דן צלקה ז"ל

   

הוא היה סופר

 
“ידעתי מי אני כשעמדתי ליד רוני לנדא: הייתי סופר, לא היצור ששמו מתנוסס על שערי ספרים, תואר שכיח ושחוק כל כך, אלא ס ו פ ר, אמן שבאמצעות כישופים ושתיקות והשבעות יוצר חלקות חיים בזיכרון הקורא.”

כך, במלים פשוטות, ישירות ומלאות משמעות הגדיר את עצמו דן צלקה. שנים רבות וספרים רבים חלפו בטרם הסכים לומר את הדברים הללו בסיפור "אחרון הסטודנטים הנצחיים" בספרו "יהואש ורוכבי המרכבה השמימית" (זמורה-ביתן, 1997). עם מותו, איבד העולם סופר. אמן שאכן ידע ליצור חלקות חיים בזיכרון הקורא. במשך עשור דיברנו לא מעט על סופרים וגם על אותם יצורים ששמם מתנוסס על שערי ספרים, יצורים רבים ומתרבים בישראל ובעולם כולו. על פי רוב דיברנו בביתו ברחוב יהואש בתל-אביב. זהו יהואש שברגע מותו בסיפור של צלקה מתואר פונה לאלוהים במלים שכעת נקראות מעט אחרת: “לפחות יש לך טאקט: לא נתת לי למות במלון הזה. לא טאקט כמו לעצים, אבל בכל זאת טאקט מסוים, וסגנון, אמר יהואש אל השמים החשוכים, המכוסים ענני לילה.”

בשיחתנו הלפני-אחרונה, כעשרה ימים לפני מותו, אמר לי דן: “מה אתה צריך את הספרות הזו בכלל? תמצא לך מדינה לא גדולה, תמשול עליה, תעשה מקום אחד מסודר בעולם.” זה היה קטע משיחה מתמשכת, מוטיב חוזר משועשע ויותר מכך – מדויק וחותך. אף כי בשיחה הזו שנמשכה עשור היה ברור שאין ברירה ואין איש בוחר להיות אמן, דן היה שולח אותי להשקיע בבורסה, להמציא המצאות, וגם למשול על קפריסין השבה להיות מושבה בריטית; להצטרף לצבא של נפוליאון ולכבוש את רוסיה בכוח הרצון; להרים בפעם האחרונה את הדגל ההוגנוטי, את נס העבודה כי בחיים צריך לעשות, להתעניין, להשקיע לב ושכל ורצון. ברגעי היאוש המוסווה-היטב הוא היה שולח אותי למצוא לעצמי איזה מכון שיעשה לביתי, או אולי עמותה: “היום, אדם בלי מכון או עמותה הוא שום-דבר", היה דן אומר לי בחיוך החכם, האירוני, היודע. מדי-פעם היה מבקש ממני לתרגם עבורו את דברי עובדיה יוסף. “אני לא מבין את האיש הזה", היה אומר בתמימותו המתוחכמת.

אולי בגלל הפרש הגילים בינינו, בוודאי באשמתי, דיברנו לא מעט על העולם המעשי, על ה"כאן ועכשיו". תמיד בקווים גדולים מאוד, במסעות על פני זמנים, רעיונות, ספרים ודעות. לא פעם היה אומר לי "ילדי, אנחנו הרי יודעים איך זה ייגמר, קראנו על כך בהיסטוריה.” לא היה שום צורך לפרש את המשפט הזה. הוא פירט אותו לאורך ולרוחב ביצירת המופת המפוארת שלו, “אלף לבבות". ספר שחובה ללמדו בכל בית-ספר תיכון בישראל, המתאר מה קרה לחלום הציוני במציאות. הסוף, בסוף שני הכרכים שהם כתר יצירתו של גדול הסופרים בני דורו, כולל שריפה של הזיכרון וירידה מהארץ שהחלום החמיץ.

כן, גדול הסופרים בני דורו, בניגוד לאחדים שהיו סופרים והפכו עצמם ליצורים שנתלים על שערי ספרים, צועקים בשער לטובת מצפון עכור או בעבור מקום בטבלת הרייטינג. כי עכשיו ייזכרו. כמקובל במקומותינו, בתרבות המתגססת למוות, יהיו בוודאי רבים ואף טובים שיכו על חטא, שיגלו את דן לאחר-מות, שיעטרו את מצבתו ב"איך לא ידענו להקשיב", “מדוע לא השכלנו לספוג מהאיש התרבותי הזה", “שומה עלינו…” ו”לא יעלה על הדעת…”. כל זה יהיה הקדמה לעזי-המצח שיודו בגלגול-עיניים: “הוא באמת היה…”, “כמה למדנו ממנו…”, “אמן בחסד" ועוד ועוד אבנים חלולות על מצבה. לדן כאב והוא גם ידע. הוא לקח את ההיסטוריה ברצינות. תלמיד בלתי-נלאה, סקרן נצחי, איש ההיסטוריה וכמו כולנו, גם קרבנה. פעמים אחדות אמר בציבור שהמאה העשרים החלה במלחמת העולם הראשונה, ב1914-. דעה מקובלת ומבוססת היטב. לאחר מכן היה מוסיף ומספר כיצד היכו חיילים את סבו הרצען קשה-היום. “אבל זה שהרגו את הסוס שלו", היה מוסיף במבט ישיר, “זה סימן את הבאות, את האכזריות לשמה, את מה שהמאה העשרים צפנה לאנושות.”

עוד כמה אמיתות, בהירות כמו תל-אביב הלבנה של פעם: דן מעולם לא שיקר על ספר. תמיד אמר את דעתו: “אני כמו רופא", נהג לומר. “אפשר לספר לי הכל, אבל את דעתי אני אומר.” בעיניו, זה היה חלק מתפקידו כאמן בחברה. והוא קרא הכל. שבועות מעטים לפני מותו אמר לי בחיוך ובעיניים גדולות, שובבות ועצובות כאחד: “אתה יודע, התחלתי לקרוא בצורה דקונסטרוקטיביסטית: קורה שאני מחליט לא לגמור ספר.” מה יכולתי לומר לילד הנצחי שקרא לי ילדי? “הגעת לגיל, דן, מותר לך.”

 

(התפרסם במקור ב-YNET, ב-16 ביוני 2005)