שמאלה לשואה וימינה לליל הגלשונים


הנצחה עד קצה האופק
 
הנושא קשה ובוודאי גם בעייתי. כל מי שנוסע ברחבי הארץ יכול להבחין באינספור אנדרטות מכל סוג. אני לא מדבר על אלפי קברי הצדיקים, מר' שמעון בר-יוחאי ועד מרדכי היהודי ודמויות רחוקות אחרות, וגם לא על עשרות האנדרטאות להרוגים בתאונות דרכים – אם כי הכיתוב המתכתי השחור הגדול "יורם" בדרך לאילת אינו חומק מעיני לעולם, גם אם אינו משנה את הרגלי הנהיגה שלי. אני רוצה לדבר בקצרה על תופעה אחרת, תת-פרק מיוחד בהנצחה הציבורית הוויזואלית ברחבי הארץ, הנצחת אסונות בתולדות העם והמדינה.
 
הנה במהלך נסיעה לא ארוכה בין כרמיאל ואצבע-הגליל מתקיפים את העין שלטים חומים, מהסוג המשמש לצורך הפניה לאתרים ארכיאולוגיים או מקומות שהוסדרו לצורך ביקור תיירותי, אלא שהשלטים המסוימים הללו הם מסוג אחר לחלוטין:
 
אסון המסוקים, אומר שלט ליד שאר ישוב, מקום התרחשות התאונה הקטלנית שבה התנגשו שני מסוקים ונהרגו 73 חיילים. כלומר, השלט מפנה אותנו מהכביש לצד ימין, אל האסון.
 
ליל הגלשונים, אומר שלט ליד קריית-שמונה, ומפנה למקום התרחשותו של אסון אחר, כשמחבל חצה את הגבול עם לבנון באמצעות גלשון, נחת ליד בסיס צבאי, והרג שישה חיילים.
 
ושיא השיאים מצוי ליד כרמיאל:
שואה ותקומה, אומר השלט, ומפנה לכביש גישה אל העיר. לא זה המקום לדבר על הצימוד הידוע בין שואה ותקומה, אבל להפנות נוסעים בכביש לשואה ותקומה נראה בעיני הסתר בינה.
 
תארו לעצמכם חילופי דברים כדלקמן: "איפה אתם?" – "בדיוק ליד ליל הגלשונים", או "מאיפה להיכנס למרכז העיר?" – "הכי טוב דרך שואה ותקומה".
 
אמנם מן הבחינה הטכנית אפשר לפתור את הבעיה על-ידי שינוי השילוט כך שיציין "אתר הנצחה ל…", אבל הבעיה שהשלטים הללו חושפים עמוקה הרבה יותר. מדובר בצורך להנציח פיסית כל אירוע חמור וטראומתי בכל מקום ובכל אתר שבו התרחש, כאילו בלי הציון הפיסי אין זיכרון. הדבר זר ליהדות. הזיכרון היהודי היה תמיד נייד, טקסטואלי, לכל היותר בצורה של מפתח הבית בספרד לאחר גירוש היהודים ב-1492. והנה פתאום במדינה היהודית יש צורך לקבוע מסמרות בשטח. עצמותיו של הרצל הועלו ארצה והר בירושלים הוקצה לבית-קברות ונקרא על שמו. בעיני הדבר מתקבל על הדעת ללא ספק. אולם לפנינו תופעה לפיה אירועים במהלך החיים: פיגועים ואסונות צבאיים מיד אויב או מיד עצמנו ומזלנו הרע, תאונות דרכים ותאונות מסוגים אחרים, כולם זוכים להנצחה פיסית במקום עצמו. אולי מדובר בקידוש הארץ, באיזה חוסר-ביטחון באחיזה שלנו בה, כאילו אם לא נסמן את כולה, את כל-כולה, היא לא תהיה באמת בידנו. אלא שקידוש האדמה כבר הוליד רעה חולה בדמות לאומנות משיחית המאיימת על קיום המדינה.
 
ומה על החיים? האם תושבי שאר ישוב ייאלצו להתפתח סביב האנדרטה, כשמובלעת של אבל שתולה בקרבם? האם מעמדה של כל אנדרטה כזו שקול למעמדו של קבר יהודי, אף כי היהדות מעולם לא קידשה את מקום המוות?
 
הדבר רלוונטי במקומות רבים במדינה, ואפילו בלב הערים. הנה בירושלים נסגר לא מזמן בית-הקפה "מומנט", שהתפרסם בארץ בעקבות הפיגוע שאירע בו. במהומת הסגירה עלתה גם פרשת ציון הזיכרון שמשפחות חללי הפיגוע ביקשו להקים במקום, וסופר שבעל-הבית התנגד לכך וגם סירב ליטול חלק בטקס. הטענה הזו התגלתה כלא נכונה, והוויכוח נסב על גודל האנדרטה ומיקומה, כשהבעלים מתנגד באורח הגיוני וסביר לכך שהיא תוצב בלב בית-הקפה. הוא הסכים לאנדרטה, וכזו גם הוקמה, אבל לאחדים מהקרובים השכולים זה לא הספיק: צריך באמצע, בכוח, באורח בולט ביותר, להפוך בית-קפה למאוזולאום. בבית הקפה הירושלמי האחר שהתפרסם בשל פיגוע, "הלל" במושבה הגרמנית,  לא התעוררה בעיה כזו עם הבעלים, ובכל הנוגע לטענת בעלי "מומנט" כאילו ציון זיכרון בכניסה למקום תפגע בעסקים, נראה שהדברים אינם נכונים: בית הקפה "הלל" שוקק לקוחות.
 
יחד עם זאת, אני לא מאמין שבעיני מישהו סביר להציב שלט בטרה סנטה ועליו הכיתוב "פיגוע מומנט" או שלט ברחוב עמק רפאים שיאמר "הפיצוץ בהלל".  בתל-אביב אין שלט "ההפצצה האיטלקית" או "פיגוע קו 5", ואפילו לא צפוי שיוצב שלט שיורה אל עבר החוף ויאמר "אלטלנה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר ליכטש  On 29 באוגוסט 2004 at 23:03

    בדיוק היום נכנסתי בשיחה בעניין ההפצצה האיטלקית בת"א. דווקא הוקמה אנדרטה לזכר ההפצצה: בסמוך לקולנוע מקסים, בין הקולנוע לשדרה. כלולים בה תאריכי ההפצצות ושמות הנפגעים.

  • דוד  On 29 באוגוסט 2004 at 23:05

    כמה תיקונים: ליל הגלשונים אינו אסון כפי שניסחת אלא פעולת קומנדו שהצליחה מבחינתו של האויב. החיילים מתו בקרב, גם אם נתפסו במיטותיהם. לא זכרתי שום אנדרטה לזכרם. מה שאני כן יודע זה שהבסיס עצמו נמחק בדחפורים זמן קצר אחרי אותו לילה, מה שנקרא הפקקת לקחים צה"לית, ובמילים אחרות – למחוק את החרפה, ומהר.

    לא שזה עזר. שבועיים אחרי ליל הגלשונים פרצה האינתיפאדה הראשונה. יש נטייה לראות בתאונת דרכים בעזה כסיבה לפרוץ האינתיפאדה. ההגיון אומר אחרת: אחרי פעולת קומנדו מוצלחת ושבירת הדימוי של הצבא הבלתי מנוצח, נוצר מומנטום, והעם הפלסטיני התעורר. עוד עובדה: מספר ימים אחרי פרוץ האינתיפאדה הוקם ארגון החמאס.
    שווה לעבור על העובדות.

    באשר לאנדרטות : לפני כעשור חרשתי את הנושא בכתבה לאחד העיתונים. העסק כל כך רווי וכל כך טעון, שלא תדע. כמו המתנחלים שמקימים מאחז במקום שבו נהרג אחד מחבריהם, כך היו אז מקימים גלי-עד. לפעמים הורים שבנם נהרג היו באים עם שק מלט, שופכים, מערבבים ומקימים בצומת, והמפקד בשטח לא היה לו לב לפנות.
    אנדרטאות מסודרות זה סיפור של ועדות ובירוקרטיה, אבל עמישראל כידוע, מקים אותם חופשי.

    בשטחים, למי שלא ידע, לא חלים כל החוקים בנוגע לאנדרטאות, והממונה כאן בקו הירוק ברך על מזלו – בשיחת טלפון אתי – שהוא לא צריך להתמודד עם הזוועה הזאת. נושא השיחה הספציפי היה האנדרטה הדראונית שבנו חסידיו של הד"ר הידוע מחברון.

    רוצה עוד אנדרטאות? איך בדיוק אתה קורא לקוביות המתכת האלה, עשרות מהן שמפוזרות בתל-אביב, על כל בית אדום וסליק שהיה בעיר לפני ששים שנה?
    מישהו גילה שאם עושים אותם במידה הצנועה כביכול הזאת, אפשר לעקוף את כל הוועדות הכרוכות בדרך לאנדרטות הגדולות.

    אני מודה שכתל-אביבי הרגשתי שאני מוצף וזאת הייתה גם הסיבה שהסתערתי על הכתבה ההיא. נקודתית, אז בדיוק אירע הפיגוע בקו חמש. הדם עוד לא נוקה מהמדרכות, וכבר עלתה הזעקה השמימה: רוצים אנדרטה. רוני מילוא, אז ראש העיר, נענה אוטומטית. העסק עבר בעירייה בשניות. כולם שם היו בפניקה, אנשים הניחו זרים ונרות נשמה ליד הכספומט. אנדרטה הייתה אז דרך להשקיט את ההמון.

    אני זוכר שהרמתי אז טלפון לפילוסוף ידוע. לא יזיק בכתבה פילוסוף שיארוז לך את כל הכעס והאימה והבלבול לאיזו תובנה טובה. אחרי שטחן לי במוח את השטויות הרגילות, הצגתי לו שאלות: כמה שטח זיכרון אנחנו צריכים ביומיום שלנו. אנחנו באמת צריכים אנדרטה בלב כל הסטייקיות, הפלאפליות. הוא נשב בטלפון ואמר שאין לו כרגע זמן. לא חזרנו לדבר. אם תעברו היום ליד הסמי-אנדרטה של קו חמש, היא יושבת בדיוק בנוף התל-אביבי של שקיות הזבל המפונות מכמה וכמה סטייקיות ובארים שסביב, מתחת לעץ שבו נועצים התל-אביבים החיים את בקשותיהם לשותף לדירה , שיעורים בגיטרה וכד.
    כי ככה זה, מקימים משהו, כמו רפלקס, ורק אחר כך, אם בכלל, חושבים, ירושלים או תל-אביב, ההבדלים קטנים. וכעבור שנים מתחיל הסיפור האמיתי, גם באנדרטות הגדולות. מי יטפל, מי יתחזק. יודעים שאם אנשי הרשות המקומית לא, אז ההורים תמיד יבואו לנקות אחרי כל מסיבות
    המנגל למרגלות האנדרטה
    אבל ההורים מזדקנים והולכים לעולמם ורק תראו איך נראות כמה מהאנדרטות לזכר הרוגי תש"ח. לא האנדרטות הלאומיות שמצטלמים לידם בגו זקוף, אלא הצנועות יותר.
    אין לי מולי את הססטיסטיקה, אבל במדינת ישראל יש אנדרטות פר אוכלוסייה יותר מאשר בכל ארץ אירופית.
    מה שאירוני שאתה מדבר עם בריטים ויש להם תודעת עבר, ואצלנו הכל נמחק, כל אחד ממציא את החוכמה ואת הגלגל. רק את זיכרון המוות, אם לא את המתים עצמם, אנחנו משמרים היטב

  • תומר ליכטש  On 29 באוגוסט 2004 at 23:08

    ליד דיזנגוף סנטר הוצבה אנדרטה שחורה לפיגוע במעבר החציה ברחוב דיזנגוף, מתחת לעץ עבות שאינני יודע אם יובא למקום או נכח בפיגוע.

  • תומר ליכטש  On 29 באוגוסט 2004 at 23:12

    יש סיכוי שכתבת את כתבתך עבור עיתון "העיר"?

  • תומר ליכטש  On 29 באוגוסט 2004 at 23:35

    מספרים שיש אנדרטת-אלטלנה! בטיילת. המספרים אמנם מסתייגים, אך בה בעת נראים נחרצים מאוד.

  • יורם  On 29 באוגוסט 2004 at 23:40

    תודה על התגובות המרתקות.
    ובכל זאת – השאלה כאן מבחינתי היא לא אם יש אנדרטות, אלא כיצד הן משולבות במרקם החיים. בכל זאת, שלט המפנה את העובר ושב במלים "אלטלנה", אין. שלא כמו במקרים שהבאתי כאן, ובמקרים רבים אחרים.

