מעולם לא הייתי מחסידיה של שינייד אוקונור. זו בהחלט לא זמרת שיכולתי לשער שתרגש אותי או תגרום לי לכתוב על תקליט חדש שלה. והנה, לאחר תקופה של פרישה, חוזרת הזמרת האירית הכישרונית הזו בתקליט חדש, בחומר חדש, בהופעה חדשה ובעיקר – בכיוון חדש ולא-צפוי.
שינייד אוקונור עושה רגאיי! ולא סתם אלא ממש Roots Reggae, בתקליט שהופק על-ידי שני ענקי ההפקה והנגינה, המתופף Sly Dunbar והבסיסט Robbie Shakespeare. ההקלטה נעשתה באולפני Tuff Gong בקינגסטון, האולפנים של בוב מרלי בכבודו ובעצמו.
אבל זה לא כל הסיפור. שינייד אוקונור באמת עושה רגאיי. היא לא סתם מבצעת חומרים וגם לא מנסה לחקות את הזמרים הגדולים שאת השירים שלהם היא שרה. רבים ניסו לבצע רגאיי קלאסי, ופה ושם היו הצלחות. לפני שנות דור ויותר הקליטה להקת 10cc שיר בקצב של רגאיי ובנגינה שחיקתה את הקלאסיקה של ג'מייקה, אבל בעיקר כגימיק, מה גם שהמלים שלו היו מטופשות (Dreadlock Holiday). בוב מרלי עצמו התפרסם בעולם לראשונה על-ידי אריק קלפטון שביצע את I Shot the Sheriff, אבל היה חכם ורציני מספיק כדי לעשות את זה בדרכו. רגאיי הוא לא רק מוסיקה, רגאיי הוא פרי של תרבות שלמה שמדברת בזמן ובמקום מסוימים, בהקשר מוגדר ומפיהם של אנשים ששייכים לה.
והנה שינייד אוקונור עושה רגאיי! היא לוקחת שירים של ענקים כמו Burning Spear או הלהקה המפורסמת The Abyssinians, לוקחת חומרים של בוב מרלי עצמו – לא פחות ולא יותר מאשר את War – ואפילו חומרים של המפיק הגאוני Lee “Scratch” Perry, מי שלמעשה גילה את מרלי, ומגישה לנו תקליט אדיר. מבינים יוכלו לשמוע בקולה נגיעות של Marcia Griffiths, Carlene Davis, Gregory Isaacs, U-Roy, Burning Spear, Peter Tosh, Max Romeo, Black Uhuru, Steel Pulse ועוד ועוד. התקליט, Throw Down Your Arms, ייחרת בתולדות הרגאיי, ואולי אפילו יצליח לעורר מחדש את העניין ברגאיי הבסיסי, ההוא שצמח בין שנות הששים המאוחרות לעשור של שנות השבעים, הרגאיי הפילוסופי, הפוליטי, המתריס, הדתי, המדבר אמת ולא חושש, המאמין ביכולתה של אמנות לשנות מציאות.
למה ואיך זה קרה לשינייד אוקונור, מוקדם לומר. היא עצמה מדברת על עניין דתי אמיתי: על מאבק לטיפוח תחושה של ערך עצמי, על הפרדה בין אלוהים והדת. אוקונור מדברת על השלמה עם רוח הקודש דווקא דרך הרסטפארי, ועל כך שגדולי הרגאיי הקלאסי הם עבורה מורים, נביאים, גיבורים ומדריכים. הבחורה הקתולית הרגישה והמסוכסכת הזו, שבעבר קרעה על הבמה את דיוקנו של יוחנן פאולוס השני, ושילמה על כך מחיר כבד, בתה של ארץ אירלנד הספוגה דת, מיסטיקה והרבה מאוד סבל, מתגלה כמבצעת מרטיטה של חומרי האמנות של דת צעירה, פילוסופית, רוחנית וגלוית-עין ולב: הרסטפארי.
ולמעוניינים, הנה קישור סדרה מצוינת של ה-BBC על רגאיי
-
איזו מדינה...
-
ביטויים מעצבנים
-
ענייני בורחס
-
קהילת בת-גלים
-
הצטרפו ל 37 מנויים נוספים
-
פוסטים אחרונים
תגובות
כאיש של מוזיקה, עד כדי כך שחשבתי שהכותבה היא על דרך המשך, והנה הופתעתי לטובה.
🙂
כמוך, מעולם לא נטיתי לאהוב את שינייד כמוזיקאית, יוצרת או מבצעת.
נבוסף לכך למורת שאני חובבת גדולה של סוגים שונים של מוזיקה, הרגיי היה אחד הז'אנרים היחידים שלא האזנתי להם.
מאחר והמלצת, ובכלל גילית לי, אגש להאזין…
🙂
יורם יקר,
אחרי כל התגובות מלאות-חן מעלי אני מבינה שאני בסכנה, אבל למרות זאת מעיזה להגיב בחיוב על כתבתך.
נכנסתי לשמוע את שינייד אוקונור ונהניתי ביותר. לא מצפים לשמוע אותה שרה רגאיי, ואם כן, אז בחשדנות מסוימת. להפתעתי הנעימה הזמרת בעלת הקול והאפשרויות הבלתי-מוגבלות, כך נראה, מצליחה לא רק להשתמש בקולה הנפלא בצורה מאד מיוחדת אלא גם להעביר תחושה מאד מיוחדת כאילו והרגאיי נמצא בעצמותינו אבל המתין על מנת שהיא תשחרר אותו.
נ.ב. את האהבה שלך לרגאיי מרגישים דרך המילים, במילים וברווח שבין האותיות.
במדינת ישראל שבה רבים חיים מתחת לקו העוני, מבזה שאף איש ספרות בישראל לא קם ומבקש מהסופרים והמשוררים שזוכים בפרסים מטעם רה"מ לספרות מכיסו של משלם המיסים הישראלי העני והמזרחי להחזיר את הכסף למדינה או לתרום אותו לניזקקים בישראל.
למה סופרים צריכים פרסים, מדוע כל שנה לא
נבחרים 14 פועלי ייצור, או אנשים שמרוויחים שכר מינימום ומקבלים פרס על תרומה למדינה
שלושה אנשים בלבד מחלקים כסף לאינטרסנטים וחברים ללא פיקוח או ביקורת אחראית.
הדבר מעיד על אובדן דרך של אנשי התרבות והספרות בישראל. דרור בורשטיין הכסף שאתה מקבל נגרע מילד עני, הכסף שסמי ברדוגו יקבל זהה למשכורת של כמעט שנתיים של פועלים בישראל. אתם בעיני מושחתים ונותני הפרס מושחתים אף הם.
בושה וחרפה. אינכם ראויים להיות מכונים סופרים
או משוררים. פשוט עלובי חיים
פיענוח: חייך אינם בסכנה. אך מדינת ישראל מבקשת ממך לעזוב מיד את תחומה.
מה זה קשור למה שכתוב פה בכלל?
וחוץ מזה אין שום סיבה לתת לפועל פרס בסדר גודל קרוב או דומה למה שמקבל סופר. סופר תורם לכלל החברה. פועל ייצור הוא רק פועל ייצור כי לא הלך לבית ספר ללמוד מקצוע. אשמתו, אשמת ההורים שלו, בכלל לא משנה. הנקודה היא שהוא עדיין פועל ייצור והפרס היחיד שמגיע לו הוא שהילדים שלו ייצאו יותר מוצלחים ממנו.