפזמון שנשמע בקולי-קולות ברחבי האצטדיון, כשבתי השירים העליבו לא רק את עמו של זועבי אלא את אמו, אחיותיו (הממשיות או הפיקטיביות), את קבוצת הפועל חיפה כולה ועוד – דברים שלא אביא כאן. בתוך כך, הופנו קריאות גם לעברנו, יושבי יציע האורחים.

ואז ראיתי את האקדח. בידו של אוהד ביציע המזרחי, בתוך ההמון, יד מושטת ובקצה אקדח והקנה מופנה לעברנו, בכינון ישיר.

“בום!”, נשמע קול הירייה.

ואז קרו שני דברים, בו-זמנית: הבנתי שמדובר באקדח זיקוקים; ואוהד הפועל חיפה שהיה שורות אחדות מעלינו נפגע ונותר מוטל על הבטון.

האוהד פונה על-ידי כוחות מד"א, הועלה על אלונקה והוכנס לאמבולנס.

המשחק נמשך. בית"ר ניצחה בו 2:1. ואני הלכתי למגרש הרוסים להגיש תלונה במשטרה.

מוצאי-שבת בירושלים. התורן בתחנת המשטרה עבר בין היושבים בחדר ההמתנה. ממיין אותם. זה בא להתלונן על שכן ששפך אשפה. אחר על יידוי אבנים בידי צעירים חרדים שעלה לו בחלון שבור במכונית. גברת באה להתלונן על גנבה. ואז פנה אלי התורן: “ומה איתך?”

“ירו לעברי", אמרתי.

מיד קיבלתי עדיפות והוזמנתי לקצין שישב בחדר פנימי.

“ספר לי מה קרה", ביקש החוקר בעל הדרגות, ואני סיפרתי הכל, בפרטים.
“באצטדיון? במשחק של בית"ר?”, שאל-התפלא האיש. אישרתי.
הוא הפך את בלוק הנייר שהיה מונח לפניו וצייר מין אליפסה פחוסה, חילק אותה לפרוסות וביקש: “תראה לי".
הראיתי לו היכן ישבנו ומהיכן ירו.
“מה עשית שם??”, נזעק החוקר, בודק פעם נוספת את כתובתי ומגלה שאכן, אני גר בירושלים.
אמרתי לו שאני אוהד הפועל חיפה. הוא ביקש לדעת האם ראיתי את היורה, האם אני יכול לזהות אותו. אמרתי לו שראיתי דמות, יד מושטת, אקדח וקנה מכוון. אבל שראיתי גם צלמי וידאו של המשטרה מתעדים את האצטדיון כל משך המשחק. הוא שתק. החתים אותי על התלונה ואמר לי שהעניין ייחקר.

באותו ערב חשבתי שאראה את המקרה בערוץ 2, שסיקר את משחקי הליגה. ואכן, בדיווח מהמשחק רואים את השאם זועבי כובש שער ורץ לעברנו, אוהדי קבוצתו. התמונה נחתכת ואז שומעים קצה של הד עמום. זיהיתי את הקול: סוף קולה של הירייה.
לא הראו את המקרה, לא הזכירו אותו: לא את הירייה, לא את הנפגע, לא את פינויו. כלום.

פניתי במכתבים להתאחדות לכדורגל ולאיגוד השופטים. שום תגובה. גם התקשורת וגם הרשויות שתקו ולא עשו דבר.

חודשיים ושבוע לאחר מכן נרצח יצחק רבין ז"ל.

והיום בית"ר ירושלים עומדת לדין על כך שאוהדיה שרקו בוז ושרו שירי תמיכה ברוצח.

האוהדים הם נקודה חשובה בסיפור, אבל בהחלט לא הנקודה היחידה. מי שלא מטפל בתופעות של אלימות ושנאה גזענית, מי שאומר "זה רק קומץ" או "זה רק אוהדים במשחק" או "זה לא מעיד על כלל החברה", מי שאומר כך ושותק ואינו מפעיל את המערכות, מכין, מכשיר, מעודד ומאפשר את הרצח הפוליטי הבא.

ואגב, ולא רק רצח פוליטי: עיון קצר בהיסטוריה יגלה שלל אפשרויות להמון אלים לתקוף את שלטון החוק ואת מוסדות המדינה, את המיעוטים החיים בה ואת החלשים בחברה בכלל. אף אחד לא צועק "מוות לערבי" ביחיד. אסור להתכונן לאסון הבא מתוך מחשבה שהוא יהיה שחזור של האסון הקודם.

לפרטים נוספים על כדורגל ורצח רבין עיינובמאמר שכתבתי בשעתו.

לכבד את הרמדאן, לפחות באצטדיונים

בעוד ימים ספורים יחל חודש הרמדאן בלוח המוסלמי, חודש של צום ואדיקות. בשנה שעברה ביקשו קבוצות כדורגל של ישובים ערביים מההתאחדות לכדורגל לדחות את מועדי המשחקים שלהן לשעות הערב, כך שהשחקנים לא ייאלצו לשחק לאחר יום של צום, אלא לאחר ארוחת שבירת-הצום, עם שקיעת החמה. ההתאחדות התעלמה מהבקשות הללו בתירוצים בירוקרטיים.

 

השנה עולה הנושא שוב, והבקשה הראשונה והבולטת עד כה היא שלקבוצת בני סכנין מליגת העל.

 

עולם הכדורגל בישראל, עם כל הבעיות, הצרות והמהמורות שבו, הוא אחד ממקומות המפגש העיקריים בין יהודים וערבים בישראל. המפגש הוא רב-ממדי, לא תמיד פשוט, אבל משופע בגילויים חיוביים. שחקנים יהודים בקבוצות של ישובים ערבים, שחקנים ערבים בקבוצות של ישובים יהודיים. מאמנים יהודים בישובים ערבים. בולטת בעיקר הקבוצה הבכירה ב"מגזר הערבי", בני סכנין, שרבות נכתב ופורסם עליה ברחבי העולם, גם בכל הנוגע ליחסי יהודים וערבים בישראל.

 

האם יהיה זה מוגזם לבקש מההתאחדות לכדורגל להזיז את שעות המשחק של קבוצות שמשחקים בהם מוסלמים? ומדוע לא להפוך את זה לנוהל קבוע?

יום השואה של YNET, יש עתיד!

  חגים הם עניין מחזורי. פסח באביב, שבועות בראשית הקיץ, חגי תשרי לקראת הסתיו. גם המוטיבים שלהם חוזרים על עצמם, לכן הם חגים: יוונים בחנוכה, המן הרשע בפורים, מדורות בל"ג בעומר, מנגל לאומי ביום העצמאות. צרכני העיתונות הישראלים מורגלים בכך. מדי שנה, כל חג כמו מעורר סדרה קבועה של רפלקסים. כפי שלקראת הקיץ עיתוני הנשים מלאים בעצות להסרת שיער הרגליים ולקראת החורף יש "פתאום" מבצעים לשמיכות חשמליות, כך לכל חג יש סדרה קבועה של התייחסויות, שנה אחר שנה. החגים נראים כהזדמנות קבועה לעיתונים לשווק את המוצרים הקבועים במועדים הקבועים, שהרי העיתונות הישראלית בחלקיה הגדולים הפכה לשלט חוצות ענק וחסר-בושה.

אבל מה עושים ביום השואה? יום בעייתי בהחלט. אין פרסומות בטלוויזיה, ואין הכנסות למפרסמים. אין ארוחה משפחתית, אין בילוי עממי מקובל, אין הוצאת-כספים למטרות ידועת – ובמלים אחרות, אי-אפשר לקדם סדרת מוצרים כדי "לעשות את החג". בקיצור, יום אבוד.

העיתונות המסיבית, הצהובה, הפופוליסטית, תופסת את עצמה גם כנציגת העם, כזירת הביטוי שלו וכמכוונת את רוחו במחזוריות קבועה ועל פי חוקים ברורים מאוד, בהליכה מדודה בין שליטה בקהל הצרכנים ובין היענות למה שהיא תופסת כציפיות שלו, הכל כדי לא לאבד קהל לפרסומות.

וכך מגיע YNET, כלי תקשורת בולט ונצרך מאוד של קונצרן "ידיעות אחרונות" (“העם"), ומתמודד עם יום השואה. להזכיר ולא להרתיע. לאחוז בקהל ולהובילו בממלכתיות ממוסחרת, ובלי להרחיק אותו פן ייחשף לפרסומות של המתחרים. משימה לא פשוטה. אבל גם ביום השואה YNET צריך להיות YNET, כי הוא מותג, מוצר מזוהה, אתר שחדריו מוכרים לקוראים, סופרמרקט שמבקש לספק את כל הצרכים, רק שלא נלך למקום אחר. ואכן, לא אלמן ישראל. השנה, עורכי YNET התעלו מעל ומעבר והציעו לקוראים מכל טוב.

מה היה לנו שם, במכולת?

זוג מאושר שהכיר ב"מצעד החיים" והתחתן במזל-טוב. ללמדך שמשואה בהחלט יוצאת תקומה, שהרומנטיקה גוברת על הכל ושגם במצבים הקשים ביותר, בהקשרים הטרגיים ביותר צעיר וצעירה יכולים להתחכך, להעלות עשן, להדליק אש. נצח ישראל אינו משקר!

אבל עורכי YNET אינם צרי-מוחין. תמונת העולם שלהם אינה הטרוסקסואלית בלבד. פילוח הצרכנים שלהם העלה מזמן, ובצדק, שיש גם צרכנים הומוסקסואלים (מעריכים את מספרם בכ-10% מהאוכלוסייה). לכן מקבל הפלח הזה תשומת-לב ראויה לכבוד יום השואה באייטם על דייט ראשון עם תייר גרמני, ולא זו בלבד אלא שהדייט מתקיים ב"יד ושם". האהבה משחררת, אין מה לומר.

מודעים למורכבות הנושא ובוודאי גם לביקורת אפשרית, מראים לנו עורכי YNET שהם אינם פועלים רק ברמת הטלנובלה, אלא גם הגות של ממש יש להם להציע לנו, באייטם על כך ש"גם בשואה הייתה אהבה". ובדרך, מסבירים לנו שאם עוד יש לנו פרות קדושות, הרי שאנו צרי-מוחין ומוגבלים. גזע נחות של צרכני פרסומת שמסרבים "לזרום עם זה".

גם "ערוץ יהדות" יש לאחרונה ב-YNET, וגם לו יש נתח ביום השואה, איך לא. לשם כך שימש את העורכים אותו כלי עיתונאי אולטימטיבי בעולמם של נמוכי-המצח:הסקר! 65% מהחרדים מתכוונים לעמוד בצפירה, אומרים לנו הסוקרים. נו טוב, 35% לא יעמדו בצפירה. אבל רגע רגע, יש איזון קדוש: 76% מהחרדים יקראו משניות לעילוי נשמות הנספים, בעוד שרק 35% מהציבור בכללותו יעשה כן! בבחינת "יש לך טענות על חרדים שלא עומדים בצפירה? טפו! משניות אתה מתכוון לקרוא?”

ובפורום "בריאות" מציעים לנו "לדבר על זה" ובכותרת הראשית "הוותיקן התחרט: נציג בטקס השואה" (ידיעה שולית וחסרת חשיבות, בניסוח מטעה), כי ערב יום השואה טוב שהכותרת הראשית תהיה שואה-אקטואליה.

היות שכך, נראה לי שהגיע הזמן לעזור ל-YNET (ולכלי-תקשורת נוספים) בלבטים כיצד "לתת חשיפה" ליום השואה, כיצד לקדם את היום עבור כל האוכלוסיות, כיצד להיענות לכל הצרכים של כל קהלי-הצרכנים ולגרום לכך שהמותג התקשורתי יהיה נוכח בכל שדרות חיינו, מחד, וגם ייגע ביום השואה כראוי לכלי-תקשורת והבעה ממלכתי של כל העם, מאידך.

להלן הצעות אחדות, בקיצור נמרץ:

למדור האוכל:
“101 מתכונים מלחם עבש"
“לחמם היה ניקודים: סדנת בישול שואתית"
“אל נא תאמר דלוח: מרקים ליום השואה"

למדור האפנה:
“חזרת הפיג'מה 2007"
“קבקבי עץ: דווקא לא מה שחשבתם"
“קעקועים – טרנד חדש, קעקוע אלפא-נומרי, כתבנו יצא לבדוק"

למדור הבריאות:
“אשרי הגפרור: דיאטה שמי שלא היה שם, לא יבין"
“ה-Muselman Look, לא לכל אחד!”
“תזונה דלה וחשיפה לקור: הברירה הטבעית?”

למדור הספורט:
“מרוץ אושוויץ-ברלין: משלחת ישראלית משתתפת בשחזור צעדות המוות"
“כשהמשקולות היו כבדות יותר ממי שהרים אותן – אתלטיקה כבדה-קלה"

למדור טכנולוגיה:
“גדרות חשמליות כאמצעי אבטחה"
“זרקורים מסתובבים: החידושים האחרונים"
“אזעקה ביתית עם קריין גרמני אוטומטי"

למדור רכב ותחבורה:
“החיפושית משחררת: כתבנו לבוש הפסים ערך נסיעת מבחן ב-VW מודל 34”
“רכבות: כלי-התחבורה שאיחד את אירופה"

למדור יחסים:
“טיולי שואה – מה קורה בלילות ורשה?”

למדור תרבות:
“9 חודשים, 6 גברים, 3 נשים ובונקר אחד ביער.יחסים בצל הסכנה! צפו בתקציר העונה הראשונה! טלנובלה עברית-יהודית אמיתית: “מתחת לכל ביקורת"…”

למדור רכילות:
“מה אומר לי יום השואה? קראו את התשובות של נינט, האחיות פיק, מיה בוסקילה, רוני סופרסטר, אלון מזרחי וסטלוס"

למה, איבט, למה?

לאחר הצחוק, הלעג, הדחייה, הזעזוע, הגועל, הביקורת, ההגחכה וכל הפסטיבל הפורימי סביב אסתרינה טרטמן (NonBA, NonMA, Bar Ilan), נותרה עובדה אחד נוספת ברורה וודאית: הנ"ל חברת-כנסת.

ואני שואל פשוט: למה? לא, לא, אינני מתכוון ברמה הפרוצדורלית – היא הרי מוקמה במקום כזה וכזה ברשימת "ישראל ביתנו" לכנסת. אני מתכוון לחטא הקדום, לעצם בחירתה על-ידי אביגדור ליברמן לרשימת מפלגתו לכנסת.

“ישראל ביתנו" אינה מפלגה דמוקרטית, היא אינה בוחרת את נציגיה בהצבעה בגוף סטטוטורי גדול וגלוי. הכל "נסגר" שם בחדרי-חדרים, ורצונו של "איבט" קובע. ועדה מסדרת של איש אחד. וכעת, עם גילוי השקרנית והעבריינית המורשעת בדין אסתרינה טרטמן אמר אותו מנהיג חזק ומזרה אימים שהוא מאמין למה שאנשים אומרים לו כשהם מציגים את עצמם בפניו. כלומר, הוא דיבר עם טרטמן, היא מסרה לו את הרקורד המזויף שלה, והוא האמין. והכניס אותה למקום ריאלי ברשימה, וכעת גם בחר בה להיות שרה בממשלה. אם כך הוא הדבר: אין לו מושג, הוא מנהיג חלש, מבולבל, סהרורי וחדל-אישים. ובכל זאת, בהנחה שלא כל התארים הללו מתאימים לאיש הזה, שאינו טיפש, נשארת השאלה:

למה?

איננו יודעים. יתרה מכך: לא נראה שיש לאיש כוונה לאפשר לציבור לדעת אילו שיקולים היו לליברמן כשבחר בטרטמן. הרקורד שלה? העשייה שלה? מה אנחנו יודעים עליה? וזו עמדה להיות שרה?

זאת הזדמנות טובה מאוד להזכיר יוזמת של יו"ר הכנסת, דליה איציק, לחייב שימוע פומבי לפני מינויים לתפקידים ציבוריים מסוימים. כמו בארצות-הברית. לא ש"כמו בארצות-הברית" הוא קריטריון עליון, אבל בעניין הזה האמריקנים מיסדו דבר נכון, לפי העיקרון ששקיפות ואור השמש הם תרופות טובות לדמוקרטיה ולמערכת החיסון שלה. אילו הייתה טרטמן חייבת לעמוד בפני שימוע, שגם היה מצולם ומשודר בטלוויזיה, אפילו בשידור ישיר, היו נחסכות מאיתנו הבושות, והיא לא הייתה יכולה לטעון שהתקשורת רדפה אותה. התקשורת כאן מתפקדת בהיעדר פיקוח של הכנסת על הנעשה במערכות השלטון ובעיקר בממשלה. תארו לעצמכם שיכולתם לשלוח שאלות לחבר-כנסת שלכם, שהיה מציג אותן בפני המועמדת.

ישראל מדינה קטנה, וכשאדם טוען שיש לו תואר שני מאוניברסיטה ישראלית, יש בוודאי מי ששואל את עצמו "אני למדתי שם באותן שנים… למה אני לא זוכר אותו?” קשרי-השתיקה ארוכי-הימים בציבוריות הישראלית הניבו פרות באושים.

תארו לעצמכם שאלות קבל עם ועדה:
שאלה למועמד לנשיאות: “ח"כ קצב, האם זה נכון כי בעת ששימשת שר התחבורה הטרדת מינית את אחת העובדות במשרד?”

ולרב הראשי האשכנזי, שאלה שצריך לשאול אותו כל אימת שהוא מבקש להיבחר למשרה נוספת: "כבוד הרב לאו, האם הטרדת מינית את האסטרולוגית טלילה סטן? אם לא, מדוע ביטלת את תביעת הדיבה נגדה?"
שאלה למועמד לתפקיד שר הביטחון: “ח"כ מרדכי, האם זה נכון כי בעת ששימשת אלוף פיקוד דרום, כפית את עצמך מינית על חיילת?”
שאלה למועמד לשר לעניינים אסטרטגיים: “ח"כ ליברמן, מה מהות קשריך עם בעלי ההון הבאים…., כמו כן האם תוכל להסביר כיצד הרווחת מיליוני דולרים בתיווך עבור בנק אוסטרי שהיה לו חוב אבוד ברוסיה? מסור לנו את פרטי הבנק, השב על שאלה אחרונה: האם קשריך עם הבנק האוסטרי שימשו אותך לביצוע פעולות לטובת מפלגתך או לטובת בעלי-בריתך הפוליטיים?”
שאלה למועמד לתפקיד שגריר ישראל באו"ם: “מר נתניהו, מדוע ביקשת אזרחות אמריקנית? האם השלמת את לימודיך ב-MIT? האם עבדת עבור ה-FBI?”
וכמובן, שלא תגידו שרק הימין ראוי להיחקר:
שאלה למועמד להיות שר ביטחון: “ח"כ פרץ, איזה ניסיון אתה מביא איתך שמכשיר אותך לתפקיד שר הביטחון?”

אולי הם פשוט היו מוותרים על החשיפה, על הבושה, על מפגן העליבות ועל גילוי הקומבינות והשחיתות. שקיפות – כמו שאנחנו דורשים מהשלטון הפלסטיני – לכל הפחות שקיפות, אור-יום שישטוף את הביבים.

היזהרו בקניות באינטרנט – LAST PRICE

אל תקנו מ-LAST PRICE

אתר האינטרנט LAST PRICE קיבל ממני הזמנה למוצר חשמל ב-4 בינואר 2007. היום ה25- בינואר והמוצר לא סופק. הם גם לא הודיעו שהוא מתעכב מעבר לימים שהם התחייבו לספק במסגרתם את הקנייה. יתרה מכך, השבוע, ביום ראשון, לאחר שפניתי אליהם, הם "עדכנו" אותי שהמוצר יגיע ביום שני השבוע לספק ואלי עד יום רביעי. זה לא קרה והם גם לא הודיעו דבר. היום, לאחר ששוב נאלצתי לחפש אותם קיבלתי את התשובות הבאות:

• המוצר עוד לא הגיע אל הספק.
• הוא יגיע "בשבוע הבא", אין לדעת מתי.
• הם אינם מספקים מוצרים, הם רק אתר אינטרנט. כך, מילולית, אמרה "נציגת שירות").

קניתי לא מעט מוצרים דרך האינטרנט, מקטנים ועד גדולים. כשהיה צורך אפילו החליפו לי תנור ללא עיכוב, לאחר שלא הייתי מרוצה מהתנור שהגיע, ובזמן.

מסתבר שב-LAST PRICE חזרו לפטנט הישן: למכור מה שאין להם ביד, מין מכירה עתידית מעורפלת. "יגיע? טוב. לא יגיע? נמשוך זמן, אולי פעם יגיע".

אל תקנו אצלם, אל תיכנסו למבוך האינסופי של "נציגי שירות" שמסבירים שדו"ח EXCEL מופק ביום חמישי בלילה ואז הם רואים מי עדיין מחכה למה שהיה צריך להגיע, כדי שהם יוכלו להודיע לו שהוא מתחיל שבוע נוסף של המתנה. אל תסתכנו בתסכול ובתחושה של אי-אמון מתשובות ממוחשבות הנאמרות מפי "נציגים" שאינם מייצגים אלא אתר וירטואלי שאינו אלא עורבא-פרח.

ומגוחך ומטעה מכל – שהאתר שלהם מציג אותם כגוף קיים פיזית, בחיפה.

וכך כתוב שם:

“חיפה–  שד' המגנים 5 – ככר פריז בשנת  1962 – ימי הפתיחה של   מ.ח אריה –  היום ממוקמים בבנין זה קב' אריה – והחנות הראשית .
מחלקת שירות הלקוחות ממוקמת בקומה האחרונה של הבניין הימיני  , כניסה דרך סימטת המרוניטים 1.
בצמוד שד' המגנים 3  ממוקם מחסן מוצרי אלקטרוניקה מטבח וטיפוח  (בתמונה  "SINGER" מכונות תפירה לשעבר).

לתשומת לבכם החל מיום 1.7.2006 נקודת האיסוף המכירה והשירות הפרונטלית של אתר המכירות LastPrice עברה לרחוב העצמאות 60. “

(כולל השגיאות בעברית).

הם עצמם מודים שהם אינם גוף קיים אלא אתר. בשבוע הבא אני מעביר את זה לטיפול משפטי ואולי גם עורך ביקור קטן במקום, לתפוס איתם מה שנקרא בעיר התחתית של חיפה "דיבור צפוף".

הפיצו הלאה והיזהרו!

בוקר יום ראשון, ברכבת מירושלים לתל-אביב

 הרכבת מירושלים לתל-אביב יצאה ב-07:01 באיחור של שתי דקות. לא רטנתי, זה בסדר, פה זה לא שווייץ, ושתי דקות בבוקר מוקדם של יום ראשון זה באמת לא משמעותי. יצאנו לדרך, על פי לוח זמנים חדש של רכבת ישראל, שלפיו היינו אמורים להחליף רכבת בבית-שמש ולא לנסוע ישירות לתל-אביב. האתר של הרכבת אמר שאפשר לקנות מקום שמור ולהבטיח מקום ישיבה מסודר ברכבת ההמשך. הקופאי בתחנה בירושלים הביט בי במבט של עייפות ולעג: “לא, אין דבר כזה", אמר ברפיון. אבל העיקר – יצאנו לדרך. נסיעה קצת איטית בין הרים ופיסות יער, מסילה מתפתלת. שלושה קרונות בלבד, ואני החלטתי לשבת בקדמי. “כך תוכל לראות את הדרך מהזווית של הנהג", אמרתי לעצמי.

ואכן, עקבתי אחרי התקדמותנו, בעודי מכרסם קצת לסירוגין גרנולה ופיתה עיראקית. באחד המקומות פורסם לא מזמן שאין עוד שירותי מזון ברכבות, בגלל איזו מריבה על מכרזים ולוחות זמנים וטעות של כך וכך עשרות אחוזים בהערכת מספר הנוסעים ברכבת בשנה. אני מעדיף את התערובת המזרח-תיכונית האינטגרטיבית שלי. ארבע מנדרינות חיכו לי בתיק. קראתי כתב-עת והצצתי פעם הצדה ופעם קדימה. פיתולי הדרך יפים, אין ספק.

ופתאום משהו חסם את מחציתו הימנית של החלון הקדמי וראיתי את הנהג מזנק בצרחה ומסתובב תוך קפיצה אל תוך הקרון. הפניתי את גופי בתשעים מעלות שמאלה, להגן על הברך והקרסול הפגועים שלי (תאונת דרכים לפני שנים רבות, באשמתי המלאה, על אופניים). שבריר שנייה לאחר מכן פגיעת התרסקות מלפנים, מימין לראש הרכבת.

צרחות, צעקות וקולות בכי של נשים (ותסלחנה לי הפמיניסטיות, זה מה שהיה). התמונה התייצבה. שקט. הרכבת פגעה בכלי עבודה – אמרו "קונטיינר", אמרו משאית, והמלים כבר שצפו בטלפונים הסלולריים. אנשי הביטחון ונהג הרכבת המזועזע חיפשו נפגעים, בעודם מדברים במרץ בטלפונים הסלולריים שלהם.

הרכבת נותרה סגורה. במערכת הכריזה הודיעו שהדלתות לא תיפתחנה ושעלינו להמתין בסבלנות. גברת אחת לידי קראה שוב ושוב, במבטא רוסי כבד, שצריך להזהיר את הרכבת מבית-שמש, שלא תפגע בנו, שצריך להודיע ל"קונטרול". בוודאי חשבה על רכבות לסיביר או לאוראל.

בכל אופן, העניינים החלו להתבהר. הרכבת פגעה בטרקטור גדול שהיה עמוס חצץ, טרקטור מהמחצבה שלצד המסילה, שמשום-מה עמד על המסילה בעת שהמחסום היה סגור. אמבולנסים מיהרו להגיע, גם משטרה. עד מהרה גם מסוק משטרתי הביט ממעל. הכל דיברו בטלפונים.

אנשי האמבולנסים נכנסו לרכבת, עברו מקרון לקרון ושאלו האם מישהו נפגע. בכריזה הודיעה קול, גם הוא במבטא רוסי: “מי שרוצה להידבק שייגש לחובשים", ומיד תיקן "להיבדק", ובפעם הבאה שוב טעה. הוא גם הודיע שהזמינו אוטובוס שייקח אותנו ושלא צריך לדאוג. לא דאגנו. רק הגברת מהרי אוראל עוד רצתה לוודא שהודיעו ל"קונטרול". חבלי קליטה בארץ ישראל.

בסופו של דבר הגיע אוטובוס. כולנו ירדנו לשולי המסילה. אנשי הביטחון עזרו למי שהתקשה לרדת מהקרון, צעירים בריאים וחמושים, יעילים ושלווים למופת. ביום ראשון בבוקר הרכבת מלאה חיילים. פה ושם היה בהם מי שאמר "נגיד שנפצענו", אולם הרוב היו שקטים, על פניהם עייפות-עולם של חיילים מכל הזמנים.

ליד המחסום היו אמבולנסים לרוב וגם מכוניות משטרה ושוטרים שכבר הספיקו למתוח סרט אדום לרוחב המחסום ולהציב חייל משמר-הגבול שהרים את הסרט באדיבות כדי שכולנו נעבור בנוחות. ענן אבק קטן בישר על בואו של האוטובוס. הכל צילמו את הרכבת, וגם אני.

אבל לא כולם עלו על האוטובוס. חיילים נשארו, כנראה חוככים בדעתם מה לעשות. לאחר מכן נודע שהיו 31 פצועים, קל וקל מאוד. מכות יבשות במרפקים, בברכיים, באגן. מתיחות של צוואר וכאבי-גב. לא מעט נפגעי הלם וחרדה.

הבחור שישב לידי באוטובוס נפגע במרפק, אבל הבחין בכך מעט מאוחר מדי. בטלפון הוא הסביר את מצבו לכל מי שהיה בצד השני: “לא רציני, מכה במרפק, קודם לא כאב, עכשיו כואב" וגם הנפש: “הלך לי החשק, אני לא הולך ללימודים. הלך לי החשק לכל היום", הוא אמר. "רכבת דה-מי-קולו", הוא אמר. "המדינה הזאתי, ידעתי שתהיה תאונה פעם, כל הזמן ידעתי שתאונה צריכה להיות מתישהו. אין מה לעשות, היום זה בא", הוא אמר בקבלת-דין מקומית. מישהו בצד השני הזכיר אפשרות להגיש תביעה. “עזוב אותך", אמר הבחור. “אנחנו משפחה שלא יודעת לתבוע". מצב קיומי.

לידנו באוטובוס ישב איש לא צעיר. עטוף כולו טלית ותפילה של ראש על מצחו. מתפלל ללא הרף, גופו רועד. האם יהיה מי שיגדיר אותו כנפגע הלם וחרדה? הוא ימשיך בתפילה וברעידות, בטלית המכסה את כולו גם בתחנת הרכבת בבית-שמש.

כן, האוטובוס לקח אותנו לתחנת הרכבת הקרובה. אמרו שמחליפים רכבת, לא? אפילו האתר אמר את זה. לפחות לא בדקו לנו כרטיסים. “היו הרבה פצועים?”, שאל המאבטח בבית-שמש. האיש בטלית דפדף במהירות.

“זו רכבת פרברית", אמר הקול בכריזה עם תחילת קטע הנסיעה השני. “התחנה הראשונה, רמלה". היעד הסופי, כפר סבא. חלק מהנוסעים ההמומים שואלים את עצמם בקול האם הרכבת אכן תעצור בתל-אביב. “רק לעוף מפה, כוס-אמו", אמר בחור אחד, שבתחנה בבית-שמש נתן לגברת כמה מטבעות לכוס תה. היא רצתה להחזיר לו בשטר של עשרים שקל. אחוות הניצולים עשתה את שלה, והוא סירב. היא דחפה לו את השטר לכיס.

הרכבת התקרבה לרמלה, ועוד בטרם הגיעה מישהו אמר שמדברים על זה בגלי צה"ל. “כמה נשארו בשטח כדי לדבר אצל רפי רשף", אמר מישהו. “יכולתי להיות ברדיו", אמר בחור אחר, בציניות מופגנת. “עכשיו אפילו את הצילום לא אמכור".