חמישה דברים שלא ידעתם עלי


תרומתי למשחק המתרחב בין הבלוגים העבריים

(דבי סער הזמינה אותי, ואני מזמין אתמיה טבת להמשיך)

  1. אני אוהב לקרוא מתכונים. פשוט לקרוא אותם. אני חושב שזה ז'אנר ספרותי מרתק, קרוב לספרות המתח, בוודאי סוג של סיפור זעיר וגם כתב-חידה. לא פעם מתגלות שגיאות שלא צריך אפילו לבשל לפי המתכון כדי לעלות עליהן. חומרים שמוזכרים ברשימה ולא משמשים במתכון, ולהפך – חומרים שמשמשים בהכנה אבל לא הוזכרו. יש שגיאות מצחיקות בכמויות, עד כדי עשרות מונים. אני מסוגל לשבת ולקרוא ספר בישול כמו רומן, ואני אפילו ממליץ על כך!
  2. פעם סירבתי להבריח סמים. לפני המון שנים, בגיל 19. עליתי על רכבת מאמסטרדם לפריס. לתא נכנסה צעירה וביקשה שאקח חבילה בתיק. סירבתי. היא חשפה מה שחשפה, ובכל זאת סירבתי. בהמשך, בגבול הבלגי-צרפתי, כל הרכבת עברה חיפוש אינטנסיבי. בתא שלי – שכבר לא הייתה בו אותה בחורה – היה זוג. הוא צרפתי, היא שחורה, אמריקנית. להם פתחו את החפצים והיה ברור שהם הולכים להיות אגרסיביים כלפי האמריקנית השחורה, שהייתה מבוהלת מאוד. בזמן שכל התיקים שלנו היו פתוחים והשוטרים הצרפתים הלכו להביא קצין, לקחתי במהירות ועל דעת עצמי שקית עם "חומר" מתוך המזוודה שלה והסתרתי אותה עד שהייתה לי אפשרות להיפטר ממנה הרחק מעיני השוטרים, דקות אחדות לאחר מכן. מעשה פלילי? אולי. הכשלת רשויות החוק? אולי. אבל כאישה שחורה מול השוטרים הצרפתים היא עמדה בפני יחס קשה ביותר, כפי שהתברר מיד לאחר מכן, כשחקרו אותה בצעקות והסבירו לה בדיוק ובמלים גסות מה הם חושבים על מה שהיא עושה עם המאהב הצרפתי שלה.
  3. אני אוהב שוקולד מר, לא רק מריר. לא סתם 70%. אפילו 80, אפילו 90 וגם 95% אכלתי בימיי. מישהי אמרה לי לא מזמן שהיא אוהבת מריר "אבל אני מעדיפה לאכול את השוקולד ולא לכתוש אותו". לא אכפת לי: מריר. מריר מאוד. הכי מריר. שוקולד זה עניין רציני, ולא לחלשי-אופי.
  4. היה לי זקן במשך חמש שנים. מגיל כמעט 18 ועד גיל 23. זקן סמיך ועבות, בחום, שחור ונחושת ויום אחד, כך פתאום, הורדתי אותו. טראומה קשה, אחרי חמש שנים. מולי במראה לא הייתי אני. מולי במראה היא אדם אחר. אדם דומה מאוד לאבא שלי בתמונה שלו בפנקס ההסתדרות הראשון שלו, כשהוא היה בן 22 בערך. פחד. והיו אנשים שאהבו ואחרים שלא אהבו – הן את הזקן והן את הסרתו. אבל הכי מצחיק היה השומר בשער הבסיס בצבא, שסירב להכניס אותי בבוקר, ואחד החברים במדור בצבא, בחור יקר בשם מאיר, שבמשך שנים המשיך לומר "זה הקול של יורם, אבל זה לא יורם שמדבר".
  5. הייתה לי חוויה של סף-מוות. ויותר מפעם אחת. בפעם הראשונה, בתאונת אוטובוס קשה בספרד כשהייתי בן פחות מעשר. לא נפצעתי, אבל בהתהפכות לאחר ההתנגשות העזה ראיתי את מנהרת האור ואת קרוביי שמתו, ואת בני הדורות הקודמים וגם את העתיד, הכל בהבזק חזק אחד. וזה חזר על עצמו בדיוק – עם העדכונים הנדרשים בשל חלוף הזמן – כשלוש וחצי שנים לאחר מכן כשעברתי תאונת אופניים וכמעט עברתי מן העולם. על זה אני יכול לומר רק: “עובדה".
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי זקהם  On 9 בפברואר 2007 at 17:16

    רק את החלק העליון של הראש.

  • דבי  On 10 בפברואר 2007 at 0:09

    נעתרת להזמנתי 🙂 ברוך המצטרף 🙂
    http://debbiesaar.blogli.co.il/archives/30
    אוף, כעת אני סקרנית עוד יותר, ואולי אזמין אותך שוב, לסיבוב נוסף של המשחק…
    אני כה סקרנית לדעת מה ראית שיקרה בעתיד (בסוד החמישי)

  • שולמית מגל  On 13 בפברואר 2007 at 13:14

    גם אני.אני קוראת עכשיו את "אקס ליבריס"מאת אן פדימן ויש בספר פרק ששמו "גרגרנות ספרותית" בדיוק באותו נושא.

  • יעל ישראל  On 13 בפברואר 2007 at 17:20

    גם אני אוהבת לקרוא מתכונים, ועכשיו גם לכתוב אותצם. וגם אני מטורפת על שוקולד מריר, בהכי הרבה אחוזים. מתה שכבר יביאו לארץ את ה-99 אחוז של לינדט.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: