צרות של יהודי: על הכאב הפיזי


עוד מהילדות, ובוודאי מהפולקלור וההומור היהודי-אשכנזי, ידוע שכל יהודי הולך עם "חבילה" של צרות. ה"פעק'לה" של ה"צורעס". הוא צוחק עליו, הוא כואב אותו, הוא מדבר עליו ומטפח אותו כשלו, כחלק בלתי-נפרד ממנו. הצרות של היהודי. כשמדובר בעניינים פיזיים, אנחנו מכירים את הבדיחות והסיפורים על פרונקלים, טחורים, יבלות ושאר ירקות לא נעימים. כולם חברים טובים ליהודי, פריטים בחבילת ה"צורעס".

 

כולנו חווים כאב פיזי בחיינו. למעשה, בכל יום בחיים. הכאב הוא התרעה של הגוף, קריאה לתשומת-לב. אולי צריך לעשות משהו? אולי מדובר במשהו שעומד להחמיר? זה הכאב: הזרמה של מידע.

 

על פי רוב אנחנו יכולים להתעלם. "לרשום" את האירוע באיזשהו מקום ולהמשיך הלאה, בתקווה שזה יחלוף ושלא מדובר במשהו רע יותר. לעתים אנחנו צריכים לעשות משהו. לקחת כדור, לשנות תנוחה, לנשום עמוק, לשתות, לא לאכול משהו וכו' וכו'.

 

משחר ילדותנו מחנכים אותנו "להסתדר עם זה", "להתמודד", "להתגבר" – ובכלל, להיות גיבורים מול פני הכאב. כך מצטרף כאב לחבילה הפרטית שלנו, והופך לחלק מההגדרה העצמית שלנו.

 

אני יודע על מה אני מדבר. בגיל 13 נפגעתי בתאונת-דרכים. ריסקתי קרסול והרופא בחדר-המיון ברמב"ם (השם שמור היטב במערכת… לדראון עולם) לא גילה את השבר. העניינים הסתבכו והתוצאה הייתה ניתוח מסובך, ראשון מסוגו, וחיים עם פגיעה אורתופדית משמעותית. במשך שנים רבות חייתי בסדר גמור. כאבים פה ושם. לעתים חזקים, אפילו מאוד. זהו.

 

עד לפני כמה שנים. אז הפכו הכאבים למה שמכונה "כאב כרוני". הייתי מתעורר ארבע וחמש פעמים בלילה. סובל כל היום. רע מאוד. כדורים לא עזרו – מה גם שהבנתי שבתוך זמן קצר גם ייגרם לי נזק בגלל הכדורים. גם טיפולים לא קונבנציונליים לא עזרו די הצורך, ובאמת ניסיתי הרבה דברים.

 

ואז הלכתי למרפאת הכאב ב"הדסה". התחלנו בטיפול תרופתי ובתוך שבועות אחדים ניכר שיפור. אחרי חודשים מעטים הייתה ירידה של 95% בכאב, ומצבי היה פתאום הטוב ביותר מאז גיל 16, כששיחקתי כדורגל ואפילו עשיתי ג'וגינג בשכונה בחיפה. חיי השתפרו ללא הכר, ממש כך.

 

העניין הוא כזה. הכאב הוא התרעה, אמרנו. אבל לפעמים כולם – הגוף, החולה, כל הרופאים – כבר יודעים על מה ההתרעה ויודעים שאי-אפשר לשנות את הסיבה להתרעה. את הקרסול שלי אי-אפשר לתקן יותר ממה שהוא תוקן על-ידי רופאי המופלא, ד"ר חיים צינמן מחיפה. או-אז יש לחולה שתי בעיות: זו שבגללה הוא חש כאבים, והכאבים עצמם, כבעיה בפני עצמה. ואם אי-אפשר לטפל בראשונה, אולי אפשר לטפל בשנייה?

 

זו רפואת הכאב, בקיצור נמרץ. ובמקרה שלי זה הצליח, מאוד.

 

זה לא עובד על כולם ולא על כל כאב, וגם לא במידה שזה עזר לי. אבל למה לא לנסות?

 

אה! היהודי הנצחי רוצה להיות גיבור, לעמוד בקשיים, לטפח את חברו הכאב, לשאת אותו בחבילת ה"צורעס" הפרטית שלו.

 

אני יודע שבקרב הקוראים אותי כאן יש הסובלים מכאבים כרוניים. אני בטוח שחלקכם יכולים לצאת נשכרים מפנייה למרפאות הכאב ברחבי הארץ.

 

ביום ששי ה-2 בנובמבר ייערך כנס בת"א בנושא הכאב והטיפול בו (בשעה 0900 בגן אורנים, טלפון לבירורים: 03-5639518). גם על הצד הרפואי, גם על ההתמודדות, גם על ההיבט הנפשי. כדאי לבוא, כדאי לשלוח את מי שצריך טיפול, כדאי להיות מודעים ולהעביר את המסר הלאה: זה באמת כבוד לעמוד בכאב, אבל יותר טוב, יותר כיף ויותר עתיד יש בטיפול בו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת פרי  On 20 באוקטובר 2007 at 18:53

    נגעת בנקודה רגישה, יורם

    שאלתי פעם את רופא המשפחה שלי, ד"ר פל, אם יש משהו שיכול לעזור לי

    הוא ענה יש, אבל עדיף לא להשתמש בו

    זו היתה תרופה שלימים הורדה מהמדפים כי התגלה שהיא גורמת התקפי לב

    הרבה לפני שהורידו אותה מהמדפים ד"ר פל ואשתו קלודין והבן אורי ועוד שני בחורים נהרגו במכונית כשנסעו לחתונה של אורי

    למחרת הכלה קרן קברה את החתן שלה ומשפחתו

    באמצע הלילה דפק אצלי בדלת שוטר והבהיל אותי עד מות. הבנתי מיד שקרה דבר נורא. השוטר בסך הכל רצה לדעת אם ראיתי את המכונית של ד"ר פל בחניה. לא ראיתי כמובן. היא היתה מתחת לגשר בכביש הבקעה ולקח יממה שלמה למצוא אותה

    מאז לא ביקשתי שום טיפול ואני אומרת לעצמי מדלקת פרקים לפחות לא מתים

    ואם כואב לי מאד אני מדמיינת שאני בת הים הקטנה שהולכת על היבשה

    בכל מקרה אני מאד שמחה שאתה מרגיש טוב יותר, כי תמיד היה לי מאד קשה לראות אותך מתייסר בהליכה, ואני יודעת איך זה שאי אפשר אפילו לדמיין ללכת בלי כאבים

    ודיברנו על כמה דברים, אבל על הכאבים אף פעם לא

  • דבי סער  On 20 באוקטובר 2007 at 18:58

    יורם, חלקת עמנו מידע שערכו אינו מסולא בפז.
    אין מחיר לבריאות, וחיים בצל הכאב, בצד הכאב, גורעים מאיכות החיים.
    אלא מאי? אצלי לא נפתחה המודעה שבלינק.
    מה דעתך להוסיף את פרטי האירוע ומידע רלוונטי גם בגוף הפוסט? (מי משתתף באירוע, האם הכניסה בחינם, אם לא, מה גובה דמי הכניסה וכדומה).
    תודה, שבוע טוב ובריאות טובה,
    דבי

  • נמרוד ברנע  On 20 באוקטובר 2007 at 23:04

    וטוב שאתה מעלה את הסוגייה.
    למזלי (טפו טפו טפו) אני לא סובל משום כאבים פיזיים אבל במידה ואסבול (ובקצב החיים בארץ הזו זה אפשרי בהחלט) אז לא אהסס לפנות למרפאת כאב בעקבות הקריאה בבלוג הזה.

    תודה לך!

  • דני  On 21 באוקטובר 2007 at 0:33

    ג'וזף הלר אמר פעם, בפיו של יוסריאן, שהמנגנון הזה שאלוהים המציא להתרעה על תקלות הגוף הוא די פרימיטיבי, ואפשר היה לצפות מן האל שימציא משהו קצת יותר מתוחכם שאינו גורם לסבל כזה לברואיו, כמו איזה פעמון קטן, או נורה שתהבהב באמצע המצח כשמשהו לא כשורה. אינני זוכר את הציטוט המדויק (כוננית הספרים תחת יריעת ניילון גדולה עקב שיפוץ…), אבל הסכמתי עם יוסריאן בכל לבי.

  • Roby Young  On 28 בנובמבר 2007 at 4:08

    I was sorry not to see you at the fantastic reunion but I understand now why you did not show up. I think I understand what you are filling I was there, actually I am still there. So I wish you "REFFUA SHLEIMA"
    Roby Young

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: