מדאים ומאמם


מי שמטה אוזן לעברית המדוברת מזהה תופעות פונטיות המתרחשות בה לעתים. הנטייה הטבעית היא לראות בתופעות האלה רק זאת: תופעות בפונטיקה. למשל, העובדה שישראלים רבים מתכוונים לומר "כביש" והוגים "גביש" יכולה וצריכה להיות מוסברת במסגרת הפונטיקה (במקרה הזה הב' מעניקה לכ' את תכונת הקוליות המולידה היגוי של צליל g). אולם לעתים יש סיבה להתייחס לתופעה פונטית במעגלים נוספים ולגלות בה משמעות רחבה יותר. דוגמה עכשווית מאוד היא ההגייה "מדאים" במקום "מדהים" ו"מאמם" במקום "מהמם".

לכאורה, לפנינו תופעה פונטית בלבד. אפשר לטעון שהתופעה מוכרת, שכן דוברים לא מעטים הוגים לעתים ה' כ-א'. בזיכרונות שלי מימי בית הספר שמור מקום לאותה מורה לתנ"ך שנכנסה לכיתה בראשית ספטמבר וביקשה מאתנו "לקרוא את פרק A", שכן כך נשמע בפיה פרק ה'. אלא שבמקרה של "מדאים" ו"מאמם" העניין אינו מסתכם בשינוי הפונטי.

"מדאים" ו"מאמם" נהפכו כבר למושגים עצמאיים. הם מתקיימים ברובדי לשון מסוימים בלבד, על פי רוב לשון הצעירים, וייתכן – לפחות ממה שאוזני קלטה – שהם מתקיימים יותר בשפתן של בנות. אמנם כמו "אבותיהם" – כלומר כמו "מדהים" ו"מהמם" – הם שמות תואר, ואכן אומרים "ראיתי סרט מדאים" ו"היא לבשה מכנסיים מאממים", אבל נדמה שתפקודם שונה מעט מזה של "מדהים" ו"מהמם".

שניהם נמצאים בקטגוריה משותפת עם סדרה של ביטויים שעניינם הבעת פליאה, הערכה, השתאות ברמה הגבוהה ביותר, עד כדי כך שאין לדובר אפשרות לומר משהו מעבר לכך, גם לא להוסיף הסבר, דיוק או אפיון. כוונתי לביטויים כמו "חבל"ז" ו"חבל על הזמן", "סוף הדרך", "משהו", "משו", "אין-אין" ואחרים. במבט מדויק נראה כי "מדאים" ו"מאמם" אינם מתארים רק את שמות העצם שלפניהם (הסרט, המכנסיים וכו') אלא את הסיטואציה כולה: חוויית הצפייה בסרט והאפקט הכולל של לבישת המכנסיים. יוצא מכך שהשינוי הפונטי שחל ב"מדהים" ו"מהמם" הביא להולדתם של שני מונחים בעברית המדוברת, הלא הם "מדאים" ו"מאמם", שתפקידם התחבירי וההבעתי מוגדר ושונה. בדיבור העכשווי אפשר למצוא דוגמאות רבות למבעים של דוברים שכל כולם אמירת "מדאים" או "מאמם", למשל בתשובה לשאלה כגון "איך היה בלונדון?" גם התשובה "אין-אין" מתפקדת כך. כלומר, אין מדובר בתואר הנצמד לשם עצם, אלא בתואר של סך כל החוויה המעתיקה את נשמת הדובר ומותירה אותו ללא מלים.

מובן שבעלי אוזן רגישה מסתייגים מהצורות הללו ואף רואים בהן עדות לדלות העברית שבפי דוברים רבים. אינני בא לערער על הדלות הזאת. אבל העברית המדוברת חיה לנגד עינינו ואנו חיים בתוכה, והנה אפשר לזהות קבוצה של תוארי-סיטואציה. באורח פרדוקסלי הם מציעים מגוון לא קטן של דרכים לומר: "מרוב השתאות, איני יודע מה לומר". ועם כל הביקורת על הדלות, הרי גם זה סוג של עושר. אם תרצו, עושר בשפה אחרת, לא בעברית הספרותית או התקנית אלא בעברית המדוברת.

אפשר לנסות לטעון שלפנינו תופעה פונטית בעליל ולומר שאלה פשוט דוגמאות של ה' הנהגית כ-א', כמו המורה לתנ"ך וההפניה לפרק A. אלא שבמצבים פונטיים מקבילים, התופעה הפונטית אינה מתרחשת. דוברי העברית ממשיכים לומר "מהלך" ואינם יוצרים "מאלך" ובהחלט אומרים "מבהיל" ואינם יוצרים צורה נבדלת "מבאיל". הצורות "מדאים" ו"מאמם" שאמנם נוצרו בשינוי פונטי מסמנות אפשרות מעניינת של העברית המדוברת, שאולי תהפוך לתופעה כללית ואולי תוגבל לצורות בודדות.

 

[פורסם לראשונה בטור "ענייני לשון" במדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", 11 באפריל 2008]

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צילי  On 11 באפריל 2008 at 12:03

    בכלל, הלשון המתפנקת, הטון המתפנק, ביטויים מהפועל הזה: לפנק, פינוק, פינוקי, לצד לחבק, חיבוק, חיבוקי, הפכו לבון טון של הישראליות. (ראו, אולמרט)'" עוד תופעה מעניינת לדיון.

