הקוזקים מאיימים בתיק"ו

במאמר מרתיח במיוחד באתר YNET, ב-4 בנובמבר, יום השנה ה-13 לרצח יצחק רבין, כותבת יעל משעלי: “עד הגירוש-התנתקות הייתה לנו 'טראומה לאומית' אחת והתוצאה הייתה 1:0 לטובת השמאל-החילוני-הציוני-יפה-הבלורית-והתואר שהדתיים רצחו לו את ראש הממשלה. מאז הגירוש-התנתקות שביצעו הצבא והמשטרה בשם ממשלה חילונית עם אג'נדה שמאלנית, אנחנו תיקו לגמרי."
כמקובל במקומותינו, מיד בפסקה השנייה, משעלי מגלגלת את עיניה: "אני יודעת ש'אי אפשר להשוות', זה היה רצח פוליטי וזה היה פינוי-פיצוי-שיסוי בהתאם לחוק, אני יודעת. אבל ברמה של טראומה לאומית, כזו שחצי העם מרגיש חורבן הבית, כזו שחצי העם מאשים את הצד השני, שהדיה יהדהדו עוד שנים רבות, שהאפטר-שוקס לא פחות קשים מהאירוע עצמו וכו' וכו', בעניין הזה אנחנו תיקו."
ואם בכך לא די, קובעת משעלי שיאים חדשים בתנע סיבובי של גלגלי עיניים בעלי ספין ימני כשהיא מלינה על חוסר חשבון-נפש ועל חוסר אחריות אישית, ובדרך גם מייחסת את העברת יגאל עמיר ל"כלא של מחבלים" וכן "ביקור פוגרומצ'יקי אצל נעם פדרמן" ל"רצון ללבות שנאה". ולקראת סוף הטקסט שלה מגיעה למסקנה חנוונית: שהדתיים הפסידו יותר. או כדבריה: "כי הם מיעוט וגם כי להם עדיין יותר איכפת. הם גם רצחו את רבין והם גם גורשו… הם גם משקיעים הכי הרבה בחברה, בחינוך, בשילוב, בעיירות פיתוח וגם לא סופרים להם את זה…"
נדמה לי שלא יכולה להיות דוברת טובה יותר לשבט הקוזקים הנגזלים מאשר יעל משעלי. אפשר וצריך בהחלט להזכיר לכותבת הדברים הדוחים הללו ש"פוגרומצ'יקים" הוא כינוי מדויק דווקא לגוזלי האדמות הסדרתיים, מגרשי התושבים הילידיים הערבים מימי 1968 של לוינגר בחברון ועד יזמי הנדל"ן הנכלוליים של שנות השמונים, התשעים וראשית המאה העשרים ואחת. מי ששמחו להרוויח מן ההפקרות של שרון בימי הבולדוזרים מלינים על החלטת הממשלה בראשותו לפנות את עזה מהנקודות היהודיות הירוקות והמבוצרות שגזלו את מירב המים מיותר ממיליון התושבים הערבים בכברת הארץ הצפופה ביותר בעולם. אפשר וצריך להעמיד את יעל משעלי על טעויותיה והטעיותיה בכל מלה מדבריה שעיקרם איום על מדינת ישראל בנשק יום הדין הימני-מתנחלי, נשק התיק"ו: "היה 0:1 לשמאל בעקבות רצח רבין, ועכשיו, אחרי ההתנתקות התוצאה 1:1".
הימין הוא המלין על "פסטיבל רבין" שנוצר מדי שנה מתוקף הפער בין התאריך העברי והתאריך הלועזי של הרצח. יעל משעלי מפרסמת את דבריה ב-4 בנובמבר, בראשית "הפסטיבל", אז ראוי באמת לשוב להתחלה. לא: אין תיק"ו. אין שום מקום להשוואה ואין אפשרות לסייג זאת ב"אמנם…" או ב"אבל…", ב"יחד עם זאת…" או ב"עם כל ה… בכל זאת…". לא. אין מקום לפיתולי תחביר או לגלגולי עיניים.

למה?

כי שום ערבי לא קיבל 300 אלף דולר לאחר שגורש-סולק-פונה-נזרק-הורחק-גודר-בודל-הוגלה מביתו.
כי שום ערבי שאיבד את ביתו לא היה באמת במצב לתבוע דבר. גם לא את ה"זכות" להמשיך לחיות ב"מסגרת של ישוב אורגני", ובוודאי לא לחיות עד אז במגורים שסופקו לו על-ידי מדינת ישראל, אפילו לא ב"קרווילה" עלובה ודולפת. ויש לזכור שהערבים היחידים שיש להם "משרד קליטה" מטעם מדינת ישראל הם המשת"פים. כל האחרים נזרקים לכלבים כדי לפנות מקום לחלוצים המשקיעים בחינוך ובעיירות הפיתוח ש"גם לא סופרים להם את זה".
כי שום מתנחל לא קיבל ביקור משום י' או ג' או כ' מהשב"כ שהסבירו לו ב"מתינות" הידועה שמוטב לו (אם הוא רוצה לעבוד, ללמוד, לנסוע, או סתם לשמור על שמה הטוב של משפחתו) למכור, להסתלק, לנטוש, לוותר או לפחות לא להתלונן.
כי אילו ערבים בגדה וברצועה היו מקבלים פיצויים לפי המפתח של ה"התנתקות", כל "מפעל ההתיישבות" היה בלתי-אפשרי בעליל. זול יותר "להפקיע", לגזול ולשדוד. לא פלא שרובן המכריע של אדמות ה"ישובים" היהודיים בגדה המערבית הן אדמות גזולות, שלא נרכשו מבעליהן גם לא תמורת דינר אחד או אגורה אחת.

אבל היות שאנחנו מדברים כאן על ה-4 בנובמבר, אזכיר גם את הבאות:

יגאל עמיר לא קיבל היתר מבג"ץ לרצוח את רבין.
ממשלת ישראל החוקית, שנבחרה באורח דמוקרטי, לא דנה בהצעה לרצוח את רבין, לא הצביעה על כך ולא אישרה את המעשה.
לרבין לא הוצעו פיצויים כדי לפרוש מתפקידו, לא הוצע לו לעבור למקום אחר בארץ או בעולם הזה.

למתנגדי הנסיגה מעזה ניתנה ברירה פוליטית: להצביע בבחירות בעד מי שתומכים בדעתם, ככל שאחרים עשויים לחשוב שהיא קיצונית, אוטופית, חלומה או חלמאית. עד כה, הם לא הצליחו להביא לבחירתה של ממשלה שתשוב מיד לעזה ותקים שם את "מפעל ההתיישבות" שנמחה מעל המפה.

לכן הם מאיימים בתיק"ו בדוי, מומצא. כפי של"ציבור הדתי" אין מונופול על רגשות
שיש להתחשב בהם, שעלולים תמיד להיפגע, אין לקוזקים ותומכיהם, חסידי הגדה המערבית ועזה, מונופול על ערכים, על חשבון-נפש או על אחריות אישית.

בואו נדבר מעט על אחריות אישית. נושא מעניין ומועיל בהקשר שלנו. "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". אינני נמנה עם המתפלפלים ומודדי קוצו של יו"ד עד עייפה: חבר זה לא רק יהודי. אינני מסתתר מאחורי "בכל מקום שכתוב בו אדם, קרא יהודי". אדם הוא אדם. לכן, למשל, כשחיפשנו בית, והוצע לנו לגור בישוב הבנוי על הקו הירוק עצמו (קצת פה, קצת שם), מראה הגינות המוריקות מזה, והצהוב-אפור הצחיח בכפר הערבי ממול, גמל אותנו מכל שביב של הרהור. לקחנו אחריות אישית, וויתרנו. התוצאה היא שאנחנו משלמים ארנונה גבוהה פי 15 עד 20 ממה שהיינו משלמים באותו ישוב מוריק. בנוסף לארנונה המוגדלת, אין לנו הטבות-מס של יושבי הגדה הכבושה, אין לנו כבישים חדשים – כל רחובות ירושלים שבורים. ילדינו לומדים בכיתות של 35 ו-40 ילד, ולכן, בין היתר, למרות ש"לא סופרים לנו את זה", אנחנו מוציאים יותר על חינוך לסוגיו מאשר על אוכל. אחריות אישית, אחריות לאומית, אחריות יהודית. חינוך שאינו מסובסד כמו בגדה היהודית, מתוך תקציב משפחתי של מי שנושאים במלוא נטל המס.

אני אכן קורא לאחריות אישית. גם מצד חסידי ישו"ע והסוגדים לאדמת ארץ-ישראל יותר ממה שהם אוחזים במוסר היהודי הבסיסי. אני מאמין בחופש הפולחן, גם שלהם. בבקשה, אם ארץ-ישראל השלמה, משדות בית-לחם ועד הרי גריזים ועיבל, היא יסוד קיומם ומוקד חייהם, מקור פולחנם ומטרתו, מי שאינם יכולים לראות את יעקב החולם על מלאכים ולא להשתלט בכוח על סלעי בית-אל, יעברו לשם ויקימו להם את מדינתם. מלחמת העצמאות שלי הסתיימה ב-1948. מי שרוצה להמשיך אותה, לערער על החלטת בן-גוריון וממשלתו לא לכבוש את יהודה ושומרון, יעשה זאת על חשבונו, בזיעת אפו, בדמו. אבל שלא יצפה אז שאזרחי ישראל הריבונית יבואו לחלצו מצרות. הגדה המערבית אינה מאוכלסת בנפאלים או בבוליביאנים, וההיאחזות ברגביה אינה דומה ל"טרק", אתגרי ככל שיהיה. אני עשיתי את חשבון הנפש שלי. לא רצחתי את רבין. כן, פיניתי את עזה. ואני ממשיך לחיות במדינה שאין בה רוב למפעל הגירוש, הגזל והדיכוי מבית מדרשם של הקוזקים הנגזלים שיעל משעלי מדברת בשמם. אני קיבלתי את ההכרעה, הכרעת הרוב, החוק, הממלכתיות. ירצו, יצטרפו לציונות הריבונית. לא ירצו, יהגרו לקנדה, לארגנטינה, לאוסטרליה או לגדה המערבית.