לא כל העולם אמריקה


לפני שיצא לעיראק ב-1943 הדפיס הצבא האמריקאי "מדריך קצר לעיראק". נראה שבחצי המאה ויותר שחלפה בין פרסומו להדפסתו מחדש, הם לא למדו דבר

1943. אלפי חיילים אמריקאים נשלחו לעיראק כדי לסייע לבריטים לשמור על יציבותה מפני ניסיונות של הנאצים לשבש את אספקת הנפט לבעלות הברית. עיראק של אז היתה שונה מעיראק של סוף המאה העשרים וראשית המאה ה-21. הבעיות היו שונות, והסכנות לא דמו לאלה שרוחשות בה היום. באותם ימים נשלח צבא אמריקאי לעיראק לא כדי ללחום באויב אלא כדי לשמור על אזור חיוני, ללא כוונה לשלוט עליו, לשנות אותו או להותיר בו חותם. ציר הרשע של אותם ימים היה ברור ומזוהה היטב: היטלר ושותפיו.

המשימה בעיראק היתה בעיקר משימת עזר, משימה הגנתית. ובכל זאת, מישהו בוושינגטון הבין שלשלוח בחורים אמריקאים למסופוטמיה הלוהטת אינו דבר של מה בכך. לא רק מפני שמדובר במקום רחוק, שונה מאוד וקשה לפענוח, אלא מפני שהחיילים האמריקאים לא נשלחו לעיראק כדי לירות, לפוצץ ולכבוש, אלא כדי לחזק את הארץ ואת תושביה.

לקראת המשימה הודפס ספר הדרכה, "מדריך קצר לעיראק", בהוצאת משרדי המלחמה והצי של ארצות הברית. זה היה ספרון כיס שנועד להיות שווה לכל נפש, הכנה מעשית קצרה לחייל האמריקאי שעמד למצוא את עצמו בין הפרת לחידקל. כעת, 64 שנים לאחר מכן, הספרון שוב רואה אור, במהדורת פקסימיליה שנוספה לה הקדמה מאת ליוטננט-קולונל ג'ון נגל, ששירת כמפקד בשטח בעיראק בין 2003 ל-2004. עיון בספר הוא חוויה מאירת עיניים ומטרידה. כל מה שהאמריקאים לא ידעו בפלישתם לעיראק ב-2003, שישים שנה קודם לכן הם ידעו או לפחות הבינו שצריך לדעת. ונראה שבחצי המאה ויותר שחלפה בין פרסום "מדריך קצר לעיראק" לפרסומו כעת, הם לא למדו דבר.

מה צריך לדעת חייל אמריקאי שנשלח לעיראק? הספר הצנום והתמים הזה מדבר בקול ברור. בעיקר להיות מודע לכך שיש הבדלים, שלא כל העולם אמריקה ושהעולם לא רק שאינו מחויב להבין אותך כאמריקאי, אלא שסביר שהבנה כזאת לא תצמח בבת-אחת או בקלות. הספר מסביר לחייל האמריקאי כיצד להתנהג ליד מסגד: להתרחק, לא לירוק, לשמור על שקט; כיצד להתנהג עם מוסלמים: לא לשוחח על דת, פוליטיקה או נשים; כיצד לנהוג במפגש אישי עם מוסלמי: ללחוץ יד אבל לא לגעת בשום דרך אחרת, וגם לא לטפוח על השכם, לשמור על צניעות פיסית; כיצד לאכול עם מוסלמי: לבצוע את הלחם באצבעות, לאכול ביד ימין בלבד, לדעת להותיר בצלחת אם אתה אוכל בכפר או במדבר, שכן המארח מציע לך יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו, לדעת לקום וללכת לאחר שתיית כוס הקפה או התה השלישית, שכן הצעת כוס רביעית מרמזת לאורח שעליו לעזוב; לא להביט בנשים, ואם אשה פותחת את דלת הבית בבואך, להמתין עד שהיא תסתלק פנימה, לא להזכיר את נשות משפחתו של בן השיח שלך. ובכלל: לנהוג כמו המארח, לכבד זקנים ולנהוג בנימוס ("הנימוס חשוב לעיראקים", מסביר הספרון).

מעל לכל יש לדבר ערבית. כותבי הספר מסבירים שגם אם תדבר מעט, גם אם תעשה שגיאות, גם אם תישמע מוזר, תזכה להערכה רבה על עצם העובדה שפנית לאדם בערבית. ואכן, כרבע מ"מדריך קצר לעיראק" מוקדש לשפה הערבית המדוברת בה. הוראות פונטיות, מלים, ביטויים ומשפטי מפתח ניתנים לחייל האמריקאי בתעתיק נוח, כולל הוראות מפורטות כיצד להשתמש בידע הנמסר לו. עיון בחומר הלשוני מגלה את הנחות הכותבים בדבר סוג המגעים המזומנים לחיילים הנשלחים לעיראק: הם יבקשו לדעת כיצד להגיע למקומות, הם יקנו (ויעמדו על המקח), יתארחו בבתים של עיראקים, יאכלו וישתו אתם, וייקלעו לאינספור מפגשים של היכרות בסיסית עם עיראקים, שיהיו אגב דוברים של דיאלקטים מוסלמיים-בדואיים, כפי שעולה מצורת ההיגוי המוקנית לחייל-הלומד.

הכותבים מכינים את החייל שלהם למפגש, לארץ צרובת השמש והקרה בלילות, לריחות הלא מוכרים: "אל תתייאש. רוב האמריקאים והאירופאים שהגיעו לעיראק לא אהבו אותה בתחילה. מוטב להיות כנים ביחס לכך. הם חשבו שזו ארץ קשה, חמה, צרובה, מאובקת ולא מסבירת פנים. אבל כמעט כל האנשים הללו שינו את דעתם לאחר ימים או שבועות, במידה רבה הודות לעם העיראקי שהם החלו לפגוש. וכך יקרה גם לך".

בהקדמה למהדורת 2007 של הספר, ליוטננט-קולונל ג'ון נגל מקווה שפרסומו כעת ישפר במעט את מצבו של החייל האמריקאי בן זמננו המגיע לעיראק בלי שיהיה לו מושג על הארץ. נגל ואנשיו נאלצו ללמוד בדרך הקשה, ושילמו על כך מחיר יקר בדם ובכישלונות.

דברים דומים על הצורך להבין את המקום ואת האוכלוסיה עולים מסעיפים רבים בספר מקיף ושאפתני שראה אור השנה: "Counterinsurgency Field Manual", מדריך מקיף של צבא ארצות הברית וחיל הנחתים, עם הקדמות מאת מפקדי הכוחות האמריקאיים בעיראק. הספר מבקש לאחד לקחים, להציג שיטות ולפתח תורת לחימה מסודרת ומנומקת בתחום שהאמריקאים (ובמידה לא קטנה גם צה"ל) נכשל בו: מאבק בהתקוממות של גורמים עוינים הפועלים בתוך אוכלוסיה כבושה. המדריך אמנם קורא לארץ כבושה "ארץ מארחת", וכמו מסמך צבאי ראוי לשמו הוא זרוע בניסוחים עוקפים, אבל בעיקרו של דבר מדובר במסמך מרתק, רציני וחף כמעט משחצנות אמריקאית.

לפי הספר העדכני הזה, כל היבט הנכלל במדעי האדם ובלימודי התרבות חשוב לצבא שמבקש לפעול נגד התקוממות בלי לקומם עליו את כל האוכלוסיה: סוציולוגיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה, מדע הדתות (מובאת דוגמה של נכונות מוגברת למות מות קדושים בחודש הרמדאן). הרי כיצד תשיג מודיעין, כיצד תזכה לשיתוף פעולה, כיצד תגייס עובדים מקומיים, כיצד תבין היכן אתה ומי מולך ומה ההקשר שבו פועלים סביבך הגורמים הגלויים והסמויים למיניהם, אם לא תדע היכן אתה ומה התרבות המושלת במקום?

הספר הוא פרי לק
ים רבים, מימי המלחמה בפיליפינים בראשית המאה העשרים ועד לווייטנאם ובסופו של דבר עיראק בראשית המאה שלנו. בניגוד לגישה הפרימיטיווית של ג'ורג' בוש, יועציו, שריו ומפקדי הצבא שלו, ובראש כולם "מושל" עיראק מטעמו, פול ברמר השלישי, הספר החדש מגלה ריאליזם וצניעות: "ראשית, לא לגרום נזק", מסביר לנו הספר בסקירה על הסיבות להצלחה מוגבלת באחד המחוזות, ומדבר על גישה של לא לרכוש ידידים טובים יותר בקרב האוכלוסיה, אבל גם לא אויבים קשים יותר. שוב ושוב ממליץ הספר ללמוד מהאחרים, אפילו מאויבים מרים כמו הצפון-וייטנאמים. ולהכיר במגבלות הפעולה הצבאית, גם כשהיא משלבת יסודות של פעולה דיפלומטית, חברתית וכלכלית. זר לעולם יהיה זר.

ב-1943, בספרון לחייל, עוד היה אפשר לומר את הדברים בנימה אופטימית מובהקת: "הבדלים? כמובן! יש הבדלים במנהגים. הבדלים באוכל. בנימוסים, במנהגים ובאמונות הדתיות. גישות שונות ביחס לנשים. הבדלים בכל אשר תביט. ומה בכך? אינך יוצא לעיראק כדי לשנות את העיראקים. בדיוק ההפך. אנו לוחמים את המלחמה הזאת כדי לשמר את עיקרון 'חיה ותן לחיות'. אולי בבית המלים הללו נשמעו באוזניך גבוהות. כעת יש לך הזדמנות להוכיח זאת לעצמך ולאחרים. ואם תצליח, לכולנו יהיה עולם טוב יותר לחיות בו".

 

[התפרסם במקור ב"תרבות וספרות" ב"הארץ", ב-14 בדצמבר 2007]

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נתלי  On 14 בדצמבר 2007 at 10:58

    מקסים. ועצוב. המצב הזה נכון לא רק לארה"ב ועיראק. ואפילו אינו שמור ליחסי גומלין בין מדינות. כנראה שגם בעוד 100 שנה לא נשכיל להוקיע את האלימות שבכפייה.

  • ענת  On 14 בדצמבר 2007 at 14:36

    יורם יקירי,
    מקווה שזה לא מפתיע אותך ואתה מביא זאת למען העניין. בהסטוריה לא לומדים מארועים, מקסימום מצטטים אותם. אין חדש תחת השמש, זה מה היה זה מה יהיה. ההבדל בינך לבין אחרים שאתה יודע דברים רבים כול כך, אחרים לא יודעים. לא לומדים גם ממה שיודעים, אז ללמוד ממה שלא יודעים? אולי, אילו אי אילו מנהיגים היו קוראים את הכתבות שלך…אולי….אך גם לא. תמשיך לכתוב ואנחהו נמשיך לקרוא והשכיל וליהנות ענת
    ענת

  • ענת  On 14 בדצמבר 2007 at 14:38

    יורם יקירי,
    מקווה שזה לא מפתיע אותך ואתה מביא זאת למען העניין. בהסטוריה לא לומדים מארועים, מקסימום מצטטים אותם. אין חדש תחת השמש, זה מה היה זה מה יהיה. ההבדל בינך לבין אחרים שאתה יודע דברים רבים כול כך, אחרים לא יודעים. לא לומדים גם ממה שיודעים, אז ללמוד ממה שלא יודעים? אולי, אילו אי אילו מנהיגים היו קוראים את הכתבות שלך…אולי….אך גם לא. תמשיך לכתוב ואנחנו נמשיך לקרוא והשכיל וליהנות

  • ערדי  On 15 בדצמבר 2007 at 6:52

    יורם, אתה קצת מאחר את זמנך. הספרון הנ"ל והחשיבה מאחריו קיבלו תשומת לב בארה"ב ולקחים ממנו שולבו באסטרטגיית ה"תגבור" (אני לא בטוח כיצד לתרגם
    Surge
    וזה כשלעצמו מעיד על רמת הסקור של המצב בעירק בתקשורת הישראלית) שהולכת מתבררת כהצלחה. הצבא האמריקני הצליח לצור קשר טוב בהרבה עם האזרחים העירקים, והמספרים מראים ירידה דרמטית בפגועים. יכול להיות שהם יצליחו לצאת משם בשלום אחרי הכל.

  • יורם  On 15 בדצמבר 2007 at 14:08

    היות שאתה כנראה קצת מצוי בנושא, אתה בוודאי יודע שייעוץ של מומחה אוסטרלי והפקת לקחים פנימית, יחד עם מינוי פטראוס הביאו לכתיבת המדריך הגדול שהזכרתי ברשימה שלי, שבו אכן יש שינוי בהבנה הסביבתית, ובעקבותיו – בין היתר – ההצלחות הנוכחיות.

    ובכל זאת, גם במדריך הזה יש דברים משונים ביותר. כמו הנוהל לראיון ולתחקיר של מועמדים למשרת מתרגם עירקי מקומי. שם נאמר שצריך להבין את המנטליות השונה ולהתאים ציפיות לקראת הראיון וכו', אבל באותה נשימה נאמר לפסול מראש את מי שמגיע באיחור. זה לא בדיוק מראה על הבנת המזרח התיכון, נכון?

    תודה על התגובה בכל אופן!

  • ערדי  On 21 בדצמבר 2007 at 23:14

    קשה לי לקבוע אם תוכן הספר אכן מראה הבנה במזרח התיכון – רובנו הרי לא דוברים ערבית וממילא לא באמת מבינים את המנטליות של העמים שסובבים אותנו. האם מי שחי כל חייו בישראל ואינו דובר ערבית מבין את המנטליות העירקית טוב יותר מקצין אמריקני שמשרת שם שנה-שנתיים ויש לו רקע בלימודי המזה"ת? קשה לי לקבוע.

Trackbacks

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: