אחינו הדו-לשוניים


עברית היא שפת הארץ, שפת הרוב. והיהודים הישראלים ילידי הארץ נוטים להיות חד-לשוניים. שונה מצבם של ערביי ישראל. הם גדלים בערבית, אבל הם מיעוט ושפתם היא שפת מיעוט. ערביי ישראל גדלים במערכת חינוך בערבית ויש להם גישה לאמצעי תקשורת בערבית. יחד עם זאת, החשיפה לעברית היא עובדה מוצקה וגם כורח ברור. אזרח ערבי בוגר שמתחיל לעשות את צעדיו בחיים הישראליים, מתפקד בהכרח גם בעברית. יהודי שיבקר ביישוב ערבי ייתקל ברמות שונות של שליטה בעברית, מקושי בתפקוד הבסיסי ועד לעברית יומיומית, כמעט צברית וגמישה. ככל שחולף הזמן ברור שחלק ניכר מאוכלוסיית דוברי הערבית בישראל הוא אוכלוסיה דו-לשונית: אוכלוסיה שמתפקדת הן בערבית והן בעברית.

נהגי מוניות ערבים מדברים עברית שכולה "אין מצב", "בגדול" ו"חבל לך על הזמן", וקוראים את מדורי הספורט בעיתונים העבריים. קל לזהות בעברית שערביי ישראל מדברים בה בשיגרה את סימניה של שפת אמם, ולא רק ברמה הפונטית: ביטויים מתורגמים לעברית, ביטויים נודדים מערבית, התחביר קרוב יותר לערבית המדוברת מאשר לעברית. הקללות בעיקרו של דבר, כמובן, משותפות לדוברי שתי השפות. כשערבים מדברים ערבית הם אומרים "בסדר" בעברית, וכוללים בדיבורם מלים מתחום המגע עם הרשויות והעולם המסחרי: "אישור", "רישיון", "טסט", "הפניה" וכמובן "פלאפון" האלמותי ועוד.

אחת התופעות המשונות היא העובדה שערבים מוסלמים המדברים עברית נוטים להתייחס בדיבור לאלוהים כמו היהודים הדתיים, כלומר לכנות אותו "השם". כדורגלן מכבי חיפה, עבאס סוואן, דיבר לאחרונה ברדיו על משחק צפוי בגביע אירופה וניקד את דיבורו פעם אחר פעם באמירה "בעזרת השם". רגיל מאוד לשמוע את הביטוי המשלים "ברוך השם", בדיוק כמו מפי יהודים דתיים. החיים בקרבת היהודים, תוך חשיפה למושגיהם, הביאה לכך שערביי ישראל מבינים שמבחינת היהודים, "השם" הוא מה שמבחינתם הוא "אללה", והיות ששמו של האל באיסלאם אינו זוכה לאהדה רבה בקרב יהודים רבים, והיות שהוא אחד – אין כל מניעה לכנות אותו בשם "השם". דומה לכך השימוש של הערבים בביטוי "בחיי" במקום שהם נוהגים לומר בערבית "וואללה".

בימים אחרים, בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, היו יהודים אשכנזים ואפילו חרדים שדיברו ערבית פלשתינית, ככורח יום-יומי. יש בידינו נתונים על מאפייני הערבית שהפיקו, על השגיאות השגורות ועל השפעת העברית והיידיש על הערבית של אותו מיעוט יהודי. מאז היהודים היו לרוב ופטרו את עצמם מדו-לשוניות. את מקומם תפס המיעוט הישן-החדש, המיעוט הערבי, שחייב להיות דו-לשוני כדי לשרוד ולהתקדם. היהודים גס לבם בשפת הארץ והם מסתפקים בקללות אחדות ובסלנג העברי הנוטל מן הערבית מבלי דעת.

 

פורסם לראשונה בטור שלי בהארץ ב-23 במרץ 2007

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורן  On 23 במרץ 2007 at 9:26

    יורם, נדמה לי ש'ברוך השם' ו'בעזרת השם' הם אידיומים או פיקסט פרייסס והשימוש בהם הוא לא תרגום מערבית או הטמעה של שימוש עברי אלא פשוט שימוש בביטוי הנכון בשפה השניה. הראיה היא ששני הביטויים האלו שגורים גם בפי ישראלים חילוניים שלא מקפידים "שלא לשאת את שם השם לשוא". בדיוק כמו שישראלי שדובר אנגלית כשפה שניה (או דו לשוני אמיתי) יפטירו "או ג'יזס" או "ג'יזס קרייסט" – ביטויים לא יהודיים בעליל (ולפעמים סתם "או מיי גוד").

    כלומר נראה לי שערבים לא מתייחסים לשם האלוהים כמו יהודים דתיים אלא כאשר הם מדברים עברית הם פשוט משתמשים באידיומים של השפה העברית.
    אם תוך כדי דיבור ערבית הם היו אומרים "השם" (בערבית. ["איסם"??]) במקום "אללה" היה אפשר להסיק שהם מתייחסים לאלוהים כמו יהודים דתיים.

    ובקשה – זה מאוד מעניים מה שכתבת על דיבור הערבית בקהילה החרדית במאה ה-19. " יש בידינו נתונים על מאפייני הערבית שהפיקו, על השגיאות השגורות ועל השפעת העברית והיידיש על הערבית של אותו מיעוט יהודי" אתה יכול לתת כמה הפניות או להרחיב על זה? תודה.

  • אינסיו  On 23 במרץ 2007 at 10:30

    שלום, יורם
    נהניתי.

    יש לי שני סיפורים אישיים עבורך.

    מסגרת עבודתי במפעלי נייר, בחדרה, הברתי, ואפילו ראיינתי עבור בטאון העובדים של המפעל, את מר יצחק גליק, יהודי יקר, אשכנזי יליד הארץ, חרדי\ שהיה מוותיקי סיטונאיי הנייר בירושלים.
    בגיל 80+ מר גליק היה יושב ליד שולחן העבודה שלו, ליד דלת הכניסה לחנות, מחזיק בו זמנית בשני טלפונים, ופה מדבר באידיש, שם בערבית שוטפת.
    שפת הדיבור בחנות הייתה אידיש, כמובן. ובשעה 1 אחה"צ היו סוגרים לשעה קלה והשכנים היו נוהרים פנימה לתפילת מנחה.
    אחד המשפטים ששמעתי ממנו ושעשע אותי מאוד, שמעתי אתו אומר לבנו חיים, שהיה איש הקשר שלו עם המפעל. באותם הימים המפעל היה מחלק ללקוחות הסוחרים פנקסים של פתקאות שימושיות, כרוכים בשלישיות: שלוש פנקסים בכריכה אחת.
    הסוחרים מצדם היו מחלקים את הפנקסים ללקוחות שלהם.
    אם אחד, אחרי שיחה עם לקוח ערבי, יצחק אמר לבו: "חיים, וון די וורסט זיין אין חדרה, זולסט ברענגן אבו-תלת'ס" (פנקסים משולשים).

    והסיפור השני, ממש טרי, ולא קשור בשפה אלא בעקיפין.
    נכחתי בהוד השרון בטכס פתיחת פרויקט מעניין מאוד של שיתוף פעולה בלימודי ספרות בין התיכון המקומי, "הדרים" ובית ספר תיכון בפורטוגל.
    היו נוכחים מנהל ומורה של בית ספר ערבי שבאו להתרשם, היות וגם להם יש פרויקט דומה עם בית-ספר בניו ז'רסי.
    בתוכנית התלמידים הדגימו, מול המצלמה, לידיעת הקולגות הפורטוגלים, מנות אוכל טיפוסיות של ישראל. ומה הראו להם? כמובן: חומוס, פיתה, פלאפל ולקינוח תפוזים, שיוסוף אפנדי מיפו היה הראשון להביא לאימפריה העותומנית מפורטוגל ולכן הערבים קוראים "בורטקלים".
    נוכח ההצגה הזו, אמרה המורה הערביה שישבה קרוב אלי: "ואנחנו, כשיגיע תורנו להדגים לתלמידים האמריקאנים, נראה להם געפילטע פיש!"

Trackbacks

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: