פולחני ה"התנתקות"


 עבודת אלילים ודת קמאית ברצועת עזה המפונה ממתנחלים

במהלך התקופה שלקראת פינוי רצועת עזה ממתנחלים, נוצרו כמה טקסים ומושגים פולחניים שאפשר כבר לשים לב אליהם באורח ברור. תודות לבקשה מצדו של יובל מסקין לדבר על כך בתכנית הרדיו שלו ברשת ב' ביום ששי ה26- באוגוסט, יכולתילהשמיע את הדברים. כעת, החלטתי להיענות לבקשות שהגיעו אלי גם לכתוב את הדברים ולפרסמם. בשיחת הרדיו עם יובל דיברתי על ארבעה עניינים. הדברים המובאים כאן הם הרחבה מסוימת, כפי שנדרש מטקסט כתוב, אבל את רוב-רובם של הרעיונות הבעתי ברדיו.

רגישות ונחישות"
מדובר בסיסמה שהצבא המציא כדי לשווק את צורת הטיפול במתנחלים כפי שהוא ביקש לציירה. כדרכן של סיסמאות, ובוודאי כשהן משווקות ברבים ונאמרות עשרות פעמים ביום במשך תקופה לא קצרה, הפכו המלים למנטרה שהכל חזרו עליה: אנשי הצבא והמשטרה, העיתונות, הפרשנים, אנשי התקשורת. וכדרכן של מנטרות, לא היה לביטוי שום פשר ממשי.

עם תחילת פינוי האזרחים, הכריז הצבא על "רגישות ונחישות". לאחר יום או יומיים, נשמעו דוברים צבאיים אומרים "תם שלב הרגישות, כעת יתחיל שלב הנחישות", כאילו שמדובר בפאזות בירוקרטיות: שלב א' ואחריו שלב ב', על פי תכנון מוקדם.

כך התגלו מצבים, בשלב "הנחישות", שבהם הצבא נשא ונתן עם מתנחלים על פינוי "בכוח אבל לא באלימות", כדי לתת להם אפשרות נאה ל"פוטו-אופ", כלומר להצטלם כמי שמפונים בכוח, כמי שמופעלת כלפיהם "נחישות", כשהכל למעשה מבוים.

מי יודע אם אין לנו מהיום ואילך סיבה לחשוש ממצבים שבהם הצבא או המשטרה יודיעו שהם פועלים "ברגישות", כי הדבר עלול לסמן שמיד לאחר מכן יבוא השלב ההכרחי, שלב "הנחישות”, ומוטב יהיה לנו להיענות לרגישות המופגנת בטרם נחוש את נחת זרועה של הנחישות.

נוכח ההיצמדות הסטיכית הזו ל"רגישות ונחישות" עלו בי שתי מחשבות עגומות. האחת היא שבאירועי אוקטובר 2000, שעלו בחייהם של 13 אזרחים ישראליים ערבים, לא הפעילו כוחות הביטחון לא רגישות ולא נחישות אלא רק ברבריות, גזענות ובהלה. מהצד החיובי יש אפשרות שהכישלון המהדהד מלפני כמעט חמש שנים הביא את הרשויות לתכנן ולחשוב, עד לעיצוב המנטרה והטקס שהיינו עדים להם כעת.

מחשבה עגומה נוספת שייכת למקום ה"רגישות" וה"רגשות" בשיח הישראלי. כשאומרים אצלנו משפט כמו "כדי לא לפגוע ברגשות הציבור ה…” – האם יש לנו ספק על איזה ציבור מדובר? מדובר תמיד, אבל תמיד, בציבור דתי כזה או אחר, או לכל הפחות בציבור ימני-דתי. פעם אחר פעם "מתחשבים ברגשותיהם”, כביכול. ומה על רגשות הציבור הכללי? הציבור שאינו משתייך לקבוצות דתיות? [בכוונה ניסחתי זאת כך, כי אדם יכול להיות דתי כך או אחרת אולם אצלנו "דתי" הוא מזמן רק שיוך סוציולוגי]

רגשותיי נפגעים שוב ושוב כשאני נאלץ לשלם ארנונה בגובה פי 15 או 20 מאשר הארנונה שמשלם תושב התנחלות שחי בבית בשטח דומה לשלי. רגשותיי נפגעים פעם אחר פעם כשאינני יכול לצפות בטלוויזיה בשבת בעת אשפוז בבית-חולים. רגשותיי נפגעים כשמשטרות צניעות כופות נורמות לבוש כאוות נפשן על נשים הבאות לבקר בכותל. רגשותיי נפגעים כשאני חייב להתגייס לצבא ואין לי ברירה ללכת לישיבת הסדר, ולבנותיי אין ברירה פתוחה ומובנת ללכת לשרות לאומי. רגשותיי נפגעים כשכסופר ואיש-רוח אינני יכול להופיע בפני תלמידים בבתי-ספר דתיים. אבל אלו הרי רק רגשותיי. והם נרמסים בנחישות.

ראשונים לשרוף ולהרוס
במסגרת פינוי ההתנחלויות עצמן התגלתה תופעה טקסית-דתית מרתקת. אנשים שהעדיפו לשרוף את ביתם או להיות הראשונים להרוס בו קיר או גג. הם דיברו על "סגירת מעגל", על כך שהם בנו ולכן הם יהרסו.

הדבר מוכר מתרבויות אחרות כחלק מביטוי של אבל וכטקס אבלות. לי זה הזכיר מיד את המנהג המקובל בקרב בני הדת ההינדית, שם מוטל על הבן הבכור לנתץ את גולגולתו של אביו המת, לפני שהגופה נשרפת. כמו-כן, כבוד גדול הוא ליטול חלק בשריפת הגופה, ובפרט להיות הראשון המקרב אליה את האש.

בעומק אבלם ונוכח רגשות קמאיים מצאו את עצמם אותם מתנחלים ששרפו או הרסו את בתיהם שבים לדתיות קדומה, ליסודות רחוקים מאוד בתולדות המין האנושי, עד כי הם מצויים בדת אלילית קדומה מאוד כמו ההינדואיזם.

הדבר עולה בקנה אחד עם שפע יסודות אליליים המאפיינים את הדתיות הלאומנית הסוגדת לאדמה והמטפחת פולחן של דם ומוות.

אחים"
פתאום לא רק שכולנו אחים, אלא שנוצר טקס שבו מכריזים בקול גדול ובריש גלי "אתם אחינו", “אנחנו אחיכם", “כולנו אחים". תפקיד הטקס הוא להכיל חלק מהזעם והאיבה, אולם יש בו גם משום רצון לחזק תפר שרבים חושבים שהוא נפרם, התפר "בינינו" ו"בינם".

אין כל חידוש בכך שהמתנחלים ותושבי מדינת ישראל היהודים הם אחים, כפי שגם היהודים בברוקלין, בפריס, בבואנוס-איירס ובמקסיקו הם אחים. בני כל העדות, יהודים החיים בצורות שונות, במקומות שונים, בזמנים שונים ובדרכים שונות, כולנו אחים.

מראה קציני צה"ל המכריזים במגפון נוכח מתנחלים העומדים להיות מפונים "אנחנו אחיכם" ו"אתם אחינו" היה בעיניי מראה מוזר מאוד. אלא שזה היה טקס הפתיחה של אקט הפינוי, שלב ראשון בשלב ה"רגישות".

משונה. לא נדבר על קין והבל. גם לא על יצחק וישמעאל או על יעקב ועשיו, וגם לא על יוסף ואחיו. אין שנאה כשנאת-אחים ואין חיכוך גרוע מחיכוך בתוך המשפחה. יתרה מכך, במשפחה נאמרים הדברים האיומים ביותר. ואכן כך. אלא שבדעתי עלתה פרשה אחרת מהתנ"ך. כשאברהם ולוט רואים שאנשיהם מסתכסכים ושקמה מריבה על שטח ומים, או-אז נשמעת "הכרזת האחים" במובן המקורי והרחב ביותר: “אנשים אחים אנחנו". ואיזו החלטה בא הדבר לחזק? ההחלטה המשותפת להיפרד, כדי שלא יהיה סכסוך קשה ולא יישפך דם. אחים במובן זה מובנו "בני אותה הקבוצה, בני אותו העם". האם מעצבי הטקס וממציאי המנטרה שדיברו על "אחים" בהתנתקות היו מודעים לכך? רגע לפני ההיפרדות מהמתנחלים, עושה העם בישראל ניסיון לקלוט אותם, כפי שיבוא יום שבו ננסה לקלוט גם רבים מהיהודים יושבי הגדה המערבית.

כי לפעמים הבית קטן והמשפחה צריכה לחיות בו יחד. ואז גם קורה שאתה נאלץ לישון עם אחיך באותו החדר. וזה עלול להיות מפחיד, בוודאי כשאחיך קצת מופרע ואלים.

המחזת השואה
כרגיל בשיח הישראלי, נוכח כמה וכמה מן המחזות שנגלו לעינינו ולאזנינו נשמעו קולות המחאה נגד "השימוש הנלוז בזכר השואה". לא בדיוק. כלומר זה אינו רק שימוש בזכר השואה (על "נלוז" אין ויכוח מבחינתי). שוב, מדובר בעניין דתי-אלילי מוכר וידוע.

הנוצרים הקתולים ממחיזים את ימיו האחרונים של ישוע עד צליבתו וכן את שובו לחיים. זהו חג הפסחא הנחוג בכל שנה. במקומות שבהן הדת הקתולית מושרשת היטב, חווים המאמינים בכל שנה את מוראות הצליבה, את הסבל שסבל לשיטתם על הצלב, את מות משיחם. ההמחזה, ההנכחה הזו היא מעשה טקסי-דתי מובהק, חלק עיקרי מן הפולחן.

גם המוסלמים השיעים חווים מחדש את הטראומה המקורית של עדתם: את הטבח שנטבחו בני סיעתו של עלי, "שיעת עלי" (ומכאן השם "שיעה"), את התבוסה בקרב כרבלה, שבעקבותיה הפסידו את הח'ליפות והיו ל"מדוכאים עלי אדמות". בכל שנה ממחיזה כל קהילה שיעית את המקרה הנורא, במלקות שהמאמינים מלקים את עצמם, בפציעת גופם בחרבות תוך קריאות היסטריות ופרצי בכי.

זה מה שעשו אותם מתנחלים שהעמידו שחזורים של תמונות-שואה. החל מהטלאי הצהוב לפני חודשים, הטלאי שהיה לטלאי כתום ומשם לצבע הכתום שסימל את מאבקם, עד ששב להיות טלאי צהוב, מדי של אסירים במחנה-ריכוז וכיוצא באלו. העמדת ילדים בשחזור של תמונת הילד המפורסמת, עם הילדים המרימים את ידיהם כמו אותו ילד יהודי שנתפס בידי הגרמנים – היא מעשה אלילי ממש, כדרכם של הקתולים, כדרכם של השיעים.

שוב, הדת המתנחלית היא דת אלילית. ככזו היא מוכנה לקחת אביזרים ואמצעים, תמונות ומושגים מכל הבא ליד, מתרבויות ותיקות ממנה, חזקות ממנה הקיימות סביבה. הנה אפילו מדובר כעת על יוזמה להקים "יד ושם לגוש קטיף". אני מקווה שהיוזמה תושלך לסל האשפה, אבל אין לי ספק שאם חס-וחלילה קום תקום, יהיה במקום המתועב גם "היכל הילדים", ובו תמונות ילדי המתנחלים ששימשו את הוריהם ואת מנהיגיהם כקרבנות, כאביזרים פולחניים, כשעירים לעזאזל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סיסי  On 27 באוגוסט 2005 at 18:24

    היום מאד פופולארי למצוא במתנחלים ק"ן שרצים וטעמים רעים משל היו השעיר לעזאזל הנשלח אל המדבר לכפר על חטאינוץ
    הייתי שמחה, מזה שמחה, מאושרת להצטרף ללינץ', לולא היוזמה באה מכת אלילית שטנית לא פחות, היא כת הפרה=מיליטארס החילונית, שטקסיה לעיתים כוללים קורבנות אדם ועוד מעשים מצמררים שהשתיקה לא יאה להם, אך מחוייבת.
    המתנחלים הם לא פחות ולא יותר ממה שממשלת ישראל ובעיקר זרועותיה הצבאיות, הובילו אותה להיות. ואנחנו לא שוכחים ולא מתעלמים מעובדה זו, חרף הפרופגנדה, ההסתה והמניפולציה הרגשית ההמונית שנעשית פה בארץ.
    אחת השיטות לפענח את כוונות החונטה החילונית בכל מעשיה, היא לערוך דקונסטרוקציה למסרים ולהסתה, ולגלות כי בכל זאת הפוסל במומו פוסל…

  • יחפה לא מחיפה  On 27 באוגוסט 2005 at 18:57

    יורם יקר,

    תודה לך על כתבה נהדרת.
    דרך זכוכית מלוטשת של צופה-משתתף הטבת לראות ולסכם כמה מהטכסים החדשים בחברה הישראלית.
    כמובן שיהיו אלה שמיד יתקפו אותך אישית כאילו ואתה אחראי לתופעות בארץ ולטכסיות החדשה אבל היה בטוח שיש עוד רבים שחושבים כמוך. (ומי יודע? אולי עוד יגיע יום ויהיה מותר להביע דעה??:)
    בקשר לטכסים עצמם –
    רק אדם שהוא ער לקורה מסביבו, ושאוהב את סביבתו, יכול להבין כמה מילותיך הכנות הביעו יור צער על הקורה מאשר בוז מכוון אל קבוצה זו או אחרת בין יושבי הארץ.
    הקשבתי לתוכנית אתמול והיום קוראת את הכתבה. נהניתי כפליים.

  • צח אומן  On 27 באוגוסט 2005 at 21:25

    ניתוח מעניין, מאיר עיניים בכמה נקודות אך ברשותך, הערה:

    סוג של דמגוגיה,
    ואולי פטרונות כאשר מניחים חברה/ציבור תחת איזמל המנתחים, בעוד האנדרסטייטמנט של המאמר הוא משהו מעין "הסתכלו על הפרימיטיבים",
    הרי, כאשר משוים מעשים מסויימים (כמו אלו שנעשו בגוש) לטכסים אליליים -האסוציאציה היא מייד שלילית. באותה מידה, היית יכול להתייחס לדברים בעמקם, ולפתוח בניתוח פסיכולוגי מדוע בוצעו "טכסים" כאלו, ואולי גם היית גם נוכך בכך שגם, שמו שמיים, כל הציבור, או בעצם כל בן אנוש בסופו של דבר ממלא את חייו בטכסים ממינים שונים בעלי סמליות ומשמעות אישית וחברתית. )
    אבל לא, הציבור הדתי בעצם משקף אמונה פרימיטיבית ואלימה (ואן אולי ניתן לציין כי משום מה לא טורחים לציין שרובם המוחלט של תושבי הגוש [כתשעת אלפים איש] התפנה ללא אלימות או "טכסים")

    כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו נלעס עד דק סצנה אחת של ילדים המגורשים מביתם עם הידים למעלה.
    כי הרי להכל מותר לסלוח, חוץ מלחטא הקיטצ'.

    שמא לא שמת לב, אבל במאמר זה בעצם אמרת כי כל שימוש בקונוטציה הסטורית הוא למעשה אליליות. לא קשה לראות את ההבדל בין המחזת מותם של דמויות תאולוגיות מובהקות לבין המחזת אירוע , היסטורי, גם אם בחוסר טאקט, אבל אצל המתנחילם – זו היא אליליות.

    הארת נקודות לא מעטות למחשבה, על זאת אכן תודה, אך היה יפה לו ויתרת על מסקנתך והיית הולך לתרגם את ההצגות ב"הבימה" לסדרה של סמלים ומראה איך התרבות החילונית- "גושדנית" לוקה באותם תסמינים כמו החברה המתנחלית, רק שהיא משליכה אותם על סמלים אחרים.

  • יורם  On 27 באוגוסט 2005 at 22:53

    תודה על הערתך הארוכה והמפורטת.
    בכל זאת, למרות שההערות שלי (שאינן ניתוח מקיף) ראשוניות, אני חושב שכבר עכשיו חשוב לומר שלא, לא כל שימוש בקונוטציה היסטורית הוא אלילי. השאלה היא עד כמה מודע המשתמש ולאיזה צורך הוא עושה זאת. וגם באלילות יש דרגות או "רמות שכלול".
    אם אתה מעוניין בדעתי על היבטים אליליים שלא קשורים לימין-שמאל "דתיים" ו"חילוניים", אתה מוזמן לקרוא את מה שכתבתי על כדורגל ופרסמתי פה באתר וכן את ספרי "פלה: אל בשר ודם".

    אחת הנקודות החשובות בהערכת התייחסויות לאירועים, כמו שעשיתי אני כאן, היא עד כמה הדברים שהכותב כתב ברגע מסוים נקשרים לדברים שהוא כתב בעבר.

    תוכל לראות את הרציפות, אני בטוח.

    ואם אוכל, אשלוף את מה שכתבתי על ישיבת עתניאל לפני כעשור – ושוב תוכל לראות את העקביות.

  • צח אומן  On 27 באוגוסט 2005 at 23:51

    אם תוכל לשלוח לי את הדברים שכתבת על ישיבת עתניאל. )הדוא"ל שלי נמצא בתגובה הקודמת)

  • איריס  On 27 באוגוסט 2005 at 23:54

    ליורם

    קודם כל תודה שהפנית את שימת ליבי לפוסט הזה, בלינק ששלחת. מאחר שכך, אטרח ואתייחס עניינית לפוסט.
    ראשית, זה מעניין, ומעט שונה מדרך הניתוח הרגילה. שנית, אני סבורה שיש לך מגבלה מובנית בהבנת המניעים הפנימיים של קבוצה שאינך חולק את החוויה המרכזית שלה, והיא אמונה דתית. לעומת זה, מעניין יותר לקבל ניתוח ברמה כזו של הציונות הלאומנית, כמו בוגי יעלון (שהתברר כמתנגד לפינוי, וזה אולי מצדיק בדיעבד את הדחתו הלא אלגנטית שנגדה יצאת בחירוף נפש). ככלל, ממעטים להסביר את התשתית התרבותית, פנימית, רוחנית אם תרצה של ציונים לאומנים שאינם דתיים, וזה הרי יותר מעניין מדת. דת היא סיפור ישן. לעומת זה, הכוח החדש במאה שלנו, והקודמת הוא לאומיות המלווה לעיתים בפולחנים, סימבוליקה, וטקסים בעלי מימדים מיתולוגיים. כל זה, ללא המבנה המאורגן של "דת". ככלל אני מעדיפה בדרך כלל ניתוחים כלפי פנים ולא מבחוץ. אולי אני טועה ואתה בא מחינוך ומבית דתי, ואז ההערה שלי מיותרת. נתרופולוגיה פוליטית היא כלי מקסים, אך היא מחייבת משנה זהירות והדברים ידועים ונכתבו רבות בדיסציפלינה זו. הלאומיות אינה תופעה "עדיפה" על הארגון הדתי, כפי שמתברר כיום, אלא שונה והמאבק ביניהן נושא אופי של תחרות על שליטה במשאבים כלכליים בעיקר. מאז קריסת הקומוניזם במערב, אין חלופה מעניינת למעט הניתוח הפוסט קולוניאלי, נאו מרקסיסטי וכולי, שבארץ קיבל גם הוא איזה עיוות ישראלי ששקע בתוך הרדידות של השיח הכללי. ( הם דפוקים אני צודק, או הם חולי נפש ואני בריא וחיובי, הם מסכנים את המדינה ואני פטריוט קדוש, הם טפילים ואני עושה טובה שאני בארץ ולא בניו יורק).

  • אורית קמיר  On 28 באוגוסט 2005 at 0:03

    תוספת קטנה בשולי הדברים: כל היהודים האחים הללו הם אחים ולא אחיות. כל טקסי החיבוק, הבכי המשותף, הריקוד עם ספרי תורה וטליתות בבתי כנסת – כולם התרחשו בשטח הציבורי-גברי הנעול בפני הנשים, האחיות. אלה נשארו על הגגות ועם הילדים. הפולחנים הברבריים של ציבור המתנחלים מחזירים אותנו לעידנים קדומים וחשוכים שהיבטים רבים שלהם אינם נקלטים אפילו ברדארים המחודדים ביותר, והם מצטברים להם כמו האבק בקיץ הישראלי שלנו: לאט, בשקט, ללא לאות, עד שהכל נראה עלוב ומלוכלך.

  • איריס  On 28 באוגוסט 2005 at 0:12

    לציין את הדרדור במעמד האשה בחמש השנים האחרונות. קיבלנו רבנים וגנרלים מתגוששים ביניהם, אך חוברים בנקודה אחת, והיא הדרת נשים, כל קבוצה עם הסיבות הפנימיות שלה.
    מצער במיוחד זה שהתגובה בשמאל לזה היא דומה. יש להניח שבתדרים האלה של ויכוח כוחני נקבל אלימות, ברמה ההגותית כמו גם הפוליטית מעשית.

  • יחפה לא מחיפה  On 28 באוגוסט 2005 at 8:43

    הנחת החברה או הציבור תחת איזמל המנתחים היא שטח התעסקותו של כל סוציולוג, אנתרופולוג ועיתונאי ולטעון שזה סוג של 'דמגוגיה, ואולי פטרונות..' נשמע באזני (הסוציולוגיות) די מגוחך. וכי מי אם לא הם יעשו זאת?
    ניתוח פסיכולוגי של החברה אינו תפקידו של סוציולוג, אנתרפולוג או עיתונאי אלא אם כן הוא מיומן גם בפסיכולוגיה או בפסיכולוגיה חברתית. הסוציולוג, לעומת הפסיכולוג, מצביע על תופעות בחברה באופן מאד כללי מעין, 'התבוננתי, חקרתי, בדקתי, שוב בדקתי ואלו הן התוצאות של מה שראיתי ואין שום אמת מוחלטת במה שאני אומר'. אדם אחר יכול לבוא, לראות, לבדוק ולהגיע למסקנות די דומות או אחרות לגמרי.
    "לתקוף" סוציולוג, אנתרפולוג או עיתונאי על ממצאיו העובדתיים בעיני זה כמו לבטל חלק נכבד ממדעי החברה בהרף עין. אינני חייבת להסכים עם דיעותיו אבל חייבת לכבד אותן.

    למרות קריאות חוזרות ונשנות מאד קשה לי להבין מה במאמר הוביל אותך לכך שהאנדרסטייטמנט של המאמר הוא מעין 'הסתכלו על הפרימיטיבים'. לא מצאתי שום משפט שיכול לאשרר את השערתך זו.
    לדעתי, הצער והכאב על כך שאין אחדות בעם מובלטים בצורה משמעותית במאמר.

    אכן, גם לחילוניים טכסים משלהם ואחד מהם מועלה כבר בנקודה הראשונה שדנה ב'רגישות ונחישות'. ידוע לכל שהצבא, משטרה, פוליטיקאים אינם דתים כולם והתופעה של 'רגישות ונחישות' אינה מהווה טכס דתי אלא במקרה זה חילוני.
    הנקודה החשובה בחלק זה היא הפנית תשומת הלב לרגישות שמופנית כלפי צד אחד, ורק כלפו. אינני זוכרת למשל שמישהו דבר על רגישות בזמן פינוי ימית.
    אינני מסכימה לדיעותיו של יורם בדוגמאות שהעלה ובהן המגבלות השונות החלות על הציבור החילוני. ליד הכותל אני מכסה את כתפי ודואגת לכך שברכי תהיינה מכוסות מפאת כבוד המקום ובגלל ששלטים בולטים לעין מבקשים זאת. בדיוק כפי שאני עושה אם מבקרת כנסיה. אני גם לא מסתובבת בלבוש לא צנוע ברחובות מאה שערים או במקומות אחרים בהם יש ריכוז גבוה של דתים. למדתי גם לחיות עם העובדה שכאשר מבקרת את הורי אני נאלצת להתעורר מוקדם בבוקר מקולו של המואזין (המשתמש ברמקול) אחריו התרנגול של השכן הדתי, מושבניק לשעבר ששכח שהוא גר בעיר, צעקותיהם של העובדים באסיפת האשפה, צפצופי מכוניות ועוד, וכל זאת לפני השעה 6 בבוקר.
    ואם בדתים-חילונים עסקינן, גם מרגיזה אותי מאד העובדה שהרבה חילונים משום מה מעדיפים לתקן את רכבם דווקא בשבת או ביום חג ברחוב שפעם היה שקט בשבתות ובחגים, ושהמוסיקה הגבוהה תמיד נשמעת ועוד.
    בדיוק כמו במאמר העליתי רק כמה נקודות ולא את כולן אבל הרעיון המרכזי מובן. ישנה תופעה מסוימת בחברה. על מנת לבדוק למה הדברים כך עלינו לפנות לפסיכולוג חברתי (גם אם הייתי יכולה לפתור את הקושיה בלומר: חוסר כבוד משני הצדדים והאמונה בצדקת הדרך של כל צד)

    טכס אחר שישנו בחברה הישראלית קשור לרטוריקה. כמישהי שגרה בחו'ל למעלה מחצי יובל אני מסתכלת על החברה הישראלית בעיני צופה (לפעמים צופה-משתתפת) ושמתי לב לכך שבכל פעם שמישהו מצביע על תופעות מסוימות בחברה הישראלית עליו מיד להתכונן להתקפה אישית. מספיק לקרוא תגובות כותבים על מנת לאסוף חומר למחקר מקיף.

  • רש  On 28 באוגוסט 2005 at 9:32

    את גרה בחו"ל עשרים שנה, אז אל תתערבי.

  • ישראלי  On 28 באוגוסט 2005 at 10:04

    גם המתנחלים גרו בחו"ל, 30 שנה ויותר.

    וחוץ מזה, ישראלי הוא ישראלי. גם אם הוא לא חי כאן. כי יש יותר ישראלים שחו"ל שעשו צבא ושילמו מסים ושפכו את דמם ודם יקיריהם מאשר חרדים שמצביעים לכנסת וקובעים גורלות של חיים ומוות, בלי שתרמו דבר למדינה.

  • יחפה לא מחיפה  On 28 באוגוסט 2005 at 11:01

    I rest my case. You've made my point very clear!:)
    במקרה של קושי הבנה אנא הבט בחמש השורות האחרונות שבדבריי.

  • רש  On 28 באוגוסט 2005 at 11:16

    שימי לב לכותרת הטוקבק שלי. כתבתי את זה בהתייחס במפורש לביקורת שלך על "ההערות האישיות" של ישראלים, ובתור הדגמה.

    לגופו של עניין, נא לא להשתין פנימה מבחוץ.
    כן, רסט יור קייס,
    זו הכוונה. רסט

  • רש  On 28 באוגוסט 2005 at 11:22

    כולנו גרנו בחו"ל וכולנו ראינו את הישראלים שם ורמת הפירגון, היושר האינטלקטואלי והעקביות הפוליטית שלהם. מי שלא ניזון מהעצמות לא נוהג להגיב לפוסטים ולערוך טקסי הטהרות על גבם של ישראלים אחרים שנמצאים פה תחת המגף של ההשרדות והשחיתות.
    אגב הרבה מן השחיתות שורשיה בישראלים בחו"ל, אולי הגיע הזמן שמישהו יכתוב פוסט על הקהילה המפוקפקת הזו עם הנאמנויות המשולשות והמרובעות שלה, והצביעות.
    ובעיקר הפרנסה והקשרים המענינים עם ממשלת ישראל והממסד היהודי.
    אני מוכן להתחיל את השרשור.

  • ארתור דנט  On 28 באוגוסט 2005 at 11:23

    אנחנו האנשים עם הכי הרבה שכל ואת עוד תבואי אלינו לניו יורק לחפש עבודה ואז אנחנו נהפוך אותך לצפרדע

  • ארתור דנט  On 28 באוגוסט 2005 at 11:31

    וחמור מי שממשיך לחיות בה ואל תאשימי את הישראלים בחו"ל אנשים עם שכל ועם כשרון קפיטליסטים למופת כמו ביבי הכפארה שלפני שבוע שוב זכינו להדליק לו את הסיגר.
    הלוזרים הסוציאליסטים שישארו בארץ ויחלמו על ססמאות במקום על נשים כוסיות כמו אנחנו חולמים ומרגישים היי עם צפרדעים סגולות זו הרגשה שאף חמור שחי בארץ לא יכול להבין אבל הבולשביקים עמיר פרץ וכל מפ"אי גם את זה הסתירו מאיתנו עד שבא ביבי המשיח ופקח את עיננו.

    יחי ביבי ובעזרת השם כולם יורדים ממדינת הלוזרים משאירים אותה לבד.
    לפני זה כל מי שלכלך עלינו אנחנו הופכים אותו לצפרדע כי יש לנו קשר עם מכשפות.

  • רש  On 28 באוגוסט 2005 at 21:31

    ניראה לי שמישהו גנב לך את הזהות. או כמה אני מזדהה

  • ענת  On 28 באוגוסט 2005 at 22:41

    מי שלא מוכן להעמיד פנים שהוא דתי-אורתודוקסי נאלץ להוציא אלפי שקלים על חתונה בחו"ל. אם הוא רוצה לעשות מסיבה באולם אירועים אין סיכוי שהקייטרינג לא יהיה כשר. אותו הדבר עם ההערה של יחפה לגבי צורת הלבוש במאה שערים – האם מישהו דורש מדתיים להתלבש בלבוש חושפני ברחוב שיינקין? מעבר לרגשות, הדברים האלה הם פגיעה בזכויות הפרט לטובת זכות מדומה של קולקטיב מדומה, להעמיד פנים שהוא דתי, ודווקא בגירסה האורתודוקסית של המילה.

  • אלון  On 5 בספטמבר 2005 at 19:18

    רר

  • רות לובין  On 13 באוקטובר 2005 at 22:55

    מזל שהגבת.
    ההסתכלות של הצבור החילוני-נאור-מפותח והומני על המתנחלים הוא מזעזע.

    לא אגיב לדברים עצמם, רק אומר שאני שמחה שהגבת אתה, בתוך כל הדברים הנוראים שנכתבו כאן.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: