"התקווה", טרנסווסטים, גזענות ו"הבחורים של עודאי"

 
עניין של אמון
אני לא רוצה לחשוד בכשרים, אבל האולימפיאדה הזו הראתה כמה קשה לזהות את הכשרים מהרמאים. מהיום שקדם לפתיחתה ועד היום שלאחר נעילתה, מתגלים אתלטים שנטלו סמים אסורים, ויש להניח שכמו בכל עבריינות, אלו שנתפסים הם רק חלק מכלל העבריינים. אלא שלעניין הזה יש גם היבט אחר, הפועל על הצופה בזמן התחרות עצמה. לפחות במקרה של חובב הספורט הזה, אני יכול לדווח לכם על תחושה לא נוחה של חשד שהתעוררה אצלי לא פעם במהלך התחרויות.
אם ריצת 100 מטר לגברים היא שיא תחרויות האתלטיקה, 10 שניות ופחות שבהן נקבע מי "האדם המהיר בעולם", הרי שהפעם הבטתי במנצח, האמריקני ג'סטין גייטלין, ושאלתי את עצמי האם האיש רץ בגופו, או שמא זה גוף מלאכותי. לאחר מכן, בריצת הגמר ל-200 מטר לגברים, התעורר בלבי ספק גדול עוד יותר, כשראיתי את המנצח, חברו של גייטלין לנבחרת האמריקנית, שון קרופורד, ואת מסת השרירים שבין צווארו לכתפיו ואת החזה המוזר המעטר את חזית גופו. בנוסף לכך, בעת הניצחון, נראו שני הרצים זועמים, פורקים כעס ומתוחים שלא כמו לאחר הישג משמח.
אוסיף את כל ה"לכאורה" ואת כל ה"לדעתי" וה"חשד בלבד" – אבל השניים נראו לי תוצר אופייני של מעבדת סטרואידים. וגם אם הדבר אינו נכון, העובדה שהחשד עולה באופן מיידי כל-כך יש בה לפחות כדי לומר משהו על שפל המדרגה שהגיע אליו הספורט העולמי בכל הנוגע לסמים.
והנה דווקא עיון בעיתונות נידחת מרחבי העולם גילה לי שבבולגריה הטענות פשוטות לאין ערוך. עיתון בולגרי מדווח שמאמנים ומומחים קוראים לבדוק היטב את תחרויות הרמת המשקולות, או ליתר דיוק את המתחרות בהרמת משקולות לנשים. חשדם פשוט, והוא שמדובר בטרנסווסטים, כלומר בגברים שהתחזו לנשים!
 
משקפי שמש
ברוח קלה יותר, אני חושב שחייבים לעסוק בעניין משקפי השמש באולימפיאדה הזו. לא מעט ספורטאים שהתחרו בחוץ, בערב ובלילה, עשו זאת כשהם מרכיבים משקפי שמש. אמנם הסיבה העיקרית לכך היא אורות הזרקורים, אבל היה מעניין לצפות בדגמים המשונים. החל ממשקפיים שדמו למשקפי-סקי, דרך משקפיים בהירים למדי וגדולים, המכסים את כל רוחב הפנים עד לרקות, וכלה במשקפי "האחים בלוז", ריי צ'רלס ז"ל או סטיבי וונדר יבדל"א.
ובכל זאת, השיא בעניין הזה שייך לדעתי לזוכה מדליית הזהב הישראלי גל פרידמן. אצל פרידמן ברור שמשקפי שמש הם כורח עליון. אבל מסתבר שהגולש הגיע למצב שהוא אינו יכול להופיע בציבור בלעדיהם: לקבלת המדליה ולשירת "התקווה" הוא התייצב כשמשקפי השמש שלו מורמים מעל למצח. אני מקווה שהוא מסוגל להסיר אותם במקלחת או במיטה. אולי מישהו יאמר לו מלה, אולי אפילו ילמד אותו אסתטיקה, בעיקר לקראת טקס לאומי כקבלת המדליה נגינת ההמנון.
 
התקווה
ללא קשר למשקפי השמש, ואולי אף בזכותם, גל פרידמן שר את "התקווה". בדעתי עלו כל אותם ויכוחים קולניים בעולם הכדורגל הישראלי על שחקני נבחרת ישראל בכדורגל שיודעים או אינם יודעים את מלות ההמנון, בין אם יהודים ובין אם ערבים. ובכלל, על העובדה שהערבים בנבחרת אינם שרים את ההמנון. גל פרידמן שר, כמובן.
כמובן? לא בדיוק. אימא פרידמן מיהרה להתראיין, עוד לפני שיבשו דמעות בנה המנצח. ומה אמרה האם האולימפית? שהיא שמחה לראות שגל שר את "התקווה" מתחילתה ועד סופה, לאחר שהתאמן ולמד את המלים "כמו שצריך". הנה רווח שולי מהניצחון: עוד ישראלי יודע את מלות ההמנון. ארבע שנים היו לו להתאמן, והנה צלחה משימתו. חבל שאימא פרידמן לא התאמנה שבוע-שבועיים על מה אומרים ומה לא אומרים בראיון לעיתונות, וחבל שהיא חשפה את בורותו של בנה.
 
פרשנות
פרשנות היא חלק מעיתונות. ככזו, ובעיקר בימינו, היא נעה בין מסירת מידע שהציבור יכול להיות מעוניין בו ותוספת לפן הבידורי של המוצר העיתונאי. כמו בספורט עצמו, גם בפרשנות היו לישראלים הצלחות וכישלונות.
בזכות הפרשנות למדתי הרבה על שחייה, גם דברים מעניינים ובוודאי לא מעט שעזר לי להבין את התחרות ואת הגורמים המשפיעים על הביצועים, החל מדגמי בגדי הים וכלה בצורת האימון, דברים מרתקים. גם בהתעמלות תרמו לי הפרשנים לא מעט. ההסברים אפשרו לי להבחין בפרטים שהיו חומקים ממני במבט של חובבן, וכך יכולתי גם להיות "בתוך" התחרות, עם כל הבעייתיות בשיפוט והדרמות האישיות.
אבל תחתית המדרגה הייתה התפקוד של יעל ארד. לא כל ספורטאי מעולה בדימוס מתאים להיות פרשן. אבל דומה שמישהו בטלוויזיה שכח את זה. הגברת לא שתקה. דיברה ודיברה עד עייפה, בטון מונוטוני. אבל עיקר הבעיה היה בתכנים. אני לא מומחה גדול, אבל הצלחתי להבין את כל מה שהסבירו לי בשחייה ובהתעמלות, כולל פרטים קטנים. אבל על אף שצפיתי שלא מעט מתחרויות הג'ודו, ולמרות שיש פה בבית שלושה ג'ודוקא (אין ביפנית צורת רבים מחייבת, אז נא לא לתקן אותי), ששניים מהם מתחרים והכול, לא הבנתי מהסבריה של יעל ארד כיצד ניתן הניקוד. וממש לא עוזר שהיא אומרת שמות של תרגילים ביפנית, אם היא לא מסבירה מה הם.
לטענות המקצועיות אני מרשה לעצמי להוסיף אחרות, חמורות יותר. הבחורה פשוט גזענית. לרוב המקומות בעולם שאינם אירופה וארה"ב היא מצמידה את התואר "חור", "חור נידח" או "חור שאף-אחד לא שמע עליו". על הקוריאנים היא אמרה שהם נחשבו לנחותים ביחס ליפנים (המונח שלה היה גרוע לאין ערוך), וקשה היה להשתחרר שנוכח ג'ודוקא מקמרון היא נבוכה, ולכל היותר מוכנה לייחס לו כוח ואמביציה, אבל לא רמה מקצועית, כאילו שהוא
לא עשה כברת-דרך בדיוק כמו שלה ושל אריק זאבי. אולי כדאי להזכיר ליעל ארד שגם היא באה מ"חור", ושהוריה באו מ"חורים נידחים" ואולי אפילו מ"חורים שאף-אחד לא שמע עליהם", ושגם הם נחשבו נחותים בידי כל מיני עמים (שחלקם אפילו היו בני-ברית של היפנים ה"עליונים"). וכשהיא זכתה במדליה, במלוא הזכות והכבוד, היא בוודאי לא רצתה להיחשב כמי שבאה משום-מקום.
אלא שהבעיה של יעל ארד חמורה וכללית יותר. בגיל שלושים ו-לא-מעט היא נשמעת כמו ילדה ששטפו לה את המוח. חוזרת שוב ושוב על אותם "ערכים" ("ספורטאי", גאווה לאומית ולקסיקון צבאי). אני חושש שהיא מבטאת רובד תודעתי נפוץ מאוד בארצנו (בין אם היא חור נידח או מרכז היקום), אבל לקבל אותה במינון גבוה כל-כך רק חשף את השלילה.
 
עיראק
רציתי בכל לבי שנבחרת עיראק בכדורגל תזכה במדליה, והתאכזבתי מכך שהיא הגיעה למקום הרביעי בלבד. כעת, לאחר סיום המשחקים, אני מרוצה מאוד מהישגי הבחורים מבגדאד, תכרית, חילה, נג'ף, כרבלה, מוצול ובצרה.
ללא קשר להתייהרות של W בוש על כך שבאולימפיאדה נראה מדליות של עיראק ואפגניסטן, אני שב ואומר שהכדורגל חושף את המציאות העמוקה יותר במדינה. למעוניינים יש כאן מאמר מפורט על כך. במקרה העיראקי די אם נזכיר את הסדיסט המופרע עודאי חוסיין, שכלא, עינה והוציא להורג ספורטאים עיראקיים, ובעיקר שם עינו בכדורגלנים של ארצו. התנועה האולימפית הבינלאומית אפשרה לשטן הזה לעמוד בראש הוועד האולימפי של עיראק, וחבל שאין מי שיזכיר לה את זה בפומבי, בעיקר לאור הצלחת נבחרתה החופשית של עיראק. היה כדאי גם להזכיר את שורת המאמנים האירופיים שעבדו אצל עודאי והתעלמו מן המתרחש. עודאי, שהיה חוטף ואונס כל בחורה שמצאה חן בעיניו, ובעיקר כלות ערב חתונתן, ושהיה נכנס לכלא, בוחר קבוצה של אסירים ופשוט מצווה לרסס אותם במקלעים, עודאי הזה עמד בראש הפירמידה של הכדורגל בעיראק. כעת יש סיבה לקוות שהחירות תמשול מעט יותר בעיראק. זה ייקח זמן ומאמץ, אבל נבחרת הכדורגל העיראקית הוכיחה איזו יכולת התאוששות יש לעם המוכה הזה.
 
הקהל היווני
מגעיל. לאומני. גזעני. שונא שחורים ושונא כל מי שאינו יווני. לא ספורטיבי. בלי "לכאורה".