על פחד טיסה

  לפני שנים טסתי בטיסת-פנים בהודו. מבומביי דרומה, שעה וארבעים-וחמש דקות בלבד. שלהי עונת הגשמים והשמיים היו מעוננים כתמיד. עשר דקות לאחר ההמראה החלה טלטלת אימים. פעם היינו בתוך עננים אפורים, פעם בין גושי עננות גדולים, פעם מעט מעליהם ופעם מתחת. אבל הטלטלה לא פסקה לרגע. פנים המטוס היה כמו מערבל בטון או בלנדר שאנחנו, הנוסעים, הפירות הנטחנים בו לעיסה. בתא הנוסעים דבר לא נותר במקום. דיילת מעדה ונפלה, חברתה, שאחזה בקנקן מלא בקפה חם, עפה קדימה כשהנוזל החום מושלך ממנה והלאה אל כל סביבתה. הנוסעים בקושי נותרו יושבים במושביהם, והמטוס השמיע קולות חריקה ומאמץ, כמו מאיים להישבר בשמיים. אימה.
ואיש לא אמר דבר. אף-אחד מהנוסעים או מאנשי הצוות לא נראה מודאג. הייתי הזר היחיד במטוס הסילון הקטן למדי. בתוך המערבולת הנמשכת, כל אחד עסק בשלו. הנוסעים לא שאלו מה קורה, אפילו לא הביטו החוצה. מנהגו של עולם. יותר מכל החריד אותי איש-העסקים בחליפה האפורה ובנעליים יקרות בצבע חום-בורדו. הוא ישב, נכון לומר שהיה מוטל, על מושבו, רגליו כבר כמעט מעל לראשו, גבו קמור על המושב, שיערו סתור ובידיו פתוח לרווחה גליון של ה"Wall Street Journal”, דפיו הוורודים מספרים על שערי המניות בבורסות העולם. והאיש קרא בשלווה מוחלטת.
המטוס נחבט פעם ועוד פעם. אני כבר אמרתי "שמע ישראל", מבין שככל הנראה מותי קרב. בתוך המערבולות והחבטות, המטוס החל לאבד גובה, להסתובב אט-אט בספירלה גדולה, עד שראיתי את מסלול הנחיתה הרטוב ורגע לאחר מכן הרגשתי את המכה באספלט. נחתנו. הדלת נפתחה והתנודדתי במורד גרם המדרגות, מריח את האוויר הלח והסמיך ומולי מנצנצות שלוליות שמנוניות. צמחייה טרופית הדיפה ריחות עזים.
הייתי משוכנע שמתתי במטוס והגעתי לגן-עדן. רגליי נשאו אותי כבדות ואט-אט עלתה בי ההשערה שאולי בכל זאת, אני חי. אם כך, אמרתי לעצמי, נידונת לא לצאת מכאן לעולם. כמה מוזר, הרהרתי, כל החיים והתוכניות והמחשבות והדמיונות, והנה נגזר עליך לבלות את שארית ימיך במקום הזה.

החוויה הזאת הותירה אותי מצולק. טסתי הרבה בחיי, עשרים וחמש שנה לפני הטיסה בהודו וחמש-עשרה שנה אחריה, עד היום. פה ושם היו לי רגעים לא נוחים, לעתים גם חשש, ולא כל טיסה נעימה. אבל מאז אותה טיסה מבומביי ב-1993, משהו בי נשבר וטיסה במטוס מעוררת בי פחד. אני כובש אותו, אני אפילו מושל בו, אבל אני פוחד.
כאדם רציונלי אני מטפל בפחד על-ידי כך שאני עוקב אחר מהלך הטיסה. בסך-הכל אני מבין היטב כיצד פועל מטוס, מהמנועים ועד לאווירודינמיקה ולמבנה הכללי של המכשירים. אני עוקב אחר המתרחש ומרגיע את עצמי שלב אחר שלב, מגייס את הידיעות שלי ומסביר לעצמי מה קורה במטוס ובסביבתו.
והנה, בשבוע האחרון הזדמן לי לטוס רחוק. טיסה טרנס-אטלנטית ועוד. ושום דבר מכל המשקעים מ-1993 לא בא לידי ביטוי. שום פחד. שום דאגה. כלום. ללא טיפול במהלך הטיסה, ללא שיחה עם עצמי. שום דבר.

ידעתי מיד מה הגורם לכך. לפני חודשים אחדים התוודעתי לעולם המופלא של סימולטורי הטיסה באינטרנט. ראשית, דרך הסימולטור המופלא של חברי אילן פפיני, Micro Flight, ולאחר מכן דרך FSX, הגרסה המתקדמת של סימולטור הטיסה של Microsoft. היתרון הגדול של Micro Flight הוא בסימולציה הדקדקנית של תנאי מזג-אוויר. אינני מומחה לנושא, אבל שיחקתי לא מעט עם הפרמטרים בתוכנה ולא רק שלמדתי הרבה על מזג-האוויר אלא שהתנסיתי בטיסה בתנאים שכמוהם לא חוויתי בכמעט ארבעים שנות טיסה מסחרית ברחבי העולם. כשהמשכתי להתנסות, הפעם ב-FSX, הגעתי למצב שכבר לימדתי את עצמי להטיס כלי-טיס מסוגים שונים בתנאים שונים (יום ולילה, מזגי-אוויר שונים, מסלולי נחיתה שונים, אזורים הרריים ואפילו נחיתה על מים ועוד ועוד). ההטסה בסימולטורים העניקה לי תחושה מיידית יותר של הטסה, אפשרות להתמודד עם תקלות (שריפה במנוע, דלק נוזל, איבוד שמן ומה לא…), ובעיקר להרגיש מה זה מטוס באוויר ומה גבולות המעטפת שלו, ושלי.

הנה לכם תרפיה. תרפיה מהנה וגם יעילה מאוד. הפעם, בכשלושים שעות באוויר ומעל האוקיינוס האטלנטי והים הקריבי, ידעתי בכל רגע מה הטייס רואה, מה הוא עושה ומה עובר על המטוס עצמו. לא חשבתי על הדברים. נהניתי מהטיסה, כמעט כמו בסימולטור.

[התפרסם לראשונה בבלוג שלי ב"דה מרקר", 10 במאי 2008]