ארכיון קטגוריה: מלים ומונחים שמעצבנים אותי

לעשות לביתו


איש ציבור, פוליטיקאי, מכריז שהוא לוקח פסק-זמן, שהוא פורש זמנית מענייני העם, המדינה, המפלגה, הסיעה והשאיפות הפוליטיות. ומה בכוונתו לעשות באותו פסק-זמן? הוא מתכוון "לעשות לביתו".

הציבור התמים אמור להאמין שכל פעילותו של הפורש הזמני הטרי עד להודעה לא הייתה אלא עשייה לשם שמיים או למען העם והמדינה, התנועה והדרך הנכונה. הוא אמור להאמין שעכשיו, רק עכשיו ולא קודם אי-פעם, מתפנה האיש המסוגף, הספרטני, שחשב תמיד רק על זולתו ולא עשה דבר למען עצמו או יקיריו בני משפחתו, שרק עכשיו הוא פונה לפצות אותם מעט על מה שעבר עליהם כשהוא היה קצין בכיר, מנכ"ל משרד ממשלתי, חבר-כנסת או שר. והוא הולך "לעשות לביתו".

ואנחנו אמורים "לשחרר אותו מעט מן המשמרת", להבין כמה קשה היה לו עד כה, ולצפות לחזרתו הבלתי-נמנעת לשירות האומה הדוויה.

והם חוזרים. או-הו כמה שהם חוזרים. (והיד מתפתה להקליד "כוווולם חוזרים"). נושאי בשורה חדשה-ישנה, בקיאים בהלכות העולם הגדול, שבעי נסיעות, עמוסי קשרים, ובעיקר מרופדים בשטרות ירוקים-ירוקים עד חצי המלכות.

כי איכשהו, כל העושים לביתם אך בקושי מספיקים להחזיר את מכונית השרד, להפקיד את עול האחריות הכבדה מנשוא, והנה הם עשירים. אפילו עשירים מאוד, בדולרים. ואחרי שהם "עושים מכה" או שתיים או שלוש, אחרי שהם מתבשמים במחלקות הראשונות, בעשן הסיגרים היקרים ובעסקאות הבינלאומיות הפוקחות את עיניהם הרבה מעל ראשינו הפרובינציאליים, אחרי כל הכורח הזה בכל זאת, קצת-קצת "לעשות לביתם", הם חוזרים.

אביגדור ליברמן ושמעון שבס, ביבי נתניהו ואהוד ברק ועוד רבים. (אגב, האם יש מישהו שמאמין ש"אברום" בורג לא ישוב לפוליטיקה? האם יש מישהו שמאמין שהוא ישוב עני יותר ממה ש"עזב" אותה?)

ובתווך נותרות שאלות קטנות. האם בעת "העשייה לביתם" אין הם נכרכים בעבותות של מחויבות לבעלי הון והשפעה בארץ ובחו"ל? ציניקן יאמר שלכל אחד יש המשולם ריקליס והסיריל קרן שלו. ומבעבר לכך מרחפת שאלת השאלות:

כיצד זה יתכן שאוסף של אנשים בעלי כשרונות כה נדירים ומופלאים כמו נבחרינו, גנרלינו, מנהיגינו היקרים וההולכים בראש מחננו, אנשים ששעת הרצאה שלהם שווה עשרות אלפי דולרים ושעצה אסטרטגית שלהם מוערכת במיליוני דולרים, אנשים שהכל משוועים למוצא פיהם ושמוחותיהם מפיקים מרגליות נוצצות, כיצד יתכן שכל אלה מתגלים כמנהיגים גרועים כל-כך, שלומיאלים עד בכי, מאובנים עד מוות, מקובעים בעמדות מיושנות ובסכסוכים שבטיים מבית ומחוץ?

הגיע הזמן שיעשו למען הבית, ביתנו שהוא גם ביתם, או ייצאו בחוץ.

"להוציא" מנות במסעדה ופיגועים במזרח-התיכון


לכאורה מלה רגילה מאוד, פועל שאין סיבה לפתח נגדו רגשות שליליים. ובכל זאת, שני שימושים חדשים שנעשו נפוצים מאוד ובאורח סימולטאני למדי, מצליחים לעורר בי התנגדות גדולה.
 
האחד: "להוציא מנה", הנפוץ בבתי-הקפה ובמסעדות. כולנו נתקלים בזה: "להוציא לך כבר את המנה העיקרית?" או "ייקח כמה דקות עד שהסטייק ייצא" או "להוציא הכול ביחד או לחכות?"
התמונה המצטיירת היא של פס-ייצור, מין סרט ארוך שמוצרים מוכנים בו עד שהם יוצאים את שערי המפעל, או במקרה הזה את שערי המטבח. המלצר או המלצרית הם בסך-הכול מין פקידי שיגור או שילוח המקבלים את הסחורה מאיזושהי "רמפה" ביציאה מן המטבח. ובדרך, נדחקת כמעט לחלוטין המלה "להגיש" כי "להוציא" כבר כוללת את כל השלבים: לקחת מן המטבח, להביא אל השולחן ולהניח עליו ליד מקומו של הסועד.
 
והשימוש השני, שגם הוא לצערנו נפוץ מאוד הוא "להוציא פיגוע". כוחות הביטחון עוצרים מבוקשים ש"הוציאו פיגועים" ומחבל כזה או אחר "הוציא" פיגוע מסוים שבמסגרתו נפגעו כך וכך אנשים. על עזה נאמר ש"יצאו ממנה פיגועים רבים" ועוד. אין מדובר בעניין גיאוגרפי או בעניין הקשור בתנועה, כאילו הפיגוע הוא אובייקט שנמצא במקום מסוים ועובר למקום אחר, שם הוא קורה. זו לא יציאה כזו. שוב, מדובר בשיגור, כמו בתמונה העולה מבית-הקפה והמסעדה.
נראה שבמסגרת פירוק ההיבט הטרוריסטי של חיינו למונחים ותת-מונחים, דבר המתבקש מעצם המציאות המטורפת שלנו, נתפס גם הפיגוע באשר הוא (אקטואלי, פוטנציאלי או תיאורטי) כמין "אובייקט" שיוצא מפס-יצור, מ"מפעל" ש"מוציא" את סחורתו ל"יעדה". צד נוסף לעניין הוא ההקפדה הישראלית לחלק בקפידה את עולם המונחים בינינו ובין הפלסטינים. רבות נכתב על השמות שאנו מדביקים להם. כולנו חיים את המילון הזה: "מחבל", "מרצח" ולאחרונה גם "מפגע" (שאינו אלא מחבל שיצא לדרכו לבצע פיגוע), שלא לדבר על "מתאבד" (בין אם הצליח ובין אם נכשל, נלכד או התחרט). נראה שאחת הסיבות שהחלו לדבר אצלנו על "להוציא פיגוע" הוא הרצון להרחיק את המעשה מן השורש "בצע", השמור רק לצד שלנו ואילו "לעשות" ניטראלי ואינו משקף את השלב שבין החלטה ופקודה מחד וביצוע מאידך. אז פיגועים, במציאות המוות הסדרתי במקומותינו, "יוצאים" מבית היוצר שלהם ("מעבדת נפץ" או "מעבדת חבלה", למשל), בדרך ליעד, כמו סחורה.

בחזרה למונחים המעצבנים: ספין!


לפעמים מונח מעצבן כמעט רק כיוון שמשתמשים בו לעייפה. ומאז ממשלת נתניהו (ולמען ההתרחקות מצד פוליטי כזה או אחר, גם מאז ממשלת ברק) כולם מדברים על "ספין", ובעיקר על "ספין תקשורתי".
המונח בא כמובן מאנגלית. spin הוא סיבוב, הסתובבות או סחרור על ציר. בימים הטרום-מודרניים, ציין המונח סיבוב של גלגלים על צירם וגם טוויה של חוט צמר מן הצמר הגולמי. שנים רבות לאחר מכן, בעידן הפיסיקה הקוונטית, מציין "ספין" תכונה של חלקיק אלמנטארי שמדומה לסיבוב החלקיק על צירו כך שהדבר מסביר את קיומו של תנע סיבובי ומומנט מגנטי – ומכאן גם "ספין" ככינוי לאותו תנע סיבובי.
טוב, נו, אם לא התפרקתם לי לחלקיקים, אני ממהר להודות שהתרחקנו קצת מיומן הבוקר ברדיו העצבני ומדברור קומפולסיבי בעולם הפוליטי הישראלי. אז בבקשה, נחזור ל"ספין" המקומי, כולו כחול-לבן-אדום-עם-כוכבים. בהקשר הזה, כשאומרים "ספין" הכוונה פשוט לסיבוב הדברים כפי שמתאים לדובר או למי שמדברים בשמו.
בתרבות הפוליטית האמריקנית ידוע בעל מלאכה המכונה "spin doctor". מדובר ביועץ תקשורת או יועץ פוליטי בתפקידו לגרום לכך שהציבור יבין או יקלוט אירוע או עניין מסוים מן הזווית הרצויה לו. כלומר, במלים לא-מילוניות, אדם שאחראי לסובב את העובדות ואת ההסברים כך שהתוצאה תועיל למעסיקו. "רופא הספין" הוא על פי רוב אדם המוזעק לסתום חור שנפער בספינתו של פוליטיקאי.
מעניין ש"ספין" נכנס לפיסיקה דווקא לתחום הפיסיקה הקוונטית, שבו אמת היא עניין של זווית-ראייה. גם בפיסיקה וגם בתקשורת מציין "ספין" הן את פעולת ה"סיבוב" והן את תוצאתו של הסיבוב. אלא שכשאני מקשיב לפוליטיקאים שלנו וליועציהם (ולא שיש הבדל בין שני העדרים) אני לא יכול להימנע מהמחשבה שאותו "ספין" שבוודאי משלמים תמורתו דמי-ייעוץ נאים אינו אלא מונח יפה ומכובס לעניין קטן המוכר לכולנו מן הילדות: התירוץ.
הנה דוגמה –
המורה: "יוסי, איפה שיעורי הבית שלך?"
יוסי: "הכלב של סבתא שלי ראה שהיא מתה אז מרוב דיכאון הוא אכל לי אותם."
 
היום אנחנו יודעים שכשיוסי יגדל, הוא יהיה יועץ תקשורת של ראש-ממשלה. או ראש-ממשלה בעצמו.

"אסטרטגי"


במזרח-התיכון הכל אסטרטגי

 

בשנים האחרונות כל דבר במזרח-התיכון הוא "אסטרטגי". "החלטה אסטרטגית", "איום אסטרטגי", "פיגוע אסטרטגי", "בחירה אסטרטגית". אבל… במה מדובר בעצם?
 
הנה כמה קווים לדמותו של התואר "אסטרטגי", כפי שהוא מתפקד הלכה למעשה:

 

  • "אסטרטגי" מציין דבר חשוב, דבר בעל עדיפות עליונה, דבר שמעבר ליומיום ולפרטים הקטנים.
  • "אסטרטגי" מתייחס לדברים שעשויים להשפיע לטווח ארוך, לשנות את המצב מעיקרו, לטוב או לרע
  • השימוש בתואר "אסטרטגי" נועד ליצור רושם של מחשבה עמוקה, של דיון בשורש הדברים.
     
    הנה למשל אפשר להביט במושג "פיגוע אסטרטגי". מזה זמן, ובוודאי מאז ה-11 בספטמבר 2001 מדברים כאן על האפשרות שיתרחש "פיגוע אסטרטגי". קשה למצוא לדבר הגדרה מסודרת. האם מדובר בפיגוע שונה איכותית? כמותית? רבים מדברים על פיגוע דומה למה שקרה בארה"ב כעל "פיגוע אסטרטגי", או אף על פיגוע רב-נפגעים במיוחד. מובן שאפשר לשאול פשוט "כמה?" – כמה נפגעים צריך כדי לומר שנחצה עובר הגבול בין פיגוע "רגיל" לפיגוע "אסטרטגי"?
     
    אלא שדווקא הדיון באפשרות ל"פיגוע אסטרטגי" חושף את חוסר הטעם שבמושג הזה, את ריקנותו. אם חס-וחלילה יקרה פיגוע גדול במיוחד, נגד מטרה סמלית במיוחד או כזה שישבש באורח חריף היבט כלשהו בחיינו – האם נוכל להגיב באורח שונה מתגובותינו לפיגועים "רגילים"? האם גירוש ערפאת או כיבוש (נוסף ומדוקדק יותר) של כל השטחים יהיו בבחינת "תגובה אסטרטגית"?
     
    וישנו גם "איום אסטרטגי". הנה למשל במערכת הביטחון אוהבים לדבר על הטרור בכלל ועל פיגועי ההתאבדות בפרט כעל "איום אסטרטגי". פה כבר מדובר בשימוש לרעה במושג, בהטעיה ובתעמולה. בכל הרצינות: האם פיגועי התאבדות אכן מאיימים עלינו "אסטרטגית". לתומי חשבתי שאיומים "אסטרטגיים" הם כאלו העלולים להעמיד בספק את עצם קיומנו כמדינה, כמו למשל נשק גרעיני או פלישה של עשרות דיוויזיות משוריינות מכל עבר.
     
    דוגמה נוספת לשימוש לרעה בתואר "אסטרטגי" אפשר למצוא בתפוצה הגדלה והולכת של היצור הבירוקראטי המכונה "החלטה אסטרטגית". יום לאחר רעידת-האדמה שפקדה אותנו אפשר לדמיין את האחראים למיניהם במשרדי הממשלה מתכנסים ולאחר דיון דחוף וקדחתני מפיקים לנו "החלטה אסטרטגית" על היערכות "אסטרטגית" למקרה של רעידת-אדמה נוספת וחמורה יותר. משמעות הדבר היא שאי-שם בספירות העליונות של המנהל הציבורי הישראלי המבוסס על אקראיות, בהלה, דאגה לתדמיות וחוסר-עקביות יופק "מסמך אסטרטגי". במקרה הזה, המרחק בין "אסטרטגי" ל"טקטי" (או סתם ל"מעשי") יהיה כגודל האמפליטודה של הרעידה הגדולה באמת. דבר לא ייעשה, כיוון שהחלטות אסטרטגיות אינן מעסיקות עצמן בפרטים ומקבליהן אינם מלכלכים את ידיהם. אפשר לומר בוודאות ש"אסטרטגי" הוא תואר המציין את המרחק הרב בין דיונים ודיבורים ללקיחת אחריות מעשית ועשייה ממשית.
     
    דווקא משכנינו הערבים אפשר ללמוד דבר או שניים על המושג "אסטרטגי". העשור האחרון סיפק שתי דוגמאות מובהקות. 
     
  • המנוח חאפז אל-אסד החליט לבחור במידה כזו או אחרת בדרך המשא ומתן עם ישראל, ללכת לוועידת מדריד, לשאת ולתת עם ממשלות ישראל וכיוצא בכך. פעם אחר פעם אפשר היה לשמוע אותו חוזר בנאומיו כל כך ש"השלום הוא בחירה אסטרטגית". שלטים בנוסח זה תלויים בדמשק גם היום, כפי שהעידו על כך חברי-כנסת ערבים שביקרו בדמשק. מה פשר הדבר? פשוט: אסד האב החליט שהדרך להשיג את יעדיו ארוכי הטווח היא דרך השלום. מובן שבין החלטה כזו ובין מה שאנחנו מבינים כשלום יש הבדל גדול מאוד. הוא לא בחר בשלום. הוא בחר באסטרטגיה של שלום. חבל שמי שאמונים אצלנו על הבהרת הדברים לא עמדו על כך. אגב, במונח שמשמש את הסורים לעניין זה הוא המונח הלועזי ממש – "סטרטג'י".
     
  • גם יאסר ערפאת בחר "בחירה אסטרטגית" בשלום. כך הוא מעיד על עצמו מזה שנים, מאז תהליך אוסלו. כשהוא אומר את הדברים הוא מצמיד את הביטוי למושג המעורפל החביב עליו "שלום האמיצים". שוב, תוך שימוש במלה הלועזית "סטרטג'י" (לעומת זאת, המלה ל"אמיצים", "שוג'עאן" היא ערבית לחלוטין). 
     
  • גם אצל ערפאת וגם אצל אסד השימוש ב"אסטרטגי" בא מעולם המונחים הצבאי בערבית, כפי שהדבר מקובל מזה שנים רבות גם במערב, ללא קשר לתפוצה הגדולה שלו היום.
     
    אני לא בא להביע כאן דעה על כוונותיהם של אסד המנוח (ובנו אחריו) ושל ערפאת. עם זאת, נראה שהשימוש שלהם ב"אסטרטגי" שונה מאוד מהשימוש הרווח בממשל ובציבוריות הישראלית, מקור נוסף לפערים ולאי-הבנות (ולא שחסרות כאלה).
     
    אצלנו, בכל אופן, השימוש הסיטוני והמעורפל במושג "אסטרטגי" מרוקן אותו ממשמעות ומתוכן, מה גם שספק אם היה למונח מובן ברור מלכתחילה.

… נקודה!


נמאס…. נקודה!

 היא מכה בנו על ימין ועל שמאל, ברדיו, בטלוויזיה ובסיסמאות מכל סוג. פעם אחר פעם, תמיד בסוף משפט החלטי: "נקודה!"
 
"לא ניסוג, נקודה!" או לחלופין: "ההתנחלויות הן מכשול לשלום, נקודה!" ועוד ועוד. ולא רק בפוליטיקה שבין ימין לשמאל: "א' הוא המועמד הכי טוב שלנו, נקודה!" או "לא יהיה קיצוץ בתקציב, נקודה!" וגם "השנה אנחנו לא מסתפקים בפחות מאליפות, נקודה!", ו"ב' הוא המאמן עד סוף העונה, נקודה!"
 
לא, דוברי העברית הספונטאנית לא נתקפו באופנה של הכרזה על סימני הפיסוק או ברצון עז לסמן את סוף דבריהם. מדובר בעניין אחר, בשילוב של צעקנות ועילגות.
 
בקרב הצעקות התמידי שמאפיין את השיח הציבורי המשודר מנסה הדובר לגרום לכך שישימו לב לדבריו, שישימו לב לכך שהוא מדבר, שישימו לב אליו, הדובר הבודד בתוך ים הצעקות והמלחמה המתמדת על זכות הדיבור, על המיקרופון. לשם כך מנסחים משפט קצר מאוד, הכרזה החלטית, כותרת מוכנה לעיתונאי, "שורה תחתונה" בהירה. ואיך עושים זאת? על ידי אותה "נקודה!" בסוף.
 
אלא שה"נקודה!" הזו המוטחת יחד עם המשפט הנושא אותה היא ההיפך הגמור משיח, מדיאלוג, מהעמדת דברים מנומקת. כמו פעוט שזורק קובייה, כמו תינוק הפורץ בבכי פתאומי, כמו סוס או חמור השולחים רגל עצבנית לאחור, כך עושה מי שיורה "נקודה!" בסוף המשפט. לא צריך לנמק, לא צריך להסביר, לא צריך להבדיל בין קביעת עובדה להבעת רצון, העיקר… "נקודה!"
 
וכך, מי שאומר "… נקודה!" למעשה מכריז על עצמו עילג, רוקע ברגלו, מחמיר מבטו (או אפילו חורץ לשונו, תלוי בנימת הדברים) ומודיע שבקרב הצעקות הגדול, לפחות לרגע קטן אחד, מול מצלמה, מיקרופון או סתם מי שעומד מולו, באותו רגע קטן ובר-חלוף, הוא החזק יותר, הוא מי שגובר.
 
ובשולי הדברים, כשמערכת הבחירות הגדולה הבאה רחוקה מאיתנו, כדאי להזכיר שלאותה "נקודה!" בדיבור יש גם ביטוי גרפי: מי לא ראה את הנקודה האדומה הגדולה מיד לאחר שמותיהם של מועמדים לראשות מועצה, לראשות עיר, לכנסת ולראשות-הממשלה? בצבע אדום, בהצהרה בוטה, היא אומרת בפשטות: "נקודה!"
 

חדשות מגדר ההפרדה


אל תאמר "גדר", אל תאמר "חומה"…

 

בעוד בית-הדין בהאג נערך לדון בנושא החומה שישראל בונה מול הפלסטינים, ובעוד אצלנו מתחילים לחשוב על שינויים בתוואי שלה "כדי שתהיה אפשרות להגן עליה בפני בג"ץ ומתוך כך בבית-הדין בהאג", גונב לאוזניי דבר או שניים על מאמץ הרואי נוסף של מערכת הביטחון שנועד להקל על האוכלוסיות משני צדי החומה המוקמת והולכת.
 
במאמציה הבלתי-נדלים של המערכת להתמודד עם המציאות, נשלף פעם נוספת הנשק היעיל מכל: היצירתיות בתחום הלשון. אם בצי האמריקני ידועה האמרה "אם זה זז, תצבע את זה, ואם זה לא זז, תחבר את זה לסיפון ואז תצבע את זה" הרי שאצלנו – בני עם התלמוד, בנים לדורות על גבי דורות של אמני המלה והלשון – העיקרון המושל הוא "אם זה לא נראה לך, תקרא לזה בשם אחר".
 
וכך צפויה החומה (שעד כה מכונה "גדר") להיקרא בשם "מכשול". והיות שאנחנו כובשים נאורים וגם שכנים טובים ומבינים (ראה "להיפרד לשלום") יהיו בחומה (אופס סליחה, במכשול) מעברים. אבל גם "מעבר" זו מלה קצת לא ידידותית, לא מספיק אנושית. לכן ייקראו המעברים "מסופים".
 
אפשר כבר לשמוע את הקולות "הפועלים הממתינים לגירוש לאזור רמאללה, נא להתרכז ליד מסוף אילנית", "נשים הרות ללא אישור קרפ"ר, נא להמתין ליד מסוף כלנית" וכו' וכו' כיד הדמיון הביטחוניסטי הנאור.
 
ובעתיד הצח הבא עלינו לטובה יזכה כל מי שיאמר "גדר" במנה הגונה של ביקורת. "גדר זה לבעלי-חיים! גדר זה במחנות מעצר! גדר זה דבר שבונים, מקימים ומתחזקים! אנחנו בסך-הכל הקמנו מכשול. מכשול זמני כמובן".
 
ואם נגיע לניקיון לשוני מוחלט, מי שיאמר "חומה" יועבר מיד אל המסוף הקרוב, ויוזמן להעתיק את מקום מושבו לגדה המערבית או לרצועת עזה. לשם מגיעים במסופים. כבישים יהודיים כשרים מובילים ליש"ע.

"העם"


פעם הוא "החליט – קפה עלית", ולאחר מכן נאמר עליו בכל מקום שהוא "עִם הגולן". כן, כוונתי ליצור הידוע בשם "העם".

"העם" – הוא חי איתנו, אנחנו חיים איתו, אבל לא כולנו חלק ממנו. מדובר במהות חמקמקה וגמישה מאוד, ועם זאת בעלת מאפיינים ברורים למדי. כי הרי לא כל אחד יכול להיות "בעם". הנה ניסיון להגדיר את "העם":
 
"העם" הוא הציבור שנהגי המוניות מדברים עליו בביטחון גמור. הרי גם הם שייכים אליו, כמובן.
 
"העם" הוא הציבור שכל אחד יכול לדבר בשמו, בתנאי שהוא אינו מגבה את דבריו בנתונים, עובדות או מידע.
 
"העם" הוא שם-כיסוי למזרחיים, קשי-יום (בתנאי שאינם עולים מברה"מ לשעבר או אתיופיה) ומרואיינים אופייניים בכתבות טלוויזיה על עליית מחירי המצרכים הבסיסיים או ההסלמה בפיגועים.
 
את "העם" אפשר לזהות על פי המבטא, נעימת הדיבור והפסקנות בדברים.
 
"העם" הוא החלק העכשווי, הקולני אך חסר הפנים של "עמישראל", מושג שהוא שם קוד לכלל היהודים בכל הזמנים.
 
"העם" אינו כולל אזרחים ערבים, דרוזים, צ'רקסים או עובדים זרים וילדיהם שנולדו כאן.
אפשר להיות מודח מן "העם". התנאים לכך הם בעיקר:
–          שינוי בעמדות הפוליטיות.
–          הבעת דעה שונה ו/או עצמאית.
–          עזיבת הארץ.
 
יחד עם זאת, אינך עוזב את "העם" אם אתה מזרחי, שכן אז גם בכנסת ובממשלה לנצח תהיה נציג "העם" (שהוא תמיד, כמובן "מחובר לשטח"). גם משה דדש נחשב לחלק מן "העם", למרות המרצדס והכסף הגדול. גם נשיא המדינה הנוכחי נחשב לאיש "העם". קודמיו לא. על יצחק נבון יש ויכוח. אמרתי, ההגדרה קשה.
 
וכמובן – "העם" חי "בשטח" ומי ש"בא מהשטח" מכיר את "העם" ומסוגל לדעת מיד מי נכלל בו ומי אינו נכלל בו. [הסתייגות: "השטח" אינו מתייחס לשטחים צבאיים או שטחים כבושים מכל סוג]
 
גבר נשוי שהוא חלק מ"העם" יתייחס לאשתו ולילדיו כ"האישה" ו"הילדים".
 
"העם" אומר שהוא קורא "עיתון" ומתכוון ל"ידיעות אחרונות".
 
"העם" קשור מאוד לדברים שאומרים עליהם שהם "של המדינה" (העיתון של המדינה, הקבוצה של המדינה וכו').
 
"העם" נכנס תמיד לבורסה מאוחר מדי ויוצא כשהיא נופלת, ומפסיד את רוב כספו.
 
חלקים גדולים מן "העם" חיים ב"שכונות" וב"עיירות פיתוח". לא, רמת-אביב, סביון, אחוזה בחיפה ובית-הכרם בירושלים אינן שכונות, ולכן לא גרים בהם אנשים שהם חלק מ"העם".
 
"העם" תולה תמונות של הרמטכ"ל (תמיד) ושל ראש-הממשלה ונשיא המדינה (בעיקר אם הם מ"העם").
 
צה"ל הוא "צבא העם" לא רק במובן העקרוני והמקורי. צה"ל, תרבותו והדעות העולות ממנו נחשבים לביטוי נאמן של "העם". "העם" אוהב את צבאו ללא סייג. [בהקשר זה, שימו לב לדעיכתו הסופנית של הביטוי "כל העם צבא"]
 
"העם" אוהב את רמטכ"ליו ואוהב עוד יותר שהם הופכים למנהיגי המדינה.
 
"העם" יכול לשנות את דעתו – להחזיר את הגולן לסוריה, את סיני למצרים ואפילו למסור את הגדה המערבית ורצועת עזה לפלסטינים תוך פירוק כל ההתנחלויות. אבל זה יהיה לגיטימי רק אם "העם" יהיה אז בשלטון.
 
"העם" בשלטון רק כאשר "הימין" בשלטון. אבל אין לטעות: "הימין" איננו "העם".
 

ואולי תרצו להוסיף להגדרה?

"להיפרד לשלום"


ניסינו, זה לא הלך, אז צריך להיפרד לשלום

 

זה קורה בכל יום. זה קרה לכולנו. מנסים, רוצים, לא הולך, מנסים בכל זאת, לא הולך, מבינים שאין ברירה – ואז נפרדים. הלב נחמץ. העיניים צורבות. אוספים את השברים, מנסים ללכת הלאה, מנסים לא לשכוח שיש אפשרויות אחרות, שבאיזשהו שלב בעתיד יהיה יותר טוב. פה ושם מגלים חפץ של הצד השני, משהו שנותר אצלנו לאחר הפרידה. לפעמים, במיוחד לאחר קשר ארוך, זה מקרר של הסבתא שלו או שלה, או אולי אפילו כלב או חתול שהתרגל לבית שהיה של שנינו, הבית שהוא כעת שלו.
 
אלא שמזה שנתיים או שלוש הביטויים "פרידה", "להיפרד" ו"היפרדות" אינם מוגבלים לעולם הזוגיות וסיפורי האהבה העולים על שרטון. בשקט, ברוך מטעה, חדרו המלים הללו אל הלקסיקון הפוליטי שלנו, אל התבטאויותיהם של מנהיגים, אישי ציבור ואזרחים ישראלים רבים.
 
כדאי להתעכב על כך. מלים אינם משקרות. הן משקפות אמיתות עמוקות יותר מהגדרתן המילונית היבשה. השימוש ב"לקסיקון הפרידה" בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נועד לנקות את המצפון המוכתם, לצבוע מציאות קשה ואפלה בצבעים בהירים, בצבעים של הגינות ישרת-מבט. כי מה אומרים למעשה מי שמדברים במושגים של "צריך להיפרד מהפלסטינים"? הם נוטלים לעצמם תפקיד של בן-זוג שניסה, שבאמת ניסה – והוא הרי רומז שהוא ניסה להגיע לשלום-בית במשך 35, 36 ועוד מעט 37 שנים! – אבל הבין, בכאב רב [פה המקום לגלגול העיניים] ש"אין ברירה", ש"חייבים להיפרד" ש"צריך לפרק את החבילה".
 
וכך נשרף הלב הישראלי הנכזב. ניסינו, באמת ניסינו. מה לא עשינו "בשביל הצד השני"? מה לא הצענו? ולמרות כל הקשיים, הרי לא גירשנו את בן-הזוג, ואפילו לא כיבסנו את הכביסה המלוכלכת בחוץ (טוב, נו, פרט לכמה קולות רמים שנשמעו בשכונה, מלווים בהדי מחבתות מתפוצצות וסירים מסוכלים). איזה סימן לבגרות, איזו אחריות משפחתית מופתית! במקום לתת לילדים – ובמקרה הזה גם לנכדים ולנינים – לסבול עוד ועוד, הבנו, לפחות הצד הזה ב"חבילה", שאין מה לעשות והגענו לסוף דרכה של מערכת היחסים הכאובה.
 
מה גדולה סערת הנפש הישראלית, מה נורא כאבו של הישראלי הנאלץ להביט נכוחה ולומר שכל כוונותיו הטובות עלו בתוהו, ומה קשים ייסוריו של מי שהחל לדבר בקול רם על פרידה! תקופה ארוכה הוא מרגיל את עצמו לפרידה הצפויה. וכמו כל מי שעובר שלב של אבל בשל פרידה, הוא מנסה לא רק להתרגל אלא גם לרכך את הדברים. כך החלו להישמע מימין ומשמאל דיבורים על "להיפרד לשלום". בשקט-בשקט, כמעט בלי משים, הגניבו הדוברים את מלת הקסם "שלום".
 
לא סתם "להיפרד לשלום" מהפלסטינים, כלומר לומר להם "שלום וככל הנראה לא להתראות", לא סתם לקיים את משאת-הנפש של ישראלים רבים העומדים נבוכים נוכח המצב ופשוט רוצים ש"הם לא יהיו יותר" או ש"הם יעופו לנו מן העיניים" – אלא לעשות את כל זה בלשון נקייה, תוך שאנחנו מספרים לעצמנו שזה קצת "לעשות שלום". מכבסת המלים עובדת, דמעות התנין והצדקנות אינם יודעים גבולות. כמה מאמץ אנחנו משקיעים בהמצאת סיפורים ובבחירה במלים יפות. לא פלא ש"ששלום שלום ואין שלום".

"לתת גיבוי"


אפוד הטפלון הישראלי

 

מי לא נותן גיבוי? מי לא עסוק בלדרוש שיתנו לו גיבוי? קציני צבא נותנים גיבוי לחיילים, ומקבלים מצדם גיבוי מן הדרג המדיני. הנהלות של קבוצות כדורגל נותנות גיבוי למאמן , הנהלות בתי-ספר נותנות גיבוי למורים ושרים נותנים גיבוי למנכ"לים ועוד ועוד.
 
אבל… מה זה בדיוק "לתת גיבוי"?
 
משלושים שנות ותק של קריאה במדורי הספורט למדתי על זה דבר או שניים. זה הולך בערך כך: קבוצת כדורגל מפסידה בשניים או שלושה משחקים ונקלעת למשבר. פעם היו כותבים מיד "חתול שוחר עובר בין האוהדים למאמן". היום סביר יותר שנקרא על כך שהאוהדים קיללו אותו, פגעו ברכבו, איימו עליו ברצח בשיחות אנונימיות ומרחו גרפיטי על קירות בשכונתו. כך או אחרת, הנהלת הקבוצה מתכנסת ובסיום הישיבה יוצאת הודעה לתקשורת: "ההנהלה נותנת גיבוי מלא למאמן". מניסיוני אני יודע, שבזאת בדרך-כלל אפשר להתחיל לספור את הימים שנותרו למאמן בתפקידו, בטרם תדיח אותו בדיוק אותה ההנהלה ש"גיבתה אותו".
 
בנימה קצת יותר רצינית, אפשר לומר ש"לתת גיבוי" הוא אותה פעולה שבה הצד בעל האחריות המיניסטריאלית, הפיקודית או הניהולית, נזעק בעל כורחו לתת תגובה ראשונה על משבר, תקלה, מחדל או כשלון. כמו קיפוד, כמו גור כלבים מבוהל, התגובה הראשונה היא להסתגר, להתכרבל למין בייגלה מחשבתי, רטורי ופומבי. מביעים "אמון מלא" במי שנראה שעלול להיות אחראי לבעיה. עם שוך ההלם הראשוני, אלוהים גדול, והגיבוי – בדרך כלל קטן מאוד.
 
במציאות הישראלית, שבה משברים, דרמות ומחדלים הם עניין של יומיום, כרוך לא פעם המושג "לתת גיבוי" במה שמוצג כתפקוד רגיל של מערכות וגופים. לא פעם בא אותו "גיבוי" שמכריזים עליו כאילו מדובר במנטרה לחפות על חוסר שליטה בדברים, היעדר כל מושג ביחס לנעשה וחוסר יכולת להשיב במלים פשוטות על שאלות כמו "מה קרה?", "מי אחראי?", "איך לא ידעו מראש ש…?", "האם דאגו לבדוק ש… לפני ש…?"
 
"לתת גיבוי" – אפוד הטפלון של האחראים למיניהם, אפוד שסופו להיסדק תמיד.

"גירוף"


מגרפים ולא בוכים

כיבוש ארוך-ימים של אוכלוסיה אזרחית עוינת מוליד אינספור מונחים חדשים. בדרך-כלל אני מעודכן למדי במילון הכיבוש בשטחים. בכלל, מונחים צבאיים מוזרים, מצחיקים ומטופשים נצברים אצלי ומזכירים לי שסאטירה על צבא ראויה ללא ספק לכינוי "אם כל הסאטירות". ובכל זאת, לפני יומיים הופתעתי.
 
כולנו יודעים שברחבי השטחים צה"ל מבצע פעולה שנקראת "חישוף", כלומר חשיפת שטחים חקלאיים ושטחי צמחייה טבעית שיכולים לשמש מקום מסתור למחבלים. הכוונה בעיקר לעקירת פרדסים, מטעים וצמחיה ולהריסת מבנים המפריעים לצה"ל לצפות על השטח ועל עמדות הפלסטינים. המטרה היא ששטח שעובר "חישוף" יהיה פנוי ופתוח לחלוטין. והנה מסתבר שכמו ש"סגר" הוליד "כתר" כך גם ל"חישוף" יש בן לשוני: "גירוף".
 
כפי ש"כתר" הוא "סגר" חזק יותר, מוקפד יותר ויסודי יותר, כך גם "גירוף" הוא "חישוף" מוגבר. אם "חישוף" עוסק במה שמעל פני השטח בלבד, הרי ש"גירוף" הוא "חישוף" העוקר גם שורשים. ממש כך: שורשים של עצים נעקרים כדי למנוע כל אפשרות לכך שבשטח ה"מגורף" יצמח משהו במקום מה שנעקר. פעולת ה"גירוף", הכוללת הפיכת הקרקע ופגיעה במה שמתחתיה דומה מאוד למעשים המוכרים מן ההיסטוריה העתיקה ועד היום: שימוש במסרקות ברזל בתנ"ך, זריית מלח על שטחי גידול, הריסת מקורות מים וכו'.
 
לרגע חשבתי על דיני המלחמה, הן בהלכה היהודית והן בחוק הבינלאומי. לרגע קצר בלבד. מצד ההלכה, הדממה מוחלטת. לא שמעתי רבנים שמתקוממים על המעשים הללו. ומצד החוק הבינלאומי, כנראה שנצטרך להמתין ל"ימי האג" המצפים למקבלי ההחלטות ולמבצעים בשם מדינת ישראל.
 
העצב (תרתי משמע) הסאטירי שלי מתעורר שוב ואיתו השאלה: מה השלב הבא?
"גירוד"?
"עידור"?
"היפוך"?
"חירוש"?
"חיפור"?
ולסיום, נחמה קטנה: כל המונחים הללו, הקיימים והעתידיים, הפוכים לחלוטין ל"סיפוח".
 
(תודה ל-ל. ח. על המידע)