שש וחצי בערב ביום שלישי בירושלים, אחד במאי 2012. אני לוקח את הקטנה לשיעור פסנתר, יורד מרחוב הפלמ"ח ומבקש לפנות שמאלה. אי-אפשר. סרט פלסטיק אדום-לבן לכל רוחב הרחוב, לידו משולש חירום משטרתי ועליו הכיתוב "תאונה". אי-אפשר להיכנס לרחוב.
שני שוטרים עומדים במקום, פינת רחוב הפורצים. הרחוב חסום. אלא שליד השוטרים עומדים שני בחורים מוצקים. ז'קטים קיציים קצרי-שרוולים, תפיחות של אקדחים בצידי הגוף, אזנייה עם חוט דק. מאבטחים רשמיים. רק אז אני מבין שבניגוד לכתוב, אין מדובר בתואנה. הרי זה רחוב הפרוצים, רחובה של המורה לפסנתר, שהוא גם הרחוב שבו התגורר בנציון נתניהו, אביו של ראש-הממשלה.
ה"תאונה" אינה תאונת-דרכים. הרחוב נחסם ככל הנראה כי "הוא" בא לבית אביו המנוח. ואסור לנסוע ברחוב. את הקטנה אני משאיר בפינה, לאחר שאני מסביר לשוטרים שהיא בדרכה לשיעור פסנתר. התווים בידה, הם רואים. היא הולכת ואני מלווה אותה במבטי עם הערב היורד.
ליתר ביטחון אני מחייג למוקד המשטרה, "100".
"אני אמור לקחת ילדה לשיעור פסנתר ברחוב הפורצים ואמרו לי שיש שם משטרה ושחסמו את הרחוב בגלל תאונה."
"מיד אבדוק, אדוני", אומרת המוקדנית.
"לא, אין שם תאונה", היא חוזרת אליי לאחר שתיים או שלוש שניות. "אבדוק, אולי ברחוב על יד.."
ומיד מוסיפה: "לא, גם שם אין תאונה. אתה בטוח שהרחוב חסום?"
"כן, עם משטרה ומשולש חירום שכתוב עליו 'תאונה'".
"אין לנו כרגע שום תאונה בירושלים, בכלל."
"ברוך השם", אני עונה.
"ברוך השם, ושיהיה לך יום נעים", מסיימת המוקדנית את שיחתנו.
כמעט שעה וחצי לאחר מכן, החושך כבר ירד על ירושלים. אני בא לאסוף את הקטנה מרחוב הפורצים. אבל הרחוב עדיין חסום. כעת יש אור כחול מהבהב מעל משולש שכתוב עליו "משטרה". שוטרת צעירה ניצבת במקום. המשמר הפרטוריאני עזב, לשני הבחורים המצוינים אין זכר. נראה שהוא (ביבי, מנהיגנו היקר) כבר עזב את המקום. מי יודע. אולי רק "הגברת" שם, אולי יחד עם הילדים היקרים. אין לדעת. אבל הרחוב חסום. ילדה צריכה לצאת משיעור פסנתר וללכת כברת-דרך בחושך. כמה טוב, היא תעשה זאת בחסות האבטחה המעולה של ראש הממשלה, של אשתו, של משפחתו, של דירת אביו המת.
Ioram's Blog 
תגובות
זה במסגרת מלחמת הימין באינטלקטואלים (ומוזיקאים לעתיד) מהשמאל.
מוזמן לפורום 35
מזמין אותך להצטרף לפורום כדורגל בתפוז אנשים לפחות לתקופת היורו הקרובה. מאמין שיש לך מה לתרום לפורום וסה"כ די נחמד שם.