חמץ, פרהסיה ורגשות פגועים


בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים פסק שמכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות. הפסיקה עוררה לא מעט תגובות. היו מי שעסקו בצד המשפטי – משאלות של מונחים (למשל, מה זה פרהסיה), דרך בעיות שעולות מחוק שלא יושם מעולם והוא בבחינת "אות מתה" ועד להגדרות המוזרות שיש בחוק שמדבר על מוצרי מאפה מסוימים ואינו מכסה את כולם וגם אינו מביא בחשבון שאם אוסרים על "פיתה" הרי שיש בעיה לכאורה עם פיתות כשרות לפסח, נניח מקמח מצה.

יחד עם הוויכוח המשפטי ניצת מיד הדיון בשאלות של דת ומדינה, “ערכיה היהודים" של המדינה שמעולם לא הוגדרו ואין עליהם הסכמה, היות המדינה "מדינת היהודים", “מדינת יהודים" או "מדינה יהודית", שלא לדבר על מדינת האזרחים החיים בה או אזרחיה בכלל, כן, כולם.
כפי שקורה כמעט בכל פעם שנדלקת התבערה בנושאים הללו, ברקע הוויכוח עומדת שאלת השליטה במרחב הציבורי, בחלל המשותף שישראלים שונים אמורים לחיות בו. בזווית המשפטית הצרה, הטכנית, השאלה נוגעת למונח "פרהסיה". אולם מבחינה עקרונית ומעשית, מחוץ לבית-המשפט, השאלה רחבה ואמיתית לאין ערוך.
מה הוא מקום ציבורי? מה הם גבולות הבית שבהם "מותר לעשות מה שרוצים" או לפחות מוסכם שאין לזולת זכות לתחוב את אפו כדי להתיר או לאסור? מקומות כמו סופרמרקטים אינם מקרים פשוטים: מקום פרטי או מקום ציבורי? חנויות הן מקרה מורכב עוד יותר: מתי חנות היא מקום ציבורי? ומסעדה? ובית קפה? ונבדיל בין בית-קפה סגור לעומת בית-קפה פתוח תחת כיפת השמיים?

    אעלה כמה קווים לחלוקה שנראית סבירה בעיניי.

בפסח, לאכול חמץ ברחוב בין העוברים והשבים, כופה על הזולת השומר על כשרות לפסח מצב בעייתי, לא פשוט, אפילו פוגע.

אם אדם אוכל חמץ בביתו, אין לאיש זכות להתערב בכך.

אם אדם נכנס בפסח למסעדה שמגישה שרימפס בשמנת בכל שבת בשנה, הרי שאין סיבה שלא יוכל להזמין בה חמץ. אדם שומר כשרות לא ייכנס אליה בכל מקרה.

אדם נכנס בפסח לחנות שהוא רגיל לקנות בה שינקן בלחמניה, ומבקש לקנות בה כהרגלו, אין סיבה שלא יוכל לעשות זאת כבכל ימות השנה.

אין "משמרות חמץ" המסיירים ברחובות הארץ לוודא שהאוכלוסיה שומרת על כשרות לפסח. אין איסור על קיומן של מסעדות לא-כשרות בישראל. בדיוק כפי שאין משמרות צניעות ברחבי הארץ ואין חוק הקובע שאוסר לאישה ללבוש שרוולים קצרים או חצאית מיני ושעל כל הגברים לחבוש כיסוי-ראש. יש משא-ומתן תמידי, גם אם בעייתי, על שלטי חוצות, לצד הסכמה שבתי-חולים, צה"ל וכלל מוסדות המדינה ישמרו על שבת ועל כשרות. כך גם מוסכם שנציגי המדינה באשר הם ובכלל, הממשלה בפעולותיה, לא יחללו שבת אלא לצרכי פיקוח נפש. זהו ההסדר הקיים, בין אם פורמלית-משפטית ובין אם על-פי הסכמות שמתגבשות כל העת.

כל לחץ חקיקתי על המצב הקיים ייאלץ את כל הצדדים במחלוקת לדרוש הגדרות מדויקות וקביעה חותכת לגבי כל מצב. התוצאה תהיה חקיקה דתית כופה וקיצונית. כן, צד אחד יכפה, שהרי לא תהיה חקיקה לביטול הכשרות בבתי-החולים ושרי הממשלה לא יתחילו לאכול חזיר בנסיעה במכוניות השרד שלהם בצהרי יום כיפור. בדרך, מי שאינו נמנה על "הצד הדתי" במחלוקת נוהג במתינות: הוא נשמע לבקשות הנמרצות-עד-אלימות של החרדים לא להיכנס למאה שערים בלבוש שאינו נראה לקובעי הכללים בשכונה; קורא בתימהון על אוטובוסים נפרדים לגברים ולנשים בבני-ברק אבל אינו אוסר זאת בחוק בשם השוויון לנשים או כבוד האדם וחירותו; מקבל את שיתוקה-למחצה של המדינה בשבתות; בוחר לעצמו מסעדות ובתי-קפה כשרים או לא כשרים לפי רצונו; אינו תובע שוויון-בחירה במזון המוגש בצבא או בבתי-החולים ועוד ועוד. הרשימה ארוכה. הסובלנות הזאת נענית במידה מוגבלת של סובלנות מ"הצד הדתי" לפתיחת מרכזי בילוי מסויימים בשבת, לקיומם של מקומות המגישים מזון לא-כשר, לפרסומות שהוא היה מעדיף שלא היו נראות ועוד.

אבל למי שאני מכנה "הצד הדתי" יש מונופול אחד, מכעיס במיוחד: המונופול על הרגשות. “הצד הדתי" שב ופורט על הפגיעה הנגרמת לרגשותיו עקב מעשים אלו ואחרים של "החילונים". הרגשות הובאו כנימוק גם הפעם, בוויכוח על הפסיקה הנוגעת לחמץ במסעדות ובמכולות בימי הפסח. אינני מתווכח עם מי שאומר שרגשותיו נפגעים, גם אם בלבי יש חשד למניפולציה וגם אם שכלי מציג לא מעט ראיות לכך. רגשות הם רגשות, ובראשית המאה ה-21, ולא רק אצלנו, הם "נחשבים" יותר מאשר שכל, הגיון, צדק או הגינות.

אם כך, אני מנצל את ההזדמנות כדי לומר שגם לי ולסובבים אותי יש רגשות.

אדגים ממקרים שקרו לי ומדברים כלליים::

כשאני קונה תרופה לילד והרוקח מזכיר לי שיש בה חמץ ואני קונה אותה בכל זאת, ואדם חרדי לבוש שחורים, העומד מאחורי בתור ופונה אלי: “אתה יהודי?” – אני נפגע.

כשאני הולך לטיפול חירום במד"א בירושלים בערב שבת, ויחד איתי יוצאת מהמרפאה בחורה בחולצה קצרה ומכנסיים, ואישה חרדית שמבחינה ששני ילדיה מביטים בצעירה אומרת להם ביידיש "אל תסתכלו על הזונה" – אני נפגע.

 

כשאשה ממשפחתי אינה מורשית להיכנס לסופרמרקט בירושלים כיוון שהיא לובשת מכנסיים – אני נפגע.

כשמגבילים את המחקר הארכאולוגי המדעי כדי למנוע נגיעה בשרידי-אדם שאיש אינו יודע האם הם שרידים של יהודים – אני נפגע.

כשטוענים שבכל מקום שהתלמוד וההלכה אומרים "אדם" יש לקרוא "יהודי" – אני נפגע.

כשאין לי ולילדיי זכות מוקנית בחוק לבחור האם לשרת בצבא ולסכן את החיים למען הכלל, או ללכת ללמוד או לשרת בשירות לאומי – אני נפגע.

הרשימה עוד ארוכה-ארוכה. אז לפני שהוויכוח נגרר אל מסדרונות החקיקה ובתי-המשפט, נזכור שיש פה הסדר שעובד לא-טוב אבל עובד, איכשהו. ואולי נגדיר "מקום ציבורי" או "פרהסיה" ככל מקום שאין אדם יכול להימנע מלהיות בו כחלק ממהלך חיים נורמלי. כולנו יודעים באילו מקומות מדובר.

להיכנס לי לגרון, לקיבה ולמעיים, לצלחת לבית ולנשמה בלי רשות – זו פגיעה.

לכולנו יש רגשות. נא לא לפגוע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ז'אק  On 8 באפריל 2008 at 15:54

    גם לך וגם לאחרים מכל המחנות מוטב להכיר בעובדה שאתה לא באמת נפגע, ולהפסיק להוזיל את המלה הזו. כשהחרדית אומרת על הצעירה ההיא שהיא זונה, הצעירה אולי נפגעת, אבל אתה לכל היותר מרגיש אי נעימות סבירה. כשמישהו קורא "יהודי" ולא "אדם", אתה לא נפגע.
    פעמים רבות אלה שמתלוננים כל הזמן שפוגעים בהם, הם אותם אנשים שמעקמים את הפרצוף כשהם שומעים איך הכל "מדהים" ו"מעולה" ו"ענק". זה בדיוק אותו הדבר.
    ואם במקרה אתה באמת, באמת ובתמים, *נפגע*, מוטב שתבדוק האם אתה לא רגיש מדיי. אם "פוגע בך" שלא חופרים שרידים ארכאולוגיים, ובכן, זה מדהים אותי ברמות שאי אפשר לתאר, זה פשוט ענק, אתה מדהים אותי ומותיר אותי ללא מלים, חבל לך על הזמן.

  • אורלי  On 8 באפריל 2008 at 15:57

    כמה מהר הגבת? נפגעת? הרגשות שלך הגיבו?

    אני לא מאמינה!

  • ז'אק  On 8 באפריל 2008 at 15:58

    וענת שמעליי צודקת. רוצה לחם? תאגור בבית, כמו שאני אוגר פיתות במקפיא. בכל מקרה פחמימות זה האויב מספר אחת. אנשים יכולים לא לעשן בטיסות, יכולים לא לדבר בפלאפון כי המטוס יפול (רק היום שמענו שגם זה, איזה אושר, הולך להתבטל, ובקרוב סימה תוכל לספר למנשה שהיא מעל קפריסין, אתה מת, 'תה לא יודע מה הולך פה, איזה שירות זוועה במטוס, הדיילת הזו זונה, יא אללה) – הם יכולים גם לא לאכול לחם *מחוץ לבית* במשך שבוע. איש לא ימות מזה.
    סליחה אם נפגעת.

  • ז'אק  On 8 באפריל 2008 at 16:00

    אורלי, מותק, מה את רוצה? זה הפוסט הראשון בעמ' של רשימות, נכנסתי – כי אני אוהב את הבלוג של יורם – קראתי, הצטחקתי לי, והגבתי. אני חושב מהר ומקליד מהר עוד יותר.

    מצחיק: הקאטצ'פה שאני אמור להכניס כדי שהתגובה הזו תשלח היא pnis. אני לא צוחק!
    אני תוהה אם זה אמור לפגוע בי.

  • דפנה לוי  On 8 באפריל 2008 at 16:03

    תימצת את הדיון כולו בספרו הנהדר "סיפור מוזר ומלא תימהון על האי הקטן האי היגיון"
    (ואם שיבשתי את הכותרת סליחה מראש, מוחי הקשיש מתכוון לטוב)
    שבו נדרשים מרבית התושים להתחשב ברגשותיו של מיעוט התובע מהם ללבוש חלוקי אמבטיה ולתקוע צנוניות במקומות מוצנעים בגופם…
    כדאי לקרוא – במיוחד כדי להבין עד כמה אורח החיים המושתת על חופש מחשבה וחשיבה ביקורתית אישית, חשוב לנו החילונים ועד כמה הוא מהותי לעצמיותנו

  • ענת גרשון  On 8 באפריל 2008 at 16:14

    שתהיה לי בריא
    .מה זה דיברת מגרוני, אלא שכמו שצריך

    בהערכה, כמו תמיד
    ענת

  • שרית  On 8 באפריל 2008 at 16:59

    המסעדות נגדן הוגשה התביעה נמצאות במרכז העיר ירושלים, לא בלב מאה שערים. עצם העובדה כי שכונה בעיר אינה ערבית לא הופך אותה אוטומטית לחרדית, יש גם חילונים בעיר הזאת. מרבית החילונים הירושלמים שאני מכירה לא שומרים כשרות וכן אוכלים חמץ בפסח.
    מסעדות מכרו חמץ בפסח לפני חקיקת החוק וגם לאחריו. החוק בכלל לא אוסר מכירה של חמץ אלא הצגתו בפומבי. עיריית ירושלים החרדית (העירייה, לא העיר) החליטה להראות לעסקי מזון המשרתים את האוכלוסייה החילונית מי בעל הבית ובית המשפט גמל לה על כך ובצדק.

    יש עוד פוסט בנושא: http://www.notes.co.il/uripaz/42772.asp
    אחת מהתגובות מזכירה לכולם שרוח החוק המקורית בסה"כ התכוונה למנוע הצגה בפומבי של חמץ, זאת ע"מ שלא יהיה כורח לעבור על איסור 'בל יראה'. בתי העסק המדוברים אינם כשרים, פתוחים בשבת ומשרתים קהל חילוני בלבד במשך כל ימות השנה. אם אדם דתי לא נכנס אליהן כדרך קבע למה עליו לעשות כן דווקא בפסח? כמו שהוא לא רואה מה הולך שם ביום-יום כך גם החמץ שמוכרים שם בפסח לא צריך להפריע לו או להיכנס לטווח ראייתו.

    בעיני מאוד מקוממת הגישה של "למה כ"כ קשה לכם לא לאכול חמץ במשך שבוע?" מדוע טוענים כנגדי על חוסר סובלנות כאשר לא מרגישים צורך להפגין סובלנות כלפי? חוסר הסובלנות העיקרי בעיר הזו הוא של האוכלוסייה החרדית כלפי מי שאינו משתייך אליה. הנה עוד דוגמה לכך: http://www.youtube.com/watch?v=ThMvlb1NEfQ וכאן אפילו אין אלימות. במקרים רבים חוסר הסובלנות מתבטא באלימות ואין פוצה פה בנמצא.

    ומה קרה לפני חקיקת החוק אי שם בשנות השמונים? האין חקיקת חוק שמפר את הסטטוס קוו שהיה קיים עד אז הוא בבחינת 'הפעלת תותחים כבדים'? נדמה לי שדווקא לפני שניסו לכפות על חילונים אורח חיים שאינם חפצים בו הם היו סובלניים הרבה יותר כלפי הדת. הקצנה מובילה להקצנה. שימוש בכוח פוליטי להתאמת הרגלים יום-יומיים של האוכלוסייה לאלו של מיעוט בתוכה, מוביל לאנטגוניזם כלפי אותו מיעוט.

    נקודה אחרונה בעניין הרגשות – צודק הכותב. נדמה שרק לדתיים יש רגשות, לא? אז גם לי יש ולא מדובר בהוזלה של המילה רגש. לא ברור לי הניכוס של פגיעה רגשית למגזר מסוים.

  • דודי  On 8 באפריל 2008 at 17:47

    ומעטים מודעים אליה – הפסיקה התבססה על ערך מוויקיפדיה שלא נכתב היטב, וגם לא הובן היטב. (המושג "רשות הרבים" יש לו כמה משמעויות סותרות)

  • שרית  On 8 באפריל 2008 at 18:00

    השופטת היא דתיה. ייתכן, רק ייתכן שיש לה ידע כלשהו בתחום מן הבית. אולי היא אפילו העזה לפתוח ספר.

    ויקיפדיה? נראה לי מופרך.

  • דודי  On 8 באפריל 2008 at 18:26

    בפס"ד (מצוי ברשת) בסעיף 17 נאמר:
    "אולם בדומה להגדרות בחוק העונשין, לא כל שטח ציבורי הוא רשות הרבים, אלא דווקא שטח ציבורי פתוח, שאינו מוקף במחיצות מכל צדדיו, ואנשים משתמשים בו (שטחים פתוחים שאין משתמשים בהם בדרך כלל, כמו שדות, מדבריות וימים, אינם רשות הרבים אלא כרמלית). כלשון הגמרא (מסכת שבת ו' עמ' א'): "איזוהי רשום הרבים: סרטיא (על-פי רש"י: רחוב ראשי שבו הולכים מעיר לעיר (דרך בין-עירונית)), ופלטיא גדולה (רש"י: רחובה של עיר ששם מתקבצים למסחר (שוק)) ומבואות המפולשים (רש"י: רחובות בתוך העיר הרחבים לפחות שש-עשרה אמות (כ-7 מ') ופתוחים משני צידיהם לסרטיא (לדרך בין-עירונית))."

    נוסח זה נלקח מן הסעיף הראשון בערך "רשות הרבים" בוויקיפדיה, ופסק הדין אף כלל הפנייה לערך. (אם כי זו הוסרה, לאחר שאנשים מוויקיפדיה ביקשו שיינתן לוויקי קרדיט ראוי יותר.

    ראי גם אצל יהונתן קלינגר http://www.2jk.org/praxis/?p=1206

    הערך בוויקיפדיה סומן לעריכה, אגב, ומה שחמור, הוא כלל לא עוסק ברשות הרבים בהלכה, אלא ברשות הרבים כאחת מרשויות השבת – עניין שונה. (והדבר מוצהר מייד בשורת הפתיחה)

  • דני בלוך  On 8 באפריל 2008 at 18:38

    עד 1967 לא ניתן היה להשיג חמץ בירושלים כי כל המאפיות היו סגורות. רק המסעדה הרומנית במושבה הגרמנית בעמק רפאים בכניסה לבריכת התועבה סיפקה לחם מן המקפיא. הבר המיתולוגי פינק במרכז העיר נהג להשתמש במצות בלית ברירה וכך יכולנו להשיג סנדוויץ' בייקון וגבינה במצה לכבוד הפסח. לימים אחרי 1967 נסגר הבר בעונת הפסח שכן בעליו, דיוו רוטשילד, נהג לקחת חופשה בפסח ובסוכות בביתו השני באשקלון.

  • מיא עשת  On 8 באפריל 2008 at 19:37

    גם יורם המנומק וגם מגיביו התמהוניים מי יותר ומי פחות הולכים סחור סחור ולא נוגעים בסוגייה המהותית ביותר הקשורה למצות והכואבת תרתי משמע והוא כמובן העצירות המתלווה לשבוע המצות.
    זוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, לא קלורית ולא עיכולית, ולכן היא פוגעת בי מאוד!
    יבוטלו המצות ויפה שעה אחת קודם!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 8 באפריל 2008 at 21:51

    יורם, אין בעיה עם השמנת (בעניין השרימפס) – זה לא מעלה ולא מוריד.

    בשמחות!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: