Category Archives: הבלחות

עסקת יונה ושחיתות הבנקים


  עם החזרתו ארצה של מנכ"ל "חפצי-בה" הנמלט, בעז יונה, קמה סערה. עסקת הטיעון שנחתמה איתו כמעט מיד עוררה מחאה, ביקורת ודיון. הודאה מלאה ובעקבותיה שבע שנות מאסר וקנס של 4 מיליון ש"ח כנגד משפט של שלוש, חמש או עשר שנים שישיג עונש דומה, לפחות לפי התקדימים, נראו לאחדים עונש סביר; נפגעי פשעיו של בעז יונה אינם מסתפקים בכך. הם משמיעים מחאה רמה ובעיקר טרודים בניסיונות להיחלץ מהצרות.

מה שמשך את תשומת-לבי הוא חלק אחר בעסקת הטיעון. בעז יונה התחייב לסייע למשטרה ולפרקליטות ללכוד שותפים לפשעיו מתוך הבנקים. ומיד, יחד עם הדיווח על עיקרי ההסכמות וגודל העונש, מהדורות החדשות ברדיו דיווחו על כך ש"במערכת הבנקאית הובעה דאגה שיונה יחשוף גורמים ששיתפו איתו פעולה מתוך הבנקים".

ובעיניי, דווקא הקטע הזה וכל המשתמע ממנו עשויים להיות החוליה החשובה ביותר בטיפול המשפטי בפרשת "חפצי-בה". כדי שיונה יוכל להונות ולגנוב, להוליך אנשים לחתום על הסכמי רכישה ללא ערבויות מספיקות, יש להניח (ואני מתבטא בזהירות רבה) שהיו לו שותפים בקרב פקידי הבנקים השונים, כפי שאכן עולה מעדויות של רבים שרכשו דירות מ"חפצי-בה".

אני מניח שכל הצדדים נהנו: בעז יונה גלגל את מעשיו הלא-חוקיים; פקידי בנקים נהנו מהטבות, “קופונים" או טובת הנאה שאתם מוזמנים לכנות בכל שם שתבחרו; והרוכשים נהנו ממשכנתאות ומהלוואות בתנאים משופרים, אולי תמורת פחות בטחונות, אולי קצת "מתחת לשולחן".

והנה באותו יום נחשפת פרשה של שחיתות לכאורה מצד מנהל בכיר בבנק לאומי, החשוד שנתן הלוואות תמורת מסמכים מזויפים או מופרכים, וקיבל עמלה נאה מאוד מן הלווים, שחלקם אפילו לא החזיר את מלוא ההלוואה.

הדברים קשורים בקשר ברור.

בעשור האחרון יצא לי להיחשף לעולם האפל הזה, לראות ולשמוע סימנים ברורים לדרך שבה דברים כאלו מתנהלים. אתן פה דוגמאות אחדות (ללא ציון שמות של מוסדות ויחידים, מסיבות מובנות):

  • פקידי משכנתאות בבנקים הנותנים משכנתא בידיעה ברורה שהלווים לא יוכלו לעמוד בתשלומים. יש בהם אפילו מי שמחשבים מראש את הקושי העתידי, צופים אותו ומסתמכים עליו. אם חד-הורית מעוטת יכולת מקבלת משכנתא נאה, והמנהל בבנק לוקח בחשבון שבתוך שלוש או חמש שנים הבנק ייאלץ למכור את הדירה במחיר נמוך. מישהו כבר יתחלק ברווחים. הבנק יגבה את החוב, ועורכי-דין ומתווכים למיניהם (הנוטים להיות מקורבים לאנשי הבנק או קשורים אליהם בכל מיני דרכים) ירוויחו את שלהם, ביד רחבה. ידוע לי על בנק שבו מנהל חדש נכנס לתפקידו, ראה שכך נהגו לפניו והורה מיד לא לתת משכנתאות מתוך חישוב קר שהלווים לא יעמדו בה. הפקידים הוותיקים השתוממו, אבל לפחות באותו בנק (קטן) המנהג הנפסד הזה חדל.
  • פקידי בנקים המקבלים עמלה שחורה כדי לגלות לעורכי-דין ומתווכים אילו לקוחות מצויים בקשיים ועשויים להיאלץ לממש נכס. ולפתע פתאום, מוצא עצמו בעל החוב תחת מצור של אותם עורכי-דין ו"מאכערים" מצד אחד, ובפני נוקשות נוספת של פקידי הבנק, הרוצים לראות את מימוש הנכס ואת הרווחים למקורביהם (ובוודאי גם להם עצמם).
  • שוק ההלוואות פתוח לתחרות, בין אם מדובר במשכנתא ובין אם בהלוואה אחרת. הלקוח יכול וצריך ללכת מבנק לבנק ולקבל הצעות, לעמת פקידים עם הצעות אחרות שקיבל וכו'. אלא שבין הלווים יש סקטור מועדף: המקורבים למנהלים למיניהם. די לך שהיית בצבא עם מורשה חתימה והנה תזכה בהנחה נאה בריבית. למותר לציין שלעניים, עולים מרוסיה או מאתיופיה ולכל החלשים למיניהם אין בדרך-כלל חבר מפעם שעלה לגדולה ויושב במועצת-מנהלים של בנק. החלשים רק ממשיכים לסבסד את החזקים מהם.
  • אדם רוצה לקבל משכנתא בגובה מסוים לצורך רכישת דירה חדשה. הוא אינו זכאי לה כי חסרים לו בטחונות. הקבלן והמתווך "ישחקו" מעט עם המספרים בחוזה, יורידו לכאורה את מחיר הדירה כדי להוריד את גובה המשכנתא ולאפשר את העיסקה, וההפרש יתקבל במזומן, או דרך בעלי-מלאכה פיקטיביים למחצה תמורת נגרות במטבח, שיפוצים וכו'. ברווח מתחלקים, והוא כמובן שחור בדרך-כלל.

לא חסרות פרשיות העומדות ונידונות בבתי-המשפט המגלות פנים נוספות של הקרחון האפל הזה. די לקרוא בעיתונים ולהצליב את הפרטים הבסיסיים. אם אתה מקורב לבכירים בבנק, או לפחות לפקידים חזקים בסניף בנק, ייטב לך – ולא תמיד לפי החוק. ולא פעם ירוויחו מכך גם מיני מקורבים לפקידים.

גם בעסק הזה צריך לעשות סדר ולהפעיל פיקוח חריף וענישה מרתיעה. אם עסקת הטיעון עם בעז יונה תקדם את הרשויות לפחות בחשיפת השחיתות, עשינו עסק.

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", 18 ביוני 2008]

האיש שנקבר פעמיים


 “אני חייב להרוג אותך. אם לא תפריע לי, אני אהרוג אותך מהר ולא תרגיש שום דבר", אמר הרוצח לקרבנו. לאחר מכן, ירה בו שמונה כדורים מטווח קצר.
למה הרגת אותי?”, שאל יצחק. גופו היה משותק בשל אותו כדור אחרון.
מה? אתה עדיין חי? שמונה כדורים תקעתי בך!”
אני חי, אבל אני מרגיש שאני עומד למות.”
טוב מאוד, כי אין לי עוד כדורים", השיב הפולני. “הייתי גומר אותך, שלא תסבול יותר…”
הרוצח גרר את יצחק לקבר שהכין מבעוד מועד בגינת הבית. לבד בקברו, הקרבן כרת ברית עם אלוהים. המשך אותו לילה מוצא אותו על מפתן ביתן של שתי נשים נוצריות.
יצחק לרנר קיים את הבטחתו לא למות, להיות נאמן לאל שראה מקברו. לעצמו הבטיח לנקום ברוצחי משפחתו, עד אחרון. זהו סיפורו המדהים של האיש שנקבר פעמיים.

 

כן, ספר חדש שלי, בהוצאת "כרמל": "האיש שנקבר פעמיים"

האיטי: המקום הנורא, המופלא – היום ב"מעריב"


