מגרש החיים והמוות

בית"ר ירושלים – שלטון ההמון ומדינת הרפיון
המשחק שבו בית"ר ירושלים הייתה אמורה להיות מוכתרת כאלופת המדינה בכדורגל, הופסק כארבע דקות לסיומו החוקי. בית"ר, המארחת במשחק, עמדה לדין, הורשעה ונגזר עליה עונש שנחשב חמור: הפחתת שתי נקודות עוד העונה, קיום כל משחקי הבית שנותרו לה העונה ללא קהל, הפחתת ארבע נקודות לקראת תחילת העונה הבאה ועונש על תנאי של הפסקת פעילות לשני משחקים במקרה של פיצוץ משחק בעתיד.
העונש סביר, אבל הטיפול אינו מספיק ולא כולו נוגע להתאחדות לכדורגל ולבית-הדין שלה. מה שראינו בפיצוץ המשחק באצטדיון "טדי" הוא שלטון ההמון מול אוזלת ידה של המדינה, של רשויות אכיפת החוק.
למי שעוקב אחר משחקי הכדורגל בשנים האחרונות ברור שהמשטרה הפכה לקבלן הפקות של אירועים יותר מאשר לאוכפת חוק. מטרת המשטרה היא אחת: “שהאירוע יעבור בשלום". בהחלט לא בהכרח שהוא יתנהל במסגרת החוק. בכנסת מתנהלת בעצלתיים ובסיכויי הצלחה מעורפלים הצעת חוק האמורה לטפל בהתנהגות הקהל במגרשי ספורט. חקיקה נקודתית, ואולי גם מיותרת. אסור לפרוץ מחסום של משטרה. אסור להכות אדם. אסור להטיל אמצעי לחימה ולעשות שימוש בנשק קר. אסור לאיים. אסור להעליב עובד ציבור. הרשימה עוד ארוכה – ואינני משפטן.
המשטרה צריכה להתייחס למשחקי כדורגל ואירועים המוניים אחרים לא כאל מטרד שיש להעביר אותו הלאה. דו"ח ועדת אור לחקר המהומות במגזר הערבי קבע שלמשטרת ישראל אין מושג בסדר ציבורי, בטיפול בהפגנות ובמניעת אלימות מצד המון זועם. דבר לא נלמד, כפי שראינו לאחר מכן בפקיעין.
בעולם כבר טיפלו באלימות במגרשי ספורט. למשל באנגליה, “מולדת הכדורגל". המשטרה וההתאחדות לכדורגל צריכות לעבוד קשֶה מאוד, ולהפעיל יד קשָה מאוד. לזהות כל מי שנכנס למשחק של בית"ר ב"טדי". מכירה מראש של כרטיסים מזוהים מגנטית; הפקת גלריה של אוהדים מסוכנים ע"י ניתוח מאות השעות המצולמות שיש בידי המשטרה; וגם: הרבה יותר מודיעין. שוב, זה אולי הכישלון הגדול ביותר. המשטרה ידעה שהאוהדים יפרצו למגרש. היא ידעה זאת גם מאתרי האינטרנט של קבוצות אוהדים. וזה קרה, והיא עמדה מנגד. איך אמרו ב-YNET? “הפעם כמעט לא היו פצועים". יופי: “כמעט חזרנו הביתה בשלום". לא אסון ולא בושה ללמוד מהאנגלים, שמיגרו את התופעה. המשטרה, ה"סקוטלנד יארד" וגם ה-MI5 והנציגות האנגלית ב"אינטרפול" פועלות בשיתוף פעולה. טכנולוגיה משמשת כדי למנוע בעיות. הרי רק השבוע ציין ראש-הממשלה כמה מפגרת משטרת ישראל בתחום הטכנולוגי.
אצטדיון "טדי" הוא מתקן עירוני. אני גר במרחק של כעשר דקות נסיעה ממנו. אני אוהד כדורגל ותיק ומושבע. ואין שום סיכוי שאלך למשחק של בית"ר. המופע הטוב בליגה, ולא אלך אליו. ומגיע לי ללכת ומגיע לי ליהנות. מסיבה פשוטה: אצטדיון "טדי" שייך גם לי ואני אחד המממנים אותו. דרך הארנונה, דרך הסיוע של "מפעל הפיס", דרך תקציב משרד הספורט ודרך המשטרה שגם אותה אני מממן.
המשטרה, העירייה, ההתאחדות לכדורגל וגם כלי התקשורת מתאפיינים ברפיון חמור. בית"ר, תומכיה, הסובבים אותה והכסף הגדול של בעליה הצליחו לטשטש את העיתונות הכתובה והמשודרת, שמלאה היום פרשנויות והשערות (ואפילו "דיווחים מהשטח"!) שצפו עונש יחסית קל. הרי מה בסך-הכל קרה? אז המשחק נגמר כמה דקות לפני הזמן, נו באמת. והקהל (“החם", ה"עממי", ה"שורשי", ה"נאמן" וכו' וכו') בסך-הכל רצה לחגוג. חגיגה ספונטנית “אותנטית" (מתוכננת אונליין וידועה מראש).
זה ההמון שרבים מדי בארץ מעדיפים להיכנע לו, ולא רק בכדורגל. זה הרפיון המשתלב באורח מושלם עם הפרישה של המדינה מאינספור תחומי אחריות. זו ההפרטה בקלסתרה ההרסני, הקטלני, המשחית והמקרב אותנו אל העולם השלישי. אלו הגלגלים שעליהם נוסעת עגלת הפשיזם בשלב שהיא נושאת את השלט "רצון העם". ממגרש הכדורגל, דרך מרכזי המפלגות והכנסת ועד לבית-המשפט העליון. ה"עזוב-אותך-מה-זה-חשוב" מאיים לחסל אותנו.

אברי גלעד בולע סודות
ביום חמישי, במהלך שידורי גלי-צה"ל דווח על ההסלמה ברצועת עזה. דווח גם על פעולה של צה"ל בתוך השטח הפלסטיני. שמעתי את הדיווחים הראשונים בחדשות השעה 0700. המשכתי לשמוע אותם במשך הבוקר, שחלק ניכר ממנו עבר עלי בנהיגה. והנה לאחר השעה 1100 החלה התכנית שבה נטל חלק גם אברי גלעד, כאחד משני המגישים. כבר בתחילת התכנית, ובניגוד לתכנים שהחלו להתגלגל בה, ציין אברי גלעד ש"יש לו הרגשה" שבמשך היום "עוד נחזור" ל"עניין בדרום", ואמר זאת בטון חמור-עגום.
לא צריך להיות איש מודיעין ותיק כדי להבין מה אומרת התרחשות כזאת ברדיו: יש הרוגים ועדיין אסור לומר זאת. לאברי גלעד לא הייתה כמובן שום "הרגשה". הייתה לו ידיעה מתוקף היותו איש רדיו ועוד יותר מכך, בגלי צה"ל. הנוהל הוא שאין מדווחים לציבור על הרוגים בצבא עד שלא מסיימים להודיע למשפחות שנפגעו. הנוהל טוב בעיניי.
אברי גלעד לא נשמע כמי שמתבשם בידיעה הבלעדית, ואיני חושב שהוא דלף כדי להקדים את המתחרים על הרייטינג.
אבל אני שואל את עצמי דבר אחר: האם אברי גלעד אמור לרמוז-לגלות את מה שאסור לומר רשמית? האם הוא מבקש להתחלק בכוח ברגשותיו הכבושים תחת הנוהל המצנזר? האם הדליפה המבוקרת הזאת של המידע על הרוגים אינה פועלת כשמן במדורת השמועות? או במלים אחרות: האם כל-כך קשה להתאפק ולא לומר כלום?
ברור שמגיש תכנית ברדיו שיודע דבר חמור שאסור לו לפרסמו נמצא במצוקה מסוימת. יש לכך פתרונות: לנהוג כרגיל, כאילו דבר לא קרה; או לפנות לעניינים אחרים תוך הקטנה של נפח המלל שלו עצמו. לתת לרדיו לדבר, לתת למדיום למלא את החלל, ולא לרמוז רמזים שקופים שאמרו לי באותו בוקר, ללא צל של ספק, בעודי נוהג בכביש: יש הרוגים בעזה.

החייל מתן עבדתי ז"ל – חלל בשר ודם בעולם הווירטואלי
מזה זמן רב מאוד אני מכיר את המשחק המקוון Hattrick ונוטל בו חלק להנאתי. מדובר במשחק המדמה ניהול של קבוצת כדורגל מקצוענית. אין בו שום אלמנט גרפי ובעצם בקושי יש בו ממד של זמן-אמת. אבל מורכבותו הרבה ומידת הדמיון בינו ובין המציאות, הפכו אותו ללהיט. אתה קונה ומוכר שחקנים, מאמן אותם, בונה הרכב, חוקר את כוחם של היריבים שלך בליגה, עולה או יורד ליגה, השגיך קובעים כמה תמיכה כלכלית תקבל מתומכים וכמה אוהדים יצטרפו למועדון, השחקנים שלך מתבגרים, אולי מבשילים להיות מאמנים ועוד ועוד. כמעט מיליון שחקני Hattrick יש בעולם. בכל העולם: מברוניי ועד תימן, מברבדוס ועד פרגוואי ומסוריה ועד ישראל.
היום הסתבר לי שחייל צה"ל שנהרג אתמול בעזה, מתן עבדתי ז"ל, מהישוב פטיש, היה בעליה של קבוצה ב-Hattrick. הדבר פורסם על-ידי מנהלי הליגות בישראל, שחקנים שמתנדבים להיות "פעילי ציבור" בקהילה של מדינתם. דף קבוצתו של מתן ז"ל הפך עד מהרה לפינת זיכרון קטנה. בקדמת הדף נראה כעת מתן במדים ועם נשק, ובתחתית התמונה שני נרות זיכרון. מתן בחר לעצמו כינוי (וירטואלי?): Matan_Action. קבוצתו שיחקה בשבת שעברה וניצחה 5:0. משחק חוץ לעיני 6545 צופים. הם התנהגו למופת.

[פורסם לראשונה בבלוג החדש שלי ב"קפה דה מרקר", ב-17 באפריל 2008]