אלו שלא יחיו – בגלל החלטת הרב


כשנודע שאיילה אבוקסיס אינה צפויה להתאושש מפציעתה האנושה כתוצאה מפגיעת טיל "קסאם" בשדרות, ריחפה בחלל שאלה קשה מאוד: שאלת תרומת איבריה של הנערה בת ה-17.

הנושא עלה באותו שבוע קריטי, טרגי ואחרון, והמשפחה הביעה התנגדות עזה, בוודאי כיוון שהדבר היה מאלץ אותה להכיר בכך שבתם לא תחיה. ביממה האחרונה, כשהאמת המרה היתה ברורה לכל, כמעט לא נאמר דבר על האפשרות שהמשפחה תתרום מאיבריה להצלת חיים אחרים.

עם מותה, מעבר לצער ולזעזוע שחשתי יחד עם כולם, עלה בי שוב ובמלוא העוז עניין תרומת האברים. הבנתי שהמשפחה סירבה לבקשה לתרום. באותו בוקר טרגי, עם מותה הרשמי של איילה, חשתי צער נוסף, קשה וחד, על כך שמותה לאחר שהצילה בגבורה את חיי אחיה הצעיר לא הביא להצלת חיים נוספים, דבר שהיה אפשרי בהחלט, לו רק תרמה המשפחה מאיברי הנפטרת.

חלל האוויר התמלא במלים כמו "צדקת" ו"קדושה" ובביטוי החוזר "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך לעולם". בצערם, דיברו בני המשפחה ואנשי שדרות רבים על כך שסיפורה עוד יילמד ושדמותה תהיה לאור ולמופת. אני בטוח שכך יהיה, אולי כמו החייל העולה אלבז שנשכב על רימון חי והציל את חבריו בשנות החמישים, והונצח בשיר של אלתרמן.

מובן שבאותם רגעים, הס מלהזכיר את האפשרות שהיתה והוחמצה, להציל עוד חיים, להציל חייהם של חולים, של שניים, שלושה, ארבעה או חמישה חולים הממתינים ללב, לריאות, לקרניות ולכל מה שהרפואה המתקדמת שלנו יודעת להשתיל.

באותו בוקר שבו הוכרז רשמית על המוות, אני מודה שחשתי גם זעם. כאילו יש פה שתי מדינות, שני עמים, שתי תרבויות. האחת, מדברת על קדוּשה, שולחת ידה אל השמיים בצידוק דין, בקבלת דין, מתכנסת כולה סביב מוקד קידוש-השם הטרי. והשנייה, מביטה במתרחש בעיניים כלות ועייפות, שמה מבטחה גם במדע, ומצרה על קיפוד החיים הישיר, וגם על קיפוד החיים העקיף.

לא כתבתי על כך כאן כי ביקשתי לתת למעט זמן לעבור. והנה היום, לאחר מכתבו הגלוי, החריף ומסמר השיער של ד"ר יעקב לביא, מנהל היחידה להשתלת לב במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, שפורסם באתר YNET, אני מוצא את עצמי רותח מזעם.

הנה העובדות בקיצור.

הוריה של איילה, לאחר שכעסו על הבקשה לתרום מאיבריה, פנו לרב הראשי לשעבר, ישראל מאיר לאו, ושאלו לדעתו. הרב פסק נגד. ההורים לא תרמו.
ומה מגלה לנו ד"ר לביא? שלא מזמן ניצלו חייה של קרובת משפחה של הרב לאו עצמו תודות להשתלת ריאה.

אדם קרוב אצל עצמו. הרב לאו כנראה הסכים שתילקח ריאה ותושתל בקרובת משפחתו. אך במקרה של איילה אבוקסיס ז"ל הוא פסק שכל עוד המוח, הלב והריאות פועלים, אין לקחת איברים להשתלה.

זכותה של משפחה לא לתרום איברים של יקירה. אינני בא ליטול כהוא-זה מהזכות הזו. זכותו של מר ישראל מאיר לאו לרצות שקרובת משפחתו תחיה, גם במחיר נטילת ריאה ממי שיש ודאות מוחלטת שהוא עומד למות. מובן מאליו שהריאה המצילה ששימחה כל-כך את משפחת לאו לא באה משום-מקום. היא באה מתורם. מאדם אחר. ששכב על ערש-דווי. יהודי, ערבי, סיני או יפני. בן-אדם. וקרוביו תרמו, והצילו חיים. כשהרב ישראל מאיר לאו בא לפסוק, הוא לא יכול לפעול ככספומט המגיש ללקוח את מה שהלקוח מבקש לקבל.

אין מדובר במקרה של "ויפן כה וכה וירא כי אין איש".

הכל רואים. הכל יודעים. הרב פנה כה וכה, החליט מה שהחליט, וקרובת-משפחה שלו ניצלה. לאחר מכן שוב סבסב כה וכה, החליט מה שהחליט ומי יודע כמה שילמו על כך בחייהם. הרב מגלגל עיניו לשמיים, אנשים עומדים סביב ורואים את הביזיון שאין להכחישו…

אילו היינו בסדרה משפטית אמריקנית, למשל ב"חוק וסדר", ישראל מאיר לאו עוד היה נתבע על depraved indifference. אצלנו עוד יפנו אליו שוב בשאלה דומה. יש לקוות שמי שיזדקקו אז לאברים יהיו בעלי קשרים טובים עם לאו.

ולכל השואלים: מאז שהפכתי להורה, הצטרפתי לאגודת אד"י בנכונות לתרום כל איבר שיוכל להיתרם, אם חס וחלילה אהיה במצב בלתי-הפיך.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דוד שליט  ביום 25 בינואר 2005 בשעה 23:06

    נראה לי שאתה מערבב דברים. המשפחה החליטה מה שהחליטה. ייתכן שרב אחר היה אומר אחרת. ייתכן שהרב לאו אמר להם את מה שהם רצו לשמוע. אין לדעת. זה שהרב לאו על-פי המקרה המתואר, התנהג בצביעות, נו טוב, הרב לאו, הצדקן הידוע
    אגב, אני חושב שיש לך טעות בשם החייל שהשליך עצמו על רימון בשנות ה-50. ככל הידוע לי שמו לא היה דנינו, אלא נתן אלבז. אלתרמן אכן כתב עליו שיר, ואם אני לא טועה זה ג'ו עמר ששר ולא שלמה בר, אבל יכול להיות שגם לבר יש גרסה

  • tami livne  ביום 25 בינואר 2005 בשעה 23:09

    באמת יורם
    זה שכבוד הרב לאו משיא סלברטיז עוד לא מכשיר אותו
    ולא מלבין את מדי הרבנות השחורים
    כבר ברור מזמן
    שבארצנו מקדשים את המתים
    החי על המת
    ראה ערך קבר יוסף
    וראה ערך החיים שנהרגו בעזה כדי לאסוף איברים מגופות המתים
    הלוואי היו יודעים לכבד ולהעריך את החיים ביננו
    כמו את המתים.

  • יורם  ביום 25 בינואר 2005 בשעה 23:10

    http://www.mooma.com/Biography.asp?ArtistId=9762

  • שלומי  ביום 25 בינואר 2005 בשעה 23:11

    אכן זכותם שלא לתרום. ואסור לשופטם בשעת צערם. ואסור ואסור ואסור. אבל – הטפול של המשפחה ושל התקשורת בכל העניין היה בעייתי (בלשון המעטה)

    ביום מותה של הנערה, דהיינו יום קביעת מות המוח, התפרסמה תגובה נזעמת של המשפחה בכל כלי התקשורת כנגד בית החולים סורוקה ש"העז" לבקש תרומת איברים. לא הסתפקה המשפחה בזה, והפעילה קשרים כדי לוודא שבית החולים משמר את הגופה ככל שניתן, שכן, לאחר קביעת מוות מוחי, הנערה מתה לפי המדע ולפי החוק. כידוע – בתי חולים זקוקים גם הם לתקשורת טובה – ומעניין אם בפעם הבאה לא יחשוב הצוות פעמיים לפני בקשת איברים.

    ועוד הערונת: אי אפשר למות פעמיים. בכל כלי התקשורת הודיעו על "מותה הסופי" של הנערה למחרת היום – ולא היא. הנערה מתה יופ קודם לכן. אין "מוות זמני" ו"מוות סופי" – הדבר רק מוסיף לבלבול.

    והערונונת אחרונה בהחלט: אני במקום בית החולים הייתי חושב פעמיים לפני בקשת איברים ממשפחה שהוסיפה את השם "חיה", "רפאל", "חיים" וכיוצ"ב. נראה לי שהסכוי לקבל תשובה חיובית לא מצטיין.

  • אביגיל  ביום 25 בינואר 2005 בשעה 23:18

    ואני מקווה שכמה שיותר אנשים יחשבו אחרת ויתרמו איברים כדי להציל אחרים.
    בנושא הרב לאו, כבר אמרו יפה לפניי.

  • דוד שליט  ביום 25 בינואר 2005 בשעה 23:32

    אתר מומה ממש לא אסמכתא בשבילי לאתוס הגבורה הישראלי. נסה את הספר צל"ש, עשרים שנות גבורה בישראל, כן פעם כתבו דברים כאלה, ע' 332, רא"ל משה דיין מתאר כיצד ביום 11.2.54 טוראי אלבז השליך עצמו על רימון והציל את חיי חבריו.

  • דוד  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 1:10

    מובן שלא נעשה הדבר האלמנטרי, לבדוק עם הרב לאו, האם אמר את המיוחס לו .
    והתגובות נשפכות, והזעם עולה ורק לא ברור האם נאמר על ידי הרב מה שיוחס לו . אבל בעצם אין צורך, אנו נכעס נכתוש נשמיץ, ואם בסוף יתברר שלא היו דברים מעולם, לא נורא בסך הכל השמצנו איזה רב, א מה אם הוא לא אמר דבר בכל מקרה מגיע לו .

  • דוד כפרי  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 1:38

    כבר שנים רבות.
    רק נקודה אחת – לפני שהשתילו ריאה בקרובתו של הרב לאו, האם מישהו נועץ בו בענין?
    הרי יתכן שלפני המעשה לא שאלו אותו כלל.

    למישהו יש נתונים בנושא?

  • שחר  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 1:41

    דוד שליט צודק ללא ספק. גם בלי הקישור הזה, שהוא לא איזה אסמכתא רצינית. אבל שיהיה איזה קישור מול מומה…
    http://www.expoze.co.il/show_gallery.php?gallery_id=1&pic_id=29&index=pic

  • שרונה הו  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 3:31

    כרטיס אד"י אינו רשמי – כלומר, הוא מעיד על הסכמתך/רצונך לתרום איברים, אך אם ישנה התנגדות מצד המשפחה, לא משנה מה אמרת אתה בחייך.

  • יורם  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 8:18

    שתנוח דעתך, ובהמשך לדבריו של הקורא שלומי כאן, משפחתי תכבד (חס וחלילה אם יהיה הצורך) את רצוני ואת העקרון העומד מאחוריו יותר מכל דבר אחר.
    אולי זה ההבדל ששלומי הצביע עליו, בצדק.

  • יורם  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 8:19

    צודקים. תיקנתי. סליחה. 🙂

  • אמיר  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 8:51

    הייתי שם כשמשפחה מסויימת התבקשה לתת הסכמתה לתרומת איברי יקירה שלמעשה היה מת והוחזק במצב של מעין חיים רק על מנת לשמר את איבריו למטרת השתלה. זה רגע ארוך שנראה למשפחה כאין סופי. רגע נורא שלאחריו מתגשם האסון הנורא בכל עוצמתו. מול המשפחה ניצבות כל העת מתאמות ההשתלות של בית החולים. לרגעים הן נדמות כעורבים החגים מעל מה שיהפוך בקרוב לגוויה. אין להן ברירה. הן חייבות להיות שם על מנת שלא להחמיץ את ההזדמנות הקדושה. עבודה קשה שאין שעור לחשיבותה. הן חייבות להיות קשובות למשפחה ברגעים שבהם חרב עליה עולמה, רגעים שבהם אין תקווה ויש רק אסון שכבר קרה אבל עכשיו נדרשת המשפחה להסכים במו חתימתה לסתום את הגולל על יקירה שעדיין נראה כאילו אולי יחזור

    אני הייתי מאבד את שפיותי אם הייתי נדרש לבצע את מטלתה של מתאמת השתלות. לה אסור. עליה להוביל משפחה בשעתה הקשה לרגע של גדולה שאין למעלה ממנה. יתכן שלאחר זמן מה יש לאותה משפחה גם נחמה בכך שתרמה באסונה להצלת חיי אחרים

    אין מה לעשות מול החשיכה שבה נתונה חלק מאוכלוסית המדינה ומנהיגיה. יש להמשיך ולתרום ולקוות שבקבלת התרומה (שבעבורה כנראה לא יבקשו לעולם פסיקת רב) תראנה אותן משפחות את האור ותשננה את דעתן ודעת סביבתן. יש אולי תקוה שךבסוף ישארו הרבנים היחידים שלא מבינים כי אמונות תפלות הורגות

  • יורם  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 9:42

    הקטע פה הוא קטע-דעה. הוא לא דיון ולא ראיון וגם לא מסמך מקיף על הדיון ההלכתי, שאני מודע לו היטב ואף מכיר לא מעט ממנו.

    רק שאלה אחת:

    איך יכול היה הרב לאו להמליץ למעשה למשפחת אבוקסיס לא לתרום בעוד הוא עצמו נהנה מתרומה?

    אם הוא עשה זאת כדי לומר למשפחה את מה שהיא רצתה לשמוע, אין הרבה טעם בפסיקתו, מעבר לנזק הכללי שהיא גרמה.
    אילו הוא היה שופט בבית-משפט ממשי, הוא היה צריך לפסול את עצמו בגלל דעה קדומה, על רקע קרובת משפחתו שנהנתה מתרומת איבר.
    ועל "גלגול עיניים" והרב לאו יש הרבה מה לומר, אבל די במה שהוא ב-YNET לעת עתה.

  • יעקב יעקב  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 11:24

    כנראה שזה תלוי בנקודת מבט.
    משום מה גם אתה וגם ד"ר לביא (מדוע לו אתה לא קורא מר לביא?) יוצאים מנקודת הנחה ששיקולי הפסיקה של הרב לאו מוטים לפי הקשרים המשפחתיים שלו.
    אני מניח לעומת זאת שהרב לאו בוחן כל מקרה לגופו; מאשר ומעודד השתלות כאשר ההלכה מתירה זו; ופוסק (בצער, מן הסתם) שלא להתיר השתלה כאשר הגדרים ההלכתיים אינן מאפשרים זאת. יתר על כן, מדבריו של ד"ר לביא מתברר שהרב לאו בא לסורוקה ובחן את המצב מקרוב; כלומר, הוא לא "שלח ידו אל השמיים בצידוק דין, בקבלת דין, מתכנס כולו סביב מוקד קידוש-השם הטרי", כלשונך.
    ד"ר לביא רואה צורך להזכיר לרב לאו שכל המציל נפש אחת מישראל מציל עולם מלא, כאילו הרב לאו איננו יודע את זה, או, במובלע, שהשיקול הזה לא מעניין אותו; ואחר כך הוא מכתיב לרב לאו את הפסק שהוא צריך להוציא, שוב בהתעלמות מדיון הלכתי שנמשך שלושים וחמש שנה ומשיקולים הלכתייםרבי ערך.
    ואת נושא הנגיעה האישית בכלל אינני מבין: האם בגלל שאחייניתו קיבלה תרומה, זה אומר שמעכשיו בכל שאלה הנוגעת לתרומות איברים הוא צריך לפסוק רק לכיוון הזה? האם שופט שירש את הוריו פסול לדון בדיני ירושה? האם שופט שנפגע בתאונת דרכים אינו יכול לשפוט נהגים עבריינים? ד"ר לביא מוכן (ורוצה) לקבל קריאה של הרב לאו בעד התרומה, אבל לא מקבל את הלגיטימיות של פסיקה נגד תרומה. אז תחליטו, הוא סמכות הלכתית ראויה בעיניכם או לא?
    אתמהה.

  • עומרון  ביום 26 בינואר 2005 בשעה 12:17

    1. רב יכול לטעון כי הוא נגד תרומה של איברים, אך היה וקיים איבר שנתרם ואיבר זה יכול להציל חיים, יש לעשות בו שימוש. מבחינה זו אין כאן צביעות, אלא אם כבר צביעות בעיני המתבוננים (החילוניים?)
    2. לא בכל תרבויות העולם הנאורות תרומת איברים הנה מעשה כה נפוץ. עד לפני מספר שנים ביפן אסור היה לרופא להציע בכלל את האפשרות של תרומת איברים.
    3. ההגדרה של מוות אינה מדעית כלל וכלל והנה עניין תרבותי. בתרבות המערבית הגוף הינו חסר משמעות ביחס למוח ולכן מוות מוחי הוא מוות מוחלט. זה לא כך בכל התרבויות ו(שוב) יפן היא דוגמא לכך.
    4. אם יש הסתברות של 1 למיליארד שיכול שיפור במצבו של צמח – האם רצוי לתרום את איבריו או לא? אין תשובה לשאלה הזו.
    5. גם לי יש כרטיס אדי. אז מה. אז זה נותן לי זכות כלשהי לשפוט אנשים על אמונתם? אדם מאמין בתחיית המתים – עבורו החיים שיבואו חשובים יותר מהחיים היום. אני יכול להגיד שזה לא בסדר? כל אחד והבחירות שלו בחיים. זה יהיה לא בסדר אם הוא ימנע ממני לתרום איברים. אך לא לפני זה.

  • עדנה ל.  ביום 27 בינואר 2005 בשעה 8:00

    סוף סוף הדברים נאמרים בגלוי, על הצביעות המבישה ועל כוחם הבלתי נלאה של המנהיגים הרוחניים.
    יישר כח !

  • אברהם  ביום 27 בינואר 2005 בשעה 9:59

    מה לעשות, והרב לאו בראיון ברשת ב' מסביר את דעתו בנושא (אגב, בעד תרומת איברים בדרך כלל), מתפלא על הרופא שלא שאל אותו מה נימוקיו, האם זה מעניין מישהו?
    אם אפשר להשמיץ למה לא?
    בושה לכל המגיבים ש"יודעים" מה השני חושב ומפרשנים אותו.

  • אדם שמבין בנושא  ביום 28 בינואר 2005 בשעה 1:41

    החוק קובע שמוות המוח (של כל המוח) הוא מוות לכל דבר וענין..
    מוות המוח נקבעת על ידי ועדה שהוסמכה לכך ואשר מונה רופאים אשר אינם מעורבים ישירות בטיפול בחולה. כאשר נקבע המוות המוחי יש לציין זאת כשעת הפטירה ולכבות את מכשירי ההחייאה (מכונת ההנשמה ותרופות לשימור לחץ הדם ותפוקת הלב) וזאת המדיניות שמנתה משרד הבריאות. הפניה למשפחה לגבי תרומת איברים נעשית על פי הנהלים אחרי קביעת מות המוח, ולפני שמפסיקים את מכשירי ההחיאה. במידה ומתקבלת הסכמה לא מכבים את המכשירים עד לניתוח קציר האיברים. במקרים שמסיבות שונות לא מוזמנת ועדה לקביעת מות המוח ופשוט נותנים לטבע לעשות את שלו מתרחש דום לב בד"כ בין מספר שעות עד יום יומיים אחרי מוות המוח. עובדה נוספת ומצערת היא שבישראל מתים אנשים שלא הגיעה אליהם תרומת איבר חיוני בזמן. יש במשרד הבריאות פרופיל של סוגי אוכלוסיה אשר תורמים איברים וכאלה שרק מוכנים לקבל איברים אבל ההחלטה היא לפנות למשפחה לאשר תרומת איברים גם כשהיא לא צפויה לענות בחיוב וזאת מפני שלעיתים יש הפתעות ואנשים שנראו לכאורה "פרימיטיביים" הסכימו לתרום איברים בכל זאת.

  • יורם  ביום 28 בינואר 2005 בשעה 14:05

    התיאור שלך כמובן מדויק להפליא. חשוב שהקוראים יידעו: מות המוח הוא מוות חוקי. ובכלל שידעו את מהלך הדברים המסודר, הרחק ממיתוס "ניתוק המכשירים" כאילו זה הצעד הקובע.

  • יצחק שפי  ביום 29 בינואר 2005 בשעה 3:00

    (מתוך המחזה "הצוענים של יפו" של נסים אלוני)

    (מתוך המחזה "הצוענים של יפו" של נסים אלוני)

    פעם הייתי צריך לגבש דעה לגבי מקרה ספציפי של ניתוק מכשירים (משפחה, כמובן), ואני זוכר שכמי שישב ליד המיטה יום אחר יום לא יכולתי לנתק את ה"מכשיר" הפרטי שלי מההרגשה שייתכן שבחסות ה"חוסר הכרה" שבה היה שרוי אותו אדם אולי הוא בשעותיו היפות ביותר – כל משפחתו הזניחה באותם ימים את עיסוקיה על מנת לבוא אליו, להתבונן בו, במבט שסולח על הכל, ייתכן שאף הוא עצמו הספיק קצת לסלוח לעצמו, אולי גם ההפך… קצת… פה-ושם… עד שהרופא החליט להקטין את מינון האנטיביוטיקה באומרו שמכמות כזאת אנשים בריאים בדרך-כלל מתים… ואולי זה לא ממש לעניין אבל אני ממש לא יכול לתאר לעצמי איזה אדם הייתי היום (אחרי כ-15 שנה) לולא החשבון-נפש שהמכשירים האלה גרמו/איפשרו לי.
    הטכנולוגיה מחייבת את מה שמחייבת כל תרבות – מדובשהּ ומעוקצהּ. אחרת היא תת-תרבות.

  • יצחק שפי  ביום 29 בינואר 2005 בשעה 3:04

    הכותרת של תגובתי שלעיל היא "זה כתוב בכוכבים, לא חשוב מה כותבים בעיתונים".

  • רון  ביום 17 באפריל 2005 בשעה 21:00

    אינני מבין על מה התבססת בדבריך שכתבת כאן. האם שאלת את כבוד הרב האם הוא התיר לקרובת משפחתו? על סמך מה אתה כותב כאן את דבריך? אולי כלל לא נועצו בו לפני שביצעו את ההשתלה.
    ועוד יותר מזה, לפי דבריך מובן שזה סתם קרובת משפחה ולא מהמשפחה עצמה, וזה מחזק את שאלתי על סמך מה אתה כותב את דבריך?
    ולמען הצדק, אולי באמת תברר את הנושא יותר לעומק?
    אשמח לשמוע את האמת!

  • יעקב  ביום 4 במאי 2005 בשעה 10:55

    כאשר משווים שני מקרים של השתלת איברים, צריך לדעת את ההבדלים ביניהם.
    להלכה, לדעת רוב הפוסקים מותר לתרום איברים להשתלה, אך אין חולק על כך, שמדובר רק באדם שכבר מת, לפי קריטריונים הלכתיים (הקריטריונים המשפטיים אינם מעניינה של ההלכה).
    לקיחת איברים מאדם חי, גם אם חייו אינם באיכות חיים טובה, וגם אם הם עומדים להסתיים בעוד זמן קצר מאוד, דינה כרצח, וההלכה אינה מתירה לרצוח אדם אחד על מנת להציל אדם אחר.
    הרב לאו פסק בנושא של הנערה משדרות על פי הבנתו שהיא אינה מוגדרת כמתה לפי ההלכה, ולכן קצירת האיברים במקרה הזה אסורה לחלוטין.
    לעומת זאת במקרה של קרובת משפחתו (שאינני יודע כלל אם נשאל עליו) יתכן וסביר להניח שמדובר על מקרה שבו התרומה התבצעה מאדם מת לפי כל הכללים, ולכן מדובר במצווה.
    הנסיון לקשור בין שתי הפסיקות השונות לבין שיקולים אישיים, הוא הוצאת דיבה, עד שיוכח אחרת.

  • אלונה  ביום 23 באפריל 2007 בשעה 12:18

    אני יודעת שאני מגיבה על כתבה מלפני שנתיים וחצי, אבל השם נתן אלבז תמיד מקומם אותי מחדש.
    הבחור, עולה חדש בסה"כ טוראי עשה מעשה גבורה אילעי ולא מזכירים אותו בכלל. בזמנו אלתרמן כתב עליו שיר שאני לא יודעת אם שרו אותו או לא, אבל היה עוד שיר, של ג'ו עמאר "נתן" והשיר הזה נעלם כלא היה, בהופעה של ג'ו עצאר שהייתי הוא לא שר אותו. בשירונט הוא לא מופיע, ממש לא הצלחתי למצוא את מילות השיר. השיר על פי זכרוני הוא:
    "ושוב לא פרצו מין הגבול כדורים
    רק נעו עצי הרימון בבוסתן
    ראיתי אותם מדי שחר חוזריפ
    פלוגת חיילים עם נתן.

    נתן נתן
    והרוח בשדות …….
    נתן נתן
    היא קראה לו בשמה והשיב לה התן
    טוראי בן מרוקו נתן".

    זה מה שאני זוכרת.

    לא, אני לא מכירה אותו
    ולא אני לא מרוקאית שטוענת לקיפוח.
    פשוט כואב לי ששכחו את הבחור הגיבור האלמוני הזה.

    במלחמת לבנון השניה היה מקרה דומה של קצין בשם רועי קליין

  • דנית  ביום 24 במאי 2008 בשעה 13:30

    יש ילדים בגלי 15 עד 18 שרוצים לעבודד במטבח איתך

    ואני מקווה שיהיה לך תשובה בשבילםם טוב דבר איתי אני באיימיל שלי

    poiu_trew@walla.com

  • דנית  ביום 24 במאי 2008 בשעה 13:35

    תקשיב יורם אני לא יודעת במה אתה מתעסק אבל נירא לי שאתה חמודד ואני רוצה לנסות אותך בגלי הילדים 15 עד 18 במייוחק לשני ילדיםם אחד רוצה רתה בביג בבבאר שבע אקדחים
    והשני רוצה מלצריתת
    תקשיב יש הרבה נערים רוצים עבודה אבל לא נירא להם כל השטיות האלה אבל אני מקווה שתענה לי מהר אבל אני לא יודעת מה השתשובה שלךךך באמת תקשיב אני לא רוצה לאכזב את הנערים שרוצים לעבודד הבנתת חמוד יאאלה תתמהר אני רוצה תשבוה עד שבוע הא אתה מביןן חמוד יורם אלבזז מורה לתקשורת ממך אניי מקווה לטוב אלב אני לא מתכוונת לאכז את הנערים שרוצים לעבודד אתה מבין אותייי >>>>
    טובב עכשיו תקבל את הדוארר ותענה לי אם אפשר שהם יעבדו שמהה יאאלה תמסור ד"ש אני מקווה רקקקקקק לטוב את המביןן אותי יורם אני פונה אליך רק ביגלל האתר שלך כיה חברה שלי אמרו יל שאתה טובב אז יאאלה תעבוד בשביל לקבל עבודה

כתוב תגובה ליורם לבטל