Category Archives: מאמרים בנושאים שונים

על פחד טיסה


  לפני שנים טסתי בטיסת-פנים בהודו. מבומביי דרומה, שעה וארבעים-וחמש דקות בלבד. שלהי עונת הגשמים והשמיים היו מעוננים כתמיד. עשר דקות לאחר ההמראה החלה טלטלת אימים. פעם היינו בתוך עננים אפורים, פעם בין גושי עננות גדולים, פעם מעט מעליהם ופעם מתחת. אבל הטלטלה לא פסקה לרגע. פנים המטוס היה כמו מערבל בטון או בלנדר שאנחנו, הנוסעים, הפירות הנטחנים בו לעיסה. בתא הנוסעים דבר לא נותר במקום. דיילת מעדה ונפלה, חברתה, שאחזה בקנקן מלא בקפה חם, עפה קדימה כשהנוזל החום מושלך ממנה והלאה אל כל סביבתה. הנוסעים בקושי נותרו יושבים במושביהם, והמטוס השמיע קולות חריקה ומאמץ, כמו מאיים להישבר בשמיים. אימה.
ואיש לא אמר דבר. אף-אחד מהנוסעים או מאנשי הצוות לא נראה מודאג. הייתי הזר היחיד במטוס הסילון הקטן למדי. בתוך המערבולת הנמשכת, כל אחד עסק בשלו. הנוסעים לא שאלו מה קורה, אפילו לא הביטו החוצה. מנהגו של עולם. יותר מכל החריד אותי איש-העסקים בחליפה האפורה ובנעליים יקרות בצבע חום-בורדו. הוא ישב, נכון לומר שהיה מוטל, על מושבו, רגליו כבר כמעט מעל לראשו, גבו קמור על המושב, שיערו סתור ובידיו פתוח לרווחה גליון של ה"Wall Street Journal”, דפיו הוורודים מספרים על שערי המניות בבורסות העולם. והאיש קרא בשלווה מוחלטת.
המטוס נחבט פעם ועוד פעם. אני כבר אמרתי "שמע ישראל", מבין שככל הנראה מותי קרב. בתוך המערבולות והחבטות, המטוס החל לאבד גובה, להסתובב אט-אט בספירלה גדולה, עד שראיתי את מסלול הנחיתה הרטוב ורגע לאחר מכן הרגשתי את המכה באספלט. נחתנו. הדלת נפתחה והתנודדתי במורד גרם המדרגות, מריח את האוויר הלח והסמיך ומולי מנצנצות שלוליות שמנוניות. צמחייה טרופית הדיפה ריחות עזים.
הייתי משוכנע שמתתי במטוס והגעתי לגן-עדן. רגליי נשאו אותי כבדות ואט-אט עלתה בי ההשערה שאולי בכל זאת, אני חי. אם כך, אמרתי לעצמי, נידונת לא לצאת מכאן לעולם. כמה מוזר, הרהרתי, כל החיים והתוכניות והמחשבות והדמיונות, והנה נגזר עליך לבלות את שארית ימיך במקום הזה.

החוויה הזאת הותירה אותי מצולק. טסתי הרבה בחיי, עשרים וחמש שנה לפני הטיסה בהודו וחמש-עשרה שנה אחריה, עד היום. פה ושם היו לי רגעים לא נוחים, לעתים גם חשש, ולא כל טיסה נעימה. אבל מאז אותה טיסה מבומביי ב-1993, משהו בי נשבר וטיסה במטוס מעוררת בי פחד. אני כובש אותו, אני אפילו מושל בו, אבל אני פוחד.
כאדם רציונלי אני מטפל בפחד על-ידי כך שאני עוקב אחר מהלך הטיסה. בסך-הכל אני מבין היטב כיצד פועל מטוס, מהמנועים ועד לאווירודינמיקה ולמבנה הכללי של המכשירים. אני עוקב אחר המתרחש ומרגיע את עצמי שלב אחר שלב, מגייס את הידיעות שלי ומסביר לעצמי מה קורה במטוס ובסביבתו.
והנה, בשבוע האחרון הזדמן לי לטוס רחוק. טיסה טרנס-אטלנטית ועוד. ושום דבר מכל המשקעים מ-1993 לא בא לידי ביטוי. שום פחד. שום דאגה. כלום. ללא טיפול במהלך הטיסה, ללא שיחה עם עצמי. שום דבר.

ידעתי מיד מה הגורם לכך. לפני חודשים אחדים התוודעתי לעולם המופלא של סימולטורי הטיסה באינטרנט. ראשית, דרך הסימולטור המופלא של חברי אילן פפיני, Micro Flight, ולאחר מכן דרך FSX, הגרסה המתקדמת של סימולטור הטיסה של Microsoft. היתרון הגדול של Micro Flight הוא בסימולציה הדקדקנית של תנאי מזג-אוויר. אינני מומחה לנושא, אבל שיחקתי לא מעט עם הפרמטרים בתוכנה ולא רק שלמדתי הרבה על מזג-האוויר אלא שהתנסיתי בטיסה בתנאים שכמוהם לא חוויתי בכמעט ארבעים שנות טיסה מסחרית ברחבי העולם. כשהמשכתי להתנסות, הפעם ב-FSX, הגעתי למצב שכבר לימדתי את עצמי להטיס כלי-טיס מסוגים שונים בתנאים שונים (יום ולילה, מזגי-אוויר שונים, מסלולי נחיתה שונים, אזורים הרריים ואפילו נחיתה על מים ועוד ועוד). ההטסה בסימולטורים העניקה לי תחושה מיידית יותר של הטסה, אפשרות להתמודד עם תקלות (שריפה במנוע, דלק נוזל, איבוד שמן ומה לא…), ובעיקר להרגיש מה זה מטוס באוויר ומה גבולות המעטפת שלו, ושלי.

הנה לכם תרפיה. תרפיה מהנה וגם יעילה מאוד. הפעם, בכשלושים שעות באוויר ומעל האוקיינוס האטלנטי והים הקריבי, ידעתי בכל רגע מה הטייס רואה, מה הוא עושה ומה עובר על המטוס עצמו. לא חשבתי על הדברים. נהניתי מהטיסה, כמעט כמו בסימולטור.

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", 10 במאי 2008]

אין זכאי ממנו: אורחן פמוק זכה בנובל!


(התפרסם במקור במוסף "הארץ" לפני שנה, באוקטובר 2005)

 
“יום אחד קראתי ספר, וכל חיי השתנו". זהו המשפט הפותח את הרומן "החיים החדשים" של הסופר התורכי אורחן פמוק. כבספרים רבים של פמוק, זה סיפור על אנשים שמחפשים את זהותם, בודקים באיזה מין מציאות הם קיימים או יכולים להתקיים. בספר של פמוק, דמויות נכנסות לעולם הספר, מחפשות אדם שאולי נעלם מעולמן האחר, מחפשות את המחבר, מחפשות גאולה או מזור בעולם סוער, אלים ומבלבל.

אורחן פמוק, הסופר התורכי הפופולרי ביותר בתורכיה, בוודאי זה המוכר את מספר הספרים הרב ביותר בארצו ומזה שנים גם כוכב זוהר בזירה בינלאומית, לא ידע שיום אחד הוא ייתן ראיון וכל חייו ישתנו. בחודש פברואר השנה, התראיין פמוק לעתון השוויצרי "טאגס אנצייגר" ואמר שבמולדתו ישנם נושאים הנחשבים מחוץ לתחום. הסופר הדגים: “שלושים-אלף כורדים נהרגו פה, וגם מיליון ארמנים, וכמעט אף-אחד לא מדבר על כך. לכן אני מדבר על כך.” כמעין הוכחה מקברית לטענתו של פמוק בדבר נושאים הנמצאים מחוץ לתחום בתורכיה, פרצה סערה ציבורית גדולה בעקבות הראיון. ההערה של פמוק התסיסה את הלאומנים הקיצוניים בתורכיה והמהומה פגעה קשה במכירות של הרומן האחרון שלו, “שלג", שראה אור חודשים אחדים קודם לכן. אלא שהעניין לא נותר בתחום הדיון הציבורי. עד מהרה הגישו הרשויות התורכיות כתב-אישום נגד הסופר, בטענה שהוא "הכפיש פומבית את הזהות התורכית". אין מדובר בהאשמה בעלמא. החוק הפלילי התורכי כולל סעיף כזה, והוא מכוון בעיקר נגד כל מי שיעלה בדעתו לטעון שתורכיה ביצעה רצח-עם בארמנים בשנת 1915. בנוסף לכך, בתורכיה יכול אדם להישלח למאסר אם הוא מותח ביקורת על הנוכחות הצבאית התורכית בקפריסין, יוצא נגד המחיר בנפש שהנוכחות הזו גובה או בכלל, פוגע במה שנתפס כ"אינטרסים לאומיים מהותיים" של המדינה התורכית. הסעיף המדובר, סעיף 301/1 בחוק הפלילי התורכי קובע כי מי שפוגע באורח מפורש בעובדת היותו של אדם תורכי, ברפובליקה התורכית או באסיפה הלאומית התורכית, יידון לתקופת מאסר בין ששה חודשים לשלוש שנים.

הדיון בתיק של פמוק אמור להיפתח ב-16 בדצמבר השנה, ומובטח שימשוך תשומת-לב בינלאומית רבה. ראשית, מדובר במקרה מבחן שעשויות להיות לו השלכות הרבה מעבר לחירותו האישית של פמוק, העלול לספוג עונש מאסר של עד שלוש שנים, וגם מעבר לשאלות כלליות בדבר חירויות הפרט בתורכיה. פרשת פמוק מביכה מאוד את ידידיה של תורכיה באירופה, שכן היא מתחוללת על רקע ניסיונה של תורכיה להתקבל לאיחוד האירופי ובדיוק כאשר האיחוד החליט לפתוח בשיחות בדבר הצטרפותה של תורכיה. הנה למשל, ב15- בספטמבר כתב יוסט לגנדייק, יושב-ראש המשלחת של הפרלמנט האירופי לעניין תורכיה לנשיא הפרלמנט וביקש ממנו לאשר נוכחות של משקיפים מטעם הפרלמנט במשפטו של פמוק. מעבר לטענות בדבר פגיעה בחופש הביטוי של פמוק וטענות על הפרה של אמנות זכויות-האדם של האו"ם והאיחוד האירופי, ישנה שאלה אקטואלית וממוקדת. רק הקיץ אימצה תורכיה חוק פלילי מתוקן. ובדיוק הצעד הזה – תיקון החוק הפלילי – הוא שסלל את הדרך לפתיחה במשא ומתן בין האיחוד האירופי ותורכיה על הצטרפות המדינה המוסלמית הגדולה לאיחוד. יוסט לגנדייק, איש מפלגת הירוקים ההולנדית, אינו מסתיר את מבוכתו: "חיוני שמשלחת קטנה של משקיפים תהייה נוכחת במשפט ותקבע האם החוק תואם האישומים נגד פמוק." באורח מוזר, אורחן פמוק עשוי להיות נייר לקמוס ראשון שיבדוק את כשירותה של תורכיה לבוא בשעריה של אירופה.

אורחן פמוק בן ה-53 הוא לא רק דמות בולטת מאוד בארצו אלא אף קנה לעצמו מעמד בינלאומי כאחד הסופרים הגדולים בדורו. שמו מוזכר תדיר כמועמד לפרס נובל לספרות. שאלת קבלתה של תורכיה לאירופה ועניין הענקת הפרס לפמוק מנהלים מזה שנים אחדות ריקוד מינואט עדין. האם יקבל פמוק את הפרס רק לאחר הצטרפותה של תורכיה לאיחוד האירופי? האם תכריז ועדת הפרס על כשרותה של תורכיה לבוא בחיק האיחוד על-ידי הענקת הפרס לסופר המחונן? ועדת הפרס נוטה לא פעם לסמן את רצונה לחזק מה שנראות בעיניה כמגמות חיוביות במקומות שונים בעולם. הסיני ז'או שינגיאנג קיבל את פרס נובל לספרות כחלק מהלגיטימציה של סין המתנערת מהקשיחות הקומוניסטית. אלא ששינגיאנג עזב את סין בעקבות רדיפות ובנה לעצמו חיים חדשים בגלות בצרפת, כך שאפשר לראות בפרס נובל גם נעיצת מרפק בצלעותיה של ממשלת בייג'ין. אורחן פמוק הוא עצם מעצמה של תורכיה, מי שבעיני רבים מייצג את התרבות התורכית כשגרירה המוצלח והנוצץ ביותר. האם מתחיל כעת תהליך של ניכור בין פמוק והממשלה התורכית, שדווקא יעזור לו לזכות בפרס? ואולי לפנינו תרגיל מבריק על לוח השחמט הפוליטי-ספרותי, כשפמוק הוא המניע את הכלים אל הניצחון המקווה?

כל הסימנים מורים על כך שאין מדובר בתרגיל "הפוך על הפוך" של הסופר התורכי. אכן נראה שיום בהיר אחד מצא עצמו הכוכב הבינלאומי במצב קפקאי, ושגם אם נחיתתו המפתיעה על ספסל הנאשמים תשרת אותו, הרי שהוא לא תיאר לעצמו שהראיון לעיתון השוויצרי יסבך אותו בארצו. השאלה האם אכן אפשר להעמיד לדין בתורכיה אדם שאמר שתורכיה הרגה מיליון ארמנים עתידה לעמוד במבחן לא פשוט. בשיחה עם כתב ה"וושינגטון פוסט" אמרה נזאן סנול, עורכת-דין המייצגת את פמוק, שהדעות בקרב אנשי התביעה התורכית חלוקות, ובעוד שתובע אחד סבר שאין מקום להעמדה לדין, תובע אחר החליט להגיע עם התיק לערכאות.

בדיוק לפני שנה, באוקטובר 2004, נתן פמוק ראיון לתחנת הרדיו WBUR בבוסטון, תחנת רדיו ציבורית. הראיון נערך לרגל פרסום התרגום לאנגלית של "שלג", שנאמר עליו שהוא הרומן הפוליטי הראשון של פמוק. בראיון מתאר הסופר התורכי באזני המראיין, דיק גורדון, את אי-ההבנה העמוקה השוררת לדעתו בין מזרח ומערב, בעיקר לאחר פיגועי ה11- בספטמבר. “הבעיה של תורכיה, של מדינה שחצנית שמביטה מלמעלה על עמה הנחשל המתנגד למודרניזציה, מתגמדת כיום נוכח ארצות-הברית ואירופה, כלומר ממשלת בוש, המפציצה ואינה מעניקה תשומת-לב אנושית למתנגדים ובוחרת לייצג את בעלי האמונה הדתית העזה במלים קשות. זה מה שהדאיג אותי בתורכיה". בראיון מדבר פמוק על כך שברומן "שלג" הוא ביקש לתאר קיצוני דתי במונחים אנושיים, לראות את המציאות משני הצדדים, למצוא זוויות של חמלה. גיבור הרומן מוצא את עצמו בתסבוכת פוליטית בעל-כורחו. “אתה מגלה שכדי לשרוד, אתה חייב לעשות קצת פוליטיקה", אומר פמוק בדברו על הגיבור המבולבל שלו המתמרן במבוך הכולל צבא, חילונים ודתיים מסוגים שונים. ב"שלג" אומר פונדמנטליסט דתי שבניגוד למה שהמערב חושב, לא העוני הוא הגורם לאנשים כמוהו להיות דתיים כל-כך, אלא העובדה שאנשים כמוהו סקרנים יותר מכל אדם אחר לדעת מדוע אנו כאן ומה יקרה לנו לאחר מותנו. אותה דמות מדברת על המערב, שלוקח את הדמוקרטיה, המצאתו הגדולה, ברצינות רבה יותר מאשר את דבר האל, אולם אינו מוכן לצאת להגן עליה כשמתרחשת הפיכה במקום נידח ומושלג כמו צפון-מזרח תורכיה. שוב ושוב מדבר פמוק על אי-ההבנה הטרגית בין המזרח והמערב, על הצביעות ביחסו של המערב למזרח. דבריו המאוזנים בראיון הרדיו בבוסטון יכולים להכעיס גורמים בתורכיה, אולם דומה שכל הצדדים במשוואה התורכית יכולים לראות את עצמם פגועים באותה המידה. המדינה התורכית מכונה שחצנית, החילוניים נראים שטחיים, והפונדמנטליסטיים, על אף הצד הרוחני שפמוק מוצא בהם, מצטיירים גם כסכנה ליציבות ולחיי האזרחים התמימים. ארבעה חודשים לאחר מכן, בראיון השוויצרי, נראה שפמוק סטה מן האיזון המקובל במולדתו ופגע בדימוי העצמי התורכי.

לפני שנים אחדות, לכבוד פרסום התרגום העברי לרומן המופלא שלו "הספר השחור" (שתורגם על-ידי שלמה אביו וראה אור בהוצאת "כתר"), ביקר אורחן פמוק בישראל. באותה עת, לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, יכלו ישראלים לעבור בחופשיות מירושלים לבית-לחם. הזדמן לי ללוות את פמוק לטיול של חצי יום לאתרים הקדושים לנצרות. עברנו את המחסום הישראלי ולאחר מכן את המחסום הפלסטיני, ופמוק התקשה להבדיל בין לובשי המדים ונושאי הנשק משני הצדדים. פענחתי עבורו את הסיטואציה, ופתאום קלטתי שיהודי מלווה מוסלמי לעיר הקדושה לנצרות. פמוק, חילוני מובהק, ספקן בכל נימי נפשו, חש לא בנוח בבית-לחם הפלסטינית-נוצרית-תיירותית. מצאנו את עצמנו הודפים את מדריכי התיירים, ולאחר שניות אחדות בכנסיית המולד, שבנו אל הרחבה החשופה. פמוק דיבר על הניכור שהוא חש כלפי הדת בכלל. הביקור בישראל אילץ אותו להיות מוסלמי ולו לשעה: כשרצה לבקר במסגדים שעל הר-הבית, בעיקר כדי להתרשם ממעשה ידיהם של האומנים שתרמו לעיטור המקומות הקדושים, עצר אותו שומר מטעם הווקף הירושלמי. השומר הביט בחשד באיש המהוקצע שכל-כולו אומר זרות. “אתה מוסלמי?”, שאל שומר הסף הפלסטיני. “כן", אמר פמוק. “תוכיח", התעקש נציג הווקף. בנקודה הזו בסיפור פתח פמוק סוגריים ואמר לי שמאז שהיה בן שש לא נדרש לומר את סורת ה"פאתחה". בדרכו לרחבת המסגדים, הוא התקשה לשחזר את הטקסט, שאותו ידע בעל פה כארבעים שנה קודם לביקורו בירושלים. הוא גמגם שברי טקסט עד שהבוחן הרפה ממנו, לא לפני שזיכה אותו במבט של בוז. וכך, כשהוא מתויג כמוסלמי "מקולקל", תייר מערבי מתורכיה, זכה אורחן פמוק להיכנס למסגד "אל-אקצא".

“אני לא הולך למסגדים", אמר לי פמוק. “בתורכיה אלו מקומות של מחלוקת.” ובטרם יעלה בדעתי שהוא מבקש להביע עמדה כלפי הדת, התפשט חיוך על פניו והוא הוסיף בשובבות: “בתורכיה, בכל מקום שיש מחלוקת, או שמקימים מסגד או שמציבים פסל של אתא-תורכ". האיזון התורכי הקדוש, עניינים שאין לגעת בהם, כבישת מחלוקות שעלולות לסכן את המרקם הלאומי. במבט לאחור אפשר לומר גם שיש בכך משום התבצרות בסמלים במקום קיום דיון פתוח.

כעת, ברומן "שלג", אומר הגיבור, קא: “למדתי את כל מה שלימדו אותנו על האסלאם, אבל אז שכחתי הכל. עכשיו זה כאילו שכל מה שאני יודע אל האסלאם בא לי מ'המסר', אתה יודע, הסרט ההוא בכיכוב אנתוני קווין… הקרינו אותו לא מזמן בערוץ תורכי בגרמניה, אבל מסיבה מוזרה כלשהי הקרינו אותו בגרמנית…” במקום אחר ברומן, פמוק יוצר סיטואציה שכעת, עם הסתבכותו עם רשויות החוק בתורכיה בגלל הראיון לעיתון השוויצרי, נראית כנבואה שהגשימה את עצמה או אולי כבדיחה שאנשי התביעה בתורכיה אינם יכולים להבין. בסצנה בלתי-נשכחת, מזמן פמוק שמאלנים, כורדים ופונדמנטליסטים אסלאמיים הכותבים יחד מכתב-מחאה שאמור להישלח לעתון בפרנקפורט, מחאה על אלימות המשטרה בעיירה הנידחת, המושלגת. ואם לא די בכך, הרי שיש ב"שלג" גם עורך של עיתון מקומי סרדר-ביי, שכותב עלילות מקרים ומדפיס אותן עוד לפני שהדברים מתרחשים במציאות.
הליכה על הסף, מבט שובב וגם רציני על המציאות המורכבת, שאלת הזהות והמודעות לזהות ומשחקי מראות בין מזרח ומערב מאפיינים את הספרות של אורחן פמוק. “הספר השחור", שהקנה למחברו תהילה בינלאומית ותורגם לעשרות שפות, עוסק בחיפוש זהות. הסיפור, הכתוב גם כסיפור מתח מפותל, כולל יסודות רבים, מחיקוי המערב כיסוד בזהות התורכית המודרנית, דרך הכתיבה כמבססת קיום וזהות, ניסיון לפענח את הטבע האנושי על פי תווי-הפנים האינדיבידואליים וועד לניסיונות מצד כתות מסטיות באסלאם לפענח את סודות הקיום, לחזות את ביאת המשיח ולפצח את הקוד האלוהי. ברמה השטחית, הצליח "הספר השחור" לפגוע בכל הזרמים בציבוריות ובפוליטיקה התורכית. אלא שדווקא בכך יש כדי להעיד על הצלחתו של המחבר לגעת בנימים בעומק הנשמה התורכית על מרכיביה הרבים. האם אפשר להיות תורכי בלי להביט מערבה? ואם אינך מביט מערבה, מה אתה? האם יש מזרח ללא מערב? ואיך אפשר לדבר על הדברים הללו? ממילא ההבנה שלנו קשורה קשר בל-ינתק לזהותנו התרבותית. ואיסטנבול עצמה, העיר שהיא גיבורת "הספר השחור", כולה שכבות של היסטוריה וזיכרון, של הצלחות וכישלונות, של הווה ספוג מבוכה על רקע עבור לא ברור. באחד המקומות מודה פמוק שבעת שכתב את "הספר השחור" הוא חשב שהמבקרים יאמרו שהוא עשה לאיסטנבול מה שג'ויס עשה לדבלין. אין קריטריון "מערבי" מזה עבור סופר הכותב רומן המבקש להציג עיר על כל מורכבותה ורמות התודעה שלה. ואם לא די בכך, הרי הן "הספר השחור", שהיה בינתיים לספר-פולחן בידי מעריצים מושבעים והן רומנים אחרים פרי עטו, עושים שימוש בשלל טכניקות פוסט-מודרניות מובהקות, כשפמוק עצמו אינו מסתיר השפעות של סרוונטס, בורחס, פוקנר, קפקא, פרוסט, טולסטוי וג'ויס. והרי ז'אנר הרומן עצמו מקורו במערב והוא ממשיך לאפיין את היצירה הספרותית במערב עד עצם היום הזה.

המפגש בין מזרח ומערב הוא נושא חוזר ברומנים של פמוק. ברומן "המבצר הלבן" מפגיש פמוק שתי דמויות במציאות הים-תיכונית של המאה ה17-. אחד משני הגיבורים הוא שבוי איטלקי, נוצרי, שהשכלתו קונה לו עבדות מתוקה. הוא עוסק בלימוד ובמחקר לתועלת הסולטן והפשה. מי שאחראי על עבודת העבד האיטלקי הוא תורכי מלומד, הגיבור השני של הרומן. העלילה לא רק מפגישה בין השניים אלא מערבבת ביניהם, שכן בין השניים שורר דמיון חיצוני מדהים. מערכת היחסים בין השניים עוברת תמורות, ככל שההיכרות מעמיקה וככל שהעותומני מגלה שהאיטלקי אינו בהכרח עדיף עליו. בסופו של דבר, השניים עוסקים בבניית מכונת מלחמה אדירה שנועדה לסייע לצבא הסולטן לגבור על מבצר בפולין, “המבצר הלבן". פמוק מעוניין, כמובן, בסמליות על כל ממדיה. היוזמה המשותפת נכשלת, ושני הגיבורים שהם אחד יעמדו לגורלם האחד. נראה שברומן הזה פמוק אומר לנו שעדיפות או נחיתות הן לא רק עניין יחסי ומשתנה, אלא עניין זמני בתכלית. שיתוף פעולה בין שני "צדדים" הוא לא יותר מאשליה סכמטית, גחמה בת-חלוף, מזון לתאבון אינטלקטואלי. בסופו של דבר הכל מתגמד נוכח המציאות, הגורל, השאיפות והתשוקות הדורסניות של מי שמושלים בגורלם של מיליונים.

ברומן חדש יותר, “שמי הוא אדום", שוב לוקח אורחן פמוק את קוראיו אל מחוזות העבר, אל ימי שלטונו של הסולטן מוראט השלישי, בסוף המאה ה16-. האימפריה העותומנית החלה אז להראות סימנים של היסדקות. קרב לפנטו, שבו הובס הצי התורכי ללא תנאי, סימן את ראשית הקץ הארוך והאיטי. בסיפור של פמוק, הסולטן מוקף אומנים, ציירי מיניאטורות, אותם ציורים שנועדו לעטר טקסטים בסצנות זעירות הכוללות דמויות אדם סכמטיות, למרות שהאסלאם אוסר לצייר דמויות-אדם. מוראט השלישי מזמין ספר שאמור להיות מאויר בידי ארבעה אומנים. מה הוא הספר, מה הוא אמור לכלול עם השלמתו ולמה הוא נועד – את זאת אין המעורבים יודעים בדיוק. האומנים נמצאים בין הפטיש והסדן. הם נדרשים לציית לסולטן. אבל כדי לציית לו, עליהם להפר את מצוות הדת. ציור מיניאטורות נסבל פחות או יותר כל עוד הן נועדו להשביח ולפאר טקסטים, וכל עוד לא צוירו בהן דמויות ספציפיות ולא הוחלו בהן כללים של פרספקטיבה, אותה המצאה שאפיינה את פריצתה הגדולה של אמנות הרנסאנס באיטליה.

פרספקטיבה, כך מסתבר, היא עניין מסוכן ליסודות האסלאם, שכן בציור עם פרספקטיבה אדם יכול להיראות גדול יותר ממסגד וכופר יכול להיראות עדיף על מוסלמי נאמן. בתוך סיפור מתח ומסתורין, מדבר פמוק על מקומה של המסורת בעולם משתנה, על מצוות הדת נוכח לחצים אנושיים ומול כוחות חיצוניים, על תפקידה של האמנות בחיינו, על האמנות כיוצרת מציאות ועל איכותו המשתנה והמפתה של היופי כשלעצמו. הרומן כתוב מפיהן של הדמויות השונות, בפרספקטיבות משתנות. המחבר המסתתר מאחורי כל הקולות הדוברים מעוניין לעמת בין אמת קבועה ונצחית ואמת יחסית ומשתנה, בין עולם של בהירות שקרית ועולם של טשטוש נאמן. כיצד נייצג את העולם באמנות? כדי לייצגו היטב צריך לשקר, ואם ננסה להימלט מן השקר נחטא לעולם.

ב"פרשת פמוק" (העיתונות בעולם כבר מכנה אותו "סופר הג'נוסייד התורכי") דומה שאין גבול לאירוניה. הסופר שאמר שבמולדתו ישנם נושאים הנחשבים מחוץ לתחום, נושאים שכמעט אף-אחד אינו מדבר עליהם, ולכן הוא נוטל על עצמו להזכירם, נלכד בפרדוקס מהסוג המאפיין את הרומנים שלו. התובע הגורר אותו לבית-המשפט, שסופו עלול להיות מאסר של עד שלוש שנים, מנסה לכפות עליו ערכים מוחלטים, ללא פרספקטיבה. אלא שהוויכוח במשפט לא ייסוב על האמת, על השאלה האם יש או אין נושאים שאסור לדבר עליהם בתורכיה ואפילו לא על השאלה האם הרגו התורכים מיליון ארמנים לפני 90 שנה ושלושים-אלף כורדים במלחמתם במחתרת הכורדית בדורנו. המשפט אמור לעסוק בשאלה האם פמוק פגע באורח מפורש ברפובליקה התורכית, והתביעה תתיימר לטעון שאפשר לבחון את השאלה בכלים אובייקטיביים. והנה, דווקא החוק התורכי מגדיר פרפסקטיבה: סעיף 301/3 בחוק הפלילי התורכי מציין שאם הפגיעה המפורשת ברפובליקה התורכית, באספה הלאומית או בתורכיות עצמה נעשתה על-ידי תורכי מחוץ לגבולות תורכיה, העונש יוגדל בשליש. כשהמבט פונה מתורכיה החוצה, וכשהמלים נאמרו מפיו של תורכי, המלים הפוגעות נראות פוגעות יותר.

בסופו של דבר, אסור לשכוח שתורכיה המודרנית פנתה מערבה מכוח רצונו של אביה-מייסדה, מוסטפה כמאל (“אתא-תורכ"). החוק התורכי הנוהג כיום איננו החוק העותומני. יתרה מכך, החוק הפלילי הנוכחי אמור להיות סינתזה תורכית-אירופית. האם שוב, כמו ברומן של פמוק, תתרסק המכונה התורכית-אירופית מול המבצר הלבן של אירופה? האם יחברו שמאלנים, כורדים ומוסלמים קיצוניים ויכתבו מכתבי מחאה לעיתונים בגרמניה? האם יקום המערב להגן על עקרונות הדמוקרטיה, המצאתו הגדולה, שהוא מתייחס אליה ברצינות רבה יותר מאשר לדבר האל?

חודש לאחר פיגועי ה11- בספטמבר כתב אורחן פמוק ב-The New York Review of Books: “אני חושש שחלקים גדולים מהעולם יהפכו להיות מקום כמו תורכיה, מקום שהחוק הצבאי שולט בו כמעט ללא הפסקה…”, הוא בוודאי לא ציפה שארבע שנים לאחר מכן ירדוף אחריו החוק התורכי האזרחי, העומד בשערי אירופה. בתורכיה ובמערב מצפים למשפט. המו"ל של פמוק, טוגרול פסאוגלו, אמר לבי.בי.סי. שעלינו לחכות לנאומו של פמוק בפני בית-המשפט.

שינייד אוקונור עושה רגאיי!


  מעולם לא הייתי מחסידיה של שינייד אוקונור. זו בהחלט לא זמרת שיכולתי לשער שתרגש אותי או תגרום לי לכתוב על תקליט חדש שלה. והנה, לאחר תקופה של פרישה, חוזרת הזמרת האירית הכישרונית הזו בתקליט חדש, בחומר חדש, בהופעה חדשה ובעיקר – בכיוון חדש ולא-צפוי.

שינייד אוקונור עושה רגאיי! ולא סתם אלא ממש Roots Reggae, בתקליט שהופק על-ידי שני ענקי ההפקה והנגינה, המתופף Sly Dunbar והבסיסט Robbie Shakespeare. ההקלטה נעשתה באולפני Tuff Gong בקינגסטון, האולפנים של בוב מרלי בכבודו ובעצמו.

אבל זה לא כל הסיפור. שינייד אוקונור באמת עושה רגאיי. היא לא סתם מבצעת חומרים וגם לא מנסה לחקות את הזמרים הגדולים שאת השירים שלהם היא שרה. רבים ניסו לבצע רגאיי קלאסי, ופה ושם היו הצלחות. לפני שנות דור ויותר הקליטה להקת 10cc שיר בקצב של רגאיי ובנגינה שחיקתה את הקלאסיקה של ג'מייקה, אבל בעיקר כגימיק, מה גם שהמלים שלו היו מטופשות (Dreadlock Holiday). בוב מרלי עצמו התפרסם בעולם לראשונה על-ידי אריק קלפטון שביצע את I Shot the Sheriff, אבל היה חכם ורציני מספיק כדי לעשות את זה בדרכו. רגאיי הוא לא רק מוסיקה, רגאיי הוא פרי של תרבות שלמה שמדברת בזמן ובמקום מסוימים, בהקשר מוגדר ומפיהם של אנשים ששייכים לה.

והנה שינייד אוקונור עושה רגאיי! היא לוקחת שירים של ענקים כמו Burning Spear או הלהקה המפורסמת The Abyssinians, לוקחת חומרים של בוב מרלי עצמו – לא פחות ולא יותר מאשר את War – ואפילו חומרים של המפיק הגאוני Lee “Scratch” Perry, מי שלמעשה גילה את מרלי, ומגישה לנו תקליט אדיר. מבינים יוכלו לשמוע בקולה נגיעות של Marcia Griffiths, Carlene Davis, Gregory Isaacs, U-Roy, Burning Spear, Peter Tosh, Max Romeo, Black Uhuru, Steel Pulse ועוד ועוד. התקליט, Throw Down Your Arms, ייחרת בתולדות הרגאיי, ואולי אפילו יצליח לעורר מחדש את העניין ברגאיי הבסיסי, ההוא שצמח בין שנות הששים המאוחרות לעשור של שנות השבעים, הרגאיי הפילוסופי, הפוליטי, המתריס, הדתי, המדבר אמת ולא חושש, המאמין ביכולתה של אמנות לשנות מציאות.

למה ואיך זה קרה לשינייד אוקונור, מוקדם לומר. היא עצמה מדברת על עניין דתי אמיתי: על מאבק לטיפוח תחושה של ערך עצמי, על הפרדה בין אלוהים והדת. אוקונור מדברת על השלמה עם רוח הקודש דווקא דרך הרסטפארי, ועל כך שגדולי הרגאיי הקלאסי הם עבורה מורים, נביאים, גיבורים ומדריכים. הבחורה הקתולית הרגישה והמסוכסכת הזו, שבעבר קרעה על הבמה את דיוקנו של יוחנן פאולוס השני, ושילמה על כך מחיר כבד, בתה של ארץ אירלנד הספוגה דת, מיסטיקה והרבה מאוד סבל, מתגלה כמבצעת מרטיטה של חומרי האמנות של דת צעירה, פילוסופית, רוחנית וגלוית-עין ולב: הרסטפארי.

ולמעוניינים, הנה קישור סדרה מצוינת של ה-BBC על רגאיי

קטע מתוך "התחת של יהודה איש קריות"


 

ושוב המפרץ, עצי הדקל, הציפורים הלבנות שרגליהן כקלונסאות דקות, בתי-הקפה של אנשי הצבא, הגברים בעלי התיקים השמנוניים שהחליפו כסף ברחבות תמורת עשרים אחוז, משחק הירכיים של המולאטיות, מצחצחי הנעליים, הנכים, העליבות שאין לתארה של המקומיים משכונות העוני, הזונות מ"באירו מרסאל" המוארות באורם האלכסוני של פנסי הג'יפים, אנשי מטעי הקפה בקברטים שעל האי, הממששים רקדניות בלות שעיניהן תפוחות כעיני צפרדע, עיר קולוניאלית יומרנית ומלוכלכת שמעולם לא אהבתי, משמנים של לחות ושל חום, אני שונא את רחובותייך שאינם מוליכים לשום מקום, את האוקיאנוס האטלנטי שלך המבוית מרוב כביסה, את זיעת בתי-השחי שלך, את הטעם הרע הצעקני של הפאר שלך. אני לא שייך לך ואת אינך שייכת לי, הכל בך דוחה אותי, אני מסרב שזו תהיה ארצי, אני, אדם שנולד מערבוב של סוגים כה רבים של דם, שיד המקרה המופלאה רצתה שיהיו לי סבים מכל מקום אפשרי – שוויצרים, גרמנים, ברזילאים, איטלקים – ארצי היא שמונים-ותשעה אלף קילמוטרים רבועים שמרכזם בבנפיקה, במיטה השחורה של הורי, ארצי היא המקום שבו המרשל סלדנייה מורה באצבעו, המקום שבו הטז'ו נשפך אל הים, צייתן, נתון לפקודת המרשל, ארצי היא הפסנתרים של הדודות ורוח-הרפאים של שופן הצפה אחר-הצהריים באוויר שנקלש בשל הבל-פיהם של האורחים, ארצי, רוּי בֶּלו, ארצי היא מה שהים לא רצה.

 

[מפרוטוגלית: יורם מלצר]

דן צלקה ז"ל


   

הוא היה סופר

 
“ידעתי מי אני כשעמדתי ליד רוני לנדא: הייתי סופר, לא היצור ששמו מתנוסס על שערי ספרים, תואר שכיח ושחוק כל כך, אלא ס ו פ ר, אמן שבאמצעות כישופים ושתיקות והשבעות יוצר חלקות חיים בזיכרון הקורא.”

כך, במלים פשוטות, ישירות ומלאות משמעות הגדיר את עצמו דן צלקה. שנים רבות וספרים רבים חלפו בטרם הסכים לומר את הדברים הללו בסיפור "אחרון הסטודנטים הנצחיים" בספרו "יהואש ורוכבי המרכבה השמימית" (זמורה-ביתן, 1997). עם מותו, איבד העולם סופר. אמן שאכן ידע ליצור חלקות חיים בזיכרון הקורא. במשך עשור דיברנו לא מעט על סופרים וגם על אותם יצורים ששמם מתנוסס על שערי ספרים, יצורים רבים ומתרבים בישראל ובעולם כולו. על פי רוב דיברנו בביתו ברחוב יהואש בתל-אביב. זהו יהואש שברגע מותו בסיפור של צלקה מתואר פונה לאלוהים במלים שכעת נקראות מעט אחרת: “לפחות יש לך טאקט: לא נתת לי למות במלון הזה. לא טאקט כמו לעצים, אבל בכל זאת טאקט מסוים, וסגנון, אמר יהואש אל השמים החשוכים, המכוסים ענני לילה.”

בשיחתנו הלפני-אחרונה, כעשרה ימים לפני מותו, אמר לי דן: “מה אתה צריך את הספרות הזו בכלל? תמצא לך מדינה לא גדולה, תמשול עליה, תעשה מקום אחד מסודר בעולם.” זה היה קטע משיחה מתמשכת, מוטיב חוזר משועשע ויותר מכך – מדויק וחותך. אף כי בשיחה הזו שנמשכה עשור היה ברור שאין ברירה ואין איש בוחר להיות אמן, דן היה שולח אותי להשקיע בבורסה, להמציא המצאות, וגם למשול על קפריסין השבה להיות מושבה בריטית; להצטרף לצבא של נפוליאון ולכבוש את רוסיה בכוח הרצון; להרים בפעם האחרונה את הדגל ההוגנוטי, את נס העבודה כי בחיים צריך לעשות, להתעניין, להשקיע לב ושכל ורצון. ברגעי היאוש המוסווה-היטב הוא היה שולח אותי למצוא לעצמי איזה מכון שיעשה לביתי, או אולי עמותה: “היום, אדם בלי מכון או עמותה הוא שום-דבר", היה דן אומר לי בחיוך החכם, האירוני, היודע. מדי-פעם היה מבקש ממני לתרגם עבורו את דברי עובדיה יוסף. “אני לא מבין את האיש הזה", היה אומר בתמימותו המתוחכמת.

אולי בגלל הפרש הגילים בינינו, בוודאי באשמתי, דיברנו לא מעט על העולם המעשי, על ה"כאן ועכשיו". תמיד בקווים גדולים מאוד, במסעות על פני זמנים, רעיונות, ספרים ודעות. לא פעם היה אומר לי "ילדי, אנחנו הרי יודעים איך זה ייגמר, קראנו על כך בהיסטוריה.” לא היה שום צורך לפרש את המשפט הזה. הוא פירט אותו לאורך ולרוחב ביצירת המופת המפוארת שלו, “אלף לבבות". ספר שחובה ללמדו בכל בית-ספר תיכון בישראל, המתאר מה קרה לחלום הציוני במציאות. הסוף, בסוף שני הכרכים שהם כתר יצירתו של גדול הסופרים בני דורו, כולל שריפה של הזיכרון וירידה מהארץ שהחלום החמיץ.

כן, גדול הסופרים בני דורו, בניגוד לאחדים שהיו סופרים והפכו עצמם ליצורים שנתלים על שערי ספרים, צועקים בשער לטובת מצפון עכור או בעבור מקום בטבלת הרייטינג. כי עכשיו ייזכרו. כמקובל במקומותינו, בתרבות המתגססת למוות, יהיו בוודאי רבים ואף טובים שיכו על חטא, שיגלו את דן לאחר-מות, שיעטרו את מצבתו ב"איך לא ידענו להקשיב", “מדוע לא השכלנו לספוג מהאיש התרבותי הזה", “שומה עלינו…” ו”לא יעלה על הדעת…”. כל זה יהיה הקדמה לעזי-המצח שיודו בגלגול-עיניים: “הוא באמת היה…”, “כמה למדנו ממנו…”, “אמן בחסד" ועוד ועוד אבנים חלולות על מצבה. לדן כאב והוא גם ידע. הוא לקח את ההיסטוריה ברצינות. תלמיד בלתי-נלאה, סקרן נצחי, איש ההיסטוריה וכמו כולנו, גם קרבנה. פעמים אחדות אמר בציבור שהמאה העשרים החלה במלחמת העולם הראשונה, ב1914-. דעה מקובלת ומבוססת היטב. לאחר מכן היה מוסיף ומספר כיצד היכו חיילים את סבו הרצען קשה-היום. “אבל זה שהרגו את הסוס שלו", היה מוסיף במבט ישיר, “זה סימן את הבאות, את האכזריות לשמה, את מה שהמאה העשרים צפנה לאנושות.”

עוד כמה אמיתות, בהירות כמו תל-אביב הלבנה של פעם: דן מעולם לא שיקר על ספר. תמיד אמר את דעתו: “אני כמו רופא", נהג לומר. “אפשר לספר לי הכל, אבל את דעתי אני אומר.” בעיניו, זה היה חלק מתפקידו כאמן בחברה. והוא קרא הכל. שבועות מעטים לפני מותו אמר לי בחיוך ובעיניים גדולות, שובבות ועצובות כאחד: “אתה יודע, התחלתי לקרוא בצורה דקונסטרוקטיביסטית: קורה שאני מחליט לא לגמור ספר.” מה יכולתי לומר לילד הנצחי שקרא לי ילדי? “הגעת לגיל, דן, מותר לך.”

 

(התפרסם במקור ב-YNET, ב-16 ביוני 2005)

כריסטופר ריב – סופרמן אמיתי


ואולי יתרום מעט לשינוי היחס לנכים

כריסטופר ריב מת. הוא לא מצא את מותו. המוות העיקש מצא אותו לאחר שנים של מאבק, יסורים, תקווה ובעיקר אומץ-לב נדיר.

ריב, כוכב סרטי-פלסטיק ושחקן לא מרשים, עלה לגדולה דווקא לאחר האסון הגדול שקרה לו כשנפגע בחוט השדרה בעקבות נפילה מגבו של סוס. השחקן הנכה, המשותק, התעקש להפוך כל אבן בניסיון למצוא ריפוי לו ולאחרים שנפגעו כמוהו. עד מהרה מצא את עצמו מעורב לעומק במימון מחקר בתחום הבעייתי של פגיעות חוט-שדרה. יתרה מכך, הוא למד את התמונה המדעית והביא משב רוח רענן ומחשבה ביקורתית שסייעה לחוקרים להתקדם, לנסות, להעיז, למצוא מימון לרעיונות לא-מקובלים. ריב, חסר השכלה ברפואה ובמדע, היה לקול ה"דווקאי" המעיז לערער על מוסכמות. תרומתו בחומר וברוח הייתה גדולה מאוד.

עם מותו של הגיבור הגדול הזה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהפנות את הזרקורים לפן אחר בדמותו. ריב היה נכה. תקופות ארוכות היה צמוד למכונת הנשמה. הוא היה קירח לחלוטין, ללא גבות או ריסים, ותווי פניו כמעט נמחו עקב השיתוק ארוך השנים. כמו סטיבן הוקינג, הוא לא נתן למראה שלו, לדמותו כאדם מוגבל, פגוע ומעוות פיסית, להפריע לו לנהל את החיים היטב ככל שהיה מסוגל. הוא בא בציבור, נסע בעולם, הופיע, דיבר, הצטלם והתבטא בחופשיות על מצבו.

סביבתנו משופעת נכים. ישראל היא מעין "מעצמת נכים" בכל הקשור לטיפול, לשיקום, להישגים בספורט הנכים. אולם נדמה לי שאנחנו עדיין מפגרים מאוד בכל הקשור לקבלת הנכה בחברה.

ראשית, החלל הציבורי הישראלי אינו מותאם לנכים. מבחינת מתן גישה פיסית המצב קשה: מבני ציבור רבים חסרים רמפות, מעליות, מעלונים ושאר אביזרים. ניסיתם לגשת לדלפק בבנק או במשרד ממשלתי כשאתם יושבים על כסא גלגלים? אחת הסיבות שאנחנו ממעטים לראות נכים ברחובות ובמקומות הציבור היא שהם פשוט נמנעים מלצאת בשל חוסר ההתחשבות הזה בהם.

שנית, כמעט כל נכה נאלץ להתמודד עם יחס הסביבה. למרות שיפור מסוים בשנים האחרונות, נכים עדיין זוכים למבטי רתיעה. רבים נוהגים בנכים כאילו כל מגבלה פיסית משמעה גם מגבלה אינטלקטואלית או פגיעה מוחית. זו בעיה מעגלית: מיעוט החשיפה לנכות גורם לבורות וזו מנציחה את עצמה וגם את היחס הבעייתי מהרמה האישית ועד להתחשבות בתכנון מבנים ודרכי גישה.

דוגמה נוספת למקומם של הנכים בחברה קיבלנו באולימפיאדת הנכים האחרונה באתונה. הישגיה המדהימים של הנבחרת הישראלית מדהימים שבעתיים אם נזכור שלמרבה השמחה מספר נכי צה"ל החדשים אינו גדול כמו בעבר. הנבחרת מלאה ספורטאים שנכותם נובעת ממחלה, מתאונה או מבעיה מולדת.ספורטאים נטו, הבולטים על רקע המציאות הכללית בספורט הישראלי. אין להם "מקורבים" שמנפחים להם את הראש. הם לא רודפים אחר כסף, פשוט כי אין כסף. הם לא מוקפים "גוזלניות" (מונח שלי לשואפות להיות כוכבניות) והם לא מקרינים מצליחנות דורסנית.
לא הצדקתי בשום אופן את נסיעתה של לימור לבנת לאתונה לאולימפיאדה שבה זכה גל פרידמן במדליית זהב, ובוודאי לא את גניבת אור הזרקורים שביצעה השרה הרעבתנית. אבל אם כבר נסעה, טוב שנסעה גם לאולימפיאדת הנכים. משום מה, שם היא לא מיהרה לחטוף לעצמה דוכן. חבל שלא עשתה זאת – על כיסא גלגלים. כל אדם בריא שחווה תקופה של מגבלה פיסית משמעותית מהסוג שנכה חי איתה, משנה את גישתו לנכים ללא הכר. שתהיה בריאה, הלימור, ושתמשיך להקפיד על זוויות הצילום המצניעות אחדים מהפגמים הפיסיים (הסבירים לחלוטין) שלה.
כל זה מדגיש עד כמה הספורט התחרותי עוסק בסגידה לגוף המושלם, ועד כמה ספורט הנכים מזכיר לנו מה הוא ספורט נקי.

ובחזרה לכריסטופר ריב המנוח. אם הוא יוריש לציבור לפחות מעט גישה אנושית יותר לנכים, הרי שהוא גם ראוי שאולימפיאדת הנכים הבא תיקרא על שמו. סופרמן אמיתי.

"התקווה", טרנסווסטים, גזענות ו"הבחורים של עודאי"


 
עניין של אמון
אני לא רוצה לחשוד בכשרים, אבל האולימפיאדה הזו הראתה כמה קשה לזהות את הכשרים מהרמאים. מהיום שקדם לפתיחתה ועד היום שלאחר נעילתה, מתגלים אתלטים שנטלו סמים אסורים, ויש להניח שכמו בכל עבריינות, אלו שנתפסים הם רק חלק מכלל העבריינים. אלא שלעניין הזה יש גם היבט אחר, הפועל על הצופה בזמן התחרות עצמה. לפחות במקרה של חובב הספורט הזה, אני יכול לדווח לכם על תחושה לא נוחה של חשד שהתעוררה אצלי לא פעם במהלך התחרויות.
אם ריצת 100 מטר לגברים היא שיא תחרויות האתלטיקה, 10 שניות ופחות שבהן נקבע מי "האדם המהיר בעולם", הרי שהפעם הבטתי במנצח, האמריקני ג'סטין גייטלין, ושאלתי את עצמי האם האיש רץ בגופו, או שמא זה גוף מלאכותי. לאחר מכן, בריצת הגמר ל-200 מטר לגברים, התעורר בלבי ספק גדול עוד יותר, כשראיתי את המנצח, חברו של גייטלין לנבחרת האמריקנית, שון קרופורד, ואת מסת השרירים שבין צווארו לכתפיו ואת החזה המוזר המעטר את חזית גופו. בנוסף לכך, בעת הניצחון, נראו שני הרצים זועמים, פורקים כעס ומתוחים שלא כמו לאחר הישג משמח.
אוסיף את כל ה"לכאורה" ואת כל ה"לדעתי" וה"חשד בלבד" – אבל השניים נראו לי תוצר אופייני של מעבדת סטרואידים. וגם אם הדבר אינו נכון, העובדה שהחשד עולה באופן מיידי כל-כך יש בה לפחות כדי לומר משהו על שפל המדרגה שהגיע אליו הספורט העולמי בכל הנוגע לסמים.
והנה דווקא עיון בעיתונות נידחת מרחבי העולם גילה לי שבבולגריה הטענות פשוטות לאין ערוך. עיתון בולגרי מדווח שמאמנים ומומחים קוראים לבדוק היטב את תחרויות הרמת המשקולות, או ליתר דיוק את המתחרות בהרמת משקולות לנשים. חשדם פשוט, והוא שמדובר בטרנסווסטים, כלומר בגברים שהתחזו לנשים!
 
משקפי שמש
ברוח קלה יותר, אני חושב שחייבים לעסוק בעניין משקפי השמש באולימפיאדה הזו. לא מעט ספורטאים שהתחרו בחוץ, בערב ובלילה, עשו זאת כשהם מרכיבים משקפי שמש. אמנם הסיבה העיקרית לכך היא אורות הזרקורים, אבל היה מעניין לצפות בדגמים המשונים. החל ממשקפיים שדמו למשקפי-סקי, דרך משקפיים בהירים למדי וגדולים, המכסים את כל רוחב הפנים עד לרקות, וכלה במשקפי "האחים בלוז", ריי צ'רלס ז"ל או סטיבי וונדר יבדל"א.
ובכל זאת, השיא בעניין הזה שייך לדעתי לזוכה מדליית הזהב הישראלי גל פרידמן. אצל פרידמן ברור שמשקפי שמש הם כורח עליון. אבל מסתבר שהגולש הגיע למצב שהוא אינו יכול להופיע בציבור בלעדיהם: לקבלת המדליה ולשירת "התקווה" הוא התייצב כשמשקפי השמש שלו מורמים מעל למצח. אני מקווה שהוא מסוגל להסיר אותם במקלחת או במיטה. אולי מישהו יאמר לו מלה, אולי אפילו ילמד אותו אסתטיקה, בעיקר לקראת טקס לאומי כקבלת המדליה נגינת ההמנון.
 
התקווה
ללא קשר למשקפי השמש, ואולי אף בזכותם, גל פרידמן שר את "התקווה". בדעתי עלו כל אותם ויכוחים קולניים בעולם הכדורגל הישראלי על שחקני נבחרת ישראל בכדורגל שיודעים או אינם יודעים את מלות ההמנון, בין אם יהודים ובין אם ערבים. ובכלל, על העובדה שהערבים בנבחרת אינם שרים את ההמנון. גל פרידמן שר, כמובן.
כמובן? לא בדיוק. אימא פרידמן מיהרה להתראיין, עוד לפני שיבשו דמעות בנה המנצח. ומה אמרה האם האולימפית? שהיא שמחה לראות שגל שר את "התקווה" מתחילתה ועד סופה, לאחר שהתאמן ולמד את המלים "כמו שצריך". הנה רווח שולי מהניצחון: עוד ישראלי יודע את מלות ההמנון. ארבע שנים היו לו להתאמן, והנה צלחה משימתו. חבל שאימא פרידמן לא התאמנה שבוע-שבועיים על מה אומרים ומה לא אומרים בראיון לעיתונות, וחבל שהיא חשפה את בורותו של בנה.
 
פרשנות
פרשנות היא חלק מעיתונות. ככזו, ובעיקר בימינו, היא נעה בין מסירת מידע שהציבור יכול להיות מעוניין בו ותוספת לפן הבידורי של המוצר העיתונאי. כמו בספורט עצמו, גם בפרשנות היו לישראלים הצלחות וכישלונות.
בזכות הפרשנות למדתי הרבה על שחייה, גם דברים מעניינים ובוודאי לא מעט שעזר לי להבין את התחרות ואת הגורמים המשפיעים על הביצועים, החל מדגמי בגדי הים וכלה בצורת האימון, דברים מרתקים. גם בהתעמלות תרמו לי הפרשנים לא מעט. ההסברים אפשרו לי להבחין בפרטים שהיו חומקים ממני במבט של חובבן, וכך יכולתי גם להיות "בתוך" התחרות, עם כל הבעייתיות בשיפוט והדרמות האישיות.
אבל תחתית המדרגה הייתה התפקוד של יעל ארד. לא כל ספורטאי מעולה בדימוס מתאים להיות פרשן. אבל דומה שמישהו בטלוויזיה שכח את זה. הגברת לא שתקה. דיברה ודיברה עד עייפה, בטון מונוטוני. אבל עיקר הבעיה היה בתכנים. אני לא מומחה גדול, אבל הצלחתי להבין את כל מה שהסבירו לי בשחייה ובהתעמלות, כולל פרטים קטנים. אבל על אף שצפיתי שלא מעט מתחרויות הג'ודו, ולמרות שיש פה בבית שלושה ג'ודוקא (אין ביפנית צורת רבים מחייבת, אז נא לא לתקן אותי), ששניים מהם מתחרים והכול, לא הבנתי מהסבריה של יעל ארד כיצד ניתן הניקוד. וממש לא עוזר שהיא אומרת שמות של תרגילים ביפנית, אם היא לא מסבירה מה הם.
לטענות המקצועיות אני מרשה לעצמי להוסיף אחרות, חמורות יותר. הבחורה פשוט גזענית. לרוב המקומות בעולם שאינם אירופה וארה"ב היא מצמידה את התואר "חור", "חור נידח" או "חור שאף-אחד לא שמע עליו". על הקוריאנים היא אמרה שהם נחשבו לנחותים ביחס ליפנים (המונח שלה היה גרוע לאין ערוך), וקשה היה להשתחרר שנוכח ג'ודוקא מקמרון היא נבוכה, ולכל היותר מוכנה לייחס לו כוח ואמביציה, אבל לא רמה מקצועית, כאילו שהוא
לא עשה כברת-דרך בדיוק כמו שלה ושל אריק זאבי. אולי כדאי להזכיר ליעל ארד שגם היא באה מ"חור", ושהוריה באו מ"חורים נידחים" ואולי אפילו מ"חורים שאף-אחד לא שמע עליהם", ושגם הם נחשבו נחותים בידי כל מיני עמים (שחלקם אפילו היו בני-ברית של היפנים ה"עליונים"). וכשהיא זכתה במדליה, במלוא הזכות והכבוד, היא בוודאי לא רצתה להיחשב כמי שבאה משום-מקום.
אלא שהבעיה של יעל ארד חמורה וכללית יותר. בגיל שלושים ו-לא-מעט היא נשמעת כמו ילדה ששטפו לה את המוח. חוזרת שוב ושוב על אותם "ערכים" ("ספורטאי", גאווה לאומית ולקסיקון צבאי). אני חושש שהיא מבטאת רובד תודעתי נפוץ מאוד בארצנו (בין אם היא חור נידח או מרכז היקום), אבל לקבל אותה במינון גבוה כל-כך רק חשף את השלילה.
 
עיראק
רציתי בכל לבי שנבחרת עיראק בכדורגל תזכה במדליה, והתאכזבתי מכך שהיא הגיעה למקום הרביעי בלבד. כעת, לאחר סיום המשחקים, אני מרוצה מאוד מהישגי הבחורים מבגדאד, תכרית, חילה, נג'ף, כרבלה, מוצול ובצרה.
ללא קשר להתייהרות של W בוש על כך שבאולימפיאדה נראה מדליות של עיראק ואפגניסטן, אני שב ואומר שהכדורגל חושף את המציאות העמוקה יותר במדינה. למעוניינים יש כאן מאמר מפורט על כך. במקרה העיראקי די אם נזכיר את הסדיסט המופרע עודאי חוסיין, שכלא, עינה והוציא להורג ספורטאים עיראקיים, ובעיקר שם עינו בכדורגלנים של ארצו. התנועה האולימפית הבינלאומית אפשרה לשטן הזה לעמוד בראש הוועד האולימפי של עיראק, וחבל שאין מי שיזכיר לה את זה בפומבי, בעיקר לאור הצלחת נבחרתה החופשית של עיראק. היה כדאי גם להזכיר את שורת המאמנים האירופיים שעבדו אצל עודאי והתעלמו מן המתרחש. עודאי, שהיה חוטף ואונס כל בחורה שמצאה חן בעיניו, ובעיקר כלות ערב חתונתן, ושהיה נכנס לכלא, בוחר קבוצה של אסירים ופשוט מצווה לרסס אותם במקלעים, עודאי הזה עמד בראש הפירמידה של הכדורגל בעיראק. כעת יש סיבה לקוות שהחירות תמשול מעט יותר בעיראק. זה ייקח זמן ומאמץ, אבל נבחרת הכדורגל העיראקית הוכיחה איזו יכולת התאוששות יש לעם המוכה הזה.
 
הקהל היווני
מגעיל. לאומני. גזעני. שונא שחורים ושונא כל מי שאינו יווני. לא ספורטיבי. בלי "לכאורה".

שמאלה לשואה וימינה לליל הגלשונים


הנצחה עד קצה האופק
 
הנושא קשה ובוודאי גם בעייתי. כל מי שנוסע ברחבי הארץ יכול להבחין באינספור אנדרטות מכל סוג. אני לא מדבר על אלפי קברי הצדיקים, מר' שמעון בר-יוחאי ועד מרדכי היהודי ודמויות רחוקות אחרות, וגם לא על עשרות האנדרטאות להרוגים בתאונות דרכים – אם כי הכיתוב המתכתי השחור הגדול "יורם" בדרך לאילת אינו חומק מעיני לעולם, גם אם אינו משנה את הרגלי הנהיגה שלי. אני רוצה לדבר בקצרה על תופעה אחרת, תת-פרק מיוחד בהנצחה הציבורית הוויזואלית ברחבי הארץ, הנצחת אסונות בתולדות העם והמדינה.
 
הנה במהלך נסיעה לא ארוכה בין כרמיאל ואצבע-הגליל מתקיפים את העין שלטים חומים, מהסוג המשמש לצורך הפניה לאתרים ארכיאולוגיים או מקומות שהוסדרו לצורך ביקור תיירותי, אלא שהשלטים המסוימים הללו הם מסוג אחר לחלוטין:
 
אסון המסוקים, אומר שלט ליד שאר ישוב, מקום התרחשות התאונה הקטלנית שבה התנגשו שני מסוקים ונהרגו 73 חיילים. כלומר, השלט מפנה אותנו מהכביש לצד ימין, אל האסון.
 
ליל הגלשונים, אומר שלט ליד קריית-שמונה, ומפנה למקום התרחשותו של אסון אחר, כשמחבל חצה את הגבול עם לבנון באמצעות גלשון, נחת ליד בסיס צבאי, והרג שישה חיילים.
 
ושיא השיאים מצוי ליד כרמיאל:
שואה ותקומה, אומר השלט, ומפנה לכביש גישה אל העיר. לא זה המקום לדבר על הצימוד הידוע בין שואה ותקומה, אבל להפנות נוסעים בכביש לשואה ותקומה נראה בעיני הסתר בינה.
 
תארו לעצמכם חילופי דברים כדלקמן: "איפה אתם?" – "בדיוק ליד ליל הגלשונים", או "מאיפה להיכנס למרכז העיר?" – "הכי טוב דרך שואה ותקומה".
 
אמנם מן הבחינה הטכנית אפשר לפתור את הבעיה על-ידי שינוי השילוט כך שיציין "אתר הנצחה ל…", אבל הבעיה שהשלטים הללו חושפים עמוקה הרבה יותר. מדובר בצורך להנציח פיסית כל אירוע חמור וטראומתי בכל מקום ובכל אתר שבו התרחש, כאילו בלי הציון הפיסי אין זיכרון. הדבר זר ליהדות. הזיכרון היהודי היה תמיד נייד, טקסטואלי, לכל היותר בצורה של מפתח הבית בספרד לאחר גירוש היהודים ב-1492. והנה פתאום במדינה היהודית יש צורך לקבוע מסמרות בשטח. עצמותיו של הרצל הועלו ארצה והר בירושלים הוקצה לבית-קברות ונקרא על שמו. בעיני הדבר מתקבל על הדעת ללא ספק. אולם לפנינו תופעה לפיה אירועים במהלך החיים: פיגועים ואסונות צבאיים מיד אויב או מיד עצמנו ומזלנו הרע, תאונות דרכים ותאונות מסוגים אחרים, כולם זוכים להנצחה פיסית במקום עצמו. אולי מדובר בקידוש הארץ, באיזה חוסר-ביטחון באחיזה שלנו בה, כאילו אם לא נסמן את כולה, את כל-כולה, היא לא תהיה באמת בידנו. אלא שקידוש האדמה כבר הוליד רעה חולה בדמות לאומנות משיחית המאיימת על קיום המדינה.
 
ומה על החיים? האם תושבי שאר ישוב ייאלצו להתפתח סביב האנדרטה, כשמובלעת של אבל שתולה בקרבם? האם מעמדה של כל אנדרטה כזו שקול למעמדו של קבר יהודי, אף כי היהדות מעולם לא קידשה את מקום המוות?
 
הדבר רלוונטי במקומות רבים במדינה, ואפילו בלב הערים. הנה בירושלים נסגר לא מזמן בית-הקפה "מומנט", שהתפרסם בארץ בעקבות הפיגוע שאירע בו. במהומת הסגירה עלתה גם פרשת ציון הזיכרון שמשפחות חללי הפיגוע ביקשו להקים במקום, וסופר שבעל-הבית התנגד לכך וגם סירב ליטול חלק בטקס. הטענה הזו התגלתה כלא נכונה, והוויכוח נסב על גודל האנדרטה ומיקומה, כשהבעלים מתנגד באורח הגיוני וסביר לכך שהיא תוצב בלב בית-הקפה. הוא הסכים לאנדרטה, וכזו גם הוקמה, אבל לאחדים מהקרובים השכולים זה לא הספיק: צריך באמצע, בכוח, באורח בולט ביותר, להפוך בית-קפה למאוזולאום. בבית הקפה הירושלמי האחר שהתפרסם בשל פיגוע, "הלל" במושבה הגרמנית,  לא התעוררה בעיה כזו עם הבעלים, ובכל הנוגע לטענת בעלי "מומנט" כאילו ציון זיכרון בכניסה למקום תפגע בעסקים, נראה שהדברים אינם נכונים: בית הקפה "הלל" שוקק לקוחות.
 
יחד עם זאת, אני לא מאמין שבעיני מישהו סביר להציב שלט בטרה סנטה ועליו הכיתוב "פיגוע מומנט" או שלט ברחוב עמק רפאים שיאמר "הפיצוץ בהלל".  בתל-אביב אין שלט "ההפצצה האיטלקית" או "פיגוע קו 5", ואפילו לא צפוי שיוצב שלט שיורה אל עבר החוף ויאמר "אלטלנה".

מחשבות אולימפיות (א)


בעד אולימפיאדה בתל-אביב!
 

מדברים על האפשרות שתל-אביב תארח משחקים אולימפיים. כן, במילניום הנוכחי. הדיבורים החלו ראשית כעניין הזוי, כבדיחה מרירה של ביטול ערך עצמי. לאחר מכן הסתבר שסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב עשו עבודה בנושא, בביה"ס לניהול, ומצאו שיש טעם לדון בשאלה. ובשלב הבא אלכס גלעדי בכבודו ובעצמו העלה את העניין ואמר שאם אתונה יכולה, תל-אביב יכולה לא פחות.
קשה לנו להעלות בדעתנו את תל-אביב כעיר המארחת את המשחקים האולימפיים. כדי לחשוב על כך אנחנו צריכים להפליג בדמיון, וגם זה קשה, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו נאלצים להפליג גם בזמן. 2048? 2092? 2412? אכן, נשמע כמו סיפור מדע בדיוני. תל-אביב נפטרת מן התשתית התחבורתית הנוראה שלה? תל-אביב מארחת 10,000 או 20,000 ספורטאים מכל העולם, מערב הסעודית ועד מלזיה ומסין ועד נאורו שבאוקיינוס השקט? כפר אולימפי שיוקם לאחר הריסת כפר המכביה? תחרויות בפארק הירקון? אצטדיון ענק על חורבות האצטדיון הלאומי ברמת-גן? פרויקט נתב"ג 2000 המשודרג לפרויקט נתב"ג 2048 וגם מסתיים בזמן? נמל תל-אביב קם לתחייה של ממש, כפי שקרה בברצלונה? תחרויות אולימפיות בשבת? תאמרו שאלו הזיות. לא אתווכח.
ובכל זאת, נקודה קטנה לסדר היום האולימפי שלנו. כפי שיודע כל מתכנן אסטרטגי אמיתי, כל מי שחושב לטווח ארוך ולא רק לבחירות הבאות או ל"פריים טיים" בערב, הכול מתחיל מהעלאת רעיון וממשחקי מחשבה. קחו את הרצל, ההוא מ"אין זו אגדה". אפשר להתווכח עד השנה הבאה באיזו מידה מדינת ישראל תואמת ולו במשהו את החזון המפורט שלו, ברוח האוטופיסטים של המאה התשע-עשרה, אבל משהו מזה קרה, ואנחנו כאן. מדינת היהודים קמה. וכשאין מדובר במטרה כמו הצלת חיים של עם או המשכיות היסטורית, יש יתרון למחשבה האוטופית הנינוחה, הפורייה והמפרה. ראשית, מעצם העיסוק בנושא טוב. מה רע ברעיון הזה? מדוע לא לחשוב עליו, ולשחק במחשבה? שנית, כמו במרוצי "פורמולה 1", בתכנית החלל האמריקנית לדורותיה ובעוד אינספור מבצעים אנושיים ברוח הטיפוס על האוורסט, המחשבה המפורטת והמעשית על מבצע אדיר, אוטופי, אולי חסר סיכוי וריק מתועלת מוחשית ומיידית, מולידה פירות בדרך, מקדמת את האדם ואת המחשבה האנושית, תורמת לאנושות בדרכים שאי-אפשר היה לצפות אותן מראש.
דוגמה קטנה, מזערית. אתם נהנים מסוגרים מהחומר הנקרא "וולקרו"? קל לכם לסגור תיקים, לנעול סנדלים ולהצמיד אביזרי בטיחות למיניהם? הוולקרו הומצא לטובת מסעות החלל האמריקניים. חשבו עליו כפתרון הנדסי רב-שימושי למצבי חוסר-משקל, כשקשה לקשור ולהצמיד דברים ואי-אפשר להסתמך על כוח המשיכה שיעזור וייתן כיווניות.
אז כשנדמיין אולימפיאדה בתל-אביב ונתקדם במחשבות ונתחיל בתכנון תיאורטי, אין לדעת מה נרוויח, אין לדעת מה יעלה במחשבותיהם של המתכננים. מי יודע, אולי אפילו ייפתרו כמה בעיות תחבורה בגוש דן. אולי תקום לנו רכבת תחתית. אולי אפילו רכבת מהירה מירושלים לתל-אביב, לנוחות המתחרים התיאורטיים. אולי אפילו נזכה לנמל חי, תוסס ושימושי בתל-אביב. אולי אפילו נלמד עוד כמה דברים על מזג-האוויר שלנו, על זרמי הים ורוחות השמיים. הרי כל זה חשוב כל-כך לתחרויות השיט, הריצה, הקפיצה והרכיבה.
להתראות ב-2048. אני אופטימי.

