שרת החינוך יולי תמיר ספגה בעיטות כשיצאה מביקורה בישיבת "מרכז הרב" בקריית משה שבירושלים. השרה באה למקום בעקבות הפיגוע שבמהלכו רצח מחבל שמונה מתלמידי הישיבה. בצאתה מהמקום הוקפה השרה המון שצעק לעברה "רוצחת" והשליך לעברה חפצים. מישהו מן ההמון הצליח גם לבעוט בשרה בגבה.
זה מה שהיה.
ומה שלא היה עד כה:
- שרת החינוך לא הגישה תלונה במשטרה.
- המשטרה, שהדברים ידועים לה, לא פתחה בחקירת האירוע.
- ישיבת "מרכז הרב" לא שלחה משלחת בראשות ראש הישיבה להתנצל בפני השרה שהותקפה מיד עם צאתה מהמקום, אף כי מדובר בפגיעה "בכבודה של מלכות", עניין שיהודים נזהרו בו במשך אלפי שנים, מרצח גדליה ועד רצח רבין (ופה אוסיף, "לא כולל”).
לכאורה, מצבה של יולי תמיר אינו פשוט. שרה בממשלת קואליציה, נציגת המפלגה השמאלית יותר בממשלה, המצדדת בהידברות עם הפלסטינים, בהחזרת השטחים רובם ככולם, עלולה להיתפס כמחרחרת ריב אם תגיש תלונה בעקבות ביקורה בישיבה. אפילו משבר קואליציוני עלול לפרוץ, חס וחלילה. יאמרו שהיא מחפשת פרסומת על גב הפיגוע וקרבנותיו, יאמרו שהיא מנצלת צער של אנשים שבורים שהיא נענית לפרובוקציה של חמומי-מח וכו'.
אלא שלמעשה, מצבה של יולי תמיר פשוט מאוד. היא עמדה ליד אמיל גרינצווייג ז"ל בעת שנרצח על-ידי יונה אברושמי המנוול, היא חברה במפלגתו של יצחק רבין ז"ל, שנרצח בידי יגאל עמיר שייזכר לדיראון-עולם. יושב לידה בממשלה השר בנימין "פואד" בן-אליעזר, שהותקף על-ידי המון זועם שבועות אחדים לפני רצח רבין, ואף התריע על כך "זה ייגמר ברצח".
על יולי תמיר לדרוש חקירה ומיצוי הדין ויהי מה. גם במחיר משבר קואליציוני, גם במחיר התדמית, גם במחיר התפקיד שלה כשרת-חינוך. איזו משמעות יש להיותה אשת-ציבור ושרת חינוך (!) אם היא סופגת מכות ולא עשה דבר? ועל נשים מוכות לא נדבר, נכון? אני בטוח שהיא אינה סובלת מתסמונת האישה המוכה, שבה האישה סופגת מכות וגם מאשימה את עצמה.
ואין לכל הדברים הללו שום קשר לפיגוע, שבו כבר "מוצה הדין" עם הרוצח, שבוצע בו "וידוא הריגה" למהדרין (כדברי התלמיד שירה בראשו: “יריתי בו פעמיים בראש… ואז רוקנו לתוכו מחסניות"), שהרי נורמה היא במקומותינו שלירות עשרות כדורים לגופו של רוצח מנוטרל נחשב ל"בסדר", אפילו ל"גבורה".
לפני שנדון בסוכת האבלים שתוקם חו”ח לזכרה של יולי תמיר: האם הגברת פרופסור, שרת החינוך, תגלה יושר אינטלקטואלי, אומץ-לב פוליטי או אפילו סתם שכל ישר?
Ioram's Blog 
תגובות
כפי שהתרגלנו להיזהר מהציבור האלים והדורסני הזה וממסיתיו. והפעם – משום שנורו ילדים והכאב עליהם אמיתי -היא הולכת על קצות האצבעות ומשתפת פעולה עם נורמות האלימות, ההשתקה, הכפייה, הפנאטיות והאטימות לזולת שמחלחלות ממנו לשאר המגזרים.
מי זה הציבור האלים הזה ???
זה שאמרו עליו בזמן הגרוש מגוש קטיף ,שיביא אסון של מלחמת אחים ?
זה הצבור שאורב בלילות ליד המעדונים עם סכין קפיצית ?
ההכללות האלו והמכלילים הללו אותם צריך להעמיד לדין צבורי .
עלילות דם היו ויהיו כפי הנראה והלקח לא נלמד וחבל .לתשומת ליבך הגברת דפנה לוי .
ווו
סליחה, מה הבעיה עם לירות לתוך גופו של רוצח עשרות כדורים?
ולכלול בתוכה גם את כך שרבני הישיבה הכריזו על רה"מ כפרסונה נון-גרטה ושפואד הזדעק גם הפעם ואמר שזה מזכיר לו את התקופה שלפני רצח רבין.
מה שיפה זה שאהוד ברק, יו"ר המפלגה של השרה תמיר, ומי שמינה אותה לשרה והוציא אותה מן האנונימיות הפוליטית, הלך לבקר אתמול בישיבה ואמר שהוא רואה שם ערכים ציוניים יהודיים חזקים.
יולי תמיר בסך הכל ממשיכה את הקו של המפלגה שלה ושל התנועה שממנה היא באה ושלה עצמה כמובן. שלום עכשיו נוסדה על ידי אנשי צבא שהיום הם אנשי ממון ושלטון. היא אולי אומרת שהיא "בעד להחזיר שטחים" (וככה נכנסת להגדרה של "שמאל" בישראל) אבל היא יושבת בממשלה שבונה חומה שמונעת את זה ושבונה התנחלויות שלא מאפשרות את זה. אז במה היא בדיוק בעד? להגיד כל אחד יכול.
אולי זה אכן תסמונת האישה המוכה, מהבחינה הזו שאלו מכות בתוך המשפחה, ועם זה לא רצים למשטרה.
בעוד שהציבור הימני המטורף הזיל ריר בשאגותיו "אל תתנו להם רובים". הציבור הנאור החכם התרבותי חימש את העם הפלסטיני ואיפשר לו להכות בנו שוב ושוב. מצעד האיוולת ? אוסלו הוא הצעד המטומטם ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים, מטומטם יותר מהסכם השלום עם גרמניה הנאצית. עכשיו אנחנו אוכלים את פירותיו השאננים אך רקובים של השמאל. פלא שמתעצבנים ?
ענין פרקטי קל:
ירי בגופה לא יהפוך אותה למתה יותר.
כדור שניתז יכול להפוך את היורה או אחד הסובבים ליותר מת.
תוצאה סופית: עדיף להמנע.
בהנחה שהוא היה כבר מת, אין שום פסול בלרוקן לתוך גוויתו עוד עשרות כדורים. כמו הצורך להשתולל בשמחה ולקפוץ בצהלות ידיים ורגליים. הרי אנחנו כבר שמחים, בשביל מה גם לקפוץ? אפשר לנצל את זה לאיזו אולימפיאדה אולי.
כן, אבל הטבע האנושי הוא הנידון כאן.
לא מסקנות רציונליות מיובשות.
בעיני ,העובדה שהיא "מבליגה" ותפיסת הפייסנות כלפי המעשה הזה היא פשוט חמורה ביותר. זהו סוג של טרור כלפי נבחר ציבור!! וניסיון בזוי להפחיד אחרים. אין לי ספק שאין היו עושים את זה למר דיכטר, זה לא היה עובר לסדר היום, ובצדק, היה מגיש תלונה. כאישה אני מצרה עוד יותר על הרפיסות שאישה במעמדה מגלה. ואני דווקא מתומכיה.
יורם יקירי,
שתהנוח דעתך, היא לא תגיש. ענת
מדובר באוכלוסייה עבריינית, בריונות טרור יהודי, שכו-לם מפחדים ממנו, שלא לדבר על פוליטיקאית חלשהף תלותית ונטולת אינטליגנציה רגשית כמו יולי תמיר. אין לי ציפיות ממנה, לא מפתיע שהיא מכשירה את הרצח הפוליטי הבא. היא ועמיתיה.
יורם, כנס בבקשה לרגע להסביר לי משהו קטנטן.
ואם יולי תמיר תגיש תלונה, ואם והאדם שצעק עליה 'רוצחת' היה מועמד לפי הדין והיה נענש, באיזה אופן זה היה עוצר את האלימות המילולית?
ואם יולי תמיר היא שרת החינוך וביום מן הימים היא נכנסת לבניין הכנסת ואיזה חבר כנסת שם מתרעם על דיעותיה ומכנה אותה בשם 'אדיוטית" 'טיפשה' 'רוצחת' ועוד, האם היא צריכה להגיש תלונה גם נגדו?
האלימות המילולית מזמן כבר הפכה לדבר מקובל בחברה הישראלית והיא נמצאת בכל הדרגים. היא אולי מתבטאת בצורות שונות, אבל היא אותה אלימות מילולית. זה רק עניין של ניסוח והגדרה.
האלימות הפיסית גם היא מקובלת, ובכך אני מתכוונת לכל התופעות האלימות שמתבטאות בכל מיני צורות (הן מגוונות, אבל הן עדיין פיסיות).
לשני סוגי האלימות הנ'ל יש מליון ואחד תירוצים בחברה הישראלית. פעם זה המצב הבטחוני או אולי המצב הפוליטי. בפעם אחרת זו סערת רגשות ברגעים קשים, אבל ישנם עוד תירוצים אחרים.
האלימות, בין אם מילולית או פיסית, לדעתי, מושרשת בחברה. השאלה כעת היא איך להיפטר ממנה.
אני מצדדת בכך שיולי תמיר צריכה להגיש תלונה. בעצם, שתי תלונות. האחת על אלימות מילולית והשניה על אלימות פיסית. והייתי מקווה שהיא לא תרפה ותתמיד במאבק נגד האלימות, ולו כדי להדגיש שאדם, באשר הוא אדם (בין אם גבר או בין אם אשה), שאזרח במדינה, שאינה מעודדת אלימות, יוכל להביע דיעה או להשתתף בכנס כלשהו, מבלי שיחשוש שמא ייתקף מילולית או פיסית.
והיא צריכה להגיש תלונה לא רק כדי שהאזרח 'הפשוט' יראה וייראה אלא כדי שגם חברי הממשלה והכנסת יראו וייראו…
(ובינינו, אני חושבת שכבר הסברתי לעצמי:)))
יפה אמרת.