ו-2010 טרם הסתיימה (או: בזמן שנעדרתי מהבלוג)

השרפה

הכרמל נשרף ואין איש אחראי. תמרון פוליטי של ביבי והנה גם אין צורך לחקור. ומה כואב לממשלת הימין? “איך הגענו למצב שאנחנו נזקקים לעזרה של מדינות זרות". גאווה לאומית חלולה ומלל של רהב, זו מהות הממשלה ואלו התופסים בה מקום.

בשולי הדברים, מתגלה גם המבנה האמיתי של מדינת ישראל: מדינת האזרחים ובנפרד ממנה, כמעט ללא קשר, מדינת הצבא.האם כשנגמר החומר מעכב הבעירה שבידי שרותי הכיבוי, לא היה חומר כזה בבסיס חיל–האוויר ברמת–ישי, למשל? האם מצב המוכנות של בסיסי צה"ל דומה למצב המוכנות של שרותי הכיבוי האזרחיים?

ובתוך מדינת האזרחים יש מדינה נוספת, עצמאית, חזקה, מצליחה ביעדיה: מדינת החרדים. האם מישהו מתאר לעצמו ש-50 מליון ש"ח לישיבות היו מתעכבים שנה וחצי, כמו 100, 200 או יותר מליון ש"ח שהיו אמורים להגיע לשרותי הכיבוי ולא הועברו? האם גם אז היה אלי ישי מסתפק בכתיבת תזכורת על נייר רשמי של משרדו?

עולם כמנהגו נוהג, חלם בשלטון חכמיה מגלגלי העיניים. האם נפגעי השרפה יטופלו כמו חלק ממפוני התנחלויות עזה? האם יצרני החומר מעכב–השרפה, שפתחו את המפעל בלילה וייצרו כמות נוספת, יקבלו תשלום במועד? או ששוב יספרו לנו על איזה "נער במשרד האוצר" שמעכב את התשלום?

ולא נשכח לשאול שוב: האם חרדים אינם יכולים לשרת שירות לאומי מלא, כחובה, בשרותי חירום למיניהם? כתצפיתנים ביערות, כחובשים, ככבאים, כשוטרים, כנהגי–חירום. בכל אלו אין פקידות פלוגתיות ואין נשים חשופות במקלחות קרובות. אפילו אפשר לחזור הביתה בערב, ללמוד דף יומי, להתפלל.

מדינה ובה אזרחים אמיצי–לב, סולידריים, מהירי–תגובה; ובאותה מדינה ממשלה רעה, טיפשה, אטומה, צינית, חלמאית ומעליבת–אינטליגנציה.

 

שנאת הזרים

שתי אותיות. זה כל מה שצריך במדינת ישראל כדי לקבל רישיון לנבל את הפה ולהשפיל בני–אדם, כדי להפריח דברי–בלע ולעודד פגיעה בזולת. שתי אותיות בלבד: ר' ו–ב'. זכית בהן והצמדת אותן לפני שמך? מותר לך לפלוט כל דבר. מה שמותר לבעל תואר "רב" אסור לאזרח מהשורה.

לעודד פגיעה בזרים? לבזות בעלי עור כהה? לפגוע בצלם אנוש? להתגדר בעליונות–הגזע? מותר גם מותר. וגידול פרא אחד מנביט את משנהו. בעלך רב? הרי את רבנית, ומה שמותר לו מותר גם לך. ואם לוחצים על בעלך לא להגזים, להנמיך את הטונים, אולי כי הוא בכל–זאת עובד מדינה ומקבל את שכרו לפי חוקים אזרחיים, בכפוף למערכת של חוק ומשפט מטעם המלכות – אם בעלך המסכן נאלץ קצת להיזהר, הנה את, בחסות שתי האותיות שלו וסיומת נקבית – “רבנית" – יכולה לומר הכל. ציור הזר כשטן, דאגה לטוהר הגזע, חרדה לשלום הבנות של הגזע הטהור, קריאה לאפליה, להתעמרות, להשפלה של מי שאינו בן השבט שלך.

ובמדינת ישראל כל זה נקרא באחד משני שמות: “דיון מקצועי בתחום ההלכה" או "הנהגה רוחנית". ומי אנחנו, אזרחים פשוטים, יהודים בני יהודים אבל חסרי ר' ו–ב' לפני שמנו, מי אנו שנתערב בדיון במקצוע שאינו שלנו? ומה לנו ולהתוויות רוחניות של מיני גורו וסוואמי ומסטרים רו–חניים למיניהם מהסוג היהודי, עטוי הכיפה והזקן? בנפלא מאיתנו אל לנו לחקור. רק לציית.

ככה זה במדינת ישראל: ל"מנהיג רוחני" מותר הכל. גם אם המנהיג הרוחני – כמעט תמיד עובד מדינה בפנסיה או אפילו עדיין מועסק בפועל – מרשה לעצמו להשתלח, להסית, לנבל את הפה, להעליב ואפילו לפגוע בציבור שלם. אפילו חסינות בפועל מפני החוק שמורה לו.

 

אני מנסה שוב ושוב למצוא הבדל ממשי בין התופעות הללו ובין האסלאם הקנאי ביותר, מאל–אזהר ועד קום שבאיראן, מנסה, הופך והופך, והבדל ממשי אין.

רוח–אללה ח'ומייני היה מקצוען הלכה מוכר, גם אם לא גדול במיוחד. והוא היה מנהיג רוחני. זכה רוח–אללה לסיעתא דאללה ואיחד דת ומדינה כפי שלא עשו בשום מקום מזה מאות שנים. מקצוען רוחני, ללא ספק. מודל לחיקוי (השיעים קוראים לכך "מרג'ע א–תקליד").

בכל זאת, ניקח נשימה: אצלנו הם עוד לא הצליחו. לא לגמרי.

 

ירי בדרום

בנימין נתניהו, אני זוכר תמיד, לא חזק בעניין תמונות של ילדים במשרדו. שלושה ילדים יש לו, והתמונה של בתו הבכורה נעדרת. בתשובה לשאלה מדוע, הוא ענה פעמים לא מעטות שהתמונה בתיקון. אינני יודע האם היא שבה מתיקון. אינני יודע האם הוא הוסיף את תמונת נכדו, שנולד מהמצולמת–הנעדרת–מהתמונה. אבל אם, אם, אם במקרה יש עוד מקום שם על המדף או השידה או האח החמימה במשרדו, אני מציע לו ללכת על מהלך מקיף: יוסיף–נא כבוד רושממשלה גם 15, 20 או 30 תמונות של זאטוטים חמודים. לא שלו ביולוגית, אבל… כאלו שהוא חתום עליהם כל עוד הוא רושממשלה. ילדי הגן בקיבוץ בדרום (אסור לציין את שמו) ששוב זכו שייפול טיל עשרות מטרים (אסור לומר כמה) מהגן שבו הם מבלים את היום, ילדים ששוב זכו שייאמר עליהם ברדיו "רק בנס לא אירע כאן אסון גדול". 15, 20 או 30 ילדים (האם מותר לומר כמה?), שמגיע להם גן ממוגן, שלא לומר הפסקה מוחלטת של כל ירי לעברם. ילדים שהמדינה היא גם מדינתם, שהממשלה אחראית גם עליהם, ילדים חטופים מול עזה, חטופים על–ידי ממשלת שרפת–הכרמל. יניח ראשממשלה את תמונותיהם במשרדו, ילמד–נא את שמותיהם. עוד עלול לבוא הבוקר שבו הוא יזדקק למידע הזה.

הוא הרי זריז בענייני שמות: עוד בטרם כבתה האש בכרמל (“הקרב יוכרע באוויר", אמר הסרן מהסיירת) וכבר היה לו שם למותג–תוצרת–ארצנו: “טייסת אלעד", על שם אלעד ריבן בן ה-16, שמסר את נפשו ככבאי מתנדב. נהרג באוהלה של הצלת–חיים.

ובינתיים, מומלץ לראשממשלה לגשת אל עובדיה יוסף. מי שיודע כיצד מדוע ולמה פרצה השרפה בכרמל בוודאי מחזיק גם איזה מודיעין על טילים שעתידים לנחות על ראשיהם של ילדים יהודים.

 

התעללות בתלמיד בית–ספר

ובינתיים, בירושלים, נערים התעללו בחברם במשך שנתיים, התעללות פיזית ונפשית, עד כדי התעללות מינית. זה התחיל כשהם היו בני 12, והיום הם בני 14. “תלמידי בית–ספר יוקרתי בירושלים", זה כל מה שמותר לנו לדעת (מחשש שהורים, עיתונאים ובעלי דעה יטווחו את טיליהם?) התלמיד הנפגע עבר/הועבר לבית–ספר אחר. הכל מוכים בתדהמה. איש לא ידע, פרט לחברים של הנפגע, הנרדף, הקרבן. ומדוע? כי עקרון עליון מושל בילדים, בנערים ולא פעם גם במבוגרים במדינת ישראל: “לא להשתנקר".

האם מערכת החינוך עושה משהו כדי לשבור את עיקרון העוועים הזה? האם ראשממשלה קם לומר משהו (איזה "וורט"? איזו אמירה "ערכית"?) האם יש איזה מנהיג רוחני שיודע להנחות אותנו, כבשים תועות שכמותנו?

או שסתם נפעיל הגיון בריא וננחה את ילדינו באורח ברור: יש דברים שעליהם אסור לשתוק. יש דברים שחייבים להוציא לאור. גם אם הם אינם נוחים לשלטון, שמעדיף להסתתר מאחורי מדיניות של עמימות.

 

אבי כהן

תאונת דרכים בעיר. פגיעת ראש. מוות לאחר שמונה ימים. זה קורה לא פעם ולא פעמיים, עם או בלי הג'ינגלים הפונים ל"שר התחבורה והבטיחות בדרכים, "מר ישראל כץ", ובלי קשר למספרי הסף והרף והרצפה והתקרה שנקבעים למספר ההרוגים (“השנה לא עוברים X הרוגים!”)

אלא שהפעם הנפגע הוא אדם ידוע ואהוב מאוד על–ידי רבים, כוכב כדורגל גדול, אישיות בולטת, בחור כריזמטי ובעל זכויות בתחומו, כולל ייצוג מכובד של מדינת ישראל.

והאיש – כמה טוב – חתם על כרטיס "אדי", הסכמה שלו מראש לתרום אברים במקרה אסון. והוועדה האמונה על כך בבית–החולים הכריזה שהוא מת מוות מוחי. ואומרים שהמשפחה עמדה להסכים לתרום את אבריו. ואז, כך אומרים וכותבים בכל מקום, הם נועצו בעוד כמה רבנים, והחליטו לסרב לתרום. האם היה זה "דיון מקצועי בתחום ההלכה" או עצה של מנהיגים רוחניים?

האיש המסכן כבר מת ונקבר, בטרם סוכמו מספר ההרוגים בכבישים לשנת 2010. אתם מתארים לעצמכם אילו הכבד היה נתרם לישראלי–ערבי וכלייה אחת הייתה מצילה ישראלי–יהודי, ונפליג בדמיון ונציל ישראלי–יהודי–חרדי באמצעות כלייה אחרת? אתם מתארים לעצמכם ש"ידיעות אחרונות" היה מחמיץ תמונת–מחזור? שמכבי תל–אביב הייתה מחמיצה הזדמנות להזמין את השלושה ביחד למשחק ביתי בבלומפילד? לא במדינתנו.

תרומה כזאת הייתה מועילה בתוספת רבית דרבית. אבי כהן ומשפחתו זכו לתועלות רבות תודות למעמדו. הם חוו זאת במהלך שמונת הימים הנוראים בבית–החולים. חבל שמיני "מנהיגים רוחניים", “גדולי דור" או איך שהם לא יכנו את עצמם, הטו אותם מלקיים את רצון הנפטר, שהרי מדובר בפיקוח נפש, לדעתי הלא–מקצועית והלא–רוחנית בעליל.