  הגלובוס הצטמק ובמחיר של לא יותר מאלף וחמש-מאות דולר אפשר לצאת מישראל ולהגיע לכל מקום. שעות במטוס, של מציאות מחוץ למקום ולזמן, ואתה מוצא את עצמך בעולם אחר.
לאחר כל המסעות, הנסיעות, הקפיצות הקצרות והארוכות ושאר היציאות אל העולם הגדול-קטן, האם אפשר בכלל לפגוש מקום "אחר", באמת אחר? הרי אפילו מדבריות אוסטרליה, ערבות מונגוליה ויערות-העד של איריאן-ג'איה הפכו למקומות "מתויירים", בוודאי על-ידי בני-עמנו חסר-המנוח.
אני מציע תשובה בת מלה אחת: האיטי. לא לטעות, אינני מציע את האיטי כי הישראלים טרם הגיעו אליו, כאתר הטרנדי הבא לתרמילאים מזה או לבוגרי הפאר המפונק של באלי ואיי סיישל מזה. האיטי, אחת הארצות העניות בעולם, הארץ הענייה ביותר ביבשת אמריקה, בחצי הכדור המערבי, מקום טרגי, למוד סבל, מושבה צרפתית שהייתה למדינה הראשונה בעולם בשלטון שחורים, עבדים לשעבר.
זהו עניינו של הספר הקלאסי של הסופר הקובני אלחו קרפנטייר, “מלכות העולם הזה". הרומן המטלטל הזה מספר על המושבה הצרפתית באי סנטו-דומינגו, שבה עבד אפריקני נמלט משביו והופך למנהיג של עבדים נמלטים. העבד יוזם הרעלה המונית של המדכאים הלבנים, מצליח במזימה, עד שהוא נלכד ומועלה על המוקד. אבל זרע המרידה שהוא טמן אינו מאחר לנבוט שוב. אנו ב-1791, בעצם ימי המהפכה הצרפתית, ובאי הקריבי מתרקמת מרידה חדשה, השואבת כוחה גם מטקסי וודו הנערכים במעבה היער. כוחות צרפתים מגיעים לאי לדכא את המרד. בראשותם עומד הגנרל לקלרק, הנשוי לפולין, אחותו של נפוליאון בונפרטה. הצרפתים פוגשים את הארץ הטרופית, החושנית, הפראית ומטילת-האימה. האיטי עתידה להיות המקום הראשון שבו צבאו של נפוליאון יובס בקרב. ואכן, עבד וטבח לשעבר בשם אנרי-כריסטוף הופך למלך מקומי ומנסה לבנות מבצר אדיר בשם "Sans Souci” (“נטול דאגות"). גורלו יהיה מר: הוא יודח וימות ללא תהילה. על חורבות המושבה והמרידה ההרואית גם יחד תקום האיטי, רפובליקה בשליטתם של בני-התערובת המולאטים, שתמשיך את מעגלי הדיכוי, ההתקוממות, התקווה, האלימות, וחוזר חלילה. מקום אחר. נזקים שמקורם במעשי האדם הלבן דנים את היבשת לכאוס, לאלימות, לאבדן דרך וגרוע מכל: להיעדר זהות מגובשת.
"מלכות העולם הזה" עוקב באורח כללי וגם חופשי אחר המרידות שהביאו לעצמאות האיטי ב-1804, כולל הניצחון על נפוליאון. העצמאות הטרייה הוכתמה מיד ברצח נשיאה הראשון של האיטי, שהכתיר עצמו לקיסר. אנרי-כריסטוף אכן מלך על חלק מהארץ, שנידונה כבר אז לקיום אפל ועקוב מדם.
אלחו קרפנטייר שואל את עצמו למעשה כיצד יכולה יצירה ספרותית לתאר את אמריקה. יבשת של מפגשים בין עמים, אמונות, גזעים וכוונות. יבשת של היתוך טראומטי, הרסני וגם בונה. בהקדמה שכתב לרומן הוא אומר "אמריקה רחוקה מאוד מלמצות את מעיין המיתולוגיות שלה" ומסיים במלים: “הרי מה היא ההיסטוריה של אמריקה אם לא כרוניקה של המהות המציאותית-פלאית?”
האיטי. "מלכות העולם הזה". לתאר את מה שאולי אי-אפשר לתאר, את מה שממשיך להתחולל בעולם – מדרפור ועד טיבט. לתאר את מה שאינו יכול להיקלט ברומנים כמו אלו הנכתבים על ברצלונה, לונדון ופריס. כי אם הנוסע לקצוות העולם בראשית המאה העשרים ואחת נוטל עמו מדריכים כמו ה-Lonely Planet, הרי שיצירתו המסעירה של אלחו קרפנטייר מטיחה בנו אמת בלתי-מעורערת. מקום כמו האיטי, על כל המופלא והמחריד שבו, הוא-הוא ה-Lonely Planet בעולם הגלובלי המתכווץ והולך שמטוסי הסילון חוצים אותו ללא קושי.

 

[התפרסם לראשונה ב"מעריב", ביום ששי ה-25 באפריל 2008]

הסופר האיסלנדי שחסר לנו – היום ב"ידיעות אחרונות"


  בפסגת העולם, בפנינה השחורה והמבעבעת קיטור ולבה, בפאתי החוג הארקטי, קמה מעצמת- ספרות. איסלנד. מה יודעים אנו על איסלנד? שפועל בה הפרלמנט העתיק בעולם, הנושא שם מחייב ומופלא, Althing, כלומר "כל הדברים", שנוסד לפני כמעט אחת-עשרה מאות, ומתכנס מאז ברציפות. שהיא סלע וולקני מנוקב במעינות חמים. שיושבים בה בקושי שלוש-מאות אלף תושבים. ושאבותיה ידעו תור-זהב של ספרות ושירה שהעניק לעולם את ה"סאגות", הסיפורים העתיקים שבגללם כולנו משתמשים במלה "סאגה". והנה במאה העשרים קם בה סופר ענק, שחי כמעט לכל אורכה של המאה (מ-1902 ועד 1998): הַלְדוֹר לַקְסְנֶס. ב-1955 הוענק לו פרס נובל לספרות. בשנות השבעים שני רומנים שלו תורגמו לעברית על-ידי ג. אריוך וראו אור בהוצאת "עם עובד": “תחנת האטום" ו"גם הדג ישיר". הם תורגמו מאנגלית ולא משפת המקור (מנהג שהמו"לות העברית טרם נגמלה ממנו). אבל עיקר יצירתו של לקסנס טרם הגיע לקהל העברי. בעיקר חסרה לנו הרומנים רחבי-היריעה והעמוקים "אנשים עצמאיים" ו"הפעמון של איסלנד". לקסנס הוא סופר להתאהב בו: אנושי וחכם, היודע לקפל בעלילותיו שפע רעיונות – סוציאליזם, אנרכיזם, פמיניזם, גאווה לאומית, חשיבותה של ספרות ותרבות, מקומה של הנשמה בגופו של עם קטן הנרמס על-ידי כובש. אפילו כשהוא כותב על שיטות כלכליות ועל היחסים בין בנקאות, פיתוח והאיש הקטן, אפילו אז הוא מרתק, סוחף, מלבב, מצחיק ורב-המצאה.
חובה לאפשר ללקסנס למלא מקום רחב יותר במדף העברי. ספריו מלאים דמויות בלתי-נשכחות. אנשים קשים, עקשים, מרדנים, יוצאי-דופן בחברה שלהם ויוצאי-דופן בעיני הקורא עליהם, אנשים המתנהלים על-פי דרכם, העשויה להיראות לנו שונה ומשונה, עד שאנו מגלים שהם מגלמים את חלומותנו הכמוסים, ולמעשה מבטאים אותנו כך שהם נחקקים בנשמתנו. ואת כל זה משיג לקסנס בשילוב בין ריאליזם ושבירת גבולות המציאות, בין כתיבה מודרנית וישירה שעם זאת אינה מוותרת על המטען התרבותי האיסלנדי האדיר: דמויות מיתולוגיות, אגדות-עם, יצורי-חורף מוזרים ואילנות היוחסין המגדירים כל איסלנדי וממפים אותו עד לדמויות מהסאגות. הלדור לקסנס חסר לנו מאוד.

 

[פורסם לראשונה במדור הספרות של "ידיעות אחרונות", 25 באפריל 2008]

צדק תרדוף: ביטחון אישי לאזרחי ישראל


במסיבת עיתונאים רבת-משתתפים חשף ח"כ גדעון אייזן-בטון מסיעת "ביתנו מבצרנו" את תכניתו החדשה בתחום השמירה על הסדר הציבורי. התכנית, שזכתה לשם "צדק תרדוף", מוגדרת כמהפכה מוחלטת בתחום השמירה על האזרח, רכושו, כבודו וזכויותיו הבסיסיות. מתקציר שנמסר לעיתונות עולה שהיוזמה החקיקתית של ח"כ אייזן-בטון כוללת סעיפי חוק המקיפים את רוב מצבי החיים של האזרח הישראלי.
כך למשל יותר למי שנוסע ברכבו ונעקף מימין בניגוד לחוק על-ידי רכב אחר להפנות את רכבו אל רכב העבריין, לפגוע בו בכל דרך שיתאפשר לו במה שמוגדר "פגיעה מידתית". לפי ההסבר הנלווה עולה שהכוונה היא לפגיעה במידה הנדרשת כדי לגרום לרכב העבריין לסטות ממסלולו, לרדת לשוליים ולא להיות מסוגל לשוב לכביש ולסכן את חיי המשתמשים בו.
בדומה, בקרוב יוכל נהג ישראלי שמצא מקום חניה בעיר ואותת כחוק על כוונתו לחנות, לשלב להילוך אחורי ולנגח רכב שנעמד מאחוריו ומונע ממנו מלממש את זכותו החוקית לחנות. כמו-כן, יותר לנהג בדרך עירונית לדרוס הולכי רגל החוצים את נתיב נסיעתו שלא במעבר חציה. הסעיף הזה מסתמך על מחקר סטטיסטי המראה שחציית רחוב שלא במקום המיועד לכך מסכנת הן את החוצה והן את הנהגים, כך שדריסת החוצה העבריין תחסוך חיים. החיסכון בחיי אדם צפוי להיות של כ-30 בני-אדם בשנה, זאת בנוסף לחיסכון בטיפול בנדרסים, שלפי החוק החדש יוכלו להידרס "דריסה מידתית", כלומר כזו שתבטיח את מותם בו במקום ללא גרימת נזק נוסף בנפש או ברכוש.
את עיקר העניין במסיבת העיתונאים משכו סעיפי החוק החדש העוסקים בעבירות מין. לצד ח"כ אייזן-בטון עמדה גם גברת נחליאלית קמינסקי-גורן, יושבת ראש ארגון "ארבע נאנסות" הפועל לקידום תפיסת "ז** תחת ז**” כלפי עברייני מין. לפי הסעיפים בהצעת החוק, גבר שיזוהה על-ידי נאנסת כאשם באינוסה ייאנס שלא בדרך הטבע במקומות ציבוריים שיוקצו לשם כך. המדינה תפתח סדנאות מיוחדות ל"אנסי ענישה" מתנדבים שיקבלו ביפרים מארגון "ארבע נאנסות" כך שנפגעות אונס שיזהו את מי שפגע בהן יוכלו להזעיק "אנס ענישה" שיימצא בקרבת-מקום לביצוע הפעולה כמפורט בחוק.
קמינסקי-גורן הרחיבה ופירטה שורה של צעדים נגד עברייני-מין למיניהם. אישה שתבחין במציצן ליד חלונה תוכל להשליך לעברו רימון. למעוניינות מציע ארגון "ארבע נאנסות" עציצי רימוני-רסס עם כדוריות פלדה נוספות להבטחת התוצאה המיטבית. אישה שתחלוף בגן ציבורי וגבר יחשוף בפניה את אבר מינו תוכל לשרוף את מבושיו בלהביור אישי. אזרח שיראה פדופיל מנסה לפתות ילד יוכל לירות למוות בסוטה בו במקום. לצורך כך ישונה החוק המגדיר את תחומי הבית, שבהם מותר לירות בפורצים ובעבריינים מסוכנים, כך שיכלול כל מקום שבו נמצא ילד. “הילדים שלנו הם העתיד שלנו, והם צריכים להרגיש חופשיים בכל מקום", אמר אייזן-בטון. “מבחינתי, כל מקום שיש בו ילד צריך להיות כמו הבית של אותו ילד". כשנשאל אייזן-בטון על האפשרות שהסעיף המסוים הזה מכוון לקדם את המותג "ביתנו מבצרנו" הוא השיב בזעם: “אנחנו מדברים פה על מהפכה חוקתית, לא על פוליטיקה מפלגתית קטנה", ושלף אקדח-מקלע אותו מיהר לכוון אל עבר העיתונאי השואל.
לנוכחים הנדהמים אמר חבר-הכנסת מהיר השליפה: “תבדקו את הסעיפים בהמשך ותראו". בבדיקה מהירה התגלה שאכן קיים סעיף הקובע כי יותר לפוליטיקאי (שר או חבר-כנסת) שעיתונאי ישאל אותו שאלות "שיש בהן כדי לפגוע בביטחון הציבור בנבחריו" לירות בעיתונאי בנשקו האישי. כוונת המחוקק היא למנוע פגיעה במורל הלאומי ולהבטיח שמירה על חוק וסדר, יחד עם חידוש האמון במוסדות המדינה.
היוזמה החדשה באה לאחר הצלחת החוק משנת 2007 הקובע שאדם המבחין בפורץ החודר לביתו או לחצרו רשאי לירות בו כהגנה-עצמית. בדו"ח הפעילות השנתית שפורסם לאחרונה על-ידי משטרת ישראל נחשף נתון מעודד במיוחד. אף כי מספר מקרי הפריצה לא השתנה לעומת התקופה שלפני הפעלת החוק החדש, מספר העצורים על עבירות פריצה ורכוש ירד ב-64% לעומת התקופה הקודמת. דובר משטרת ישראל אף התבטא באמרו שככל שאזרחי ישראל ישפרו את יכולת הירי שלהם וירכשו אקדחים בעלי קוטר גדול יותר, כך תוכל המשטרה להפנות משאבים לטיפול בבעיות הבוערות בתחומים אחרים.

עם התפטרותו של פידל קסטרו – מה שלא שודר בערוץ 1


  היום, בשלג הירושלמי, התקשרו אלי מחדשות הערוץ הראשון כדי לראיין אותי על התפטרותו של פידל קסטרו, נשיא קובה. בערב, כשצפיתי בכתבה שהכין הכתב אלון ולן, ראיתי שמשלוש או ארבע הדקות שצולמו, נכנסו לכתבה כחמש שניות. אז בשביל מה יש בלוגים בעולם? הנה מה שאמרתי לו. חלק ממה שלא נכנס אולי יעניין אחדים מהקוראים כאן.

אמרתי שקסטרו מותיר קובה ענייה ובמשבר, אבל קובה שבה הושם דגש על חינוך ובריאות, חינם לכל אזרח. מצב שהיה בגדר אוטופיה ערב עלייתו של קסטרו לשלטון.

אמרתי שקסטרו שרד עשרה נשיאים אמריקניים, ומאות ניסיונות התנקשות מצד האמריקנים, שלוחיהם ובני-בריתם. מהבחינה הזאת, הוא עוזב מנצח. הוא בחר להתפטר במועד סמלי: בדיוק 49 שנה לאחר שהושבע לראשונה לתפקיד ראש הממשלה בקובה, ב-16 בפברואר 1959.

אמרתי שמחליפו, אחיו ראול, הוא שלב מעבר בלבד, ושאין לדעת מה יבוא לאחר מכן, שכן קסטרו עצמו ביקש לטשטש את תכניות העברת השלטון בשל רצונם של האמריקנים להתערב בתהליכים הפנימיים בקובה.

ואמרתי שקובה ענייה בשל כישלון כלכלי של המשטר, אבל גם בגלל המצור שארצות-הברית הטילה עליה לפני יותר מארבעים וחמש שנה ושלא הוסר מאז ועד היום.

והוספתי – ואת זה אמרתי בכוונה מיוחדת – שזו בושה וחרפה שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם התומכת בעקביות בחידוש המצור והחרם על קובה. ובוודאי כשבממשלה הנוכחית יושב שר שעשה הון עתק מעסקים בקובה, בחסות המשטר.

השר, כך אמרו לי בטלוויזיה, סירב להתראיין לכתבה. מדובר בראש מפלגת הגימלאים, השר רפי איתן.

אבל היות שאנחנו חיים בעידן של בנליזציה הנותנת אפשרות לכל מיני שחיתויות להתקיים באין מפריע, הן הדברים שלי והן הקשרם הוצאו מהכתבה, ונותרו חמש שניות שבהן אמרתי שקסטרו הוא דמות גדולה.

אכן, דמות גדולה. אני לא מאחל לנו משטר כמו של קסטרו, חס ושלום. אבל מ"היכרותי" איתו כמי שתרגם את הספר "פידל קסטרו: אוטוביוגרפיה בשני קולות" (מאת פידל קסטרו ואיגנסיו רמונט), אני חושב שהוא לפחות מסמל עיסוק אמיתי בשאלות יסוד. בכלכלה, בחברה, במדיניות העולמית, במושג הריבונות של מדינה ועוד. בן-שיח רציני לוויכוח.

ואצלנו, מושלים הגמדים המושחתים, “העושים לביתם".

לחופש נולדו


  מזה שנים חשופים אזרחי ישראל לססמה "רון ארד, לחופש נולד". הססמה רעה, ולא רק מבחינת עבודת הקופירייטר האחראי עליה. הססמה רעה כיוון שהיא מציירת את הנווט שנפל בשבי בלבנון כאילו היה בעל-חיים נדיר, איזה לוויתן בסכנת הכחדה שנלכד ברשתות של דייגים יפניים בעלי לב של אבן. “רון ארד, לחופש נולד" נשמעת כססמה "ירוקה" ומזכירה את הסרט "Free Willy”, שבו הצופים נקראים להזדהות עם הלוויתן השבוי ולקוות לשחרורו. וגרוע מכך: הססמה העברית פונה בהכרח אלינו, אזרחי המדינה הקולטים אותה בצדי הדרכים, במודעות וחל חזיתות בתים.

לא אנו אמורים לשחרר את רון ארד, כפי שלא אנו אשמים בנפילתו בשבי ובוודאי לא באי-חזרתו משנת 1987 ועד היום. רון ארד אינו כאן כיוון שממשלות ישראל למיניהן לקו ביהירות, בקוצר-ראייה, באוזלת-יד, בטיפשות ואמנם כן, גם בחוסר-מזל. רון ארד נשלח למשימה כנווט של מטוס קרב, עניין מסוכן בעליל. הוא נפל בשבי במסגרת תפקידו, בשליחות הצבא והמדינה. אלו הגופים האחראים על גורלו. אי חזרתו היא כישלונם.

כעת החליט אתר YNET, "האתר של המדינה", כי גם גלעד שליט השבוי בעזה"לחופש נולד". יותר מהפיתוי הקופירייטרי – שעוד עלול להינחת עלינו – חזק הצורך לקבץ את כל "הבנים" באגודה אחת. ארבעה "בנים" הם: רון ארד, אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט. כן, גם המושג "בנים" גרוע. אין ספק, הארבעה הם בנים להוריהם, לארצם ולמדינתם. שלושה מהם היו גברים בוגרים ללא ספק, וגם שליט לא היה ילד כשנפל בשבי המחבלים בעזה. גסות-הרוח של YNET בהצמדת הססמה האקולוגית "לחופש נולד" לשליט הוא עמוד תווך בשיח האינפנטילי שעמוד-התווך השני שלו הוא "להשיב את הבנים הביתה".

חיילים מסכנים את חייהם בשליחות הממשלה, למען המדינה ואזרחיה. הם אינם בעלי-חיים נדירים וגם לא תינוקות. כל אדם "לחופש נולד", בכל מקום בעולם, בשלל המצבים המזומנים לבני-אדם על פני כדור-הארץ שופע האכזריות שלנו. כשאדם נופל בשבי, יש מי שמחזיק בו. כשמדינה שולחת אדם למשימה מסוכנת, היא אחראית על גורלו. אין לה זכות להפוך אותו לבעל-חיים בסכנת הכחדה ש"כולנו" צריכים לשחררו, ש"כולנו" צריכים להבין שהוא "לחופש נולד". ואין לה זכות או צורך להתיילד ביחס אליו.

אני מקווה בכל לבי שכל הארבעה ישובו לישראל. כשישוב מי שישוב בחיים, אינני רוצה, וגם אינני מאמין, שהוא יזכה לשיחה משל היה ילד בגן-ילדים אשר "שב הביתה" לאחר שאבד בקניון. כשיקרה הדבר, אחשוב שהם נולדו לחיות, שטוב שניתן להם לחיות בחירות. לא אראה בהם אנשים שונים מכל אדם אחר.

האינפנטיליות והדביליות בשיח הציבורי אודות השבויים מונעות דיון אמיתי בנפילה בשבי, בשבויים ובחטופים למיניהם ובמחיר שמשלמים תמורת שחרורם בחיים או לאחר שכבר מתו. התקשורת הצהובה והצעקנית, ואחריה נבחרי הציבור ובעלי התפקידים למיניהם, מנמיכים את הדיון לסנטימנטליות ריקה, גסה ומתחסדת. כל אלה גם מרחיקים את האש ממי שאחראי לפתור את המצב: המדינה באמצעות ממשלתה החוקית.

די אם נביט במלחמת לבנון השנייה.

תארו לכם תסריט אפשרי, והוא אפשרי ללא ספק, בכל רגע נתון: חיילים נופלים בידי האויב. הרמטכ"ל מדווח לראש-הממשלה, שמזמן אותו להתייעצות דחופה. ראש-הממשלה שואל את הרמטכ"ל האם יש דרך לשחרר את החיילים. הרמטכ"ל אומר "כן". ראש-הממשלה, כאחראי העליון על המתרחש, שואל את הרמטכ"ל מה יהיה מחיר הפעולה. הרמטכ"ל נותן חוות-דעת (“מקצועית", כמקובל לומר היום): בין 100 ל-200 הרוגים, שרבע מהם יהיו אזרחים.

האם סביר שראש-הממשלה יאשר את הפעולה?

מה נאמר להורים, לנשים ולילדים של "הבנים" שייפלו בפעולה?
מה נאמר להורים, לנשים ולילדים של "הבנים" שייפלו בשבי? שגם החיילים הללו "לחופש נולדו"?

קל וחומר שכזכור, השבויים לא שוחררו, וככל הנראה לא נעשה ניסיון ממשי לשחרר, מעבר לזעקות השבר של ישראל ברחבי העולם שחזבאללה ולבנון חייבים "לשחרר את הבנים". ומיד לאחר מכן נזעקת ישראל הרשמית על כך שהעולם אינו מבין שהם "לחופש נולדו". ככה לא מדברת מדינה, וככה לא משיגים שום דבר. עובדה.

סדנה לכתיבת פרוזה ומועדון ספר – במשכנות שאננים


 

סדנת כתיבת פרוזה

12 מפגשים אחת לשבועיים בימי רביעי, 19:30-17:30

החל מה20 בפברואר.

הסדנה מיועדת לכותבים חדשים וחדשים פחות, שרוצים לחשוף את כתיבתם ולהיחשף לכתיבתם של אחרים.

  • במפגש ב14 במאי יתארחו סופרים מהארץ ומחו"ל המשתתפים בפסטיבל הסופרים הבינלאומי המתקיים במשכנות שאננים ב-16-11 במאי 2008.

מנחה: יורם מלצר, סופר, מתרגם ומבקר ספרות

מחיר לסדנה: 980₪

הסדנה תתקיים במרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר, משכנות שאננים ירושלים

לפרטים ולהרשמה: 02-6292212, prog@mishkenot.org.il, www.mishkenot.org.il


  • מספר המקומות מוגבל

מועדון קריאה

12 מפגשים אחת לשבועיים בימי רביעי, 20:00

החל מה20 בפברואר.

המפגשים ידונו בספרים מהספרות הקלאסית ועד הספרות החדשה שיקראו המשתתפים. המפגשים יתחלקו להרצאה ובעקבותיה שאלות ודיון.

  • קריאה למפגש הראשון: "אהבה בימי כולרה" מאת גבריאל גרסיה מארקס

  • המפגש ב-14 במאי יתקיים עם סופר מחו"ל במסגרת בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בין ה-16-11 במאי 2008.

מנחה: יורם מלצר, סופר, מתרגם ומבקר ספרות

מנוי לסדרה: (12 מפגשים): 600₪, 500₪ לאזרחים ותיקים ולסטודנטים

מועדון הקריאה יערך במרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר, משכנות שאננים ירושלים

לפרטים ולהרשמה: 02-6292212, prog@mishkenot.org.il, www.mishkenot.org.il


  • מספר המקומות מוגבל

ואם המורים השובתים….?


אני זוכר היטב את שביתת המורים הגדולה בשנת 1978. באותה שנה הייתי בכיתה י' ועמדנו בפני בחינות בגרות בלשון ובמתמטיקה (חלקית). זה לא היה שום תענוג. למזלנו, למזלי, מורה מסורה ומופלאה במיוחד לעברית ממש הקריבה את עצמה כדי ללמד את החומר ולדאוג שכל אחד מאיתנו ישיג את המקסימום, וכמו שאומרים "היה בסדר".

 

עם תחילת השביתה הנוכחית, קראתי שבשביתה של 1978, 30 אחוז מהמורים מצאו תעסוקה אחרת ולא חזרו ללמד.

 

5000 ש"ח בחודש מרוויחים במדינה שלנו בעבודה של 20 יום בחודש בניקיון בתים. נהג של משאית חלוקה מתחיל במשכורת של 4500 ש"ח. אתם יודעים מה? בשיעורים פרטיים 5000 ש"ח הם כ-50 שעות. לא ראיתי את מס-הכנסה מתנפל על עוזרות הבית. אפשר לעבוד בניקיון שנים ולא לשלם מסים. אפשר לעשות הרבה דברים, גם במשק שבו קשה מאוד להיות בתחתית הסולם. הבנקים מגייסים עובדים. ה"סיטי" בתל-אביב מכשיר אנליסטים בקצב, חברות הביטוח מגייסות עובדים.

 

עלה בדעתי: מה תעשה שרת החינוך, מה תעשה הממשלה, אם המורים יחליטו לשבור את הכלים סופית, ולהתפטר. כן, קולקטיבית. להתפטר.

 

שהממשלה תעמוד מול שוקת שבורה: שלא יהיו מורים בבתי-הספר התיכוניים. שיביאו אותם מתאילנד, מרומניה, מסין. הרי על זה הממשלה יודעת "לגזור קופון" ועובדים זרים אינם שובתים.

 

 

צרות של יהודי: על הכאב הפיזי


עוד מהילדות, ובוודאי מהפולקלור וההומור היהודי-אשכנזי, ידוע שכל יהודי הולך עם "חבילה" של צרות. ה"פעק'לה" של ה"צורעס". הוא צוחק עליו, הוא כואב אותו, הוא מדבר עליו ומטפח אותו כשלו, כחלק בלתי-נפרד ממנו. הצרות של היהודי. כשמדובר בעניינים פיזיים, אנחנו מכירים את הבדיחות והסיפורים על פרונקלים, טחורים, יבלות ושאר ירקות לא נעימים. כולם חברים טובים ליהודי, פריטים בחבילת ה"צורעס".

 

כולנו חווים כאב פיזי בחיינו. למעשה, בכל יום בחיים. הכאב הוא התרעה של הגוף, קריאה לתשומת-לב. אולי צריך לעשות משהו? אולי מדובר במשהו שעומד להחמיר? זה הכאב: הזרמה של מידע.

 

על פי רוב אנחנו יכולים להתעלם. "לרשום" את האירוע באיזשהו מקום ולהמשיך הלאה, בתקווה שזה יחלוף ושלא מדובר במשהו רע יותר. לעתים אנחנו צריכים לעשות משהו. לקחת כדור, לשנות תנוחה, לנשום עמוק, לשתות, לא לאכול משהו וכו' וכו'.

 

משחר ילדותנו מחנכים אותנו "להסתדר עם זה", "להתמודד", "להתגבר" – ובכלל, להיות גיבורים מול פני הכאב. כך מצטרף כאב לחבילה הפרטית שלנו, והופך לחלק מההגדרה העצמית שלנו.

 

אני יודע על מה אני מדבר. בגיל 13 נפגעתי בתאונת-דרכים. ריסקתי קרסול והרופא בחדר-המיון ברמב"ם (השם שמור היטב במערכת… לדראון עולם) לא גילה את השבר. העניינים הסתבכו והתוצאה הייתה ניתוח מסובך, ראשון מסוגו, וחיים עם פגיעה אורתופדית משמעותית. במשך שנים רבות חייתי בסדר גמור. כאבים פה ושם. לעתים חזקים, אפילו מאוד. זהו.

 

עד לפני כמה שנים. אז הפכו הכאבים למה שמכונה "כאב כרוני". הייתי מתעורר ארבע וחמש פעמים בלילה. סובל כל היום. רע מאוד. כדורים לא עזרו – מה גם שהבנתי שבתוך זמן קצר גם ייגרם לי נזק בגלל הכדורים. גם טיפולים לא קונבנציונליים לא עזרו די הצורך, ובאמת ניסיתי הרבה דברים.

 

ואז הלכתי למרפאת הכאב ב"הדסה". התחלנו בטיפול תרופתי ובתוך שבועות אחדים ניכר שיפור. אחרי חודשים מעטים הייתה ירידה של 95% בכאב, ומצבי היה פתאום הטוב ביותר מאז גיל 16, כששיחקתי כדורגל ואפילו עשיתי ג'וגינג בשכונה בחיפה. חיי השתפרו ללא הכר, ממש כך.

 

העניין הוא כזה. הכאב הוא התרעה, אמרנו. אבל לפעמים כולם – הגוף, החולה, כל הרופאים – כבר יודעים על מה ההתרעה ויודעים שאי-אפשר לשנות את הסיבה להתרעה. את הקרסול שלי אי-אפשר לתקן יותר ממה שהוא תוקן על-ידי רופאי המופלא, ד"ר חיים צינמן מחיפה. או-אז יש לחולה שתי בעיות: זו שבגללה הוא חש כאבים, והכאבים עצמם, כבעיה בפני עצמה. ואם אי-אפשר לטפל בראשונה, אולי אפשר לטפל בשנייה?

 

זו רפואת הכאב, בקיצור נמרץ. ובמקרה שלי זה הצליח, מאוד.

 

זה לא עובד על כולם ולא על כל כאב, וגם לא במידה שזה עזר לי. אבל למה לא לנסות?

 

אה! היהודי הנצחי רוצה להיות גיבור, לעמוד בקשיים, לטפח את חברו הכאב, לשאת אותו בחבילת ה"צורעס" הפרטית שלו.

 

אני יודע שבקרב הקוראים אותי כאן יש הסובלים מכאבים כרוניים. אני בטוח שחלקכם יכולים לצאת נשכרים מפנייה למרפאות הכאב ברחבי הארץ.

 

ביום ששי ה-2 בנובמבר ייערך כנס בת"א בנושא הכאב והטיפול בו (בשעה 0900 בגן אורנים, טלפון לבירורים: 03-5639518). גם על הצד הרפואי, גם על ההתמודדות, גם על ההיבט הנפשי. כדאי לבוא, כדאי לשלוח את מי שצריך טיפול, כדאי להיות מודעים ולהעביר את המסר הלאה: זה באמת כבוד לעמוד בכאב, אבל יותר טוב, יותר כיף ויותר עתיד יש בטיפול בו.