אני בעד מהפכה במצרים

(מלכת מצרים: לא היה לה תחליף)

 

 

אני בעד מהפכה במצרים. לא בעד כל מהפכה, אבל בעד כמה מהפכות אפשריות. כל מהפכה שתביא ליתר דמוקרטיה, לסילוק משטר רודני ומושחת הרבה מעל לממוצע המערבי – טובה בעיניי. אני קורא את דברי הפרשנים ורואה כיצד הם מעבירים קו ישיר בין נפילת משטר מובארכ במצרים ובין עליית האחים המוסלמים. למה? מנין? אותם עיתונאים – גם אלו שמרבים לעסוק במצרים ואפילו לשהות בה מדי פעם – אותם פרשנים, חזאים, מומחים, אנשי האקדמיה ואנשי המודיעין בעבר ובהווה שלא ראו כמה פריך המצב במצרים, גם אינם מפעילים ביקורת–עצמית בדברם על עתידה של מצרים. מהפכה אין פירושה שלטון האחים המוסלמים. דומה שגם האחים המוסלמים עצמם מודעים לכך, אם לשפוט לפי מה שנשמע מפי אנשיהם תוך כדי הדרמה ברחובות הערים של מצרים. ועוד מדרגה קטנה במעלה הביקורת העצמית: מי אמר שהאחים המוסלמים רוצים לשלוט במצרים כעת?

 

בכל אופן: אני בעד מהפכה במצרים. משטר נאצר–סאדאת–מובארכ הקים למצרים נשיאים שהם פרעונים. עסקה פשוטה: פרעה מספק חיטה וביטחון לעמו, ועמו סוגד לו כאל, או בכל אופן סוגד לכיסאו הרם. בעולם וגם בישראל קיבלו – עם קריצת–עין פחות או יותר גלויה – את המשטר הכמעט–טוטליטרי במצרים כ"רע הכרחי" כמין "זה מה שהם מסוגלים" שמיד אחריו באה התוספת: “הרי האלטרנטיבה גרועה פי כמה". למה? המצרים חושבים אחרת, ומצרים היא של בני–עמה, ושלהם בלבד. הם מאסו בשלטון הנוכחי, מאסו בראשיו ויתכן שגם מאסו בשיטה. הם יודעים טוב מכולנו: זאת אינה דמוקרטיה, זה אינו חופש–עיתונות, זאת אינה מדינת–חוק והסיכוי של מצרי צעיר (ואחוז הצעירים באוכלוסייה עולה במהירות) להצליח תלוי בעיקר בקשריו עם היושבים על ברזי–המדינה. לא צריך לראות 100 סרטים מצריים מהדור האחרון כדי להבין זאת. מספיק לראות חמישה או עשרה.

 

יתרה מכך, אני בעד מהפכות בכל ארצות ערב. לוב? בוודאי. אלג'יריה? היא זקוקה להקמה–מחדש. מרוקו? משטר אימים מלוכני שמחזיק את המכסה יפה–יפה על סיר שיכול לרתוח. סוריה? ירדן? תימן? מדינות המפרץ? כוויית? עיראק? רעיון מדינת הלאום לא בדיוק התממש בהצלחה עם תום הקולוניאליזם ששלט בערבים. המערב מסכין עם שלטון של מלכים ונסיכים, עם דיקטטורים "מהפכנים" שהוותיק שבהם הוא מועמר קדאפי בלוב, בה אין מזכירים אותו בשמו אלא פשוט אומרים "הוא". המערב מקבל דריסה של זכויות האדם, ביזוי האישה, עבודת ילדים, השתקת מתנגדי משטר, “העלמת" עיתונאים או פשוט רציחתם. העולם מקבל שבסעודיה תונהג השריעה בגרסתה הימי–ביניימית, שיהיה אסור ליהודי להיכנס לממלכה הסעודית, שייאסר על נשים לנהוג בה, שלא יותר לבנות בה כנסייה בעוד באירופה בונים מסגדים למכביר.

 

כעת, לראשונה, לאחר תקדים תוניס, מסתבר שהמוני צעירים שמחוברים לעולם לפחות דרך מחשב ומודם, טלוויזיה וצלחת–לוויין, החליטו לומר "די". לא בשם רטוריקה מתלהמת, לא בשם כבוד אבוד או גאווה ערבית, אלא על היעדר נאורות במובנה המערבי: כבוד לאדם, מזון די צורכו, אפשרות לעבוד למחייתו, סיכוי ללמוד ולהתקדם תודות להשכלה בתחומים מעשיים. בכל הערוצים, בכל העיתונים, בכל התמונות ברשת, קשה מאוד למצוא אדם בלבוש דתי בהפגנות במצרים, קשה מאוד למצוא אישה רעולת–פנים. ג'ינס, מעילי–רוח, חולצות מערביות. עד כה היה מקובל לומר שבעולם המוסלמי מאמצים את הכלים של הטכנולוגיה המערבית, אבל לא את הערכים הכרוכים בהם. המשוואה הזאת, שהייתה נכונה, השתנתה כעת לבלי–הכר. בעולם של 2011, יש כלים טכנולוגיים שהם כשלעצמם ערכים, כך שאין אפשרות לפרק את החבילה. יש פייסבוק? יש מגע בין אנשים ויש העברת מידע. יש טוויטר? קשה להסתיר חדשות. יש ריבוי ערוצים, לוויין וטלוויזיה באינטרנט? כל אחד הוא עיתונאי. חופש המידע, חופש ההתאגדות, חופש הדיבור, חופש המחאה, החופש לשאול שאלות קשות – הכל מגיע לכל מקום. גם לעולם הערבי, גם אם הוא עדיין לא מצטיין בחשיבה ביקורתית.

 

קרוב יותר לעיירתנו, אני מניח שרבים יאמרו "כן, אבל…” ויסבירו שהאינטרס הישראלי הוא שיישבו בשלטון "אנשים חזקים" שאפשר "לסגור איתם עניינים". מי שסבורים כך אינם דמוקרטים אמיתיים, אינם ישרים כלפי הציבור שבחר בהם, הציבור הישראלי. שלום ממשי יתכן (כנראה רק) במפגש מתרחב והולך בין העמים. נתניהו הורה לשריו לא להתבטא בנושא מצרים. פואד (בעל שעות מובארכ רבות ולא פחות מכך צ'פחות שהוחלפו בין שני הקשישים המזרחיים) אומר ש"אין תחליף למובארכ". בוקר טוב בנימין בן–אליעזר: לכל אחד יש תחליף. זו כמעט הגדרתה של דמוקרטיה. ואפילו לפרעה היה תמיד תחליף.

 

במקום לשתוק, היה עדיף לדבר על הרמה ההומניטרית, על הדמוקרטיה, על חופש העיתונות, ומיד לאחר מכן על כל מה שישראלים (אני מדגיש: ישראלים ולאו דווקא המדינה) יכולים לעשות ולהראות למצרים – מטכנולוגיה חקלאית ועד למערכת המשפט. הכל. לדבר על הרצון לקיים מפגשי–ספורט, על הרצון לשתף פעולה בתחומי התרבות, על האהדה שלנו לנבחרת הכדורגל המצרית כשהיא מגיעה (שלא כמונו) למונדיאל, לדבר על המוזיקה המופלאה שנעשית כאן ושואבת כה רבות ממצרים ומכל הסביבה. לעשות את כל אלו ולחכות בסבלנות.

 

ואולי, אולי, בעתיד הרחוק, כשישררו גם שלום וגם חשיבה ביקורתית, יהיה מי שיאמר שכל היופי הזה לא התחיל בתוניס, אלא קצת–קצת קודם. מתי? כשמדינה מזרח–תיכונית מדורדרת אחת התעשתה והרשיעה נשיא באונס, לאחר שזמן–מה קודם לכן שלחה שר–אוצר לכלא, העמידה לדין ראש–ממשלה, אולי ביטלה מינוי של רמטכ"ל על שום היותו לא בדיוק בדיוק דובר אמת (ואומר כעת "לכאורה"), ועוד קודם לכן הרשיעה קצין מעוטר ו"עתיר זכויות", “אלוף שלושת הפיקודים" וגיבור החווה הסינית, וקבעה סטנדרטים אחרים. ראו את זה בלוויין, קראו על זה באינטרנט: אין יותר סודות.

 

שקיפות או פינוי הכיסא.