בוקר יום ראשון, ברכבת מירושלים לתל-אביב


 הרכבת מירושלים לתל-אביב יצאה ב-07:01 באיחור של שתי דקות. לא רטנתי, זה בסדר, פה זה לא שווייץ, ושתי דקות בבוקר מוקדם של יום ראשון זה באמת לא משמעותי. יצאנו לדרך, על פי לוח זמנים חדש של רכבת ישראל, שלפיו היינו אמורים להחליף רכבת בבית-שמש ולא לנסוע ישירות לתל-אביב. האתר של הרכבת אמר שאפשר לקנות מקום שמור ולהבטיח מקום ישיבה מסודר ברכבת ההמשך. הקופאי בתחנה בירושלים הביט בי במבט של עייפות ולעג: “לא, אין דבר כזה", אמר ברפיון. אבל העיקר – יצאנו לדרך. נסיעה קצת איטית בין הרים ופיסות יער, מסילה מתפתלת. שלושה קרונות בלבד, ואני החלטתי לשבת בקדמי. “כך תוכל לראות את הדרך מהזווית של הנהג", אמרתי לעצמי.

ואכן, עקבתי אחרי התקדמותנו, בעודי מכרסם קצת לסירוגין גרנולה ופיתה עיראקית. באחד המקומות פורסם לא מזמן שאין עוד שירותי מזון ברכבות, בגלל איזו מריבה על מכרזים ולוחות זמנים וטעות של כך וכך עשרות אחוזים בהערכת מספר הנוסעים ברכבת בשנה. אני מעדיף את התערובת המזרח-תיכונית האינטגרטיבית שלי. ארבע מנדרינות חיכו לי בתיק. קראתי כתב-עת והצצתי פעם הצדה ופעם קדימה. פיתולי הדרך יפים, אין ספק.

ופתאום משהו חסם את מחציתו הימנית של החלון הקדמי וראיתי את הנהג מזנק בצרחה ומסתובב תוך קפיצה אל תוך הקרון. הפניתי את גופי בתשעים מעלות שמאלה, להגן על הברך והקרסול הפגועים שלי (תאונת דרכים לפני שנים רבות, באשמתי המלאה, על אופניים). שבריר שנייה לאחר מכן פגיעת התרסקות מלפנים, מימין לראש הרכבת.

צרחות, צעקות וקולות בכי של נשים (ותסלחנה לי הפמיניסטיות, זה מה שהיה). התמונה התייצבה. שקט. הרכבת פגעה בכלי עבודה – אמרו "קונטיינר", אמרו משאית, והמלים כבר שצפו בטלפונים הסלולריים. אנשי הביטחון ונהג הרכבת המזועזע חיפשו נפגעים, בעודם מדברים במרץ בטלפונים הסלולריים שלהם.

הרכבת נותרה סגורה. במערכת הכריזה הודיעו שהדלתות לא תיפתחנה ושעלינו להמתין בסבלנות. גברת אחת לידי קראה שוב ושוב, במבטא רוסי כבד, שצריך להזהיר את הרכבת מבית-שמש, שלא תפגע בנו, שצריך להודיע ל"קונטרול". בוודאי חשבה על רכבות לסיביר או לאוראל.

בכל אופן, העניינים החלו להתבהר. הרכבת פגעה בטרקטור גדול שהיה עמוס חצץ, טרקטור מהמחצבה שלצד המסילה, שמשום-מה עמד על המסילה בעת שהמחסום היה סגור. אמבולנסים מיהרו להגיע, גם משטרה. עד מהרה גם מסוק משטרתי הביט ממעל. הכל דיברו בטלפונים.

אנשי האמבולנסים נכנסו לרכבת, עברו מקרון לקרון ושאלו האם מישהו נפגע. בכריזה הודיעה קול, גם הוא במבטא רוסי: “מי שרוצה להידבק שייגש לחובשים", ומיד תיקן "להיבדק", ובפעם הבאה שוב טעה. הוא גם הודיע שהזמינו אוטובוס שייקח אותנו ושלא צריך לדאוג. לא דאגנו. רק הגברת מהרי אוראל עוד רצתה לוודא שהודיעו ל"קונטרול". חבלי קליטה בארץ ישראל.

בסופו של דבר הגיע אוטובוס. כולנו ירדנו לשולי המסילה. אנשי הביטחון עזרו למי שהתקשה לרדת מהקרון, צעירים בריאים וחמושים, יעילים ושלווים למופת. ביום ראשון בבוקר הרכבת מלאה חיילים. פה ושם היה בהם מי שאמר "נגיד שנפצענו", אולם הרוב היו שקטים, על פניהם עייפות-עולם של חיילים מכל הזמנים.

ליד המחסום היו אמבולנסים לרוב וגם מכוניות משטרה ושוטרים שכבר הספיקו למתוח סרט אדום לרוחב המחסום ולהציב חייל משמר-הגבול שהרים את הסרט באדיבות כדי שכולנו נעבור בנוחות. ענן אבק קטן בישר על בואו של האוטובוס. הכל צילמו את הרכבת, וגם אני.

אבל לא כולם עלו על האוטובוס. חיילים נשארו, כנראה חוככים בדעתם מה לעשות. לאחר מכן נודע שהיו 31 פצועים, קל וקל מאוד. מכות יבשות במרפקים, בברכיים, באגן. מתיחות של צוואר וכאבי-גב. לא מעט נפגעי הלם וחרדה.

הבחור שישב לידי באוטובוס נפגע במרפק, אבל הבחין בכך מעט מאוחר מדי. בטלפון הוא הסביר את מצבו לכל מי שהיה בצד השני: “לא רציני, מכה במרפק, קודם לא כאב, עכשיו כואב" וגם הנפש: “הלך לי החשק, אני לא הולך ללימודים. הלך לי החשק לכל היום", הוא אמר. "רכבת דה-מי-קולו", הוא אמר. "המדינה הזאתי, ידעתי שתהיה תאונה פעם, כל הזמן ידעתי שתאונה צריכה להיות מתישהו. אין מה לעשות, היום זה בא", הוא אמר בקבלת-דין מקומית. מישהו בצד השני הזכיר אפשרות להגיש תביעה. “עזוב אותך", אמר הבחור. “אנחנו משפחה שלא יודעת לתבוע". מצב קיומי.

לידנו באוטובוס ישב איש לא צעיר. עטוף כולו טלית ותפילה של ראש על מצחו. מתפלל ללא הרף, גופו רועד. האם יהיה מי שיגדיר אותו כנפגע הלם וחרדה? הוא ימשיך בתפילה וברעידות, בטלית המכסה את כולו גם בתחנת הרכבת בבית-שמש.

כן, האוטובוס לקח אותנו לתחנת הרכבת הקרובה. אמרו שמחליפים רכבת, לא? אפילו האתר אמר את זה. לפחות לא בדקו לנו כרטיסים. “היו הרבה פצועים?”, שאל המאבטח בבית-שמש. האיש בטלית דפדף במהירות.

“זו רכבת פרברית", אמר הקול בכריזה עם תחילת קטע הנסיעה השני. “התחנה הראשונה, רמלה". היעד הסופי, כפר סבא. חלק מהנוסעים ההמומים שואלים את עצמם בקול האם הרכבת אכן תעצור בתל-אביב. “רק לעוף מפה, כוס-אמו", אמר בחור אחד, שבתחנה בבית-שמש נתן לגברת כמה מטבעות לכוס תה. היא רצתה להחזיר לו בשטר של עשרים שקל. אחוות הניצולים עשתה את שלה, והוא סירב. היא דחפה לו את השטר לכיס.

הרכבת התקרבה לרמלה, ועוד בטרם הגיעה מישהו אמר שמדברים על זה בגלי צה"ל. “כמה נשארו בשטח כדי לדבר אצל רפי רשף", אמר מישהו. “יכולתי להיות ברדיו", אמר בחור אחר, בציניות מופגנת. “עכשיו אפילו את הצילום לא אמכור".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פרח בר  On 31 בדצמבר 2006 at 16:51

    בסופה של תאונה?

  • A  On 31 בדצמבר 2006 at 16:52

    חשבתי שרק ילדים בחופשה משתמשים באופציה הזו. לא עלה על דעתי שיהיה אדם בוגר שירשה לעצמו כזו חופשה באמצע החיים

  • יחפה לא מחיפה  On 31 בדצמבר 2006 at 17:07

    אני שמחה שאתה, ואחרים, לא נפגעתם. מצער לקרוא שכמה נהרגו.

    יש מי שידבר בטלפון הסלולרי שלו, ויש מי שיצלם, ויש מי שיעטוף עצמו בטלית ויתפלל. כל אחד ודרכו הוא….

    תאונות בדרכים הן דבר שקורה בכל מקום בעולם, וישראל אינה בטוחה יותר, אבל מה שחשוב הוא שהעזרה מיידית ויעילה.

    נ.ב. אולי כדאי לקרוא את ברכת הגומל:)

  • יורם מלצר  On 31 בדצמבר 2006 at 17:10

    IN GOD WE TRUST…

  • אינסיו  On 31 בדצמבר 2006 at 17:25

    יפה

  • יחפה לא מחיפה  On 31 בדצמבר 2006 at 18:06

    אכן טעיתי!
    במהירות העין ראיתי הרוגים, אבל זה היה מתאונה לפני חצי שנה.

    סיבה נוספת לקריאת תפילת הגומל ולהוכיח ש-
    IN G-D WE TRUST:)

  • דבורה  On 31 בדצמבר 2006 at 19:26

    את תיאור האירוע כתבת מדויק כל-כך , שכמעט הייתי באותה נסיעה …
    מזל שלא היו נפגעים .(אנחנו יודעים שאפשר גם אחרת … )
    נסיעות בטוחות ונעימות להבא .

  • אש'א  On 31 בדצמבר 2006 at 21:26

    אתה מדווח וכותב על חוויה חזקה באופן כל כך ענייני – לא היה רגע של בהלה? אין עכשיו תחושת רווחה והבנה שיכול היה להיות אחרת?

  • דבי  On 31 בדצמבר 2006 at 21:26

    מתחילה שנה חדשה? תודה לאלהֵי הרְכבים והרָכּבות שכך זה הסתיים ושתתחדש עלינו שנה נטולת תאונות.
    * Happy New Year * Happy New Year *

  • נועם  On 1 בינואר 2007 at 13:14

    אני נוסע כמעט מדי שבוע ברכבת מירושלים לתל אביב, ונדמה לי שבאזור בו קרתה התאונה הרכבת נוסעת באיטיות גדולה. לדעתי זה הפחית את עוצמת הפגיעה באופן משמעותי. אם התאונה היתה קורית באזור
    שבין בית שמש לרמלה, העוצמה היתה משמעותית ומסוכנת מאוד.

    בכל אופן, הרוגע שחשתי עד כה בנסיעות הללו נעלם כנראה. מהיום אשב בקרונות האחרונים (זה הגיוני באופן כללי, נכון?).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: