(התפרסם במקור במוסף "הארץ" לפני שנה, באוקטובר 2005)
“יום אחד קראתי ספר, וכל חיי השתנו". זהו המשפט הפותח את הרומן "החיים החדשים" של הסופר התורכי אורחן פמוק. כבספרים רבים של פמוק, זה סיפור על אנשים שמחפשים את זהותם, בודקים באיזה מין מציאות הם קיימים או יכולים להתקיים. בספר של פמוק, דמויות נכנסות לעולם הספר, מחפשות אדם שאולי נעלם מעולמן האחר, מחפשות את המחבר, מחפשות גאולה או מזור בעולם סוער, אלים ומבלבל.
אורחן פמוק, הסופר התורכי הפופולרי ביותר בתורכיה, בוודאי זה המוכר את מספר הספרים הרב ביותר בארצו ומזה שנים גם כוכב זוהר בזירה בינלאומית, לא ידע שיום אחד הוא ייתן ראיון וכל חייו ישתנו. בחודש פברואר השנה, התראיין פמוק לעתון השוויצרי "טאגס אנצייגר" ואמר שבמולדתו ישנם נושאים הנחשבים מחוץ לתחום. הסופר הדגים: “שלושים-אלף כורדים נהרגו פה, וגם מיליון ארמנים, וכמעט אף-אחד לא מדבר על כך. לכן אני מדבר על כך.” כמעין הוכחה מקברית לטענתו של פמוק בדבר נושאים הנמצאים מחוץ לתחום בתורכיה, פרצה סערה ציבורית גדולה בעקבות הראיון. ההערה של פמוק התסיסה את הלאומנים הקיצוניים בתורכיה והמהומה פגעה קשה במכירות של הרומן האחרון שלו, “שלג", שראה אור חודשים אחדים קודם לכן. אלא שהעניין לא נותר בתחום הדיון הציבורי. עד מהרה הגישו הרשויות התורכיות כתב-אישום נגד הסופר, בטענה שהוא "הכפיש פומבית את הזהות התורכית". אין מדובר בהאשמה בעלמא. החוק הפלילי התורכי כולל סעיף כזה, והוא מכוון בעיקר נגד כל מי שיעלה בדעתו לטעון שתורכיה ביצעה רצח-עם בארמנים בשנת 1915. בנוסף לכך, בתורכיה יכול אדם להישלח למאסר אם הוא מותח ביקורת על הנוכחות הצבאית התורכית בקפריסין, יוצא נגד המחיר בנפש שהנוכחות הזו גובה או בכלל, פוגע במה שנתפס כ"אינטרסים לאומיים מהותיים" של המדינה התורכית. הסעיף המדובר, סעיף 301/1 בחוק הפלילי התורכי קובע כי מי שפוגע באורח מפורש בעובדת היותו של אדם תורכי, ברפובליקה התורכית או באסיפה הלאומית התורכית, יידון לתקופת מאסר בין ששה חודשים לשלוש שנים.
הדיון בתיק של פמוק אמור להיפתח ב-16 בדצמבר השנה, ומובטח שימשוך תשומת-לב בינלאומית רבה. ראשית, מדובר במקרה מבחן שעשויות להיות לו השלכות הרבה מעבר לחירותו האישית של פמוק, העלול לספוג עונש מאסר של עד שלוש שנים, וגם מעבר לשאלות כלליות בדבר חירויות הפרט בתורכיה. פרשת פמוק מביכה מאוד את ידידיה של תורכיה באירופה, שכן היא מתחוללת על רקע ניסיונה של תורכיה להתקבל לאיחוד האירופי ובדיוק כאשר האיחוד החליט לפתוח בשיחות בדבר הצטרפותה של תורכיה. הנה למשל, ב15- בספטמבר כתב יוסט לגנדייק, יושב-ראש המשלחת של הפרלמנט האירופי לעניין תורכיה לנשיא הפרלמנט וביקש ממנו לאשר נוכחות של משקיפים מטעם הפרלמנט במשפטו של פמוק. מעבר לטענות בדבר פגיעה בחופש הביטוי של פמוק וטענות על הפרה של אמנות זכויות-האדם של האו"ם והאיחוד האירופי, ישנה שאלה אקטואלית וממוקדת. רק הקיץ אימצה תורכיה חוק פלילי מתוקן. ובדיוק הצעד הזה – תיקון החוק הפלילי – הוא שסלל את הדרך לפתיחה במשא ומתן בין האיחוד האירופי ותורכיה על הצטרפות המדינה המוסלמית הגדולה לאיחוד. יוסט לגנדייק, איש מפלגת הירוקים ההולנדית, אינו מסתיר את מבוכתו: "חיוני שמשלחת קטנה של משקיפים תהייה נוכחת במשפט ותקבע האם החוק תואם האישומים נגד פמוק." באורח מוזר, אורחן פמוק עשוי להיות נייר לקמוס ראשון שיבדוק את כשירותה של תורכיה לבוא בשעריה של אירופה.
אורחן פמוק בן ה-53 הוא לא רק דמות בולטת מאוד בארצו אלא אף קנה לעצמו מעמד בינלאומי כאחד הסופרים הגדולים בדורו. שמו מוזכר תדיר כמועמד לפרס נובל לספרות. שאלת קבלתה של תורכיה לאירופה ועניין הענקת הפרס לפמוק מנהלים מזה שנים אחדות ריקוד מינואט עדין. האם יקבל פמוק את הפרס רק לאחר הצטרפותה של תורכיה לאיחוד האירופי? האם תכריז ועדת הפרס על כשרותה של תורכיה לבוא בחיק האיחוד על-ידי הענקת הפרס לסופר המחונן? ועדת הפרס נוטה לא פעם לסמן את רצונה לחזק מה שנראות בעיניה כמגמות חיוביות במקומות שונים בעולם. הסיני ז'או שינגיאנג קיבל את פרס נובל לספרות כחלק מהלגיטימציה של סין המתנערת מהקשיחות הקומוניסטית. אלא ששינגיאנג עזב את סין בעקבות רדיפות ובנה לעצמו חיים חדשים בגלות בצרפת, כך שאפשר לראות בפרס נובל גם נעיצת מרפק בצלעותיה של ממשלת בייג'ין. אורחן פמוק הוא עצם מעצמה של תורכיה, מי שבעיני רבים מייצג את התרבות התורכית כשגרירה המוצלח והנוצץ ביותר. האם מתחיל כעת תהליך של ניכור בין פמוק והממשלה התורכית, שדווקא יעזור לו לזכות בפרס? ואולי לפנינו תרגיל מבריק על לוח השחמט הפוליטי-ספרותי, כשפמוק הוא המניע את הכלים אל הניצחון המקווה?
כל הסימנים מורים על כך שאין מדובר בתרגיל "הפוך על הפוך" של הסופר התורכי. אכן נראה שיום בהיר אחד מצא עצמו הכוכב הבינלאומי במצב קפקאי, ושגם אם נחיתתו המפתיעה על ספסל הנאשמים תשרת אותו, הרי שהוא לא תיאר לעצמו שהראיון לעיתון השוויצרי יסבך אותו בארצו. השאלה האם אכן אפשר להעמיד לדין בתורכיה אדם שאמר שתורכיה הרגה מיליון ארמנים עתידה לעמוד במבחן לא פשוט. בשיחה עם כתב ה"וושינגטון פוסט" אמרה נזאן סנול, עורכת-דין המייצגת את פמוק, שהדעות בקרב אנשי התביעה התורכית חלוקות, ובעוד שתובע אחד סבר שאין מקום להעמדה לדין, תובע אחר החליט להגיע עם התיק לערכאות.
בדיוק לפני שנה, באוקטובר 2004, נתן פמוק ראיון לתחנת הרדיו WBUR בבוסטון, תחנת רדיו ציבורית. הראיון נערך לרגל פרסום התרגום לאנגלית של "שלג", שנאמר עליו שהוא הרומן הפוליטי הראשון של פמוק. בראיון מתאר הסופר התורכי באזני המראיין, דיק גורדון, את אי-ההבנה העמוקה השוררת לדעתו בין מזרח ומערב, בעיקר לאחר פיגועי ה11- בספטמבר. “הבעיה של תורכיה, של מדינה שחצנית שמביטה מלמעלה על עמה הנחשל המתנגד למודרניזציה, מתגמדת כיום נוכח ארצות-הברית ואירופה, כלומר ממשלת בוש, המפציצה ואינה מעניקה תשומת-לב אנושית למתנגדים ובוחרת לייצג את בעלי האמונה הדתית העזה במלים קשות. זה מה שהדאיג אותי בתורכיה". בראיון מדבר פמוק על כך שברומן "שלג" הוא ביקש לתאר קיצוני דתי במונחים אנושיים, לראות את המציאות משני הצדדים, למצוא זוויות של חמלה. גיבור הרומן מוצא את עצמו בתסבוכת פוליטית בעל-כורחו. “אתה מגלה שכדי לשרוד, אתה חייב לעשות קצת פוליטיקה", אומר פמוק בדברו על הגיבור המבולבל שלו המתמרן במבוך הכולל צבא, חילונים ודתיים מסוגים שונים. ב"שלג" אומר פונדמנטליסט דתי שבניגוד למה שהמערב חושב, לא העוני הוא הגורם לאנשים כמוהו להיות דתיים כל-כך, אלא העובדה שאנשים כמוהו סקרנים יותר מכל אדם אחר לדעת מדוע אנו כאן ומה יקרה לנו לאחר מותנו. אותה דמות מדברת על המערב, שלוקח את הדמוקרטיה, המצאתו הגדולה, ברצינות רבה יותר מאשר את דבר האל, אולם אינו מוכן לצאת להגן עליה כשמתרחשת הפיכה במקום נידח ומושלג כמו צפון-מזרח תורכיה. שוב ושוב מדבר פמוק על אי-ההבנה הטרגית בין המזרח והמערב, על הצביעות ביחסו של המערב למזרח. דבריו המאוזנים בראיון הרדיו בבוסטון יכולים להכעיס גורמים בתורכיה, אולם דומה שכל הצדדים במשוואה התורכית יכולים לראות את עצמם פגועים באותה המידה. המדינה התורכית מכונה שחצנית, החילוניים נראים שטחיים, והפונדמנטליסטיים, על אף הצד הרוחני שפמוק מוצא בהם, מצטיירים גם כסכנה ליציבות ולחיי האזרחים התמימים. ארבעה חודשים לאחר מכן, בראיון השוויצרי, נראה שפמוק סטה מן האיזון המקובל במולדתו ופגע בדימוי העצמי התורכי.
לפני שנים אחדות, לכבוד פרסום התרגום העברי לרומן המופלא שלו "הספר השחור" (שתורגם על-ידי שלמה אביו וראה אור בהוצאת "כתר"), ביקר אורחן פמוק בישראל. באותה עת, לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, יכלו ישראלים לעבור בחופשיות מירושלים לבית-לחם. הזדמן לי ללוות את פמוק לטיול של חצי יום לאתרים הקדושים לנצרות. עברנו את המחסום הישראלי ולאחר מכן את המחסום הפלסטיני, ופמוק התקשה להבדיל בין לובשי המדים ונושאי הנשק משני הצדדים. פענחתי עבורו את הסיטואציה, ופתאום קלטתי שיהודי מלווה מוסלמי לעיר הקדושה לנצרות. פמוק, חילוני מובהק, ספקן בכל נימי נפשו, חש לא בנוח בבית-לחם הפלסטינית-נוצרית-תיירותית. מצאנו את עצמנו הודפים את מדריכי התיירים, ולאחר שניות אחדות בכנסיית המולד, שבנו אל הרחבה החשופה. פמוק דיבר על הניכור שהוא חש כלפי הדת בכלל. הביקור בישראל אילץ אותו להיות מוסלמי ולו לשעה: כשרצה לבקר במסגדים שעל הר-הבית, בעיקר כדי להתרשם ממעשה ידיהם של האומנים שתרמו לעיטור המקומות הקדושים, עצר אותו שומר מטעם הווקף הירושלמי. השומר הביט בחשד באיש המהוקצע שכל-כולו אומר זרות. “אתה מוסלמי?”, שאל שומר הסף הפלסטיני. “כן", אמר פמוק. “תוכיח", התעקש נציג הווקף. בנקודה הזו בסיפור פתח פמוק סוגריים ואמר לי שמאז שהיה בן שש לא נדרש לומר את סורת ה"פאתחה". בדרכו לרחבת המסגדים, הוא התקשה לשחזר את הטקסט, שאותו ידע בעל פה כארבעים שנה קודם לביקורו בירושלים. הוא גמגם שברי טקסט עד שהבוחן הרפה ממנו, לא לפני שזיכה אותו במבט של בוז. וכך, כשהוא מתויג כמוסלמי "מקולקל", תייר מערבי מתורכיה, זכה אורחן פמוק להיכנס למסגד "אל-אקצא".
“אני לא הולך למסגדים", אמר לי פמוק. “בתורכיה אלו מקומות של מחלוקת.” ובטרם יעלה בדעתי שהוא מבקש להביע עמדה כלפי הדת, התפשט חיוך על פניו והוא הוסיף בשובבות: “בתורכיה, בכל מקום שיש מחלוקת, או שמקימים מסגד או שמציבים פסל של אתא-תורכ". האיזון התורכי הקדוש, עניינים שאין לגעת בהם, כבישת מחלוקות שעלולות לסכן את המרקם הלאומי. במבט לאחור אפשר לומר גם שיש בכך משום התבצרות בסמלים במקום קיום דיון פתוח.
כעת, ברומן "שלג", אומר הגיבור, קא: “למדתי את כל מה שלימדו אותנו על האסלאם, אבל אז שכחתי הכל. עכשיו זה כאילו שכל מה שאני יודע אל האסלאם בא לי מ'המסר', אתה יודע, הסרט ההוא בכיכוב אנתוני קווין… הקרינו אותו לא מזמן בערוץ תורכי בגרמניה, אבל מסיבה מוזרה כלשהי הקרינו אותו בגרמנית…” במקום אחר ברומן, פמוק יוצר סיטואציה שכעת, עם הסתבכותו עם רשויות החוק בתורכיה בגלל הראיון לעיתון השוויצרי, נראית כנבואה שהגשימה את עצמה או אולי כבדיחה שאנשי התביעה בתורכיה אינם יכולים להבין. בסצנה בלתי-נשכחת, מזמן פמוק שמאלנים, כורדים ופונדמנטליסטים אסלאמיים הכותבים יחד מכתב-מחאה שאמור להישלח לעתון בפרנקפורט, מחאה על אלימות המשטרה בעיירה הנידחת, המושלגת. ואם לא די בכך, הרי שיש ב"שלג" גם עורך של עיתון מקומי סרדר-ביי, שכותב עלילות מקרים ומדפיס אותן עוד לפני שהדברים מתרחשים במציאות.
הליכה על הסף, מבט שובב וגם רציני על המציאות המורכבת, שאלת הזהות והמודעות לזהות ומשחקי מראות בין מזרח ומערב מאפיינים את הספרות של אורחן פמוק. “הספר השחור", שהקנה למחברו תהילה בינלאומית ותורגם לעשרות שפות, עוסק בחיפוש זהות. הסיפור, הכתוב גם כסיפור מתח מפותל, כולל יסודות רבים, מחיקוי המערב כיסוד בזהות התורכית המודרנית, דרך הכתיבה כמבססת קיום וזהות, ניסיון לפענח את הטבע האנושי על פי תווי-הפנים האינדיבידואליים וועד לניסיונות מצד כתות מסטיות באסלאם לפענח את סודות הקיום, לחזות את ביאת המשיח ולפצח את הקוד האלוהי. ברמה השטחית, הצליח "הספר השחור" לפגוע בכל הזרמים בציבוריות ובפוליטיקה התורכית. אלא שדווקא בכך יש כדי להעיד על הצלחתו של המחבר לגעת בנימים בעומק הנשמה התורכית על מרכיביה הרבים. האם אפשר להיות תורכי בלי להביט מערבה? ואם אינך מביט מערבה, מה אתה? האם יש מזרח ללא מערב? ואיך אפשר לדבר על הדברים הללו? ממילא ההבנה שלנו קשורה קשר בל-ינתק לזהותנו התרבותית. ואיסטנבול עצמה, העיר שהיא גיבורת "הספר השחור", כולה שכבות של היסטוריה וזיכרון, של הצלחות וכישלונות, של הווה ספוג מבוכה על רקע עבור לא ברור. באחד המקומות מודה פמוק שבעת שכתב את "הספר השחור" הוא חשב שהמבקרים יאמרו שהוא עשה לאיסטנבול מה שג'ויס עשה לדבלין. אין קריטריון "מערבי" מזה עבור סופר הכותב רומן המבקש להציג עיר על כל מורכבותה ורמות התודעה שלה. ואם לא די בכך, הרי הן "הספר השחור", שהיה בינתיים לספר-פולחן בידי מעריצים מושבעים והן רומנים אחרים פרי עטו, עושים שימוש בשלל טכניקות פוסט-מודרניות מובהקות, כשפמוק עצמו אינו מסתיר השפעות של סרוונטס, בורחס, פוקנר, קפקא, פרוסט, טולסטוי וג'ויס. והרי ז'אנר הרומן עצמו מקורו במערב והוא ממשיך לאפיין את היצירה הספרותית במערב עד עצם היום הזה.
המפגש בין מזרח ומערב הוא נושא חוזר ברומנים של פמוק. ברומן "המבצר הלבן" מפגיש פמוק שתי דמויות במציאות הים-תיכונית של המאה ה17-. אחד משני הגיבורים הוא שבוי איטלקי, נוצרי, שהשכלתו קונה לו עבדות מתוקה. הוא עוסק בלימוד ובמחקר לתועלת הסולטן והפשה. מי שאחראי על עבודת העבד האיטלקי הוא תורכי מלומד, הגיבור השני של הרומן. העלילה לא רק מפגישה בין השניים אלא מערבבת ביניהם, שכן בין השניים שורר דמיון חיצוני מדהים. מערכת היחסים בין השניים עוברת תמורות, ככל שההיכרות מעמיקה וככל שהעותומני מגלה שהאיטלקי אינו בהכרח עדיף עליו. בסופו של דבר, השניים עוסקים בבניית מכונת מלחמה אדירה שנועדה לסייע לצבא הסולטן לגבור על מבצר בפולין, “המבצר הלבן". פמוק מעוניין, כמובן, בסמליות על כל ממדיה. היוזמה המשותפת נכשלת, ושני הגיבורים שהם אחד יעמדו לגורלם האחד. נראה שברומן הזה פמוק אומר לנו שעדיפות או נחיתות הן לא רק עניין יחסי ומשתנה, אלא עניין זמני בתכלית. שיתוף פעולה בין שני "צדדים" הוא לא יותר מאשליה סכמטית, גחמה בת-חלוף, מזון לתאבון אינטלקטואלי. בסופו של דבר הכל מתגמד נוכח המציאות, הגורל, השאיפות והתשוקות הדורסניות של מי שמושלים בגורלם של מיליונים.
ברומן חדש יותר, “שמי הוא אדום", שוב לוקח אורחן פמוק את קוראיו אל מחוזות העבר, אל ימי שלטונו של הסולטן מוראט השלישי, בסוף המאה ה16-. האימפריה העותומנית החלה אז להראות סימנים של היסדקות. קרב לפנטו, שבו הובס הצי התורכי ללא תנאי, סימן את ראשית הקץ הארוך והאיטי. בסיפור של פמוק, הסולטן מוקף אומנים, ציירי מיניאטורות, אותם ציורים שנועדו לעטר טקסטים בסצנות זעירות הכוללות דמויות אדם סכמטיות, למרות שהאסלאם אוסר לצייר דמויות-אדם. מוראט השלישי מזמין ספר שאמור להיות מאויר בידי ארבעה אומנים. מה הוא הספר, מה הוא אמור לכלול עם השלמתו ולמה הוא נועד – את זאת אין המעורבים יודעים בדיוק. האומנים נמצאים בין הפטיש והסדן. הם נדרשים לציית לסולטן. אבל כדי לציית לו, עליהם להפר את מצוות הדת. ציור מיניאטורות נסבל פחות או יותר כל עוד הן נועדו להשביח ולפאר טקסטים, וכל עוד לא צוירו בהן דמויות ספציפיות ולא הוחלו בהן כללים של פרספקטיבה, אותה המצאה שאפיינה את פריצתה הגדולה של אמנות הרנסאנס באיטליה.
פרספקטיבה, כך מסתבר, היא עניין מסוכן ליסודות האסלאם, שכן בציור עם פרספקטיבה אדם יכול להיראות גדול יותר ממסגד וכופר יכול להיראות עדיף על מוסלמי נאמן. בתוך סיפור מתח ומסתורין, מדבר פמוק על מקומה של המסורת בעולם משתנה, על מצוות הדת נוכח לחצים אנושיים ומול כוחות חיצוניים, על תפקידה של האמנות בחיינו, על האמנות כיוצרת מציאות ועל איכותו המשתנה והמפתה של היופי כשלעצמו. הרומן כתוב מפיהן של הדמויות השונות, בפרספקטיבות משתנות. המחבר המסתתר מאחורי כל הקולות הדוברים מעוניין לעמת בין אמת קבועה ונצחית ואמת יחסית ומשתנה, בין עולם של בהירות שקרית ועולם של טשטוש נאמן. כיצד נייצג את העולם באמנות? כדי לייצגו היטב צריך לשקר, ואם ננסה להימלט מן השקר נחטא לעולם.
ב"פרשת פמוק" (העיתונות בעולם כבר מכנה אותו "סופר הג'נוסייד התורכי") דומה שאין גבול לאירוניה. הסופר שאמר שבמולדתו ישנם נושאים הנחשבים מחוץ לתחום, נושאים שכמעט אף-אחד אינו מדבר עליהם, ולכן הוא נוטל על עצמו להזכירם, נלכד בפרדוקס מהסוג המאפיין את הרומנים שלו. התובע הגורר אותו לבית-המשפט, שסופו עלול להיות מאסר של עד שלוש שנים, מנסה לכפות עליו ערכים מוחלטים, ללא פרספקטיבה. אלא שהוויכוח במשפט לא ייסוב על האמת, על השאלה האם יש או אין נושאים שאסור לדבר עליהם בתורכיה ואפילו לא על השאלה האם הרגו התורכים מיליון ארמנים לפני 90 שנה ושלושים-אלף כורדים במלחמתם במחתרת הכורדית בדורנו. המשפט אמור לעסוק בשאלה האם פמוק פגע באורח מפורש ברפובליקה התורכית, והתביעה תתיימר לטעון שאפשר לבחון את השאלה בכלים אובייקטיביים. והנה, דווקא החוק התורכי מגדיר פרפסקטיבה: סעיף 301/3 בחוק הפלילי התורכי מציין שאם הפגיעה המפורשת ברפובליקה התורכית, באספה הלאומית או בתורכיות עצמה נעשתה על-ידי תורכי מחוץ לגבולות תורכיה, העונש יוגדל בשליש. כשהמבט פונה מתורכיה החוצה, וכשהמלים נאמרו מפיו של תורכי, המלים הפוגעות נראות פוגעות יותר.
בסופו של דבר, אסור לשכוח שתורכיה המודרנית פנתה מערבה מכוח רצונו של אביה-מייסדה, מוסטפה כמאל (“אתא-תורכ"). החוק התורכי הנוהג כיום איננו החוק העותומני. יתרה מכך, החוק הפלילי הנוכחי אמור להיות סינתזה תורכית-אירופית. האם שוב, כמו ברומן של פמוק, תתרסק המכונה התורכית-אירופית מול המבצר הלבן של אירופה? האם יחברו שמאלנים, כורדים ומוסלמים קיצוניים ויכתבו מכתבי מחאה לעיתונים בגרמניה? האם יקום המערב להגן על עקרונות הדמוקרטיה, המצאתו הגדולה, שהוא מתייחס אליה ברצינות רבה יותר מאשר לדבר האל?
חודש לאחר פיגועי ה11- בספטמבר כתב אורחן פמוק ב-The New York Review of Books: “אני חושש שחלקים גדולים מהעולם יהפכו להיות מקום כמו תורכיה, מקום שהחוק הצבאי שולט בו כמעט ללא הפסקה…”, הוא בוודאי לא ציפה שארבע שנים לאחר מכן ירדוף אחריו החוק התורכי האזרחי, העומד בשערי אירופה. בתורכיה ובמערב מצפים למשפט. המו"ל של פמוק, טוגרול פסאוגלו, אמר לבי.בי.סי. שעלינו לחכות לנאומו של פמוק בפני בית-המשפט.
Ioram's Blog 
){kind=link}