המדינה הנוראה ביותר בעולם


 
היא קוריאה הצפונית. מחנות מאסר, עינויים שיטתיים, גזענות רצחנית, רצח תינוקות, אונס, הפלות כפויות, הרעבה, הענשת שלושה דורות במשפחה על מעשיו של היחיד, מאות אלפי אסירים שלא ברור להם מדוע נאסרו, האם יזכו לחופש או ימותו במחנה, ובינתיים משמשים כעבדי-יצור של המשטר, שתים-עשרה שעות ביום, אוכלים דשא וחולדות, שבעה ימים בשבוע.
 
ומתי אנחנו "מתעוררים"? כשמתגלה שבנוסף לכל אלה נעשים גם ניסויים שבהם נחנקים אסירים בגז, בתאים קטנים, לעיני "מדענים" מטעם השלטון.
 
ומעבר להקשר המזכיר את השואה, מה מעיר את התקשורת הישראלית? לא מידע זמין הפתוח לכל, לא שפע של מאמרים בכתבי-עת רציניים ונגישים. מעורר אותה תחקיר של הבי.בי.סי. ובתוך יום או יומיים ממחזרים את עיקריו, מדביקים את תמונותיו והנה גילוי מסעיר והכל יכולים לעסוק בכך לרגע בין שערוריות מקומיות ופיגועים.
 
בשבועות האחרונים קראתי לא מעט על המתרחש בקוריאה הצפונית. כתב-העת המעולה "אטלנטיק" עסק בכך מיותר מזווית אחת. בגיליון ינואר-פברואר 2004, יש שתי התייחסויות לנושא. האחת נוגעת ל"מנהיג היקר" עצמו, לקים ג'ונג-איל, הרודן המושל בצפון קוריאה. כמו שליטים מוחלטים רבים, עסוק קים בהנאות החיים. ה"אטלנטיק" מביא קטע מזיכרונותיו של טבח יפני ששימש בחצרו. הטבח לשעבר, שהצליח להימלט בחזרה ליפן, שם הוא חי בשם בדוי, מספר על אהבתו של קים למטעמים שונים, על מסעות ששלח אליהם את הטבח כדי להשיג מרכיבים למנות פאר שונות. קים רוצה בירה מהחבית? הטבח נוסע לצ'כיה. קוויאר? טסים לאיראן. בשר חזיר כמו שצריך? "פוג'ימוטו" (כך הוא מכנה את עצמו היום) טס לדנמרק. תאוותו של קים ג'ונג איל למטעמי המטבח היפני עלתה לו בסופו של דבר בטבח היקר לקיבתו. במרץ 2001, ישב הטבח במרפסת והביט בים. הוא חשב על כך שמעברו השני של הים נמצאת מולדתו. אז נזכר "פוג'ימוטו" בקלטות וידאו שאחותו שלחה לו מיפן, קלטות שבהן הקליטה לו מבחר מתכניות הטלוויזיה היפנית. בין התכניות היתה גם תכנית בשם "איזו מנה?", תכנית בישול פופולרית. הטבח נזכר במנה נפלאה במיוחד שהוכנה בתכנית, מעדן מקיפוד-ים. הטבח החליט להראות את הקלטת לקים ג'ונג-איל, והנה, כפי ששיער, פיו של הרודן נמס והוא אכן שלח מיד את טבחו הנאמן לאי הצפוני של יפן, לקנות ממיטב קיפודי הים בשוק המקומי. והטבח אכן לא שב.
 
כל זה במדינה שתושביה אוכלים עשב. שהאסירים במחנות הנוראיים מחטטים בגללים בתקווה למצוא זרעים שלא עוכלו, מאחר שהם נאלצים לחיות על שלוש ארוחות ביום שבכל אחת מהן מוקצבים להם 30 (שלושים) גרם תירס, אם בכלל. האסירים מועסקים בעבודות כפייה. הם כורים זהב ופחם, חוטבים עצים ותופרים נעליים וגם מייצרים פרחי נייר ומיני סחורות ליצוא. עובדים ללא הפסקה. עד זוב דם. הם מאבדים אצבעות בקור מפחד שלא יעמדו במכסה המוכתבת להם. במחנות מסוימים העבודה נעשית בקבוצות, וכל חברי הקבוצה עובדים, אוכלים, ישנים ועושים את צרכיהם בו-זמנית. כן, גם עשיית הצרכים מוכתבת. כשאסיר מוצא להורג, נאלצים כל האחרים לעבור על פני גופתו, ולעתים נדרשים החיים להתעלל במת, לקרוע אותו לגזרים. שלדי אדם במשקל 30 קילו, גיבנים עקב היחלשות העצמות.
 
רבים מיושבי המחנות הושלכו אליהם על רקע הרעב המכה בקוריאה הצפונית מזה עשור ויותר: יש מי שניסו לקנות מזון בשוק השחור, יש מי שגנבו אוכל או לקחו בלי רשות. אסירים רבים יושבים על פשעים גדולים מכך. למשל, אי-ניקוי נאות של אבק מתמונות "המנהיג היקר" או אביו "המנהיג הדגול", קים איל-סונג, סטלין של קוריאה הצפונית.
 
אחת העבירות הנפוצות בקוריאה הצפונית היא הניסיון להימלט ממנה. רוב הנמלטים חוצים את הגבול לסין. חלקם מוחזר על-ידי שלטונות סין, אחרים מתחילים במסע בן אלפי קילומטרים במזרח-אסיה בדרכם לקוריאה הדרומית, דרך סין, מנצ'וריה, וייטנאם והים הבוגדני. רבים נלכדים בצפון מזרח סין בידי פטרולים של הצבא הצפון-קוריאני, שמחזיר את הנמלטים למולדתם. לעתים, כדי להבטיח שלא יימלטו במסע הביתה, קושרים את האומללים הללו בחוטי ברזל המועברים דרך כפות הידיים או האף, וכל המחרוזת המדממת הולכת ברגל עד לגבול. רבים מן הפליטים הללו נופלים טרף לסינים המנצלים אותם כעבדים, הופכים את הצעירות שבהם לשפחות מין או פשוט מוכרים אותם הלאה.
 
באותו גיליון של ה"אטלנטיק" ישנה הפניה לדין וחשבון מפורט ומעורר פלצות. המסמך, שכותרתו "הגולאג הנסתר", חובר בידי "הוועד האמריקני לזכויות-אדם בקוריאה הצפונית", גוף שבהנהלתו יושבים חברי קונגרס, אישי ציבור ובהם מייסד הארגון "Human Rights Watch" ומומחים מתחומים שונים. מאה עשרים ושניים עמודים של עדויות ותצלומי לוויין. עדויות של ניצולים-נמלטים ושל שומרים שעבדו במחנות. הדו"ח שוחרר לפרסום באוקטובר 2003. אין עוד צורך בתחקירים עיתונאיים, הכל כתוב שם.
 
גם כתבי-עת אחרים, מה"ניו יורקר" ועד ל"ניו-יורק רוויו אוף בוקס" כתבו בשנה האחרונה בפירוט רב על היבטים שונים של המצב בקוריאה הצפונית, על המתרחש בה ועל הדרכים שבהן הדבר משליך על העולם כולו. הממשל האמריקני החליט ששאלת הנשק הגרעיני שקים ג'ונג-איל קרוב מאוד להשגתו, ולמעשה אין עוד דרך לעצור אותו מלהיות איום גרעיני, היא השאלה הראשונה בחשיבותה בכל הנו
ע למדינה המופרעת הזו. לכן ג'ורג' וו. בוש הכליל אותה ב"ציר הרשע" המפורסם שלו. לא אכנס כאן לשאלת הסיכוי לפרק אותה מנשקה ולדיון בשאלה האם כדאי להרעיבה עד שתישבר או שמא יש בכך סכנה שקים יחליט לתקוף את קוריאה הדרומית אם הרעב יאיים על שלטונו. יש מי שחושבים שדיאלוג עם המשטר הזה אפשרי ואף רצוי, שכן הוא עשוי להוליך לתוצאות חיוביות.
 
ובינתיים, "דור המדבר" השני והשלישי של קוריאה הצפונית נמק. תינוקות נרצחים במחנות ("אין לנו צורך בחצאי-סינים", אומרים לאימהות השבות מסין כשהן בהריון); אנשים מחטטים באדמה בתקווה למצוא שורשים, ומיליונים רבים של אזרחי המדינה הנוראה בעולם מוחזקים בניתוק מוחלט מן העולם.
 
ולמה זה נוגע לנו? שתי תשובות:
 
א.      השאלה מיותרת, אם אנחנו בני-אדם.
ב.      קוריאה הצפונית היא שחקן ראשי בשוק העולמי החשאי שבו סוחרים בידע גרעיני ובטכנולוגיית טילים. מדובר באיום ממשי לאין ערוך מזה שהעמיד סדאם חוסיין המוחלש בשנים האחרונות.