ג'ורג' בוש, איתמר בן-גביר ומשה וחצי גם

כמו שלג בירושלים, שהתחזית לבואו די בה כדי להשרות על העיר מעטה של דממה והסתגרות, כך פעל עליה ביקורו של ג'ורג' W. וכמו שלג, בואו המוחשי אכן כבל את העיר בחבלים סמויים ורכים של קבלת-דין, של שתיקה מרצון.

בינתיים ברדיו מדווחים על כוננות, היערכות, תרחישים, כוחות וצירים. לראש המהדורה עולה מבצע לכידת הסטיקרים ואיתם צמד צעירים שהדעת מתקשה לסבול את מזימתם: להפיץ את מטענם הנורא ואיתו גם כרזות זהות-מסר: בוש, אולמרט ואבו-מאזן בלבוש מקומי אותנטי, בכאפיות ערביות! לא סיפרו לנו, האזרחים, האם מדובר בכאפיות פלסטיניות לבנות-שחורות בעלות קמט ערפאתי או אולי בכפיות לבנות כמנהג המקום. לעולם לא נדע. מהדורה או שתיים לאחר מכן כבר ידעו להוסיף נדבך למזימה הנחשפת: “פעיל הימין" איתמר בן-גביר עוכב לחקירה, או שמא רק זומן לחקירה, בחשד שהוא-הוא העומד מאחורי מזימת ההדבקה שהטילה צל בטחוני כבד על ביקורו של GWB. במכונית מחליקה לה חופשית בצירי העיר הפנויים מתנועה, ואני חושב על כאפיות, על חופש הדיבור וההבעה הנחנקים בכפפת הברזל של "התרעות" ו"מעגלי אבטחה" ודוברי משטרה מאולפים. ואני חושב על כאפיות, ועל כך ש"פעיל ימין" הוא מקצועו של בן-גביר, ועל כך שאת שמו המקורי אינני יודע. מפתה לשער: ג'יבריל? ג'יבלי? ארץ מגוחכת.

הרדיו ממשיך לדווח על עניינים פעוטים יותר מבן-גביר. משה לוי, הרמטכ"ל ה-12, עומד להיות מובא למנוחת עולמים. אני סופר בלבי רבי-אלופים שעדיין חיים ויכולים לשאת את ארונו. דן שומרון, אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק, משה יעלון, שאול מופז, הנה כבר חמישה. ושנייה לאחר מכן מופיע לו האדם הששי: דן חלוץ. אני עובר על דמויותיהם, בודק את מצב בריאותם ככל הידוע לי. אחד שמן, אחד החלים מסרטן, אחרים רק הזדקנו מעט. למשה לוי היו בעיות גב קשות. הוא לא היה יכול לשאת ארון של רמטכ"ל. ואני נזכר בו, באיש הגדול הזה שנסע בימי ראשון בכביש החוף בדרך לקריה, במכונית אמריקנית רחבה, יושב במושב האחורי, מגובה באשכול של כריות צבעוניות. ואני יודע שאני מקדים מאוחר למוקדם, ושהסיפור מתחיל ברגע אחר. משה לוי שמבקר ביחידה שלנו בצבא. תכננו את הביקור לפרטי-פרטים, מתי יהיה בבניין ההוא, מתי ילך לצריף שמולו, מתי יגיע אלינו. רס"ר הבסיס מלווה אותו ליווי טקסי, על שפמו העבות, הסרט הכחול-לבן על כתפו ובמלוא הדר מדיו המעומלנים. אלא שמישהו חישב את הזמנים ומצא שהרמטכ"ל ייאלץ להמתין דקות אחדות מול צריפנו האטום בטרם ייכנס לשמוע את ההסבר הקצר השמור לקדקודים בכירים. הטילו עלי לארח לו לחברה למרגלות הדלת, אני, “האשכנזי עם העברית" בוודאי אדע לנהל Small talk עם "משה וחצי". כך היה, תרתי-משמע. הרמתי את ראשי וממקומי שם למטה, שוחחתי עם הרמטכ"ל, מקדים משפט או שניים על המערכת שהוא עומד לראות. אלא שהוא פשוט שאל אותי מי אני, היכן למדתי וכמה זמן אני במדור. השבתי לקול השקט, העמוק והחם. ואז הוא שאל:
“ואתה מרוצה כאן?”
אמרתי את האמת:
“לא".
הבעת פניו לא השתנתה כשהוא שאל אותי לסיבות ואני השבתי לו מדוע.
ואז שאל אותי הרמטכ"ל:
“אז למה לא כתבתי אליי?”
“כתבתי. אבל לא ענית", הייתה תשובתי.
משה לוי, רב-אלוף, הפנה את פלג גופו העליון לאחור, נעליו האדומות נטועות במקום, ולחש דבר-מה לראש-לשכתו.
“לא קיבלתי ממך שום מכתב", אמר. “כתוב לי שוב.”

המשך הבירור אינו חשוב, לא כאן ולא כעת. אבל המשך ההיכרות לא יישכח ממני. ביום ראשון שלאחר מכן, נסעתי בבוקר מחיפה לכיוון תל-אביב, כמו בכל שבוע. ובפקק בסביבות הרצליה עמדה לימיני מכונית אמריקנית גדולה ובמושב האחורי, מגובה באשכול של כריות צבעוניות, ישב הרמטכ"ל, משה לוי. הוא הפנה מבטו שמאלה, מעשה של נוסע משועמם בפקק תנועה, והבחין בי. ידו הגדולה נופפה לי לשלום, ובאותו רגע הוא נראה לי כמו ילד מגודל שמסיעים אותו בבוקר לבית-הספר. המחזה חזר על עצמו פעמים רבות בימי ראשון של כהונתו כרמטכ"ל.
קברו אותו בקיבוץ. רמטכ"לים הוטסו אליו במסוק, אפילו נחתו נחיתת אונס בדרך בשל תקלה במסוק. את איתמר בן-גביר שחררו ללא תנאים מגבילים. המשטרה התנגדה. בוש ריחף בירושלים, אולי נסע בה, אולי טס באחד המסוקים האמריקניים הגמלוניים שטרטרו בצמד מדחפיהם בשמי העיר. מפקד משמר הגבול בבירה, שאת שמו אינני זוכר, התראיין ברדיו ודיבר על תרחישים, צירים, התרעות וגזרות. הוא שיבח את תושבי ירושלים על כך שהיו "ממושמעים" ו"גילו בגרות". השלטון היה מרוצה מאיתנו. כמה טוב.