אני בעד מהפכה במצרים

(מלכת מצרים: לא היה לה תחליף)

 

 

אני בעד מהפכה במצרים. לא בעד כל מהפכה, אבל בעד כמה מהפכות אפשריות. כל מהפכה שתביא ליתר דמוקרטיה, לסילוק משטר רודני ומושחת הרבה מעל לממוצע המערבי – טובה בעיניי. אני קורא את דברי הפרשנים ורואה כיצד הם מעבירים קו ישיר בין נפילת משטר מובארכ במצרים ובין עליית האחים המוסלמים. למה? מנין? אותם עיתונאים – גם אלו שמרבים לעסוק במצרים ואפילו לשהות בה מדי פעם – אותם פרשנים, חזאים, מומחים, אנשי האקדמיה ואנשי המודיעין בעבר ובהווה שלא ראו כמה פריך המצב במצרים, גם אינם מפעילים ביקורת–עצמית בדברם על עתידה של מצרים. מהפכה אין פירושה שלטון האחים המוסלמים. דומה שגם האחים המוסלמים עצמם מודעים לכך, אם לשפוט לפי מה שנשמע מפי אנשיהם תוך כדי הדרמה ברחובות הערים של מצרים. ועוד מדרגה קטנה במעלה הביקורת העצמית: מי אמר שהאחים המוסלמים רוצים לשלוט במצרים כעת?

 

בכל אופן: אני בעד מהפכה במצרים. משטר נאצר–סאדאת–מובארכ הקים למצרים נשיאים שהם פרעונים. עסקה פשוטה: פרעה מספק חיטה וביטחון לעמו, ועמו סוגד לו כאל, או בכל אופן סוגד לכיסאו הרם. בעולם וגם בישראל קיבלו – עם קריצת–עין פחות או יותר גלויה – את המשטר הכמעט–טוטליטרי במצרים כ"רע הכרחי" כמין "זה מה שהם מסוגלים" שמיד אחריו באה התוספת: “הרי האלטרנטיבה גרועה פי כמה". למה? המצרים חושבים אחרת, ומצרים היא של בני–עמה, ושלהם בלבד. הם מאסו בשלטון הנוכחי, מאסו בראשיו ויתכן שגם מאסו בשיטה. הם יודעים טוב מכולנו: זאת אינה דמוקרטיה, זה אינו חופש–עיתונות, זאת אינה מדינת–חוק והסיכוי של מצרי צעיר (ואחוז הצעירים באוכלוסייה עולה במהירות) להצליח תלוי בעיקר בקשריו עם היושבים על ברזי–המדינה. לא צריך לראות 100 סרטים מצריים מהדור האחרון כדי להבין זאת. מספיק לראות חמישה או עשרה.

 

יתרה מכך, אני בעד מהפכות בכל ארצות ערב. לוב? בוודאי. אלג'יריה? היא זקוקה להקמה–מחדש. מרוקו? משטר אימים מלוכני שמחזיק את המכסה יפה–יפה על סיר שיכול לרתוח. סוריה? ירדן? תימן? מדינות המפרץ? כוויית? עיראק? רעיון מדינת הלאום לא בדיוק התממש בהצלחה עם תום הקולוניאליזם ששלט בערבים. המערב מסכין עם שלטון של מלכים ונסיכים, עם דיקטטורים "מהפכנים" שהוותיק שבהם הוא מועמר קדאפי בלוב, בה אין מזכירים אותו בשמו אלא פשוט אומרים "הוא". המערב מקבל דריסה של זכויות האדם, ביזוי האישה, עבודת ילדים, השתקת מתנגדי משטר, “העלמת" עיתונאים או פשוט רציחתם. העולם מקבל שבסעודיה תונהג השריעה בגרסתה הימי–ביניימית, שיהיה אסור ליהודי להיכנס לממלכה הסעודית, שייאסר על נשים לנהוג בה, שלא יותר לבנות בה כנסייה בעוד באירופה בונים מסגדים למכביר.

 

כעת, לראשונה, לאחר תקדים תוניס, מסתבר שהמוני צעירים שמחוברים לעולם לפחות דרך מחשב ומודם, טלוויזיה וצלחת–לוויין, החליטו לומר "די". לא בשם רטוריקה מתלהמת, לא בשם כבוד אבוד או גאווה ערבית, אלא על היעדר נאורות במובנה המערבי: כבוד לאדם, מזון די צורכו, אפשרות לעבוד למחייתו, סיכוי ללמוד ולהתקדם תודות להשכלה בתחומים מעשיים. בכל הערוצים, בכל העיתונים, בכל התמונות ברשת, קשה מאוד למצוא אדם בלבוש דתי בהפגנות במצרים, קשה מאוד למצוא אישה רעולת–פנים. ג'ינס, מעילי–רוח, חולצות מערביות. עד כה היה מקובל לומר שבעולם המוסלמי מאמצים את הכלים של הטכנולוגיה המערבית, אבל לא את הערכים הכרוכים בהם. המשוואה הזאת, שהייתה נכונה, השתנתה כעת לבלי–הכר. בעולם של 2011, יש כלים טכנולוגיים שהם כשלעצמם ערכים, כך שאין אפשרות לפרק את החבילה. יש פייסבוק? יש מגע בין אנשים ויש העברת מידע. יש טוויטר? קשה להסתיר חדשות. יש ריבוי ערוצים, לוויין וטלוויזיה באינטרנט? כל אחד הוא עיתונאי. חופש המידע, חופש ההתאגדות, חופש הדיבור, חופש המחאה, החופש לשאול שאלות קשות – הכל מגיע לכל מקום. גם לעולם הערבי, גם אם הוא עדיין לא מצטיין בחשיבה ביקורתית.

 

קרוב יותר לעיירתנו, אני מניח שרבים יאמרו "כן, אבל…” ויסבירו שהאינטרס הישראלי הוא שיישבו בשלטון "אנשים חזקים" שאפשר "לסגור איתם עניינים". מי שסבורים כך אינם דמוקרטים אמיתיים, אינם ישרים כלפי הציבור שבחר בהם, הציבור הישראלי. שלום ממשי יתכן (כנראה רק) במפגש מתרחב והולך בין העמים. נתניהו הורה לשריו לא להתבטא בנושא מצרים. פואד (בעל שעות מובארכ רבות ולא פחות מכך צ'פחות שהוחלפו בין שני הקשישים המזרחיים) אומר ש"אין תחליף למובארכ". בוקר טוב בנימין בן–אליעזר: לכל אחד יש תחליף. זו כמעט הגדרתה של דמוקרטיה. ואפילו לפרעה היה תמיד תחליף.

 

במקום לשתוק, היה עדיף לדבר על הרמה ההומניטרית, על הדמוקרטיה, על חופש העיתונות, ומיד לאחר מכן על כל מה שישראלים (אני מדגיש: ישראלים ולאו דווקא המדינה) יכולים לעשות ולהראות למצרים – מטכנולוגיה חקלאית ועד למערכת המשפט. הכל. לדבר על הרצון לקיים מפגשי–ספורט, על הרצון לשתף פעולה בתחומי התרבות, על האהדה שלנו לנבחרת הכדורגל המצרית כשהיא מגיעה (שלא כמונו) למונדיאל, לדבר על המוזיקה המופלאה שנעשית כאן ושואבת כה רבות ממצרים ומכל הסביבה. לעשות את כל אלו ולחכות בסבלנות.

 

ואולי, אולי, בעתיד הרחוק, כשישררו גם שלום וגם חשיבה ביקורתית, יהיה מי שיאמר שכל היופי הזה לא התחיל בתוניס, אלא קצת–קצת קודם. מתי? כשמדינה מזרח–תיכונית מדורדרת אחת התעשתה והרשיעה נשיא באונס, לאחר שזמן–מה קודם לכן שלחה שר–אוצר לכלא, העמידה לדין ראש–ממשלה, אולי ביטלה מינוי של רמטכ"ל על שום היותו לא בדיוק בדיוק דובר אמת (ואומר כעת "לכאורה"), ועוד קודם לכן הרשיעה קצין מעוטר ו"עתיר זכויות", “אלוף שלושת הפיקודים" וגיבור החווה הסינית, וקבעה סטנדרטים אחרים. ראו את זה בלוויין, קראו על זה באינטרנט: אין יותר סודות.

 

שקיפות או פינוי הכיסא.

 

ו-2010 טרם הסתיימה (או: בזמן שנעדרתי מהבלוג)

השרפה

הכרמל נשרף ואין איש אחראי. תמרון פוליטי של ביבי והנה גם אין צורך לחקור. ומה כואב לממשלת הימין? “איך הגענו למצב שאנחנו נזקקים לעזרה של מדינות זרות". גאווה לאומית חלולה ומלל של רהב, זו מהות הממשלה ואלו התופסים בה מקום.

בשולי הדברים, מתגלה גם המבנה האמיתי של מדינת ישראל: מדינת האזרחים ובנפרד ממנה, כמעט ללא קשר, מדינת הצבא.האם כשנגמר החומר מעכב הבעירה שבידי שרותי הכיבוי, לא היה חומר כזה בבסיס חיל–האוויר ברמת–ישי, למשל? האם מצב המוכנות של בסיסי צה"ל דומה למצב המוכנות של שרותי הכיבוי האזרחיים?

ובתוך מדינת האזרחים יש מדינה נוספת, עצמאית, חזקה, מצליחה ביעדיה: מדינת החרדים. האם מישהו מתאר לעצמו ש-50 מליון ש"ח לישיבות היו מתעכבים שנה וחצי, כמו 100, 200 או יותר מליון ש"ח שהיו אמורים להגיע לשרותי הכיבוי ולא הועברו? האם גם אז היה אלי ישי מסתפק בכתיבת תזכורת על נייר רשמי של משרדו?

עולם כמנהגו נוהג, חלם בשלטון חכמיה מגלגלי העיניים. האם נפגעי השרפה יטופלו כמו חלק ממפוני התנחלויות עזה? האם יצרני החומר מעכב–השרפה, שפתחו את המפעל בלילה וייצרו כמות נוספת, יקבלו תשלום במועד? או ששוב יספרו לנו על איזה "נער במשרד האוצר" שמעכב את התשלום?

ולא נשכח לשאול שוב: האם חרדים אינם יכולים לשרת שירות לאומי מלא, כחובה, בשרותי חירום למיניהם? כתצפיתנים ביערות, כחובשים, ככבאים, כשוטרים, כנהגי–חירום. בכל אלו אין פקידות פלוגתיות ואין נשים חשופות במקלחות קרובות. אפילו אפשר לחזור הביתה בערב, ללמוד דף יומי, להתפלל.

מדינה ובה אזרחים אמיצי–לב, סולידריים, מהירי–תגובה; ובאותה מדינה ממשלה רעה, טיפשה, אטומה, צינית, חלמאית ומעליבת–אינטליגנציה.

 

שנאת הזרים

שתי אותיות. זה כל מה שצריך במדינת ישראל כדי לקבל רישיון לנבל את הפה ולהשפיל בני–אדם, כדי להפריח דברי–בלע ולעודד פגיעה בזולת. שתי אותיות בלבד: ר' ו–ב'. זכית בהן והצמדת אותן לפני שמך? מותר לך לפלוט כל דבר. מה שמותר לבעל תואר "רב" אסור לאזרח מהשורה.

לעודד פגיעה בזרים? לבזות בעלי עור כהה? לפגוע בצלם אנוש? להתגדר בעליונות–הגזע? מותר גם מותר. וגידול פרא אחד מנביט את משנהו. בעלך רב? הרי את רבנית, ומה שמותר לו מותר גם לך. ואם לוחצים על בעלך לא להגזים, להנמיך את הטונים, אולי כי הוא בכל–זאת עובד מדינה ומקבל את שכרו לפי חוקים אזרחיים, בכפוף למערכת של חוק ומשפט מטעם המלכות – אם בעלך המסכן נאלץ קצת להיזהר, הנה את, בחסות שתי האותיות שלו וסיומת נקבית – “רבנית" – יכולה לומר הכל. ציור הזר כשטן, דאגה לטוהר הגזע, חרדה לשלום הבנות של הגזע הטהור, קריאה לאפליה, להתעמרות, להשפלה של מי שאינו בן השבט שלך.

ובמדינת ישראל כל זה נקרא באחד משני שמות: “דיון מקצועי בתחום ההלכה" או "הנהגה רוחנית". ומי אנחנו, אזרחים פשוטים, יהודים בני יהודים אבל חסרי ר' ו–ב' לפני שמנו, מי אנו שנתערב בדיון במקצוע שאינו שלנו? ומה לנו ולהתוויות רוחניות של מיני גורו וסוואמי ומסטרים רו–חניים למיניהם מהסוג היהודי, עטוי הכיפה והזקן? בנפלא מאיתנו אל לנו לחקור. רק לציית.

ככה זה במדינת ישראל: ל"מנהיג רוחני" מותר הכל. גם אם המנהיג הרוחני – כמעט תמיד עובד מדינה בפנסיה או אפילו עדיין מועסק בפועל – מרשה לעצמו להשתלח, להסית, לנבל את הפה, להעליב ואפילו לפגוע בציבור שלם. אפילו חסינות בפועל מפני החוק שמורה לו.

 

אני מנסה שוב ושוב למצוא הבדל ממשי בין התופעות הללו ובין האסלאם הקנאי ביותר, מאל–אזהר ועד קום שבאיראן, מנסה, הופך והופך, והבדל ממשי אין.

רוח–אללה ח'ומייני היה מקצוען הלכה מוכר, גם אם לא גדול במיוחד. והוא היה מנהיג רוחני. זכה רוח–אללה לסיעתא דאללה ואיחד דת ומדינה כפי שלא עשו בשום מקום מזה מאות שנים. מקצוען רוחני, ללא ספק. מודל לחיקוי (השיעים קוראים לכך "מרג'ע א–תקליד").

בכל זאת, ניקח נשימה: אצלנו הם עוד לא הצליחו. לא לגמרי.

 

ירי בדרום

בנימין נתניהו, אני זוכר תמיד, לא חזק בעניין תמונות של ילדים במשרדו. שלושה ילדים יש לו, והתמונה של בתו הבכורה נעדרת. בתשובה לשאלה מדוע, הוא ענה פעמים לא מעטות שהתמונה בתיקון. אינני יודע האם היא שבה מתיקון. אינני יודע האם הוא הוסיף את תמונת נכדו, שנולד מהמצולמת–הנעדרת–מהתמונה. אבל אם, אם, אם במקרה יש עוד מקום שם על המדף או השידה או האח החמימה במשרדו, אני מציע לו ללכת על מהלך מקיף: יוסיף–נא כבוד רושממשלה גם 15, 20 או 30 תמונות של זאטוטים חמודים. לא שלו ביולוגית, אבל… כאלו שהוא חתום עליהם כל עוד הוא רושממשלה. ילדי הגן בקיבוץ בדרום (אסור לציין את שמו) ששוב זכו שייפול טיל עשרות מטרים (אסור לומר כמה) מהגן שבו הם מבלים את היום, ילדים ששוב זכו שייאמר עליהם ברדיו "רק בנס לא אירע כאן אסון גדול". 15, 20 או 30 ילדים (האם מותר לומר כמה?), שמגיע להם גן ממוגן, שלא לומר הפסקה מוחלטת של כל ירי לעברם. ילדים שהמדינה היא גם מדינתם, שהממשלה אחראית גם עליהם, ילדים חטופים מול עזה, חטופים על–ידי ממשלת שרפת–הכרמל. יניח ראשממשלה את תמונותיהם במשרדו, ילמד–נא את שמותיהם. עוד עלול לבוא הבוקר שבו הוא יזדקק למידע הזה.

הוא הרי זריז בענייני שמות: עוד בטרם כבתה האש בכרמל (“הקרב יוכרע באוויר", אמר הסרן מהסיירת) וכבר היה לו שם למותג–תוצרת–ארצנו: “טייסת אלעד", על שם אלעד ריבן בן ה-16, שמסר את נפשו ככבאי מתנדב. נהרג באוהלה של הצלת–חיים.

ובינתיים, מומלץ לראשממשלה לגשת אל עובדיה יוסף. מי שיודע כיצד מדוע ולמה פרצה השרפה בכרמל בוודאי מחזיק גם איזה מודיעין על טילים שעתידים לנחות על ראשיהם של ילדים יהודים.

 

התעללות בתלמיד בית–ספר

ובינתיים, בירושלים, נערים התעללו בחברם במשך שנתיים, התעללות פיזית ונפשית, עד כדי התעללות מינית. זה התחיל כשהם היו בני 12, והיום הם בני 14. “תלמידי בית–ספר יוקרתי בירושלים", זה כל מה שמותר לנו לדעת (מחשש שהורים, עיתונאים ובעלי דעה יטווחו את טיליהם?) התלמיד הנפגע עבר/הועבר לבית–ספר אחר. הכל מוכים בתדהמה. איש לא ידע, פרט לחברים של הנפגע, הנרדף, הקרבן. ומדוע? כי עקרון עליון מושל בילדים, בנערים ולא פעם גם במבוגרים במדינת ישראל: “לא להשתנקר".

האם מערכת החינוך עושה משהו כדי לשבור את עיקרון העוועים הזה? האם ראשממשלה קם לומר משהו (איזה "וורט"? איזו אמירה "ערכית"?) האם יש איזה מנהיג רוחני שיודע להנחות אותנו, כבשים תועות שכמותנו?

או שסתם נפעיל הגיון בריא וננחה את ילדינו באורח ברור: יש דברים שעליהם אסור לשתוק. יש דברים שחייבים להוציא לאור. גם אם הם אינם נוחים לשלטון, שמעדיף להסתתר מאחורי מדיניות של עמימות.

 

אבי כהן

תאונת דרכים בעיר. פגיעת ראש. מוות לאחר שמונה ימים. זה קורה לא פעם ולא פעמיים, עם או בלי הג'ינגלים הפונים ל"שר התחבורה והבטיחות בדרכים, "מר ישראל כץ", ובלי קשר למספרי הסף והרף והרצפה והתקרה שנקבעים למספר ההרוגים (“השנה לא עוברים X הרוגים!”)

אלא שהפעם הנפגע הוא אדם ידוע ואהוב מאוד על–ידי רבים, כוכב כדורגל גדול, אישיות בולטת, בחור כריזמטי ובעל זכויות בתחומו, כולל ייצוג מכובד של מדינת ישראל.

והאיש – כמה טוב – חתם על כרטיס "אדי", הסכמה שלו מראש לתרום אברים במקרה אסון. והוועדה האמונה על כך בבית–החולים הכריזה שהוא מת מוות מוחי. ואומרים שהמשפחה עמדה להסכים לתרום את אבריו. ואז, כך אומרים וכותבים בכל מקום, הם נועצו בעוד כמה רבנים, והחליטו לסרב לתרום. האם היה זה "דיון מקצועי בתחום ההלכה" או עצה של מנהיגים רוחניים?

האיש המסכן כבר מת ונקבר, בטרם סוכמו מספר ההרוגים בכבישים לשנת 2010. אתם מתארים לעצמכם אילו הכבד היה נתרם לישראלי–ערבי וכלייה אחת הייתה מצילה ישראלי–יהודי, ונפליג בדמיון ונציל ישראלי–יהודי–חרדי באמצעות כלייה אחרת? אתם מתארים לעצמכם ש"ידיעות אחרונות" היה מחמיץ תמונת–מחזור? שמכבי תל–אביב הייתה מחמיצה הזדמנות להזמין את השלושה ביחד למשחק ביתי בבלומפילד? לא במדינתנו.

תרומה כזאת הייתה מועילה בתוספת רבית דרבית. אבי כהן ומשפחתו זכו לתועלות רבות תודות למעמדו. הם חוו זאת במהלך שמונת הימים הנוראים בבית–החולים. חבל שמיני "מנהיגים רוחניים", “גדולי דור" או איך שהם לא יכנו את עצמם, הטו אותם מלקיים את רצון הנפטר, שהרי מדובר בפיקוח נפש, לדעתי הלא–מקצועית והלא–רוחנית בעליל.

הקוזקים מאיימים בתיק"ו

במאמר מרתיח במיוחד באתר YNET, ב-4 בנובמבר, יום השנה ה-13 לרצח יצחק רבין, כותבת יעל משעלי: “עד הגירוש-התנתקות הייתה לנו 'טראומה לאומית' אחת והתוצאה הייתה 1:0 לטובת השמאל-החילוני-הציוני-יפה-הבלורית-והתואר שהדתיים רצחו לו את ראש הממשלה. מאז הגירוש-התנתקות שביצעו הצבא והמשטרה בשם ממשלה חילונית עם אג'נדה שמאלנית, אנחנו תיקו לגמרי."
כמקובל במקומותינו, מיד בפסקה השנייה, משעלי מגלגלת את עיניה: "אני יודעת ש'אי אפשר להשוות', זה היה רצח פוליטי וזה היה פינוי-פיצוי-שיסוי בהתאם לחוק, אני יודעת. אבל ברמה של טראומה לאומית, כזו שחצי העם מרגיש חורבן הבית, כזו שחצי העם מאשים את הצד השני, שהדיה יהדהדו עוד שנים רבות, שהאפטר-שוקס לא פחות קשים מהאירוע עצמו וכו' וכו', בעניין הזה אנחנו תיקו."
ואם בכך לא די, קובעת משעלי שיאים חדשים בתנע סיבובי של גלגלי עיניים בעלי ספין ימני כשהיא מלינה על חוסר חשבון-נפש ועל חוסר אחריות אישית, ובדרך גם מייחסת את העברת יגאל עמיר ל"כלא של מחבלים" וכן "ביקור פוגרומצ'יקי אצל נעם פדרמן" ל"רצון ללבות שנאה". ולקראת סוף הטקסט שלה מגיעה למסקנה חנוונית: שהדתיים הפסידו יותר. או כדבריה: "כי הם מיעוט וגם כי להם עדיין יותר איכפת. הם גם רצחו את רבין והם גם גורשו… הם גם משקיעים הכי הרבה בחברה, בחינוך, בשילוב, בעיירות פיתוח וגם לא סופרים להם את זה…"
נדמה לי שלא יכולה להיות דוברת טובה יותר לשבט הקוזקים הנגזלים מאשר יעל משעלי. אפשר וצריך בהחלט להזכיר לכותבת הדברים הדוחים הללו ש"פוגרומצ'יקים" הוא כינוי מדויק דווקא לגוזלי האדמות הסדרתיים, מגרשי התושבים הילידיים הערבים מימי 1968 של לוינגר בחברון ועד יזמי הנדל"ן הנכלוליים של שנות השמונים, התשעים וראשית המאה העשרים ואחת. מי ששמחו להרוויח מן ההפקרות של שרון בימי הבולדוזרים מלינים על החלטת הממשלה בראשותו לפנות את עזה מהנקודות היהודיות הירוקות והמבוצרות שגזלו את מירב המים מיותר ממיליון התושבים הערבים בכברת הארץ הצפופה ביותר בעולם. אפשר וצריך להעמיד את יעל משעלי על טעויותיה והטעיותיה בכל מלה מדבריה שעיקרם איום על מדינת ישראל בנשק יום הדין הימני-מתנחלי, נשק התיק"ו: "היה 0:1 לשמאל בעקבות רצח רבין, ועכשיו, אחרי ההתנתקות התוצאה 1:1".
הימין הוא המלין על "פסטיבל רבין" שנוצר מדי שנה מתוקף הפער בין התאריך העברי והתאריך הלועזי של הרצח. יעל משעלי מפרסמת את דבריה ב-4 בנובמבר, בראשית "הפסטיבל", אז ראוי באמת לשוב להתחלה. לא: אין תיק"ו. אין שום מקום להשוואה ואין אפשרות לסייג זאת ב"אמנם…" או ב"אבל…", ב"יחד עם זאת…" או ב"עם כל ה… בכל זאת…". לא. אין מקום לפיתולי תחביר או לגלגולי עיניים.

למה?

כי שום ערבי לא קיבל 300 אלף דולר לאחר שגורש-סולק-פונה-נזרק-הורחק-גודר-בודל-הוגלה מביתו.
כי שום ערבי שאיבד את ביתו לא היה באמת במצב לתבוע דבר. גם לא את ה"זכות" להמשיך לחיות ב"מסגרת של ישוב אורגני", ובוודאי לא לחיות עד אז במגורים שסופקו לו על-ידי מדינת ישראל, אפילו לא ב"קרווילה" עלובה ודולפת. ויש לזכור שהערבים היחידים שיש להם "משרד קליטה" מטעם מדינת ישראל הם המשת"פים. כל האחרים נזרקים לכלבים כדי לפנות מקום לחלוצים המשקיעים בחינוך ובעיירות הפיתוח ש"גם לא סופרים להם את זה".
כי שום מתנחל לא קיבל ביקור משום י' או ג' או כ' מהשב"כ שהסבירו לו ב"מתינות" הידועה שמוטב לו (אם הוא רוצה לעבוד, ללמוד, לנסוע, או סתם לשמור על שמה הטוב של משפחתו) למכור, להסתלק, לנטוש, לוותר או לפחות לא להתלונן.
כי אילו ערבים בגדה וברצועה היו מקבלים פיצויים לפי המפתח של ה"התנתקות", כל "מפעל ההתיישבות" היה בלתי-אפשרי בעליל. זול יותר "להפקיע", לגזול ולשדוד. לא פלא שרובן המכריע של אדמות ה"ישובים" היהודיים בגדה המערבית הן אדמות גזולות, שלא נרכשו מבעליהן גם לא תמורת דינר אחד או אגורה אחת.

אבל היות שאנחנו מדברים כאן על ה-4 בנובמבר, אזכיר גם את הבאות:

יגאל עמיר לא קיבל היתר מבג"ץ לרצוח את רבין.
ממשלת ישראל החוקית, שנבחרה באורח דמוקרטי, לא דנה בהצעה לרצוח את רבין, לא הצביעה על כך ולא אישרה את המעשה.
לרבין לא הוצעו פיצויים כדי לפרוש מתפקידו, לא הוצע לו לעבור למקום אחר בארץ או בעולם הזה.

למתנגדי הנסיגה מעזה ניתנה ברירה פוליטית: להצביע בבחירות בעד מי שתומכים בדעתם, ככל שאחרים עשויים לחשוב שהיא קיצונית, אוטופית, חלומה או חלמאית. עד כה, הם לא הצליחו להביא לבחירתה של ממשלה שתשוב מיד לעזה ותקים שם את "מפעל ההתיישבות" שנמחה מעל המפה.

לכן הם מאיימים בתיק"ו בדוי, מומצא. כפי של"ציבור הדתי" אין מונופול על רגשות
שיש להתחשב בהם, שעלולים תמיד להיפגע, אין לקוזקים ותומכיהם, חסידי הגדה המערבית ועזה, מונופול על ערכים, על חשבון-נפש או על אחריות אישית.

בואו נדבר מעט על אחריות אישית. נושא מעניין ומועיל בהקשר שלנו. "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". אינני נמנה עם המתפלפלים ומודדי קוצו של יו"ד עד עייפה: חבר זה לא רק יהודי. אינני מסתתר מאחורי "בכל מקום שכתוב בו אדם, קרא יהודי". אדם הוא אדם. לכן, למשל, כשחיפשנו בית, והוצע לנו לגור בישוב הבנוי על הקו הירוק עצמו (קצת פה, קצת שם), מראה הגינות המוריקות מזה, והצהוב-אפור הצחיח בכפר הערבי ממול, גמל אותנו מכל שביב של הרהור. לקחנו אחריות אישית, וויתרנו. התוצאה היא שאנחנו משלמים ארנונה גבוהה פי 15 עד 20 ממה שהיינו משלמים באותו ישוב מוריק. בנוסף לארנונה המוגדלת, אין לנו הטבות-מס של יושבי הגדה הכבושה, אין לנו כבישים חדשים – כל רחובות ירושלים שבורים. ילדינו לומדים בכיתות של 35 ו-40 ילד, ולכן, בין היתר, למרות ש"לא סופרים לנו את זה", אנחנו מוציאים יותר על חינוך לסוגיו מאשר על אוכל. אחריות אישית, אחריות לאומית, אחריות יהודית. חינוך שאינו מסובסד כמו בגדה היהודית, מתוך תקציב משפחתי של מי שנושאים במלוא נטל המס.

אני אכן קורא לאחריות אישית. גם מצד חסידי ישו"ע והסוגדים לאדמת ארץ-ישראל יותר ממה שהם אוחזים במוסר היהודי הבסיסי. אני מאמין בחופש הפולחן, גם שלהם. בבקשה, אם ארץ-ישראל השלמה, משדות בית-לחם ועד הרי גריזים ועיבל, היא יסוד קיומם ומוקד חייהם, מקור פולחנם ומטרתו, מי שאינם יכולים לראות את יעקב החולם על מלאכים ולא להשתלט בכוח על סלעי בית-אל, יעברו לשם ויקימו להם את מדינתם. מלחמת העצמאות שלי הסתיימה ב-1948. מי שרוצה להמשיך אותה, לערער על החלטת בן-גוריון וממשלתו לא לכבוש את יהודה ושומרון, יעשה זאת על חשבונו, בזיעת אפו, בדמו. אבל שלא יצפה אז שאזרחי ישראל הריבונית יבואו לחלצו מצרות. הגדה המערבית אינה מאוכלסת בנפאלים או בבוליביאנים, וההיאחזות ברגביה אינה דומה ל"טרק", אתגרי ככל שיהיה. אני עשיתי את חשבון הנפש שלי. לא רצחתי את רבין. כן, פיניתי את עזה. ואני ממשיך לחיות במדינה שאין בה רוב למפעל הגירוש, הגזל והדיכוי מבית מדרשם של הקוזקים הנגזלים שיעל משעלי מדברת בשמם. אני קיבלתי את ההכרעה, הכרעת הרוב, החוק, הממלכתיות. ירצו, יצטרפו לציונות הריבונית. לא ירצו, יהגרו לקנדה, לארגנטינה, לאוסטרליה או לגדה המערבית.

מדינת "ירד במיקוד"

במדינת המיקוד…

…מהנדסי בניין יודעים לבנות מקלטים אבל לא בניינים בני יותר משלוש קומות. הם יודעים לבנות חומות מבוצרות אבל לא גשרים ואפשר לסמוך עליהם כשהם סוללים כביש אבל לא כשהם מנסים לסלול מסלול נחיתה למטוסים. למה? כי כשהם למדו בפקולטה, חלק מהחומר "ירד במיקוד".

…רופאים פנימיים יודעים לטפל במחלות ריאה אבל עומדים חסרי אונים מול מחלות כבד. רופאי ילדים מתמודדים היטב עם הצטננויות חורף אבל עומדים חסרי אונים מול דלקות אוזניים. ורופאי-לב יודעים לצנתר אבל אם נדרש ניתוח מעקפים, על החולה לנסות להגיע בלב מקרטע לניתוח במדינה אחרת. למה? כי בבתי-הספר לרפואה יישרו קו, וחלק מהחומר "ירד במיקוד".

…עורכי-דין – רבים כחול אשר על שפת הים – יודעים להעביר דירה בטאבו אבל לא לטפל בהלנת-שכר. כדי למצוא עורך-דין שיכול לטפל בבעיות פרידה וגרושין צריך לדעת באיזה מחזור הוא למד את הנושא, כי אחרת הוא יידע היטב חוקי מקרקעין אבל יתקשה מאוד בעניין משפחה ואישות. למה? כי בכל מחזור בלימודי משפטים, נושאים למיניהם "יורדים במיקוד".

…קציני הצבא יודעים לכבוש יעד מבוצר בהתקפה משולבת של כוחות קרקע, אבל אם צריך לתאם עם כוחות האוויר או הים, הם אובדי-עצות; טייסי-קרב יודעים ליירט מטוסי אויב אבל לא להפציץ מטרות קרקע בדיוק הנדרש; ואנשי שייטת יודעים לטבע ספינות אויב בנמלים אבל לא לנחות בחשאי על החוף. למה? כי בכל קורס בצבא, מקורס מקצועי, דרך קורס הקצינים ועד לביה"ס לפיקוד ומטה – נושאים חיוניים "יורדים במיקוד".

ובכלל – "מדינת המיקוד" היא מקום מעניין מאין כמוהו. כנרים יודעים לנגן רק בסולמות מזו'ריים, ציירים יודעים לצייר רק נוף, סופרים יודעים לכתוב רק מלודרמות משפחתיות ובאקדמיה שולטים בעברית בלבד.

אבל אל יאוש. יש מקצוע אחד שבו כולם יודעים הכל: מקצוע הפוליטיקה. שם ממנים שרת חינוך שאין לה תואר אקדמי, ואחריה ממנים אחרת שהיא פרופסור באוניברסיטה, ועדיין – הן יודעות הכי טוב, ובבחינות הבגרות המידלדלות והולכות עוד ועוד נושאים "יורדים במיקוד".

 

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", ב-9 ביוני 2008]

על שרות וזכויות, מרגלים וכדורגלנים

על שרות וזכויות
באורח רשמי וגם באורח בלתי-רשמי, בחברה הישראלית מקובל שמי ששירת, הוא בעל זכויות. במצוקתם, אנשים מנופפים בפנקס המילואים שלהם ומזכירים לכל מי שמוכן לשמוע שהם נתנו את מיטב שנותיהם למען המדינה. מי ששירתו שנים בצבא הקבע או במערכת הביטחון הגדולה והמסועפת אינם מהססים לתבוע דבר זה או אחר, בשם הזכויות המוקנות להם כיוון ששירתו כל חייהם למען המדינה. איש אינו מזכיר לאנשים הללו שהם שירתו, וקיבלו שכר על שירותם, ותנאי פנסיה מעולים עד מופלגים לפרישה בגיל צעיר ולא פעם מענקי שחרור נדיבים, ושעדיין מוקנית להם עדיפות כמעט אורגנית ב"התברגות" בפירמידות הכוח והכסף.
וכמו כל תופעה שאינה מאווררת ומטופלת, גם תופעת הזכויות עקב שירות עוברת השחתה. במקרה או שלא במקרה, גרמנו לנו השבוע לחשוב פעם נוספת על אחד מבעלי הזכויות המופלגים ביותר במסדרונות האפלים למחצה של השלטון הישראלי: המרגל היהודי-אמריקני ג'ונתן פולרד.
כמה תזכורות: פולרד היה ועודנו אזרח אמריקני. הוא פעל נגד ארצות-הברית בהיותו אזרח ארצות-הברית. הוא עשה זאת תמורת כסף, ולא מעט כסף. הוא הציע את שירותיו ל"מוסד" ונדחה, והוא גם הציע את שרותיו למדינות אחרות עד שגוף המודיעין הישראלי שכונה אז לק"מ ("הלשכה לקשרי מדע", שהייתה אמונה על ריגול טכנולוגי בעיקר בנושאי גרעין) הפעילה אותו דרך קצין חיל האוויר אביאם סלע שלמד אז בארצות-הברית, ובאמצעות מי שהוא היום ראש מפלגת הגמלאים, איש המוסד לשעבר רפי איתן, הידוע בימינו גם כמיליונר בחסות פידל קסטרו. לק"מ (במקרה הזה, בסופו של דבר, גם “ליקוי מאורות") הפעילה סוכן יהודי-מקומי בארצות-הברית, בחור עמוס תסביכים ורגשי-נחיתות וזעם, שבכסף שקיבל ממדינת ישראל תמורת המידע שמסר, הלך וקנה לעצמו מכונית "יגואר".
אחר-כך בא מצעד האיוולת: מצעד חברי-הכנסת ואנשי הציבור הישראליים המבקרים את פולרד בכלא, האזרחות הישראלית שניתנה לו לאחר שנשפט למאסר בגין ריגול, הבקשות החוזרות לחנינה, האימוץ של פולרד בידי הימין (שבחסותו ג'ונתן היה ל"יהונתן", בהדהוד לא סמוי ליהונתן אחר, שגם היה גיבור) וממון רב ביותר שהוזרם לנשותיו השתיים ולכל מפעלות ההסברה, ההשתדלות והשתדלנות. המאמץ הרב כולל גם ניסיון עקבי להשכיח את העובדה שפולרד היה שכיר-חרב לא חכם שהצליח במלחמת ה"גלימה והפגיון", בעולם החשאי, עד שכשל ונלכד. האחראים על כך כמעט לא שילמו מחיר (פרט לאביאם סלע שהקריירה הצבאית שלו נבלמה חלקית). רפי איתן ושמעון פרס, יצחק רבין ז"ל ויצחק שמיר ועוד בכירים ישראלים, יצאו כולם ללא שריטה.
אבל לפולרד "יש זכויות".

כעת הוא בבעיה נוספת: בן-עמי קדיש, מהנדס יהודי-אמריקני בן 84 נתפס לאחר שהתברר שריגל לכאורה למען ישראל במערכת הביטחון האמריקנית. מעבר למאמץ המובן לנהל "בקרת נזקים" ולהקטין את חשיבותו של קדיש וגם להדגיש שפעולותיו, אם נעשו, נעשו לפני יותר מעשרים שנה, ברור שהוא מאיר את פולרד באור בעייתי ביותר. נראה כי קדיש פעל "לשמה", ובוודאי לא תמורת כסף. במסגרת סיפור לכידתו, פורסם שלא מזמן הוא טלפן ארצה, אל מי שהיה מפעילו בארה"ב מטעם הלק"ם ושהלה אמר לו להכחיש הכל ולטעון שהוא אינו זוכר דבר. פורסם גם – כמה מפתיע! – שהמודיעין האמריקני האזין לשיחה. אם הסיפור נכון, המפעיל איש-מקצוע גרוע וגם טיפש לא קטן, שותף פעיל בעוד ליקוי מאורות.
בן-עמי קדיש הקשיש שוחרר לביתו לאחר שהובא בפני שופט. האם יזכה ל"זכויות ישראליות" כמו של פולרד? האם גם הוא יאוזרח בידי שר-פנים ישראלי? האם גם הוא יגובה במיליוני דולרים? אולי לא, כי הוא לא היה שכיר חרב. ואולי כן, כי שמו נראה כפיתוי טוב מדי לימין ולקופירייטרים שלו. לא אתן להם רעיונות, הם בוודאי עובדים כבר שעות נוספות.

על שרות וזכויות על משטח הדשא
ובמקביל, נמשך הוויכוח על שרותם בצבא של כדורגלנים מצטיינים. בגלל בן סהר ואולי גם גיא אסולין, שני כוכבים גדולים, צעירים ואולי בסופו של דבר ייחודיים בשמי הכדורגל הישראלי ואולי העולמי, מדובר על שאלת שרותם של "כוכבי-על" ו"גאוני כדורגל ייחודיים" בצה"ל.
מן המפורסמות היא שכדורגלנים בולטים משרתים שירות קל, סמלי, מאוורר ומרווח מאוד. הסיפורים ידועים: ארבע שעות תיוק בצריפין, שעתיים השקייה של ערוגות בקרייה ותמיד, תמיד, נטילת חלק באלפויות צה"ל בכדורגל.
זה חלק מההיסדקות הנמשכת של עיקרון השירות. לא דרך הכדורגלנים או הספורטאים בכלל צריך ואפשר לתקן את התופעה. השירות לטובת הכלל דורש מבט אחר, רחב יותר וכללי. כולם צריכים לשרת, ללא הבדל דת, מין, גזע ונסיבות. לכולם צריכה להיות זכות הבחירה האם לשרת שרות אזרחי או לשרת בצבא (ואז, למשל, מוזמן הצבא להציע שכר מינימום או יותר למי שיבקשו לשרת בו). יהודים חילוניים וחרדים, ערבים מוסלמים ונוצרים, ילדים של עובדים זרים, כולם-כולם ישרתו למען הכלל, והצבא יבחר את מי שרוצה לשרת בצבא, ויציע לו הצעה הוגנת. הצבא ירוויח, החברה תרוויח
, ונגמור עם הליצנות של השקיית ערוגות בקרייה בין אימון ומשחק, ננרמל תופעות סקטורליות פוגעניות כמו ישיבות ההסדר ונבטל את העוולה שמאפשרת לחרדים לא לשרת כלל. לא חסרים צרכים בחברה הישראלית, ובוודאי שלא חסרה צורך להביאם למודעות כללית וגם לטפל בהם כראוי.
 
 [התפרסם במקור בבלוג שלי ב"דה מרקר", יום ששי ה-25 באפריל 2008]

מגרש החיים והמוות

בית"ר ירושלים – שלטון ההמון ומדינת הרפיון
המשחק שבו בית"ר ירושלים הייתה אמורה להיות מוכתרת כאלופת המדינה בכדורגל, הופסק כארבע דקות לסיומו החוקי. בית"ר, המארחת במשחק, עמדה לדין, הורשעה ונגזר עליה עונש שנחשב חמור: הפחתת שתי נקודות עוד העונה, קיום כל משחקי הבית שנותרו לה העונה ללא קהל, הפחתת ארבע נקודות לקראת תחילת העונה הבאה ועונש על תנאי של הפסקת פעילות לשני משחקים במקרה של פיצוץ משחק בעתיד.
העונש סביר, אבל הטיפול אינו מספיק ולא כולו נוגע להתאחדות לכדורגל ולבית-הדין שלה. מה שראינו בפיצוץ המשחק באצטדיון "טדי" הוא שלטון ההמון מול אוזלת ידה של המדינה, של רשויות אכיפת החוק.
למי שעוקב אחר משחקי הכדורגל בשנים האחרונות ברור שהמשטרה הפכה לקבלן הפקות של אירועים יותר מאשר לאוכפת חוק. מטרת המשטרה היא אחת: “שהאירוע יעבור בשלום". בהחלט לא בהכרח שהוא יתנהל במסגרת החוק. בכנסת מתנהלת בעצלתיים ובסיכויי הצלחה מעורפלים הצעת חוק האמורה לטפל בהתנהגות הקהל במגרשי ספורט. חקיקה נקודתית, ואולי גם מיותרת. אסור לפרוץ מחסום של משטרה. אסור להכות אדם. אסור להטיל אמצעי לחימה ולעשות שימוש בנשק קר. אסור לאיים. אסור להעליב עובד ציבור. הרשימה עוד ארוכה – ואינני משפטן.
המשטרה צריכה להתייחס למשחקי כדורגל ואירועים המוניים אחרים לא כאל מטרד שיש להעביר אותו הלאה. דו"ח ועדת אור לחקר המהומות במגזר הערבי קבע שלמשטרת ישראל אין מושג בסדר ציבורי, בטיפול בהפגנות ובמניעת אלימות מצד המון זועם. דבר לא נלמד, כפי שראינו לאחר מכן בפקיעין.
בעולם כבר טיפלו באלימות במגרשי ספורט. למשל באנגליה, “מולדת הכדורגל". המשטרה וההתאחדות לכדורגל צריכות לעבוד קשֶה מאוד, ולהפעיל יד קשָה מאוד. לזהות כל מי שנכנס למשחק של בית"ר ב"טדי". מכירה מראש של כרטיסים מזוהים מגנטית; הפקת גלריה של אוהדים מסוכנים ע"י ניתוח מאות השעות המצולמות שיש בידי המשטרה; וגם: הרבה יותר מודיעין. שוב, זה אולי הכישלון הגדול ביותר. המשטרה ידעה שהאוהדים יפרצו למגרש. היא ידעה זאת גם מאתרי האינטרנט של קבוצות אוהדים. וזה קרה, והיא עמדה מנגד. איך אמרו ב-YNET? “הפעם כמעט לא היו פצועים". יופי: “כמעט חזרנו הביתה בשלום". לא אסון ולא בושה ללמוד מהאנגלים, שמיגרו את התופעה. המשטרה, ה"סקוטלנד יארד" וגם ה-MI5 והנציגות האנגלית ב"אינטרפול" פועלות בשיתוף פעולה. טכנולוגיה משמשת כדי למנוע בעיות. הרי רק השבוע ציין ראש-הממשלה כמה מפגרת משטרת ישראל בתחום הטכנולוגי.
אצטדיון "טדי" הוא מתקן עירוני. אני גר במרחק של כעשר דקות נסיעה ממנו. אני אוהד כדורגל ותיק ומושבע. ואין שום סיכוי שאלך למשחק של בית"ר. המופע הטוב בליגה, ולא אלך אליו. ומגיע לי ללכת ומגיע לי ליהנות. מסיבה פשוטה: אצטדיון "טדי" שייך גם לי ואני אחד המממנים אותו. דרך הארנונה, דרך הסיוע של "מפעל הפיס", דרך תקציב משרד הספורט ודרך המשטרה שגם אותה אני מממן.
המשטרה, העירייה, ההתאחדות לכדורגל וגם כלי התקשורת מתאפיינים ברפיון חמור. בית"ר, תומכיה, הסובבים אותה והכסף הגדול של בעליה הצליחו לטשטש את העיתונות הכתובה והמשודרת, שמלאה היום פרשנויות והשערות (ואפילו "דיווחים מהשטח"!) שצפו עונש יחסית קל. הרי מה בסך-הכל קרה? אז המשחק נגמר כמה דקות לפני הזמן, נו באמת. והקהל (“החם", ה"עממי", ה"שורשי", ה"נאמן" וכו' וכו') בסך-הכל רצה לחגוג. חגיגה ספונטנית “אותנטית" (מתוכננת אונליין וידועה מראש).
זה ההמון שרבים מדי בארץ מעדיפים להיכנע לו, ולא רק בכדורגל. זה הרפיון המשתלב באורח מושלם עם הפרישה של המדינה מאינספור תחומי אחריות. זו ההפרטה בקלסתרה ההרסני, הקטלני, המשחית והמקרב אותנו אל העולם השלישי. אלו הגלגלים שעליהם נוסעת עגלת הפשיזם בשלב שהיא נושאת את השלט "רצון העם". ממגרש הכדורגל, דרך מרכזי המפלגות והכנסת ועד לבית-המשפט העליון. ה"עזוב-אותך-מה-זה-חשוב" מאיים לחסל אותנו.

אברי גלעד בולע סודות
ביום חמישי, במהלך שידורי גלי-צה"ל דווח על ההסלמה ברצועת עזה. דווח גם על פעולה של צה"ל בתוך השטח הפלסטיני. שמעתי את הדיווחים הראשונים בחדשות השעה 0700. המשכתי לשמוע אותם במשך הבוקר, שחלק ניכר ממנו עבר עלי בנהיגה. והנה לאחר השעה 1100 החלה התכנית שבה נטל חלק גם אברי גלעד, כאחד משני המגישים. כבר בתחילת התכנית, ובניגוד לתכנים שהחלו להתגלגל בה, ציין אברי גלעד ש"יש לו הרגשה" שבמשך היום "עוד נחזור" ל"עניין בדרום", ואמר זאת בטון חמור-עגום.
לא צריך להיות איש מודיעין ותיק כדי להבין מה אומרת התרחשות כזאת ברדיו: יש הרוגים ועדיין אסור לומר זאת. לאברי גלעד לא הייתה כמובן שום "הרגשה". הייתה לו ידיעה מתוקף היותו איש רדיו ועוד יותר מכך, בגלי צה"ל. הנוהל הוא שאין מדווחים לציבור על הרוגים בצבא עד שלא מסיימים להודיע למשפחות שנפגעו. הנוהל טוב בעיניי.
אברי גלעד לא נשמע כמי שמתבשם בידיעה הבלעדית, ואיני חושב שהוא דלף כדי להקדים את המתחרים על הרייטינג.
אבל אני שואל את עצמי דבר אחר: האם אברי גלעד אמור לרמוז-לגלות את מה שאסור לומר רשמית? האם הוא מבקש להתחלק בכוח ברגשותיו הכבושים תחת הנוהל המצנזר? האם הדליפה המבוקרת הזאת של המידע על הרוגים אינה פועלת כשמן במדורת השמועות? או במלים אחרות: האם כל-כך קשה להתאפק ולא לומר כלום?
ברור שמגיש תכנית ברדיו שיודע דבר חמור שאסור לו לפרסמו נמצא במצוקה מסוימת. יש לכך פתרונות: לנהוג כרגיל, כאילו דבר לא קרה; או לפנות לעניינים אחרים תוך הקטנה של נפח המלל שלו עצמו. לתת לרדיו לדבר, לתת למדיום למלא את החלל, ולא לרמוז רמזים שקופים שאמרו לי באותו בוקר, ללא צל של ספק, בעודי נוהג בכביש: יש הרוגים בעזה.

החייל מתן עבדתי ז"ל – חלל בשר ודם בעולם הווירטואלי
מזה זמן רב מאוד אני מכיר את המשחק המקוון Hattrick ונוטל בו חלק להנאתי. מדובר במשחק המדמה ניהול של קבוצת כדורגל מקצוענית. אין בו שום אלמנט גרפי ובעצם בקושי יש בו ממד של זמן-אמת. אבל מורכבותו הרבה ומידת הדמיון בינו ובין המציאות, הפכו אותו ללהיט. אתה קונה ומוכר שחקנים, מאמן אותם, בונה הרכב, חוקר את כוחם של היריבים שלך בליגה, עולה או יורד ליגה, השגיך קובעים כמה תמיכה כלכלית תקבל מתומכים וכמה אוהדים יצטרפו למועדון, השחקנים שלך מתבגרים, אולי מבשילים להיות מאמנים ועוד ועוד. כמעט מיליון שחקני Hattrick יש בעולם. בכל העולם: מברוניי ועד תימן, מברבדוס ועד פרגוואי ומסוריה ועד ישראל.
היום הסתבר לי שחייל צה"ל שנהרג אתמול בעזה, מתן עבדתי ז"ל, מהישוב פטיש, היה בעליה של קבוצה ב-Hattrick. הדבר פורסם על-ידי מנהלי הליגות בישראל, שחקנים שמתנדבים להיות "פעילי ציבור" בקהילה של מדינתם. דף קבוצתו של מתן ז"ל הפך עד מהרה לפינת זיכרון קטנה. בקדמת הדף נראה כעת מתן במדים ועם נשק, ובתחתית התמונה שני נרות זיכרון. מתן בחר לעצמו כינוי (וירטואלי?): Matan_Action. קבוצתו שיחקה בשבת שעברה וניצחה 5:0. משחק חוץ לעיני 6545 צופים. הם התנהגו למופת.

[פורסם לראשונה בבלוג החדש שלי ב"קפה דה מרקר", ב-17 באפריל 2008]

חמץ, פרהסיה ורגשות פגועים

בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים פסק שמכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות. הפסיקה עוררה לא מעט תגובות. היו מי שעסקו בצד המשפטי – משאלות של מונחים (למשל, מה זה פרהסיה), דרך בעיות שעולות מחוק שלא יושם מעולם והוא בבחינת "אות מתה" ועד להגדרות המוזרות שיש בחוק שמדבר על מוצרי מאפה מסוימים ואינו מכסה את כולם וגם אינו מביא בחשבון שאם אוסרים על "פיתה" הרי שיש בעיה לכאורה עם פיתות כשרות לפסח, נניח מקמח מצה.

יחד עם הוויכוח המשפטי ניצת מיד הדיון בשאלות של דת ומדינה, “ערכיה היהודים" של המדינה שמעולם לא הוגדרו ואין עליהם הסכמה, היות המדינה "מדינת היהודים", “מדינת יהודים" או "מדינה יהודית", שלא לדבר על מדינת האזרחים החיים בה או אזרחיה בכלל, כן, כולם.
כפי שקורה כמעט בכל פעם שנדלקת התבערה בנושאים הללו, ברקע הוויכוח עומדת שאלת השליטה במרחב הציבורי, בחלל המשותף שישראלים שונים אמורים לחיות בו. בזווית המשפטית הצרה, הטכנית, השאלה נוגעת למונח "פרהסיה". אולם מבחינה עקרונית ומעשית, מחוץ לבית-המשפט, השאלה רחבה ואמיתית לאין ערוך.
מה הוא מקום ציבורי? מה הם גבולות הבית שבהם "מותר לעשות מה שרוצים" או לפחות מוסכם שאין לזולת זכות לתחוב את אפו כדי להתיר או לאסור? מקומות כמו סופרמרקטים אינם מקרים פשוטים: מקום פרטי או מקום ציבורי? חנויות הן מקרה מורכב עוד יותר: מתי חנות היא מקום ציבורי? ומסעדה? ובית קפה? ונבדיל בין בית-קפה סגור לעומת בית-קפה פתוח תחת כיפת השמיים?

אעלה כמה קווים לחלוקה שנראית סבירה בעיניי.

בפסח, לאכול חמץ ברחוב בין העוברים והשבים, כופה על הזולת השומר על כשרות לפסח מצב בעייתי, לא פשוט, אפילו פוגע.

אם אדם אוכל חמץ בביתו, אין לאיש זכות להתערב בכך.

אם אדם נכנס בפסח למסעדה שמגישה שרימפס בשמנת בכל שבת בשנה, הרי שאין סיבה שלא יוכל להזמין בה חמץ. אדם שומר כשרות לא ייכנס אליה בכל מקרה.

אדם נכנס בפסח לחנות שהוא רגיל לקנות בה שינקן בלחמניה, ומבקש לקנות בה כהרגלו, אין סיבה שלא יוכל לעשות זאת כבכל ימות השנה.

אין "משמרות חמץ" המסיירים ברחובות הארץ לוודא שהאוכלוסיה שומרת על כשרות לפסח. אין איסור על קיומן של מסעדות לא-כשרות בישראל. בדיוק כפי שאין משמרות צניעות ברחבי הארץ ואין חוק הקובע שאוסר לאישה ללבוש שרוולים קצרים או חצאית מיני ושעל כל הגברים לחבוש כיסוי-ראש. יש משא-ומתן תמידי, גם אם בעייתי, על שלטי חוצות, לצד הסכמה שבתי-חולים, צה"ל וכלל מוסדות המדינה ישמרו על שבת ועל כשרות. כך גם מוסכם שנציגי המדינה באשר הם ובכלל, הממשלה בפעולותיה, לא יחללו שבת אלא לצרכי פיקוח נפש. זהו ההסדר הקיים, בין אם פורמלית-משפטית ובין אם על-פי הסכמות שמתגבשות כל העת.

כל לחץ חקיקתי על המצב הקיים ייאלץ את כל הצדדים במחלוקת לדרוש הגדרות מדויקות וקביעה חותכת לגבי כל מצב. התוצאה תהיה חקיקה דתית כופה וקיצונית. כן, צד אחד יכפה, שהרי לא תהיה חקיקה לביטול הכשרות בבתי-החולים ושרי הממשלה לא יתחילו לאכול חזיר בנסיעה במכוניות השרד שלהם בצהרי יום כיפור. בדרך, מי שאינו נמנה על "הצד הדתי" במחלוקת נוהג במתינות: הוא נשמע לבקשות הנמרצות-עד-אלימות של החרדים לא להיכנס למאה שערים בלבוש שאינו נראה לקובעי הכללים בשכונה; קורא בתימהון על אוטובוסים נפרדים לגברים ולנשים בבני-ברק אבל אינו אוסר זאת בחוק בשם השוויון לנשים או כבוד האדם וחירותו; מקבל את שיתוקה-למחצה של המדינה בשבתות; בוחר לעצמו מסעדות ובתי-קפה כשרים או לא כשרים לפי רצונו; אינו תובע שוויון-בחירה במזון המוגש בצבא או בבתי-החולים ועוד ועוד. הרשימה ארוכה. הסובלנות הזאת נענית במידה מוגבלת של סובלנות מ"הצד הדתי" לפתיחת מרכזי בילוי מסויימים בשבת, לקיומם של מקומות המגישים מזון לא-כשר, לפרסומות שהוא היה מעדיף שלא היו נראות ועוד.

אבל למי שאני מכנה "הצד הדתי" יש מונופול אחד, מכעיס במיוחד: המונופול על הרגשות. “הצד הדתי" שב ופורט על הפגיעה הנגרמת לרגשותיו עקב מעשים אלו ואחרים של "החילונים". הרגשות הובאו כנימוק גם הפעם, בוויכוח על הפסיקה הנוגעת לחמץ במסעדות ובמכולות בימי הפסח. אינני מתווכח עם מי שאומר שרגשותיו נפגעים, גם אם בלבי יש חשד למניפולציה וגם אם שכלי מציג לא מעט ראיות לכך. רגשות הם רגשות, ובראשית המאה ה-21, ולא רק אצלנו, הם "נחשבים" יותר מאשר שכל, הגיון, צדק או הגינות.

אם כך, אני מנצל את ההזדמנות כדי לומר שגם לי ולסובבים אותי יש רגשות.

אדגים ממקרים שקרו לי ומדברים כלליים::

כשאני קונה תרופה לילד והרוקח מזכיר לי שיש בה חמץ ואני קונה אותה בכל זאת, ואדם חרדי לבוש שחורים, העומד מאחורי בתור ופונה אלי: “אתה יהודי?” – אני נפגע.

כשאני הולך לטיפול חירום במד"א בירושלים בערב שבת, ויחד איתי יוצאת מהמרפאה בחורה בחולצה קצרה ומכנסיים, ואישה חרדית שמבחינה ששני ילדיה מביטים בצעירה אומרת להם ביידיש "אל תסתכלו על הזונה" – אני נפגע.

 

כשאשה ממשפחתי אינה מורשית להיכנס לסופרמרקט בירושלים כיוון שהיא לובשת מכנסיים – אני נפגע.

כשמגבילים את המחקר הארכאולוגי המדעי כדי למנוע נגיעה בשרידי-אדם שאיש אינו יודע האם הם שרידים של יהודים – אני נפגע.

כשטוענים שבכל מקום שהתלמוד וההלכה אומרים "אדם" יש לקרוא "יהודי" – אני נפגע.

כשאין לי ולילדיי זכות מוקנית בחוק לבחור האם לשרת בצבא ולסכן את החיים למען הכלל, או ללכת ללמוד או לשרת בשירות לאומי – אני נפגע.

הרשימה עוד ארוכה-ארוכה. אז לפני שהוויכוח נגרר אל מסדרונות החקיקה ובתי-המשפט, נזכור שיש פה הסדר שעובד לא-טוב אבל עובד, איכשהו. ואולי נגדיר "מקום ציבורי" או "פרהסיה" ככל מקום שאין אדם יכול להימנע מלהיות בו כחלק ממהלך חיים נורמלי. כולנו יודעים באילו מקומות מדובר.

להיכנס לי לגרון, לקיבה ולמעיים, לצלחת לבית ולנשמה בלי רשות – זו פגיעה.

לכולנו יש רגשות. נא לא לפגוע.

תשלומים לעזמי בשארה, מחיר הדמוקרטיה

בזמן האחרון נשמעות קריאות להפסקת תשלומים לחבר-הכנסת לשעבר עזמי בשארה. מדובר במענק פרישה ובפנסיה לכל ימי חייו של מי שכיהן כחבר-כנסת משנת 1996. משמיעי הקריאות ומפיצי העצומות ברשת אומרים שבשארה בוגד, שהוא חשוד בפגישות עם אנשי מודיעין של חזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה ושהוא קיבל מאות אלפי דולרים מארגונו של נסראללה לצורך מטרות שכותבי העצומות עצמם אומרים שהן "לא ידועות". חקירת בשארה לא מוצתה כיוון שהוא עזב את הארץ למדינות ערב ולא שב לעמוד מול חוקריו.

פרשה עלומה-למחצה. מה עשה בשארה? מה ממעשיו הוא בגדר עבירה על החוק? עבור מי הוא פעל? מטעם מי? כיצד הצליח לצאת מהארץ? אילו פעולות נקטו נגדו שרותי הביטחון של מדינת ישראל? אילו ראיות יש נגדו?
ההשערות וההנחות רבות לאין ערוך מן המידע.

כן, מוטב היה אילו מוצה ההליך המשפטי בעניינו של חה"כ לשעבר בשארה, בהנחה שהדברים היו מבשילים לכדי כתב-אישום. כן, מוטב היה אילו ידענו את כל מה שאפשר לדעת, מתוך הכרעת-דין מנומקת.

הדבר לא הסתייע: הן כיוון שבשארה עזב את הארץ והן כיוון שהרשויות לא השלימו קודם לכן את כל הפעולות שהיו בסמכותן לנקוט.

לא אעלה פה השערות נוספות על אלו שנערמו כבר. מפולרד ועד טלי פחימה, מ"העסק הביש", דרך מוט'קה קידר (“האסיר X”) ועד מרדכי וענונו וגם אלחנן טננבאום, דבר אחד ברור: האיפול אינו מועיל למערכת. יתרה מכך, היום אין למערכת די אמינות כדי שנוכל לקבל את הסודיות שמצדיקה מעשים שהשלטון עושה בלי לתת הסבר. הציבור בגר, ואמונו ברשויות הביטחון נסדק, שלא לומר רוסק. הדבר אינו תורם לביטחון וגם אינו מוסיף לדמוקרטיה, אבל כזה הוא המצב.

עד שנדע מה עשה בשארה, עד שנדע כל מה שאפשר לדעת – ואינני מתכוון לשיטות חקירה ולאמצעים ששימשו להשגת המידע – נשלם את מחיר הדמוקרטיה בחמיצות פנים או ברצון של אנשים בוגרים. והמחיר הוא מענק פרישה ופנסיה לכל החיים לעזמי בשארה.

סוכת האבלים של יולי תמיר

  שרת החינוך יולי תמיר ספגה בעיטות כשיצאה מביקורה בישיבת "מרכז הרב" בקריית משה שבירושלים. השרה באה למקום בעקבות הפיגוע שבמהלכו רצח מחבל שמונה מתלמידי הישיבה. בצאתה מהמקום הוקפה השרה המון שצעק לעברה "רוצחת" והשליך לעברה חפצים. מישהו מן ההמון הצליח גם לבעוט בשרה בגבה.
זה מה שהיה.
ומה שלא היה עד כה:

1. שרת החינוך לא הגישה תלונה במשטרה.
2. המשטרה, שהדברים ידועים לה, לא פתחה בחקירת האירוע.
3. ישיבת "מרכז הרב" לא שלחה משלחת בראשות ראש הישיבה להתנצל בפני השרה שהותקפה מיד עם צאתה מהמקום, אף כי מדובר בפגיעה "בכבודה של מלכות", עניין שיהודים נזהרו בו במשך אלפי שנים, מרצח גדליה ועד רצח רבין (ופה אוסיף, "לא כולל”).

לכאורה, מצבה של יולי תמיר אינו פשוט. שרה בממשלת קואליציה, נציגת המפלגה השמאלית יותר בממשלה, המצדדת בהידברות עם הפלסטינים, בהחזרת השטחים רובם ככולם, עלולה להיתפס כמחרחרת ריב אם תגיש תלונה בעקבות ביקורה בישיבה. אפילו משבר קואליציוני עלול לפרוץ, חס וחלילה. יאמרו שהיא מחפשת פרסומת על גב הפיגוע וקרבנותיו, יאמרו שהיא מנצלת צער של אנשים שבורים שהיא נענית לפרובוקציה של חמומי-מח וכו'.

אלא שלמעשה, מצבה של יולי תמיר פשוט מאוד. היא עמדה ליד אמיל גרינצווייג ז"ל בעת שנרצח על-ידי יונה אברושמי המנוול, היא חברה במפלגתו של יצחק רבין ז"ל, שנרצח בידי יגאל עמיר שייזכר לדיראון-עולם. יושב לידה בממשלה השר בנימין "פואד" בן-אליעזר, שהותקף על-ידי המון זועם שבועות אחדים לפני רצח רבין, ואף התריע על כך "זה ייגמר ברצח".

על יולי תמיר לדרוש חקירה ומיצוי הדין ויהי מה. גם במחיר משבר קואליציוני, גם במחיר התדמית, גם במחיר התפקיד שלה כשרת-חינוך. איזו משמעות יש להיותה אשת-ציבור ושרת חינוך (!) אם היא סופגת מכות ולא עשה דבר? ועל נשים מוכות לא נדבר, נכון? אני בטוח שהיא אינה סובלת מתסמונת האישה המוכה, שבה האישה סופגת מכות וגם מאשימה את עצמה.

ואין לכל הדברים הללו שום קשר לפיגוע, שבו כבר "מוצה הדין" עם הרוצח, שבוצע בו "וידוא הריגה" למהדרין (כדברי התלמיד שירה בראשו: “יריתי בו פעמיים בראש… ואז רוקנו לתוכו מחסניות"), שהרי נורמה היא במקומותינו שלירות עשרות כדורים לגופו של רוצח מנוטרל נחשב ל"בסדר", אפילו ל"גבורה".

לפני שנדון בסוכת האבלים שתוקם חו”ח לזכרה של יולי תמיר: האם הגברת פרופסור, שרת החינוך, תגלה יושר אינטלקטואלי, אומץ-לב פוליטי או אפילו סתם שכל ישר?

ג'ורג' בוש, איתמר בן-גביר ומשה וחצי גם

כמו שלג בירושלים, שהתחזית לבואו די בה כדי להשרות על העיר מעטה של דממה והסתגרות, כך פעל עליה ביקורו של ג'ורג' W. וכמו שלג, בואו המוחשי אכן כבל את העיר בחבלים סמויים ורכים של קבלת-דין, של שתיקה מרצון.

בינתיים ברדיו מדווחים על כוננות, היערכות, תרחישים, כוחות וצירים. לראש המהדורה עולה מבצע לכידת הסטיקרים ואיתם צמד צעירים שהדעת מתקשה לסבול את מזימתם: להפיץ את מטענם הנורא ואיתו גם כרזות זהות-מסר: בוש, אולמרט ואבו-מאזן בלבוש מקומי אותנטי, בכאפיות ערביות! לא סיפרו לנו, האזרחים, האם מדובר בכאפיות פלסטיניות לבנות-שחורות בעלות קמט ערפאתי או אולי בכפיות לבנות כמנהג המקום. לעולם לא נדע. מהדורה או שתיים לאחר מכן כבר ידעו להוסיף נדבך למזימה הנחשפת: “פעיל הימין" איתמר בן-גביר עוכב לחקירה, או שמא רק זומן לחקירה, בחשד שהוא-הוא העומד מאחורי מזימת ההדבקה שהטילה צל בטחוני כבד על ביקורו של GWB. במכונית מחליקה לה חופשית בצירי העיר הפנויים מתנועה, ואני חושב על כאפיות, על חופש הדיבור וההבעה הנחנקים בכפפת הברזל של "התרעות" ו"מעגלי אבטחה" ודוברי משטרה מאולפים. ואני חושב על כאפיות, ועל כך ש"פעיל ימין" הוא מקצועו של בן-גביר, ועל כך שאת שמו המקורי אינני יודע. מפתה לשער: ג'יבריל? ג'יבלי? ארץ מגוחכת.

הרדיו ממשיך לדווח על עניינים פעוטים יותר מבן-גביר. משה לוי, הרמטכ"ל ה-12, עומד להיות מובא למנוחת עולמים. אני סופר בלבי רבי-אלופים שעדיין חיים ויכולים לשאת את ארונו. דן שומרון, אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, משה יעלון, שאול מופז, הנה כבר חמישה. ושנייה לאחר מכן מופיע לו האדם הששי: דן חלוץ. אני עובר על דמויותיהם, בודק את מצב בריאותם ככל הידוע לי. אחד שמן, אחד החלים מסרטן, אחרים רק הזדקנו מעט. למשה לוי היו בעיות גב קשות. הוא לא היה יכול לשאת ארון של רמטכ"ל. ואני נזכר בו, באיש הגדול הזה שנסע בימי ראשון בכביש החוף בדרך לקריה, במכונית אמריקנית רחבה, יושב במושב האחורי, מגובה באשכול של כריות צבעוניות. ואני יודע שאני מקדים מאוחר למוקדם, ושהסיפור מתחיל ברגע אחר. משה לוי שמבקר ביחידה שלנו בצבא. תכננו את הביקור לפרטי-פרטים, מתי יהיה בבניין ההוא, מתי ילך לצריף שמולו, מתי יגיע אלינו. רס"ר הבסיס מלווה אותו ליווי טקסי, על שפמו העבות, הסרט הכחול-לבן על כתפו ובמלוא הדר מדיו המעומלנים. אלא שמישהו חישב את הזמנים ומצא שהרמטכ"ל ייאלץ להמתין דקות אחדות מול צריפנו האטום בטרם ייכנס לשמוע את ההסבר הקצר השמור לקדקודים בכירים. הטילו עלי לארח לו לחברה למרגלות הדלת, אני, “האשכנזי עם העברית" בוודאי אדע לנהל Small talk עם "משה וחצי". כך היה, תרתי-משמע. הרמתי את ראשי וממקומי שם למטה, שוחחתי עם הרמטכ"ל, מקדים משפט או שניים על המערכת שהוא עומד לראות. אלא שהוא פשוט שאל אותי מי אני, היכן למדתי וכמה זמן אני במדור. השבתי לקול השקט, העמוק והחם. ואז הוא שאל:
“ואתה מרוצה כאן?”
אמרתי את האמת:
“לא".
הבעת פניו לא השתנתה כשהוא שאל אותי לסיבות ואני השבתי לו מדוע.
ואז שאל אותי הרמטכ"ל:
“אז למה לא כתבתי אליי?”
“כתבתי. אבל לא ענית", הייתה תשובתי.
משה לוי, רב-אלוף, הפנה את פלג גופו העליון לאחור, נעליו האדומות נטועות במקום, ולחש דבר-מה לראש-לשכתו.
“לא קיבלתי ממך שום מכתב", אמר. “כתוב לי שוב.”

המשך הבירור אינו חשוב, לא כאן ולא כעת. אבל המשך ההיכרות לא יישכח ממני. ביום ראשון שלאחר מכן, נסעתי בבוקר מחיפה לכיוון תל-אביב, כמו בכל שבוע. ובפקק בסביבות הרצליה עמדה לימיני מכונית אמריקנית גדולה ובמושב האחורי, מגובה באשכול של כריות צבעוניות, ישב הרמטכ"ל, משה לוי. הוא הפנה מבטו שמאלה, מעשה של נוסע משועמם בפקק תנועה, והבחין בי. ידו הגדולה נופפה לי לשלום, ובאותו רגע הוא נראה לי כמו ילד מגודל שמסיעים אותו בבוקר לבית-הספר. המחזה חזר על עצמו פעמים רבות בימי ראשון של כהונתו כרמטכ"ל.
קברו אותו בקיבוץ. רמטכ"לים הוטסו אליו במסוק, אפילו נחתו נחיתת אונס בדרך בשל תקלה במסוק. את איתמר בן-גביר שחררו ללא תנאים מגבילים. המשטרה התנגדה. בוש ריחף בירושלים, אולי נסע בה, אולי טס באחד המסוקים האמריקניים הגמלוניים שטרטרו בצמד מדחפיהם בשמי העיר. מפקד משמר הגבול בבירה, שאת שמו אינני זוכר, התראיין ברדיו ודיבר על תרחישים, צירים, התרעות וגזרות. הוא שיבח את תושבי ירושלים על כך שהיו "ממושמעים" ו"גילו בגרות". השלטון היה מרוצה מאיתנו. כמה טוב.