חמץ, פרהסיה ורגשות פגועים

בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים פסק שמכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות. הפסיקה עוררה לא מעט תגובות. היו מי שעסקו בצד המשפטי – משאלות של מונחים (למשל, מה זה פרהסיה), דרך בעיות שעולות מחוק שלא יושם מעולם והוא בבחינת "אות מתה" ועד להגדרות המוזרות שיש בחוק שמדבר על מוצרי מאפה מסוימים ואינו מכסה את כולם וגם אינו מביא בחשבון שאם אוסרים על "פיתה" הרי שיש בעיה לכאורה עם פיתות כשרות לפסח, נניח מקמח מצה.

יחד עם הוויכוח המשפטי ניצת מיד הדיון בשאלות של דת ומדינה, “ערכיה היהודים" של המדינה שמעולם לא הוגדרו ואין עליהם הסכמה, היות המדינה "מדינת היהודים", “מדינת יהודים" או "מדינה יהודית", שלא לדבר על מדינת האזרחים החיים בה או אזרחיה בכלל, כן, כולם.
כפי שקורה כמעט בכל פעם שנדלקת התבערה בנושאים הללו, ברקע הוויכוח עומדת שאלת השליטה במרחב הציבורי, בחלל המשותף שישראלים שונים אמורים לחיות בו. בזווית המשפטית הצרה, הטכנית, השאלה נוגעת למונח "פרהסיה". אולם מבחינה עקרונית ומעשית, מחוץ לבית-המשפט, השאלה רחבה ואמיתית לאין ערוך.
מה הוא מקום ציבורי? מה הם גבולות הבית שבהם "מותר לעשות מה שרוצים" או לפחות מוסכם שאין לזולת זכות לתחוב את אפו כדי להתיר או לאסור? מקומות כמו סופרמרקטים אינם מקרים פשוטים: מקום פרטי או מקום ציבורי? חנויות הן מקרה מורכב עוד יותר: מתי חנות היא מקום ציבורי? ומסעדה? ובית קפה? ונבדיל בין בית-קפה סגור לעומת בית-קפה פתוח תחת כיפת השמיים?

אעלה כמה קווים לחלוקה שנראית סבירה בעיניי.

בפסח, לאכול חמץ ברחוב בין העוברים והשבים, כופה על הזולת השומר על כשרות לפסח מצב בעייתי, לא פשוט, אפילו פוגע.

אם אדם אוכל חמץ בביתו, אין לאיש זכות להתערב בכך.

אם אדם נכנס בפסח למסעדה שמגישה שרימפס בשמנת בכל שבת בשנה, הרי שאין סיבה שלא יוכל להזמין בה חמץ. אדם שומר כשרות לא ייכנס אליה בכל מקרה.

אדם נכנס בפסח לחנות שהוא רגיל לקנות בה שינקן בלחמניה, ומבקש לקנות בה כהרגלו, אין סיבה שלא יוכל לעשות זאת כבכל ימות השנה.

אין "משמרות חמץ" המסיירים ברחובות הארץ לוודא שהאוכלוסיה שומרת על כשרות לפסח. אין איסור על קיומן של מסעדות לא-כשרות בישראל. בדיוק כפי שאין משמרות צניעות ברחבי הארץ ואין חוק הקובע שאוסר לאישה ללבוש שרוולים קצרים או חצאית מיני ושעל כל הגברים לחבוש כיסוי-ראש. יש משא-ומתן תמידי, גם אם בעייתי, על שלטי חוצות, לצד הסכמה שבתי-חולים, צה"ל וכלל מוסדות המדינה ישמרו על שבת ועל כשרות. כך גם מוסכם שנציגי המדינה באשר הם ובכלל, הממשלה בפעולותיה, לא יחללו שבת אלא לצרכי פיקוח נפש. זהו ההסדר הקיים, בין אם פורמלית-משפטית ובין אם על-פי הסכמות שמתגבשות כל העת.

כל לחץ חקיקתי על המצב הקיים ייאלץ את כל הצדדים במחלוקת לדרוש הגדרות מדויקות וקביעה חותכת לגבי כל מצב. התוצאה תהיה חקיקה דתית כופה וקיצונית. כן, צד אחד יכפה, שהרי לא תהיה חקיקה לביטול הכשרות בבתי-החולים ושרי הממשלה לא יתחילו לאכול חזיר בנסיעה במכוניות השרד שלהם בצהרי יום כיפור. בדרך, מי שאינו נמנה על "הצד הדתי" במחלוקת נוהג במתינות: הוא נשמע לבקשות הנמרצות-עד-אלימות של החרדים לא להיכנס למאה שערים בלבוש שאינו נראה לקובעי הכללים בשכונה; קורא בתימהון על אוטובוסים נפרדים לגברים ולנשים בבני-ברק אבל אינו אוסר זאת בחוק בשם השוויון לנשים או כבוד האדם וחירותו; מקבל את שיתוקה-למחצה של המדינה בשבתות; בוחר לעצמו מסעדות ובתי-קפה כשרים או לא כשרים לפי רצונו; אינו תובע שוויון-בחירה במזון המוגש בצבא או בבתי-החולים ועוד ועוד. הרשימה ארוכה. הסובלנות הזאת נענית במידה מוגבלת של סובלנות מ"הצד הדתי" לפתיחת מרכזי בילוי מסויימים בשבת, לקיומם של מקומות המגישים מזון לא-כשר, לפרסומות שהוא היה מעדיף שלא היו נראות ועוד.

אבל למי שאני מכנה "הצד הדתי" יש מונופול אחד, מכעיס במיוחד: המונופול על הרגשות. “הצד הדתי" שב ופורט על הפגיעה הנגרמת לרגשותיו עקב מעשים אלו ואחרים של "החילונים". הרגשות הובאו כנימוק גם הפעם, בוויכוח על הפסיקה הנוגעת לחמץ במסעדות ובמכולות בימי הפסח. אינני מתווכח עם מי שאומר שרגשותיו נפגעים, גם אם בלבי יש חשד למניפולציה וגם אם שכלי מציג לא מעט ראיות לכך. רגשות הם רגשות, ובראשית המאה ה-21, ולא רק אצלנו, הם "נחשבים" יותר מאשר שכל, הגיון, צדק או הגינות.

אם כך, אני מנצל את ההזדמנות כדי לומר שגם לי ולסובבים אותי יש רגשות.

אדגים ממקרים שקרו לי ומדברים כלליים::

כשאני קונה תרופה לילד והרוקח מזכיר לי שיש בה חמץ ואני קונה אותה בכל זאת, ואדם חרדי לבוש שחורים, העומד מאחורי בתור ופונה אלי: “אתה יהודי?” – אני נפגע.

כשאני הולך לטיפול חירום במד"א בירושלים בערב שבת, ויחד איתי יוצאת מהמרפאה בחורה בחולצה קצרה ומכנסיים, ואישה חרדית שמבחינה ששני ילדיה מביטים בצעירה אומרת להם ביידיש "אל תסתכלו על הזונה" – אני נפגע.

 

כשאשה ממשפחתי אינה מורשית להיכנס לסופרמרקט בירושלים כיוון שהיא לובשת מכנסיים – אני נפגע.

כשמגבילים את המחקר הארכאולוגי המדעי כדי למנוע נגיעה בשרידי-אדם שאיש אינו יודע האם הם שרידים של יהודים – אני נפגע.

כשטוענים שבכל מקום שהתלמוד וההלכה אומרים "אדם" יש לקרוא "יהודי" – אני נפגע.

כשאין לי ולילדיי זכות מוקנית בחוק לבחור האם לשרת בצבא ולסכן את החיים למען הכלל, או ללכת ללמוד או לשרת בשירות לאומי – אני נפגע.

הרשימה עוד ארוכה-ארוכה. אז לפני שהוויכוח נגרר אל מסדרונות החקיקה ובתי-המשפט, נזכור שיש פה הסדר שעובד לא-טוב אבל עובד, איכשהו. ואולי נגדיר "מקום ציבורי" או "פרהסיה" ככל מקום שאין אדם יכול להימנע מלהיות בו כחלק ממהלך חיים נורמלי. כולנו יודעים באילו מקומות מדובר.

להיכנס לי לגרון, לקיבה ולמעיים, לצלחת לבית ולנשמה בלי רשות – זו פגיעה.

לכולנו יש רגשות. נא לא לפגוע.