ארכיון קטגוריה: מלים ומונחים שמעצבנים אותי

"פיגוע פלילי"


אם זה פיגוע, אפשר להירגע

עכשיו הכל בסדר. זה לא סתם ניסיון רצח במסגרת מלחמת פושעים. עכשיו זה כבר "פיגוע פלילי". הצמידו לעניין את המלה "פיגוע" וזה אמור להדגיש את חומרת העניין. לא עשו את זה כשנהרגה אישה בדרום ת"א בניסיון רצח אחר וגם לא כשנהרגו שני בני-זוג בחדרה, מרימון שהושלך במסגרת מלחמת עולם-תחתון, אלא רק כשנהרגו שלושה עוברי-אורח תמימים. כלומר: דרגת "פיגוע" מגיעה כשיש לפחות שלושה הרוגים. ככה זה בסולם המקומי.
 
רשמו לפניכם: בתוך זמן קצר תוצמד המלה "פיגוע" לכל מיני אסונות ומעשי רשע מקומיים. "פיגוע בכביש" יהיה הכינוי לתאונת-דרכים עם הרוגים כתוצאה מנהיגה בשכרות או נהיגה פרועה. "פיגוע כלכלי" או "פיגוע חברתי" יהיה הכינוי לדרמה הבאה בתחום המשבר הכלכלי המכה בנו: התאבדותו של עוד חקלאי שלא יעמוד במצב הקשה, או אב שירצח את משפחתו בהתקפת טירוף ויאוש בגלל חובות שישברו את גבו.
 
אבל אפשר להיות רגועים. עכשיו זה כבר "פיגוע פלילי". וקציני המשטרה מיהרו להכריז "במלחמה כמו במלחמה". הכריזו והישירו מבט נפוליאוני אל המצלמה. הימ"מ, לא פחות ולא יותר, הימ"מ יילחם בפשע. נרגעתי.
 
וזה רק עניין של זמן עד שמשרד התחבורה יקים יחידת "מסתנהגים" כדי ללכוד נהגים-מפגעים ועד שמשרד העבודה יתקוף את מוקדי האבטלה במסוקי "עבדון" שיעלו מן האופק האפל של עיירות הפיתוח.
 
אפשר להירגע. אנחנו בידיים טובות.

"לקרוס"


הכל קורס, או עומד לקרוס

אחד הביטויים הנפוצים, בוודאי בימים אלו, הוא "לקרוס". הכל קורס: שירותי הרווחה, יחסי העבודה במשק, מחלקות אשפוז בבתי-חולים, ובכלל – רוב השירותים לציבור, ויחד איתם גם ההתאחדות לכדורגל, רוב קבוצות הכדורסל, התמיכה בספורטאים האולימפיים שלנו, גביית הארנונה בחלק גדול מן הרשויות המקומיות, ולמעשה – רוב סעיפי התקציב ועוד ועוד. לכל אשר נביט, יש מישהו שמכריז שמשהו "קורס".
 
הבעייה היא בשימוש המופרז ב"לקרוס". הכל מזהירים מפני קריסות, הכל מודיעים על קריסות והכל מאיימים שאם לא יתנו להם את מבוקשם, הרי שהתחום שהם אחראים לו – יקרוס. נראה שאייטם תקשורתי לא יכול למשוך תשומת-לב כלשהי אם לא תיכלל בו המלה "לקרוס". וכך נשחק המושג, ואנחנו מוקפים קריאות "זאב, זאב" על קריסות הולכות ורבות.
 
בדמיוני, קריסה מעלה תמונות של קורות-עץ שמוטות בבניינים ישנים, של גשרים שנשברו ולפחות חלק אחד מהם נשמט אל המים, ואולי גם של "קריסת מערכות" במובן הרפואי, בשלב האחרון של מחלה קשה, לקראת מוות.
 
ביקור קצר שערכתי השנה בארגנטינה, ארץ שאפשר לראות בה מודל לחיקוי בכל הקשור לקריסה, הבהיר לי כמה אנחנו רחוקים מכך, עם כל הבעיות. ואפילו בארגנטינה, לאחר קריסת בנקים רבים, הממשלה, המשטר, הלכידות החברתית, עסקים למאות אלפים, הכלכלה כולה ועוד, גם שם מסתבר שקריסה היא לא מוות.
 
האם באמת כל מה שמתויג אצלנו כ"קורס" או "עלול לקרוס" עומד במצב כזה? האם אי-אפשר למצוא ביטויים אחרים, לגוון קצת, לדייק, לומר משהו ממשי? זו הבעיה עם ביטויים סופניים, ביטויים של קצה הסקאלה: שאחריהם אין עוד כלום, ולמעשה גם הביטויים עצמם לא אומרים כלום.

צו פיוס – הפקודה הלאומית


בוא הנה, אתה! תתפייס או ש…

אחד הביטויים המרגיזים ביותר התוקפים אותנו מדפנות האוטובוסים ובשלטי חוצות הוא "צו פיוס". בכל שנה בסתיו, החל מיום השנה הראשון לרצח רבין ז"ל, מציפות אותנו הקריאות להיענות לאותו "צו פיוס". צעיר גלוי-ראש ולידו אחיו לעם, חובש כיפה, מציגים את פדחותיהם ועורפיהם לעיני-כל: הנה, הם מתפייסים, כמה יפה. ולידם טבועה חותמת, דומה מאוד לחותמת שלישותית, והיא קוראת לגיוס כללי ורחב למבצע הפיוס.
 
מה לא בסדר? שכדי להפיץ את הצורך בדו-קיום בשלום בין חלקים שונים בחברה הישראלית נזקקים לשפה צבאית. תאמרו שזו השפה היחידה המובנת לכל? אם כך, באמת אין כל פלא שזו חברה אלימה ומסוכסכת שבה הכל פותרים בעיות בכוח ולא בהידברות ומשא-ומתן. מסתבר שאפילו כדי להפעיל רצון טוב ושכל ישר צריך לקבל פקודה, לפנות את המכנה המשותף האמיתי, הבטוח, אל הצבאיות.
 
צווים, ובעיקר בהקשר הצבאי, כוללים יסוד של השעית המחשבה וביטול הזהות הפרטית. קיבלת צו, הפכת מאזרח ספציפי לחייל ביחידה, בגוף גדול, בהמון. האם כך רוצים להביא לפיוס? האם כך יהיה פיוס? במובן הזה, "צו פיוס" אכן מבטאת את השעיית המחשבה ואת השיתוק שמאפיינים לא מעט מן השיח ההיסטרי בעקבות רצח ראש-הממשלה.
 
מרגע שהופיעה, גורמת לי הקריאה "צו פיוס" לרתיעה חריפה. קול קטן מתעקש להישמע בראשי ולשאול: ומה אם לא איענה לצו? מה אם לא אחזיר את המעטפה החומה עם האישור על קבלתו? האם יבואו זוג "שוטרי פיוס" (אחד חובש כיפה ואחיו גלוי ראש, כמובן) ויאסרו אותי?
 
שפה משקפת מציאות, ומבחינה זו "צו פיוס" מעידה על מציאות עגומה מאוד. אלא ששפה גם יוצרת מציאות, והיה מוטב לשוחרי הפיוס לעצב צורת דיבור אחרת. בעיקר לאור העובדה שרצח רבין ז"ל מקושר למלים שיצרו מציאות של אלימות והתרת-דם.

הערה על סובלנות


על סובלנות, הומניזם ופלורליזם

במכבסת המלים הגדולה שאנחנו נתונים בה כל הזמן, כדאי לשים לב למלים שכבר נעשו מובנות מאליהן. הנה למשל שלוש מלים "טובות" – סובלנות, הומניזם ופלורליזם – שבכולן יש צד בעייתי ומחניק-מחשבה: 

  • "סובלנות" – זה כשאנחנו מוכנים לסבול את "האחר". לסבול אותו, כי הוא הרי גורם לנו לסבל. אבל היות שאנחנו "בסדר", נסבול אותו למרות זאת. נתאפק-נתאפק, נסבול-נסבול, ובעיקר נקווה לא להתפוצץ. 
  • "הומניזם" – מישהו יודע מה זה? אולי לפני שנדגול בהומניזם ולפני שנהיה הומניסטים נהיה פשוט… הומאניים? כלומר אנושיים, חד וחלק?
  • "פלורליזם" – כמו "הומניזם", הנה עוד מנטרה שכולם ממהרים לאמץ. להיות פלורליסט זה עניין קצת תיאורטי, לא? הרי משמעות הדבר היא שאתה מוכן עקרונית לגלות סובלנות (…) כלפי איזשהו "אחר", ממשי או, בעיקר, תיאורטי. אז אולי לפני אימוץ הפלורליזם, נבדוק יפה-יפה האם אנחנו מסוגלים להיות פלוראליים? כלומר לקבל על עצמנו הלכה למעשה ריבוי דעות, מינים, גזעים, דעות ונטיות?
    ·         
    תשאלו, בצדק, מה אני מציע במקום "סובלנות". הרי גם to tolerate נושא משמעות שלילית של סבל. למזלי, אני יכול למצוא מקלט בספרדית, שבה הבחינו בבעיות שהעליתי כאן והחלו לדבר על convivencia, שמשמעותו "לחיות ביחד, זה לצד זה, בהרמוניה". חתיכת אתגר!

כולם "סוגרים מעגל", כל הזמן


 

"סוגרים מעגל" ומפסיקים לחשוב

 

"לסגור מעגל"

 

הפעם, יתר מהמלה עצמה, מעצבן אותי המושג. "לסגור מעגל" הפך למין ספורט לאומי. הפצוע שהחלים מדבר עם הרופא שטיפל בו, התלמיד שהיה למדען מפורסם מדבר עם הגננת שלו, ותיקי הקרבות שבים לאתר הלחימה – כולם "סוגרים מעגל".

 

באנגלית ידוע המונח הפסיכולוגי "closure", ויכול בהחלט להיות שהוא מקור הביטוי "לסגור מעגל", מה גם שנפוץ הצירוף "a sense of closure". אלא שכפי שקורה אצלנו לעתים קרובות, שימוש יתר ואוטומטיות מרוקנים את המושג מתוכנו והופכים אותו לקלישאה חבוטה שהכל משתמשים בה וכבר לא יודעים למה היא מכוונת. המחשבה החוזרת הזו על "סגירת מעגל" היא חלק ממאמץ ההשטחה וההאחדה הרווח כאן. היא גם מעניקה לתקשורת רגעים מדויקים של קליימקס מתוכנן, לפני האייטם הבא.

 

בתקופה האחרונה היו שתי דוגמאות תמוהות במיוחד ל"סגירת מעגל", ונראה לי שהן אומרות הכל.

 

ציון 30 שנה למלחמה יום הכיפורים הביא איתו מבול של אמירות על "סגירת מעגל". בתקשורת אף נשמעו חיילים שלחמו אז אומרים שעכשיו שמלאו למלחמה 30 שנה אפשר להפסיק לדון בה, אפשר "להעביר אותה למקום אחר". הגילויים (עם או בלי מירכאות) שהתפרסמו על דברים שקרו אז הוסיפו שמן למדורת "סגירת המעגל", כאילו עכשיו הכל ברור, השאלות זכו לתשובות ואפשר "לעבור הלאה", ביטוי נוסף שעוד אטפל בו כאן…

ובכל זאת, האם אין בהודעות החוזרת על "סגירת מעגל" דוגמה להתחמקות ממשא הדברים? האם מי שאיבד אדם יקר, למי שנפצע ואיבד עין, יד או רגל ולמי שאיבד אמון בסיסי בשלטון ובתבונתו יכול לקבל על עצמו את המעגל הסגור ואכן "לעבור הלאה"?

 

 

תהיות דומות עלו בלבי מול "סגירת מעגל" בוטה, מעליבה ומרגיזה עוד יותר:

 

חיל האוויר הפולני ציין כך-וכך שנים להיווסדו. 75 שנה? מספר עגול מפתה תמיד להכריז על מעגלים שנסגרו. בכל אופן, הפולנים החוגגים הזמינו נציגים של חילות אוויר מכל העולם ליטול חלק בשמחתם. אני לא יודע אם דובר על קפה ועוגיות סביב שולחן עם מפיות רקומות, מול ויטרינות מלאות וזות פולניות מצועצעות, או אם דובר על הפנלים הרבים שיקורצפו בבסיסי האוויר הפולנים לקראת החג. אבל הנה מסתבר שחיל האוויר הישראלי ביקש מן הפולנים לבצע (הרי תמיד מדובר ב"ביצוע") מטס מעל…. מחנה הריכוז אושוויץ. ברדיו התראיין הטייס, מפקד ה"מבצע" ואמר שתהיה בכך משום "סגירת מעגל". מדובר במבצע מורכב, הוא אמר. צריך לתכנן נתיב טיסה באזורים שהחיל לא טס בהם מעולם, ונדרש הרבה תיאום ומה לא. ואחד הטייסים ייקח איתו פריטים מהמחנה, מן הסתם כדי להדק את "סגירת המעגל". ואני חשבתי על התנ"ך מהשואה שאבד עם אילן רמון ז"ל, ועל אי-למידת לקחים.

 

ומה אמור להיות לאחר ש"ייסגר המעגל"? גם בעניין השואה ואושוויץ "נעבור הלאה"?

"מותג" – האליל החדש


"מותגים" עד מחנק… מספיק!

אני לא יודע מתי בדיוק הוא הופיע, אבל אין ספק שהוא כאן. ה"מותג". אמנם במקרה זה קשה להבחין בין המלה לדבר עצמו כי גם המלה "מותג" היא בבחינת מותג בעברית היומיומית. אז אנסה לרדת על שניהם, אבל בעיקר על המלה…

 

אתה הולך לחנות ומתלבט בין שני מוצרים דומים. המוכר (וכוונתי בכך לזכר ונקבה כאחד!) יזנק מן המארב וימליץ על אחד מהם: "זה מותג". או שתשאל אותו מה עדיף, ובין המעלות שימנה באחד מהם תהיה המנטרה, הססמה הפותחת את מערת 40 השודדים: "זה מותג".

 

יש עט, ויש עט של "מותג", יש משקפיים ויש משקפיים של "מותג". רק אתמול ישבתי מול איש מכירות תוקפני ומהוקצע, שהציע לי כמה אופציות לרכישת מכונית. ביקשתי דף לבן כדי לכתוב את המספרים. הוא שלף דף ממכונת הצילום (מעשה בלתי מותגי בעליל), ואני הוצאתי נרתיק עור יפה ובו שני העטים האהובים עלי. "הו", התרחבו אישוניו, "אני רואה שאתה בן-אדם של מותגים!", ומיד התחילו נימי מערכת המכירה שלו לרטוט. "לא", ניסיתי לשווא לתקן. "אני פשוט אוהב את העטים שלי". לא עזר לי שום דבר, מאותו הרגע הוא פסל במחי יד כל מיני שאלות שלי על מכוניות כאלה ואחרות (לא נשמיץ פה, מתוך דאגה לבריאות היבואנים) ודחף בכל מאודו לכך שאפנה מבט אל "מכוניות שהן מותג".

 

די. די. מספיק. יש עט. ויש עט יפה. ויש עט טוב. ויש עט יקר ועט אהוב. וכל אלה יכולים להיות מתוצרת כזו או אחרת, או אפילו (נא להחזיק חזק!) מתוצרת עלומה. אני לא כותב במותג, אני כותב בעט.

 

לפי מצב הדברים הנוכחי, נראה לי שהמלה "מותג" היא למעשה מין כדור אקסטזי בעולם השיווק, הפרסום והשידול הצרכני, לא יותר מאשר סם הזייה מילולי.

"ממקום של…" – ביטוי מעצבן!


איפה ה"מקום" הזה בכלל?

 

לא, אין מדובר ב"מקום" במובן היהודי של אלוהים. וגם אין מדובר ב"מקום" במובן הגיאוגרפי, הגיאומטרי, הפיסיקאלי או הפיסי. מדובר ב"מקום" אחר לגמרי: במודוס של הנפש או באחד מחדריה הווירטאוליים.

הנה למשל:

"אני לא מותח עלייך ביקורת, אני מדבר איתך ממקום של דאגה".

או:

"אני מדברת ממקום של אישה שכבר עברה את זה לפנייך…"

או:

"זה גן מאוד יצירתי, עובדים עם הילדים ממקום של ביטוי עצמי חופשי".

 

מבחינה לשונית מדובר כמעט במלת-יחס או במלת חיבור, ואולי "ממקום של-" עוד תתבסס ככזו בעתיד. אבל מבחינה מהותית מדובר בביטוי הסובל משימוש-יתר (ובאנגלית קוראים לזה abuse), עד מיאוס מוחלט. ולמה מיאוס? בגלל שיש בו פיתול ועקמומיות. בדוגמאות שלמעלה הדוברים אינם אומרים "כי אני דואג" או "כמי שכבר עברה את זה לפנייך". הם אינם מתחייבים בדבריהם ואינם עומדים מאחורי הדברים באורח מלא. לדבר "ממקום של-" זה לרפד את האמירה בעמימות פסיכולוגיסטית. אתם יודעים מה זה מזכיר לי? את השימוש הנפוץ ב"להרגיש" במקום "לחשוב" כשמדובר בדברים של מחשבה ממש – תופעה שבאה מאמריקנית, ועוד אכתוב עליה, בהתעצבנות הבאה!

מלים ומונחים שמעצבנים אותי (רשימה מתפתחת…)


"להוביל מהלך"

ארץ הנפוליאונים

 

פעם אנשים היו עושים דברים. או שהם לא היו עושים דברים. אבל היום, במקום לעשות או לא לעשות, כולם "מובילים מהלך". ראש עיר נבחר "מוביל מהלך לפיטורי עובדים מיותרים", פוליטיקאי "מוביל מהלך חקיקה", הנהלת קבוצת כדורגל "מובילה מהלך להחלפת המאמן" ועוד ועוד.

לא רק שהביטוי נפוח ויומרני, אלא שיש בו גם ניחוח צבאי מרגיז. אפשר לחשוב שכל "מובילי המהלכים" יושבים להם בכובד ראש מול מפות קודים ומתכננים את סדרת המהלכים הקטנים המרכיבים את המהלך הגדול שהם "מובילים". אפשר לחשוב שמדובר במצביאים בסדר גודל נפוליאוני העומדים בראש צבא וראשם מלא אסטרטגיות מתוחכמות.

במה מדובר, בסך הכל? במנהלים ועסקנים גדולים יותר או קטנים יותר, שרוצים לעשות מעשה. על פי רוב מעשה כוחני, אבל תמיד עם יומרה של חשיבה, ראיה למרחקים ועיצוב העולם. ולמעשה, הם בדרך כלל ממהרים לעשות, וגם לכסות, כמובן. אבל הם תמיד "מובילים".