נכבה זו נכבה


לפני כמעט עשרים שנה, בדצמבר 1987, אירעה שורה של תקריות אלימות ברצועת עזה. עד מהרה החלו תקריות גם בגדה המערבית. בעוד האלימות מתפשטת, החל בישראל ויכוח טרמינולוגי. בימין הישראלי, שמטבעו נוטה להחליף דיון במציאות בדיון במלל, נטו לקרוא לתופעה "מהומות". ללא סדר, מחשבה או אסטרטגיה, ללא מטרה ברורה, ללא תבנית מוגדרת: מהומות הן דבר שמחולל המון בלתי מאורגן, "לא נחמד".

והנה, כשהתקריות נמשכו והתרבו, קם חבר הכנסת יוסי שריד וקרא למתחולל בשטחים הכבושים "התקוממות". שריד עורר עליו אז את קצפם של רבים, שלא אהבו את המונח העברי שבחר לתיאור המציאות. לבסוף חלף הזמן, והכל מכנים את מה שפרץ בדצמבר 1987 בשם "אינתיפאדה". מימין ומשמאל, ממצדדי שבירת העצמות ועד הקוראים לסיום הכיבוש, הכל אימצו את השם הערבי, את המונח שהפלשתינאים עצמם בחרו לתיאור פעולתם נגד הכובש הישראלי. "אינתיפאדה", כדאי לזכור, היא "התנערות, טלטלה, רעד". המושג נגזר משורש שעניינו לנער, לרעוד, להתעשת תוך התעוררות, להיפטר מ-, להסיר מעל-, לקום בבת אחת. בבחירתם במונח "אינתיפאדה" אמרו הפלשתינאים שהרגישו תחת מכבש, כמי שעול מעיק עליהם, שהיו בתרדמה ובשיתוק, ושההתקוממות שלהם היא התנערות מן הכובש, הסרה של קרום השיתוק והמועקה וקימה איתנה לשחר של יום חדש. כך הם ראו את הדברים, והדבר מקופל בביטוי שבחרו לציון פעולתם.

בעשרים השנים האחרונות סבל הצד הישראלי רבות מן ההתקוממות הפלשתינית ומהיבטיה האלימים והרצחניים, ואין עוררין על כך שהיא הרבה יותר מאשר אותן "מהומות". עם זאת, הישראלים לא נרתעו מאימוץ המונח הערבי "אינתיפאדה", עד כדי הגדרת מה שאירע החל בסתיו 2000 כ"אנתיפאדה שנייה", ויש אפילו מי שמגדירים רטרואקטיווית את "המרד הערבי הגדול" של שנות השלושים בשם "אינתיפאדה". אימוץ של מונח שנטבע על ידי הצד היריב בסכסוך מורה לפחות על הכרה בקיומה של זווית ראייה אחרת משלנו, היא הזווית הפלשתינית. בעברית הישראלית יש אפילו שימוש ב"אינתיפאדה" באורח מושאל, לציון כל מיני התקוממויות (אפילו לא אלימות). למשל, שמעתי לא מזמן מנהל ברכת שחייה אומר לעובדיו: "מה אתם עושים לי פה, אינתיפאדות?" אפילו בודקי הכתיב העבריים מכירים ב"אינתיפאדה".

וכעת קם הוויכוח על ה"נכבה". ספר לימוד חדש על מלחמת השחרור/מלחמת העצמאות/מלחמת 1948, שנועד לתלמידים ערבים-ישראלים, יאפשר להם לקרוא על ה"נכבה", שעליה הם שומעים בבית כל חייהם. והפחד מהמלה התעורר מיד, בימין ובמרכז הפוליטי. אני מאמין בעובדות, ואני בטוח שאפשר להציגן באורח ענייני, ושכך צריך. זה מבחנו של ספר הלימוד. מעבר לכך, חטא יחטא המורה והמחנך את ילדי ישראל אם לא יכנה את "פרשת 1948" של ערביי א"י בשם "נכבה". לאחר לימוד העובדות, ברור שמזווית הראייה של המיעוט הערבי, מדובר ב"נכבה" ולא ב"עצמאות" או ב"שחרור". בערבית, "נכבה" היא אסון, קטסטרופה, מכת גורל וביש-מזל. זה המונח השגור בפי ערביי ישראל, והוא לגיטימי וגם מדויק. אובדן אדמות, הרס כפרים, גירוש ובריחה של מאות אלפים מבני עמם, וגם דחיית האפשרות להקמת מדינה פלשתינית לפי תוכנית החלוקה (שגם היא נלמדת בוודאי בבתי הספר בגליל, ביפו, ברמלה, בלוד ובנגב): האין כל אלו אסון? במובנים מסוימים גם מבחינתנו, בני הרוב היהודי, שהסכים בשעתו לחלוקת הארץ. העובדות ידועות. והבעיה אינה במלים, אלא בהכרה בזכותו של הזולת להציג את חווייתו.

 

התפרסם ב-3באוגוסט בטור שלי בהארץ, "ענייני לשון"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רועי  On 3 באוגוסט 2007 at 15:51

    מיליוני הרוגים, תבוסה במלחמה, ועוד על זו הדרך, לא היו אסון לאומה הגרמנית בסוף מלחמת העולם השניה? ואף על פי כן, לא יעלה בדעתו של אף היסטוריון בריטי לכנות את הניצחון של בעלות הבית על מדינות הציר כאסון מבחינתן (על אף שכמובן המלחמה כולה הייתה אסון אחד גדול). במה שונה עניין תקומתה של מדינת ישראל מעניין זה? הרבה פעמים, לצערנו, צמיחתו של האחד היא חורבנו של השני. לכן חשוב להתבונן "מעבר". לראות מי גרם למה, מי צודק ומי לא. וכן, יש צדק אובייקטיבי, החיים הם לא כולם רשומון אחד ארוך.לכן מה שכתבת הוא במידה ססוימת היתממות שנובעת כביכול מעמדה "יותר בוגרת ומוורכבת" המודעת לסבלו של האחר. אבל האמת הפשוטה היא שזו עמדה פשטנית להחריד, שמסרבת להכריע בשאלות מוסריות וערכיות, ומותירה את העולם ללא כל קנה מידה, ולכאוס המאפשר לרע להגביר את כוחו

  • אריק  On 3 באוגוסט 2007 at 20:57

    "צדק אובייקטיבי" מתאכסן באותה אכסניה בה שוכנת האמת האובייקטיבית". אני, לצערי, טרם פגשתי לא אותו ולא אותה.

  • רוני ה.  On 3 באוגוסט 2007 at 21:19

    אתה יוצא מנקודת הנחה שניצחנו, שהסכסוך הסתיים ושהערבים יסתפקו בלימוד הנכבה בשיעורי ההיסטוריה.

    אני מזכיר לך את אמנת החמס, השולט ברשות הפלסטינית, כתוצאה מבחירות דמוקרטיות.

    למשל סעיף 7: "חמאס מייחל ליישום הבטחתו של אללה, ואין זה משנה כמה זמן יידרש לכך. הנביא, ברכת השלום עליו, אמר: 'הזמן לא יגיע עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים (ויהרגו אותם); עד שהיהודים לא יתחבאו מאחורי עצים ואבנים, והעצים והאבנים יזעקו: הו, מוסלמי! יהודי מסתתר מאחורי, בוא והרוג אותו".

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: