קטע מתוך "התחת של יהודה איש קריות"

 

ושוב המפרץ, עצי הדקל, הציפורים הלבנות שרגליהן כקלונסאות דקות, בתי-הקפה של אנשי הצבא, הגברים בעלי התיקים השמנוניים שהחליפו כסף ברחבות תמורת עשרים אחוז, משחק הירכיים של המולאטיות, מצחצחי הנעליים, הנכים, העליבות שאין לתארה של המקומיים משכונות העוני, הזונות מ"באירו מרסאל" המוארות באורם האלכסוני של פנסי הג'יפים, אנשי מטעי הקפה בקברטים שעל האי, הממששים רקדניות בלות שעיניהן תפוחות כעיני צפרדע, עיר קולוניאלית יומרנית ומלוכלכת שמעולם לא אהבתי, משמנים של לחות ושל חום, אני שונא את רחובותייך שאינם מוליכים לשום מקום, את האוקיאנוס האטלנטי שלך המבוית מרוב כביסה, את זיעת בתי-השחי שלך, את הטעם הרע הצעקני של הפאר שלך. אני לא שייך לך ואת אינך שייכת לי, הכל בך דוחה אותי, אני מסרב שזו תהיה ארצי, אני, אדם שנולד מערבוב של סוגים כה רבים של דם, שיד המקרה המופלאה רצתה שיהיו לי סבים מכל מקום אפשרי – שוויצרים, גרמנים, ברזילאים, איטלקים – ארצי היא שמונים-ותשעה אלף קילמוטרים רבועים שמרכזם בבנפיקה, במיטה השחורה של הורי, ארצי היא המקום שבו המרשל סלדנייה מורה באצבעו, המקום שבו הטז'ו נשפך אל הים, צייתן, נתון לפקודת המרשל, ארצי היא הפסנתרים של הדודות ורוח-הרפאים של שופן הצפה אחר-הצהריים באוויר שנקלש בשל הבל-פיהם של האורחים, ארצי, רוּי בֶּלו, ארצי היא מה שהים לא רצה.

 

[מפרוטוגלית: יורם מלצר]