  • ענת גרשון  On 11 באפריל 2008 at 12:11

    יורם ידידי, אז כך: להתחיל משפט בצורה של "אז ככה"….ברוח הזמן. אני כול פעם ב"הלם" וב"אלם" מהעברית האיומה הזאת. אני, שהשפה העברית לא ממש נולדתי איתה בפי. יורם, חידשת לי, "אין- אין" עדיין לא שמעתי….חור בהשכלה…ה"גביש" משגע אותי מזה שנים, לא רק בגלל הנהיגה המאצ'יואיסטית, של "אין כמוני" אלא גם בגלל הגימל התקוע שם בחוצפה. אבל שמתי לב שדווקא ה"גביש" הוא קשור לעדות מסוימות, לכן זה משהו אחר. אני כן בעד לערער על הדלות הלשונית,על הטעויות, על החוסר היכולת לדבר ולהתבטא נכון מחוסר ידע,בגלל בורות, בגלל הפיפניקיות, בגלל שטחיות,שבסופו של דבר מובילים לחוסר הדיוק בדיבור, הבחשיבה ובעשייה. ומה קרה לך, איך שכחת את "אחלה" ואת "סבבה" שטרם הסברת לי את מובנם ולכן אני לא מעיזה להשתמש בהם!

  • תוספתן  On 11 באפריל 2008 at 12:46

    שמתי לב (ואפילו יצא לי להשתמש) בפירוש נוסף של מדאים ומאמם : כאשר באים לשבח משהו שנחשב כנמוך או פקאצי. מין מחמאה מסתייגת שכזו.

    כמו למשל – "וואי, שמעת את השיר של נינט בעבודה עברית 2 ? יצא מדאים".

  • נופלת מגרייס  On 11 באפריל 2008 at 12:51

    נשמע כמעט הגיוני. אלא שיש עוד כמה מילים שהלכה להן הה"א ובאה האל"ף. נדמה לי שזה דיבור עייף. או ריאות חלשות (סיגריות ופיח-רחוב, גם הם משפיעים על השפה העברית)

    ומה תאמר על היו"ד שמנכס לעצמו הגוף הראשון בעתיד?

    הלא אני ישלם, אני יפגין, אני יהרוג, אני יצביע – כל זה מאוד ישראלי. אולי גוף ראשון מעביר את הנטל על הגוף השלישי. ואולי קשה לעצור לרגע לפני הגיית האל"ף. גם היא דורשת איזו שליטה בנשימה, שאבדה.

  • חני  On 11 באפריל 2008 at 14:57

    זה קרה גם לאות "עין", שהגייתה נשמרה רק על ידי יהודים שגרו בארצות שבהן האות נהגתה על ידי דוברי שפת הרוב.אם להתחשב בתקדים הזה, אז ל"הא" יש סיכויים יותר טובים, כי היא קיימת גם באנגלית -שהיא סוג של "שפת הרוב" בעולם המערבי.

  • מיא עשת  On 11 באפריל 2008 at 16:14

    גם עלי מוהר כתב בזמנו על המדהים הזה ועל אחיו המהמם – שמזמן שכחו את הוראותו המקורית, דהיינו להיות מופתע ממש, להידהם, להתפעל עד בלי די. וכי מה היום מדהים את הציבור העייף בכפר הגלובלי? בעצם כלום. אפילו מבט ראשון מקרוב במפלי הניאגרה או בגרנד קניון לא בטוח שידהים אחרי המגה-חשיפה שלהם בסרטים ובטלוויזיה. לכן כל הביטוי הזה, בכל הגייה שלו, אין לו זכות קיום בעיניי. ומצדי שיקראו לי טרחנית וארכאית – אם מישהו עוד יודע מהם התארים האלה.

  • עידית  On 12 באפריל 2008 at 10:33

    – נראה לי סביר מה ש"תוספתן" אומר לגבי הסמנטיקה של הפונטיקה במקרה של "מדאים" וכ'ו;
    -לגבי הי' בעתיד גוף שלישי: זו תופעה פונטית מוכרת של התמזגות ה-"י" של "אני" בתנועה שאחריה.
    – גם אני חושבת שהקוֹליוּת המוענקת לק' היא לא פינוק לשוני אלא תופעה רווחת במבטא של עדות מסויימות. (ראיתי השבוע באיזה ערוץ טלוויזיה מקומי סרט "מוגדש לכנר X…)

  • יעל  On 12 באפריל 2008 at 16:16

    לא קראתם את 'גלגולי לשון' של גיא דויטשר?

    אנחנו האנשים נחסוך במאמצים
    נקצר ונקל
    ותוך כדי כך יתפתחו להם מבנים מפוארים אחרים
    דימויים חדשים יעשירו את השפה
    ותודה לכל אבותינו ששיבשו בעבר והביאונו עד הלום.

  • נבט חיטה  On 12 באפריל 2008 at 21:56

    מדאים לגמרי!
    (-:
    חג אביב שמח ופורח!

  • דפנה לוי  On 13 באפריל 2008 at 17:35

    נדרשת השפה המדוברת לפיקציה הזו של מדאים ומאמם ואזוי, אל תשכח את אזוי.

    הדוברים/דוברות הם דווקא אלה החיים במציאות שבה הכול הולך, ראינו את הכול ודבר אינו חשוב יותר או מובחן בשל מעלה כלשהי – על רוב העובדות המעניינות שיצויינו בפני בני הדור הזה, הם יגיבו במשפט החביב עליהם "מה זה משנה?"

    ומכאן נולד הצורך לפברק השתאות באמצעות איזה עיוות לשוני מגוחך.

    (ואם כבר אמרת גביש, איך אפשר לשכוח את "אגזוטי", ואת "אגווריום" וכמובן את "אני לא מרזיקה מזה")

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: