לתרגם ספרי ילדים

  בזמן האחרון קרה שהתחלתי לתרגם ספרי ילדים. אחרי כשלושים וחמישה ספרים למבוגרים, ותוך כדי שספרים חדשים מגיעים אלי לתרגום, התבקשתי לתרגם ספרי ילדים. מדובר בספרים שהם חלק מסדרה, וכבר נפלו בחיקי ארבעה ויש עוד בדרך. הסדרה, בהוצאת "אגם", מצוירת נפלא ובולטת בצבעים נהדרים. כל ספר עוסק בדמות בולטת. מוצרט וקולמבוס היו שני הראשונים "שלי". אני מתרגם מספרדית. פרט לכך, תרגמתי עבור "אגם" ספר ילדים מאיטלקית, של אנה רודרי, שייצא בקרוב.

הרפתקה חדשה לגמרי. ועוד יותר מכך: תענוג. כמתרגם נדרש ממני לא רק להעביר את הטקסט מספרדית לעברית ולעשות זאת היטב, אלא להתאים אותו לקורא העברי הצעיר. ההתאמה הזאת, שמתרחשת בכל מיני רמות ועל פי רוב כרוכה בדקויות ובפרטים, היא עבודה יצירתית מקסימה ומרתקת. לדבר לילד. להיענות לציפיותיו. פה ושם לחרוז, לא פעם ליצור משקל ומנגינה שהוא מכיר ממסורת ספרי הילדים שהוא חשוף אליה.

כשאני מתרגם למבוגרים, אני חושב על קורא ערטילאי, על קורא עברי-ישראלי-עכשווי כללי, פחות או יותר. הקורא הזה, המופשט-למחצה, משתנה מעט מספר לספר, מתבהר ומתמקד לי באופנים שונים. לעתים במהלך של ספר אחד אני צריך לעורר ידיעות ותחושות ביחס לקוראים עבריים שונים. אבל בתרגום לילדים, אני רואה את הקורא לנגד עיניי בדרך אחרת. האחריות מוחלטת: הוא הרי קורא בלי לקחת בחשבון שהטקסט מתורגם. מבחינתי, הספר צריך להכיל לחלוטין את הקורא והקוראת והקוראים צריכים להכיל את הספר ללא קושי. מפגש מלא. כמו שאומרים שאם אתה מצליח להסביר משהו כך שילד מבין אותו, הצלחת. גם אם מדובר בפיזיקה גרעינית.

זה התענוג: ליצור ספר ילדים בעברית שהקוראים בו "יבלעו" אותו בשלמות. והאתגר למתרגם הוא רב-ממדי. דומה מאוד לתרגום של שירה.

יצחק בשביס-זינגר אמר פעם שאין ספרות ילדים אלא ספרות שכותבים לקוראים שהם ילדים. והילדים, כך הוא אמר, הם המבקרים הטובים ביותר. משוחררים, ישירים, תובעניים ונקיים מפיתולים, מחויבויות ואינטרסים זרים. כיף לתרגם ספרים עבור קוראים כאלו.
וכיף מיוחד כשילד קורא, נהנה ומשבח.

ואם תהיתם, הרי שהתשובה שלי היא "כן!”: אני רוצה לתרגם עוד (ועוד!) ספרי ילדים.

ביבי "על פי פרסומים זרים"

אפשר לספר זאת באמצעות הבדיחה הידועה, כלומר כך:

השפן עמד בקרחת היער, משייף את ציפורניו ושורק לעצמו.
“מה אתה עושה, שפן?”, שאל אותו הפיל.
“אה, שום דבר, הרגע דפקתי את הלביאה", ענה השפן, מדושן עונג, והמשיך לשרוק לעצמו.
אחרי זמן-מה, הגיע לקרחת היער קוף וגם הוא שאל את השפן:
“מה אתה עושה, שפן?”
“סתם, אתה יודע, הרגע דפקתי את הלביאה", ענה השפן באדישות מדודה.
וכך עוד ועוד חיות שאלו את השפן למעשיו, ולכולן הוא ענה בהתפארות על הצלחתו אצל הלביאה.
עד שבא האריה, שלשמע שריקותיו של השפן, שאל:
“מה אתה עושה, שפן?”
והשפן ענה:
“אה, שום דבר, סתם עומד פה, מדבר שטויות".

ואפשר לספר זאת גם כך, בסיפור:

הבחורים בשכונה אהבו להתרברב איך הם הצליחו להכניס למיטה את הזנזונת השכונתית. בזה אחר זה הם היו מספרים על מעלליהם, וכל אחד היה מנסה לעלות על חברו בתיאורים מופלגים ומופרזים. הם היו עומדים כך עוד ועוד, מתלחשים ביניהם בעונג, מספרים, מנפחים, ממציאים. “קרעתי לה את הצורה"… “היא צעקה עד הבוקר"… “כל הלילה היא רצתה עוד ועוד…”
יוסי הקטן עבר בסביבה, הריח את ריח הדאווינים באוויר, שמע רק קצה של סיפור, בדל של תיאור שם. ומיד רץ בשכונה וצעק לכל עבר:
“גם אני! גם אני! גם אני קרעתי את הבוקר ודפקתי את הלילה!”

ואפשר לספר זאת "על פי פרסומים זרים":

לביבי שוב נפלט, או שהוא שוב לא עמד בלחץ, לא התאפק נוכח הפיתוי. כמו כשהוא נזכר בערגה בישיבות הממשלה בראשותו עם השר רחבעם "גנדי" זאבי, שלא היו ולא נבראו. כמו כשהוא רץ לטלוויזיה להודות ברומן רק כי הוא חשש שיש קלטת המתעדת את מעשיו. כמו כשהוא אישר את ניסיון חיסול ח'אלד משעל בבירת ירדן ונאלץ לשחרר את השייח' אחמד יאסין.
הקשבתי היטב לדבריו בטלוויזיה. מאמר מוסגר אחד שלו היה האמירה הנכונה והאותנטית ביותר בכל הראיון הביזיוני שלו:

“…אני חייב לומר…”

ממה נפשך: אם הוא לא יודע כלום, הרי שהוא פנטזיונר. ואם הוא יודע, הרי שהוא עבר עבירה שעל פחות ממנה עובדי מדינה פוטרו, קציני צה"ל הודחו ואפילו סולקו מהצבא ויש אפילו מי שנשלחו לכלא. אם הצנזורה היא לטובת בטחון המדינה, הרי שעבירה בוטה כמו של ביבי (טוב, נו, “לכאורה" ו"על פי פרסומים זרים" ואם תרצו גם "חמסה-חמסה") מסייעת לאויב בשעת מלחמה.

הוא אפילו לא טוען, כמובן, שהוא כמו יוסי מהסיפור, ילד קטן ליד גדולים. והוא גם לא טוען שהוא כמו השפן "סתם עומד פה, מדבר שטויות". הוא פשוט ביבי, אחד, יחיד ומיוחד.

לקראת ראש השנה: יולי תמיר מתרגמת שירה

שרת החינוך, יולי תמיר, הפיצה איגרת למורים, לקראת ראש השנה. באיגרת השרה מאזנת בין ערכים אוניברסליים וערכי יהדות, מנסה לרבע את המעגל וגם לעגל את הריבוע, בעת ובעונה אחת.

 

מה אין שם? דיבור על "עשיר ועני", ציבור העומד בפני בוראו כקולקטיב, ערכים כלליים, אזרחי ישראל בני כל הדתות, אהבת הידע וגם רמיזה לשיפור במעמד המורה ובשכרו. מסמך מפא"יניקי לתפארת.

 

ערב ראש השנה תשס"ח

לכבוד המורה ????? ????

ברצוני לברך אותך ואת בני משפחתך בערב תחילתה של תשס"ח.   הרגע הזה בו אנו משאירים מאחורינו את כל מטעני השנה שחלפה מעורר מחשבות רבות: האם אנו ממלאים את תפקידנו בעולם זה? האם שירתנו במהלך השנה שחלפה את ייעודינו ויעדינו?   בראש השנה אנו חושבים לא רק על עצמנו ועל משפחתנו הקרובה, אלא על הציבור כולו. במחזור ראש השנה יש מעט מאוד תפילות שבהן אדם מישראל מבקש משהו לנפשו. כמעט כל סדר התפילות מיועד לציבור המתייצב לפני בוראו כקולקטיב ואומר את מה שהוא אומר בגוף-ראשון-רבים. אם נלמד לחיות כך ולא רק להתפלל כך, דומה שמותר יהיה לנו לצפות לשנה טובה יותר.   בימים אלה, אחינו המוסלמים, חווים גם הם רגעי קדושה. צום הרמדאן אמור להזכיר לכל אדם עשיר את אשר עובר על אחיו העני בכל יום. בדומה ליהדות, תקופה זו מאופיינת בהתקרבות האדם לחברו ולאלוהיו, בסובלנות ובאהבה. אלו מגיעים לשיא כאשר בני המשפחה והחברים יושבים סביב השולחן לאחר שקיעת החמה.   החפיפה בין שני המועדים אינה מקרית. אני מאמינה כי בימים אלו מוטל על כל אזרחי ישראל ללא הבדל דת לחשוב על אשר בכוחנו לעשות יחד.   כשרת החינוך אני מאמינה שכל אחד ואחת מכם באים אל מערכת החינוך מתוך אהבת הילד ואהבת הידע. כולנו יודעים כי תלמידי ישראל הם מקור תקוותנו ועתידנו, וכי יש בהם אוצרות שטרם התגלו לעיני העולם.    בערב ראש השנה תשס"ח, אני מייחלת לכך שנדע יחד לשלוח מסר של תקווה לדור הצעיר. רק בכוחות משותפים נוכל לחולל שינוי מהותי במחויבות החברה לאדם הצעיר, שינוי מהותי בערכי התלמידים ובנכונותם לתרום ולהתנדב, שינוי מהותי ביום העבודה של מורה, שינוי מהותי בדרך ההוראה, שינוי מהותי בדרך התגמול, שינוי מהותי בדרך של מורים ללמוד,להשתלם ולהתקדם. המשורר תומאס סטרנס אליוט [ TS Eliot] כתב כך:   "לא נחדל מחקר ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה. דרך השער העלום, הזכור מאז שארית הארץ שנותר לגלותה הייתה הראשית   מצב של תם גמור [שמחירו אינו פחות מהכל] והכל יבוא על תיקונו וכל דבר ודבר יבוא על תיקונו עת ישולבו לשונות האש בקשר- הכתר של השלהבות והאש והורד יהיו לאחד"   [מתוך ארבעה קוורטטים, המעורר 1999]   לסיום, אני מבקשת מכולכם לזכור בחג זה את חיילינו השבויים ולהתפלל יחד עם משפחותיכם לשלומם ושחרורם בקרוב.   תחל שנת ה-60 של מדינתנו וברכותיה.

בכבוד רב,

והיות שמדובר בשרת חינוך ובפרופסור, היא גם מביאה שיר של ט.ס. אליוט. יש שימצאו טעם לפגם בבחירה, הן בגלל עמדתו של אליוט כלפי היהודים, והן בגלל הבחירה במשורר אנגלי ערב ראש השנה היהודית. אבל מה שהפריע לי יותר מכל הוא ששרת החינוך אינה מקיימת חובה פשוטה הנדרשת מכל סטודנט בשנה הראשונה: להביא דברים בשם אומרם. ולמה הכוונה?

 

אלא אם כן יולי תמיר תרגמה את אליוט בעצמה, היה ראוי ואפילו חובה לתת קרדיט למתרגם השיר.

אולי היא לא הייתה מביאה גאולה לעולם, אבל להביא דבר בשם אומרו זה המינימום הנדרש מתלמידה של ישעיהו ברלין ההומניסט, וסתם מכל פרופסור באוניברסיטה.

 

חבל שתמיר מצטרפת לטרנד הנבערות המקומי המקבל סטנדרט לפיו יצירות ספרות מהעולם כמו "מתרגמות את עצמן" לעברית.

זכויות הנשיא לשעבר קצב

על כך לחש לי ר' שלמה תמימי:

 

"אולי יחליטו לתת לקצב לא רק לשכה בשטח של לפחות 140 מ"ר במגדל פאר אלא גם משהו ככה… קצת יותר מקומי?"

 

שאלתי: "כמו מה?"

 

השיב לי הרב תמימי: "שבעים ושתיים בתולות"

ש' מלשכת הנשיא-לשעבר קצב

הבוקר חדל משה קצב להיות נשיא המדינה. מיד התעורר ויכוח בדבר הזכויות שלו כנשיא לשעבר, ובכנסת יש יוזמה לשלול אותן ממנו. הזכויות כוללות דירת שרד, רכב, טיפול רפואי מועדף וגם – לשכה.

במקביל הכל מדברים על הפער בין "אמת משפטית" או "תשתית ראייתית מספיקה" ובין האמת במובנה הבסיסי, כלומר תשובות ברורות לשאלות כגון: “אנס או לא אנס?”, “את מי אנס?”, “אילו מעשים ביצע במי, מתי וכיצד?” היועץ המשפטי לממשלה שם עצמו שופט והחליט לצמצם מאוד את כתב-האישום, להגדיל באורח בלתי-נסבל את הפער בין מה שיכולה לדעתו להיות "אמת משפטית" ובין מה שיתכן שהיא האמת לאמיתה.

ובינתיים, מחשבותיי נדדו להן לעתיד הקרוב, לאותה לשכה שהיא אחת הזכויות המוקנות של משה קצב. וכך, מתוך הנחה סבירה שלא נזכה לראות את לשכת הנשיא לשעבר קצב מאוישת בגברים, אני שואל את מני מזוז האם הוא היה ממליץ לבתו בת ה-18 לנסות להתקבל לעבודה בלשכה החדשה? כיצד הוא היה מגיב לו הייתה ש. (בתו) באה הביתה ומבשרת: “אבא, אימא, קיבלתי עבודה חדשה! מציעים לי להיות ראש לשכת קצב!” האם הוא ירגיש שהאמת המשפטית מגוננת די צרכה על ש' שלו, הרכה בשנים?

יום אחד בשדרות…

יום אחד ייגמר המזל בשדרות. טיל "קסאם" יפגע ויגרום לנזק גדול בנפש. אין צורך לתאר את המראות ואת הזעקה הציבורית ואת המהדורות המיוחדות ברדיו ובטלוויזיה ואת הכתבים בשכפ"צים וכל כיוצא בכך, הכל לפי כללי הטקס. ובאותו יום, או למחרת, בישיבה לילית בהולה, תחליט הממשלה ש"הסאה הוגדשה" ו/או ש"כלו כל הקצין" ותפתח ב"מבצע מקיף" ברצועת עזה.

 

ובאותו יום יתקיימו באשקלון דבריו של ראש השב"כ שאמר לא מזמן (ולא בחוכמה) ש"הם" לא יורים על אשקלון רק מתוך החלטה. והם יירו על אשקלון ועל כל מה שבינה ובין רצועת עזה. הממשלה תורה לצבא "לנקות את השטח" ו"להסיר את האיום" ואולי גם תאמר שהמבצע יימשך עד לשחרורו של גלעד שליט והחזרתו הביתה. ובינתיים יימשך מטר הקסאמים (או אולי "קסאם משופר" או איזו המצאה מקומית אחרת בעלת שם ערבי היסטורי או פלסטיני-רגשי). ובעוד כוחות סדירים וכוחות מילואים לוחמים בעזה ונתקלים בכל מה שראש השב"כ אמר לא מזמן (ולא בחוכמה) ש"מחכה לנו", ממנהרות נפץ ועד למלכודות צלפים. ובעוד חיילים נהרגים, ימשיכו טילי "קסאם" ואחיהם ליפול וגם לקטול.

 

ואחרי שבועות אחדים העולם יעניק לנו תירוץ להפסיק, או שתותחי צה"ל או מטוסיו יטעו במטרה ויהרגו עשרים, שלושים או ארבעים אזרחים פלסטינים ברצועת עזה, ולא תהיה ברירה אלא להפסיק את פעולת מיגור הקסאמים וניקוי הרצועה והשבתו של גלעד שליט לחיק משפחתו.

 

ואז תוקם ועדת חקירה. נקרא לה ועדת וינוגרד השנייה. והיא תמצא שהממשלה אשמה בחוסר טיפול ראוי באזרחי המדינה בדרום, ובחוסר בדיקה רצינית של אפשרויות להתמודד עם ירי הרקטות מעזה ובהחלטה פזיזה לצאת למבצע רחב-היקף בעזה (שרק מיעוט מהשרים יהיו מודעים למהותו, השלכותיו וצורתו הכללית). הוועדה גם תמצא את האשמה בממשלות הקודמות, והעדים שיופיעו בפניה יעידו. ובהם יהיה גם אותו אלוף-משנה שהיה יועץ הרמטכ"ל לעניין הקסאמים ואמר לא מזמן שהוא פרש מתפקידו כי התייחסו אליו כאל נודניק, לאחר שהציג את כל האפשרויות לטיפול טכנולוגי באיום הקסאמים ודבר לא נעשה. ויופיעו מומחים למיגון מבנים וישטחו בפני חברי הוועדה את המשמעויות הטכניות והתקציביות של בניית חדרי-ביטחון בכל הבתים בשדרות. ואנשי הצבא יידרשו להשיב על שאלות נוקבות: כיצד לא היו מוכנים לפעול בעזה, כיצד לא עדכנו את התכניות מאז יצא צה"ל מהרצועה. כיצד לא הספיקו שש או שבע שנים של קסאמים כדי להבין שבשעת עימות היירי יגבר.

 

ובצבא מישהו אולי יתפטר. ומישהו אחר יגיד שהוא נשאר בתפקיד כדי להפיק את הלקחים ולפקח על יישומם, ויטיעם שאין כמוהו לדעת מה צריך לתקן, כעת לאחר שהוועדה מצאה אותו אשם ויוסיף ויאמר שאשמתו "הינה בגדר אי-הצלחה מנהלית חלקית, כי רוב הבעיות מובנות במערכת, ושומה עלינו לתקנן למען בטחון אזרחינו".

 

ואמנים יתגייסו לרדת לשיר במקלטים מחניקים.. וארקדי גיידמאק יקים עיר אוהלים בפארק הלאומי ברמת-גן, וראש-הממשלה יתקוף אותו על שהוא גורם לירידה במורל. ובשאר אסד יציע שיחות שלום ללא תנאים מוקדמים ובישראל יאמרו ש"מדובר במהלך הזוי של שליט חלש שזכה ב-97 אחוזי תמיכה קיקיוניים בבחירות".

 

הם יודעים דבר או שניים על אחוזים. הרי הם מהמרים על חיי האזרחים שבחרו בהם, מסובבים אותם ברולטה רוסית בכל יום.

 

אולמרט החליט: שרון לבטחון

אחרי שבועות וחודשים של חרושת שמועות, החליט ראש-הממשלה אהוד אולמרט על השינויים בהרכב ממשלתו. ה"פריש-מיש" שהכול ציפו לו בדריכות, בעיקר מאז המלחמה בלבנון בחודשי הקיץ, מזמן הפתעה מרעישה: אהוד אולמרט מחליט "להזיז" את עמיר פרץ מתיק הביטחון ולמסור אותו לידי אריאל שרון. שרון, אשר שוכב מחוסר הכרה מזה כמעט ארבעה-עשר חודש לאחר אירוע מוחי קשה, ציין השבוע את יום הולדתו ה79- בחוג המשפחה המצומצם, שהתכנסה סביב מיטתו בבית-החולים.
בהודעה שפורסמה מטעם לשכת ראש-הממשלה נאמר: “ראש-הממשלה אולמרט מאמין כי בעת הזו יש חשיבות מיוחדת למינוי אדם בעל ניסיון רחב ומגוון כאריאל שרון לתפקיד הרגיש ביותר לביטחון ישראל. מר אולמרט לא נזקק להמלצות או להתייעצויות עם מומחים כדי לבחור בשרון, שהרקורד שלו מוכח. איש לא יוכל לטעון כי לשרון אין את הכישורים. מדובר באדם שהיה קצין מבריק – יש אף שהגדירו אותו גאון צבאי, שכן מהלכיו נלמדים במיטב האקדמיות הצבאיות בעולם -, אדם ששימש כבר בתפקיד שר הביטחון, שלא לדבר על כהונתו המבריקה כראש-ממשלה מוצלח במיוחד, עת בה היה, יחד עם מר אולמרט, אדריכלה הראשי של תכנית ההתנתקות".
ההודעה על המינוי עוררה כצפוי סערה בקרב אנשי ציבור, שרים, חברי-כנסת ופעילים מכל הקשת הפוליטית. כתבינו בשטח אספו מגוון תגובות.
ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק אמר בתגובה להודעה המפתיעה: “זו לא עת לחשבונות-עבר. כולם צריכים עכשיו לשלב ידיים ולחשוב על המדינה. אריאל שרון היה מצביא גדול ושר ביטחון יוצא מהכלל". בתגובה לטענות שמצבו של שרון לא יאפשר לו לבצע את תפקיד שר הביטחון השיב ברק בחוסר-סבלנות: “מה זאת אומרת? בעולם של מחשבים ומערכת-מידע שר ביטחון לא חייב להתרוצץ בשטח. אין לי ספק שהוא יבחר את מיטב המוחות כדי שיעבדו סביבו".
חבר הכנסת והשר לשעבר דן מרידור הסכים לתת רק תגובה קצרה, כדרכו: “אני מאמין שמר שרון הוא בעל הכישורים המתאימים לתפקיד. שאלת מלחמת לבנון לא צריכה לעלות בעת הזאת". בתשובה לשאלה סירב מרידור לומר לאיזו מלחמת לבנון הוא מתכוון. “הדברים ידועים", אמר וטרק את הטלפון.
נחרץ במיוחד היה חבר הכנסת אביגדור ליברמן, ראש סיעת "ישראל ביתנו" שאמר: “על הרקורד של שרון אין צורך לדבר. בכלל, זה לא הזמן לדיבורים. צריך לשפוט לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. שר לא צריך לעבוד יום עבודה של 24 שעות אלא להוביל מדיניות נכונה". ליברמן נשאל האם אינו חושש שעם מינוי שרון לתיק הביטחון יחול כרסום בסמכויותיו כשר לאיומים אסטרטגיים. לכך איבט ליברמן השיב רק בחיוך: “זה לא האיום האסטרטגי שאני מתכוון לדבר עליו", והוסיף: “אולי אתם צריכים לשאול את מר שרון עצמו".
בסביבתו של אריאל שרון סירבו להגיב לדברים ואמרו רק "עד שהמינוי לא יאושר סופית, לא נוציא הודעה לתקשורת. מר שרון מרגיש מצוין ומוכן לשוב לזירת העשייה בכל עת שהמצב ידרוש זאת". ניסיון להשיג תגובה מעמרי שרון נענה רק ב"אני כבר לא בעסק, אני עושה לביתי, תודה ושלום".
חברי-הכנסת הערבים הגיבו בכעס צפוי. ח"כ אחמד טיבי אמר: “אולמרט חושף את פניו האמיתיים עם מינוי הרוצח מביירות לתפקיד שר הביטחון. כרופא אני אומר לכם שהוא לא היה חסר-הכרה בימי סברה ושתילה והוא לא חסר הכרה גם היום. הכל דיסאינפורמציה של ממשלת הכיבוש כדי להמשיך להתעמר בעם הפלסטיני". ח"כ עבד-אל-והאב דהמשה היה לא פחות חריף: “דקה אחת של שרון כשר ביטחון ואפילו עם מגבלות פיזיות תחזיר את האזור 100 שנה אחורנית. את החשבון על שיקום אריאל שרון ישלם כרגיל העם הפלסטיני הנאנק תחת מגפי הקלגס הציוני".
גורמים בקהילה המשפטית העלו את נושא כשירותו של שרון לשמש בתפקיד שר הביטחון. כזכור, ועדת כאהן לחקר הטבח בסברה ושתילה קבעה בזמנו ששרון מנוע מלשמש בתפקיד עקב חלקו באי-מניעת הטבח. הדעות על המינוי הצפוי היו חלוקות. גורמים מסוימים אמרו שהפסילה של שרון אינה מוגבלת בזמן ואילו גורמים אחרים טענו שאין בחוק הישראלי עונש בלתי-מוגבל, ושאם היה מדובר במאסר היו מנכים לשרון שליש בעקבות הישגיו בשנים שלאחר מכן. “הוא שילם את חובו לחברה", אמר הפרופסור למשפט חוקתי דוד חושן-סתת, “אינני סבור שראוי לפסול אדם על מעשה שהוא נענש עליו לפני שנות דור". מי שהפתיע בתגובה לתקשורת היה רב-גונדר יעקב גנות, הממתין עדיין לאישור מינוי למפכ"ל המשטרה על רקע מחלוקת משפטית בדבר רבב שדבק בו: “שרון הוא מינוי מעולה. אבל ברמה האישית אני חושב שאם הוא יכול להיות שר ביטחון אחרי עניין לבנון, אין סיבה לא לאשר מינוי של מי שלא הורשע בפלילים ולא דבק בו כתם".
מטבע הדברים בתוך כך עלתה שאלת יכולתו של שרון למלא את התפקיד מן הבחינה הרפואית. מקורביו של שרון הגיבו בכעס על הטענות כאילו הוא אינו מסוגל לעבוד יום עבודה מלא. “ממתי הסודיות הרפואית הייתה להפקר?”, אמר יועץ התקשורת אבנר אור-גנוז, “נחשוף את המסמכים רק אם בית-משפט יורה לנו על כך". עם זאת, התגובה הארסית ביותר הגיעה מחבר ילדות של שרון, אל"מ (מיל.) פיני הררי: “היה לנו שר ביטחון שעבד 16 שעות ביום והוציא אוויר. אני הייתי עם אריק ב101- ובתעלה, ואני יודע על מה אנ
י מדבר: עכשיו יהיה לנו שר ביטחון שבחמש דקות ביום יוציא לנסראללה את הנשמה".

 

(פורסם לראשונה בבלוג הסטירי שלי)

לשדר את הר-הבית לכל העולם

  הרגיעה בעניין העבודות במעלה המוגרבים בהר-הבית היא בוודאי זמנית. בצורה זו או אחרת, אנחנו צפויים לסכנת תבערה סביב האתר הקדוש והרגיש הזה, שהוא אחד ממוקדי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיהודי-מוסלמי. נתניהו פתח את מנהרת הכותל ואולמרט ניסה לבנות גשר במקום מעלה המוגרבים כפי שהיה מוכר לכל מבקר מזה שנות דור. שניהם פעלו בחלקלקות. נתניהו עשה את שעשה באישון-ליל, ואילו אולמרט ניסה לעשות את שלו בלי שהציבור יידע בדיוק מה עומדים לעשות. הציבור הוטעה לחשוב שמדובר בשיפוץ הקיים, לאחר שהמעלה נפגע מגשמים, ואילו התכנית האמיתית הייתה לבנות גשר ארוך הרבה יותר. יש ספקות באשר לתקינות האישורים לעבודות ולקיומם בכלל, ונראה שהדברים נבדקים. אופטימיסט יאמר שלהבא ייזהרו בצוננים, אבל לפי התבנית החוזרת ואם לשפוט על פי אופיים של מקבלי ההחלטות הישראלים, אנו צפויים לעוד שטויות, לעוד גנבת-דעת, לעוד מעשים בחשאי, בלילה, בלי ליידע את העולם, שלא לדבר על הציבור הישראלי, הנושא בעיקר התוצאות בכל פעם שמישהו מחליט לעלות מלוא-האגו על איזה סלע-קיום נצחי.

ברור שאת השייח' ראאד סלאח' שום דבר אינו מעניין מלבד הרווחים הפוליטיים שהוא יכול לעשות מכל נגיעה אמיתית, דמיונית או בדויה באל-אקצא. הוא יודע שהמסגד לא היה בסכנה ושאין כל כוונה להקים שם בית-כנסת. עיקר מעייניו נתונים לקידום הפלג הקיצוני של התנועה האסלאמית, בעיקר על חשבון שנוא-נפשו השייח' אברהים סרסור, אדם הגיוני ומציאותי, שתענוג לשמוע אותו. השייח' ראאד יכול להיות סמוך ובטוח שתמיד יהיו מנהיגים ישראלים שישחקו לידיו, וכל שעליו לעשות הוא להמתין.

אולמרט נהג בטיפשות, בחוסר-אחריות ובחוסר שיקול-דעת כשנלחץ בעת ביקורו בתורכיה מהצהרות קשות של ראש-הממשלה התורכי ארדואן והזמין משלחת-בדיקה של מומחים תורכים שיבואו ויראו אילו עבודות נעשות בירושלים. מדוע לא להזמין משלחת של אונסק"ו? מדוע לא להביא נחיל בלתי-פוסק של מהנדסי סטרוקטורה, מומחים לשימור אתרים עתיקים, בעלי-מקצוע (מארכאולוגים ועד צלמים, דרך אנשי בנייה, שחזור ותיעוד) מכל העולם כדי שיבדקו את מצב האתרים הרלוונטיים בירושלים? יש לא מעט מומחים איטלקים שעסקו בהצלת מסגדים עתיקים באסיה המרכזית, וזו רק דוגמה.

אבל בינתיים, אפשר לעשות משהו מיידי. הנה הצעה פשוטה: למלא את הר-הבית ואת סביבותיו במצלמות רשת שתשדרנה וידאו באינטרנט. לשדר ולשדר ולאפשר לכל מוסלמי בעולם להתחבר לאל-אקצא, לחרם א(ל)-שריף, לירושלים העתיקה ולראות במו-עיניו מה קורה שם, יום-יום, שעה-שעה.
ברור שמי שרוצה להשתמש בכל תרוץ אפשרי כדי להבעיר את העולם המוסלמי, יעשה זאת. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לשבת בחיבוק ידיים. מסתבר שהשיטה הופעלה במכה, שם לא נרתעו הסעודים המופקדים על קדושי האסלאם (מספר 1 ו-2 ברשימה שבה ירושלים היא 3) מלהתקין מצלמות רשת על הכעבה עצמה!

היוזמה להתיר ירי של אזרחים בפורצים

דעתי עליה הרי היא כאן, בדרכי הסטירית

חמישה דברים שלא ידעתם עלי

תרומתי למשחק המתרחב בין הבלוגים העבריים

(דבי סער הזמינה אותי, ואני מזמין אתמיה טבת להמשיך)

1. אני אוהב לקרוא מתכונים. פשוט לקרוא אותם. אני חושב שזה ז'אנר ספרותי מרתק, קרוב לספרות המתח, בוודאי סוג של סיפור זעיר וגם כתב-חידה. לא פעם מתגלות שגיאות שלא צריך אפילו לבשל לפי המתכון כדי לעלות עליהן. חומרים שמוזכרים ברשימה ולא משמשים במתכון, ולהפך – חומרים שמשמשים בהכנה אבל לא הוזכרו. יש שגיאות מצחיקות בכמויות, עד כדי עשרות מונים. אני מסוגל לשבת ולקרוא ספר בישול כמו רומן, ואני אפילו ממליץ על כך!
2. פעם סירבתי להבריח סמים. לפני המון שנים, בגיל 19. עליתי על רכבת מאמסטרדם לפריס. לתא נכנסה צעירה וביקשה שאקח חבילה בתיק. סירבתי. היא חשפה מה שחשפה, ובכל זאת סירבתי. בהמשך, בגבול הבלגי-צרפתי, כל הרכבת עברה חיפוש אינטנסיבי. בתא שלי – שכבר לא הייתה בו אותה בחורה – היה זוג. הוא צרפתי, היא שחורה, אמריקנית. להם פתחו את החפצים והיה ברור שהם הולכים להיות אגרסיביים כלפי האמריקנית השחורה, שהייתה מבוהלת מאוד. בזמן שכל התיקים שלנו היו פתוחים והשוטרים הצרפתים הלכו להביא קצין, לקחתי במהירות ועל דעת עצמי שקית עם "חומר" מתוך המזוודה שלה והסתרתי אותה עד שהייתה לי אפשרות להיפטר ממנה הרחק מעיני השוטרים, דקות אחדות לאחר מכן. מעשה פלילי? אולי. הכשלת רשויות החוק? אולי. אבל כאישה שחורה מול השוטרים הצרפתים היא עמדה בפני יחס קשה ביותר, כפי שהתברר מיד לאחר מכן, כשחקרו אותה בצעקות והסבירו לה בדיוק ובמלים גסות מה הם חושבים על מה שהיא עושה עם המאהב הצרפתי שלה.
3. אני אוהב שוקולד מר, לא רק מריר. לא סתם 70%. אפילו 80, אפילו 90 וגם 95% אכלתי בימיי. מישהי אמרה לי לא מזמן שהיא אוהבת מריר "אבל אני מעדיפה לאכול את השוקולד ולא לכתוש אותו". לא אכפת לי: מריר. מריר מאוד. הכי מריר. שוקולד זה עניין רציני, ולא לחלשי-אופי.
4. היה לי זקן במשך חמש שנים. מגיל כמעט 18 ועד גיל 23. זקן סמיך ועבות, בחום, שחור ונחושת ויום אחד, כך פתאום, הורדתי אותו. טראומה קשה, אחרי חמש שנים. מולי במראה לא הייתי אני. מולי במראה היא אדם אחר. אדם דומה מאוד לאבא שלי בתמונה שלו בפנקס ההסתדרות הראשון שלו, כשהוא היה בן 22 בערך. פחד. והיו אנשים שאהבו ואחרים שלא אהבו – הן את הזקן והן את הסרתו. אבל הכי מצחיק היה השומר בשער הבסיס בצבא, שסירב להכניס אותי בבוקר, ואחד החברים במדור בצבא, בחור יקר בשם מאיר, שבמשך שנים המשיך לומר "זה הקול של יורם, אבל זה לא יורם שמדבר".
   
5. הייתה לי חוויה של סף-מוות. ויותר מפעם אחת. בפעם הראשונה, בתאונת אוטובוס קשה בספרד כשהייתי בן פחות מעשר. לא נפצעתי, אבל בהתהפכות לאחר ההתנגשות העזה ראיתי את מנהרת האור ואת קרוביי שמתו, ואת בני הדורות הקודמים וגם את העתיד, הכל בהבזק חזק אחד. וזה חזר על עצמו בדיוק – עם העדכונים הנדרשים בשל חלוף הזמן – כשלוש וחצי שנים לאחר מכן כשעברתי תאונת אופניים וכמעט עברתי מן העולם. על זה אני יכול לומר רק: “עובדה".