    תודה – ואני מקווה להמשיך לקרוא את הדברים המעניינים שעולים כאן!

  • דוד  On 30 באוגוסט 2004 at 0:18

    הכתבה הופיעה במוסף הארץ, 16 בדצמבר 1994. נכנסתי לארכיון הארץ ושלפתי משם את כותרת המשנה, עם נתוני 94, שמדברים בעד עצמם.

    פיגומי הזיכרון הלאומי

    מאת שליט דוד מתוך חלק מוסף שבועי ( מס' מילים – 1672 , מס' כתבה – 48528)

    כ-1,100 אנדרטות זיכרון עומדות היום בישראל, אנדרטה לכל 16 חללים, פי 600 מהממוצע באירופה. הקמת אנדרטה מצריכה אישור חוקי, אבל איש אינו מוכן להסיר אנדרטה לא חוקית ולהסתכן בעימות עם המשפחות השכולות .ומה קורה כאשר עירייה עוקפת את חוק ההנצחה, כמו ברחוב דיזנגוף בתל אביב?

  • טלי  On 30 באוגוסט 2004 at 10:40

    לישובים פלסטינים שהוחרבו ועל שטחם הוקמו ישובים ישראלים.נדמה ששם הקבוצה היא זוכרות.מעניין שהגוף הזה נמנע מלספר כמה ישובים פלסטינים הוקמו על חורבות ישובים יהודיים שהוחרבו.כולם סופרים את הישובים הפלסטינים שאת חורבנם ניצלה התנועה הציונית לצורך הקמת המדינה אבל שוכחים את הישובים שקדמו להם ושחלקם נושאים שמות שדומים להפליא לשמות הישובים הפלסטינים חלקם קיימים גם כיום.אשמח אם מישהו ירחיב בענין שהרי ארגון זוכרות מנסה לעמעמם את זכותנו ההיסטורית על הארץ.

  • הסובייקטיבית  On 30 באוגוסט 2004 at 15:48

    ה"עץ העבות" ליד האנדרטה בדיזינגוף נמצא שם מימים ימימה

  • אורנה  On 30 באוגוסט 2004 at 19:27

    הבסיס בו ארע ליל הגילשונים לא נימחק מעולם. מאיפה לכל הרוחות הבאתה את השטות הזאת?

  • דוד  On 30 באוגוסט 2004 at 20:47

    מצילום שהציג בפניי בשעתו כתב צבאי. צה"ל, אם לא ידעת, משנע את עצמו מדי פעם, וגם את התפאורה של ההפקה. אם את זוכרת את סיפור מוחמד אבו דורה (מקווה שאני עדיין מאיית את שמו נכון) הילד שנורה בעזה בזרועות אביו בתחילת האינתיפאדה. הקיר שמאחוריו ניסה האב למצוא מחסה, נחרב, והיה זה האלוף יום טוב סמיה שבנה קיר מחדש, זמני, לצורך שחזור המקרה לעיני מצלמות הטלוויזיה, ולהוכיח קבל עם, שלא ידנו הייתה במעל. למה להרוס את הקיר המקורי? מי יאמין לך כעת?
    צה"ל הורס יותר ממה שאת היית רוצה להאמין. היו מקרים של חיילינו שנהרגו כתוצאה מאש ידידותית, בעת פעילות על גגות בתים של הפלסטינים. צה"ל כידוע חוקר את עצמו, מגיש לעצמו ממצאים, וממהר להרוס את המבנים. שלא תהיי בת למשפחה שמנסה להביא מומחה משלה כדי לבדוק את הנתונים שפשוט נעלמו מהשטח.
    מצד שני, אם יש לך עובדות מוצקות על מחנה גיבור, זה דומני היה שמו, ולא כזה שנבנה מחדש כעבור תקופה על מקום הישן, אנא החכימי אותי.

  • תמי ליבנה  On 30 באוגוסט 2004 at 23:06

    לעיתים יש לי הרגשה שמתאמצים במדינה שלנו להנציח את המתים
    יותר מאשר לקיים את החיים
    ראה כמה אבדות בנפש היו על הגנת קדושת הקבר
    וכבוד המת.

    לא לחינם קמו אמרגני קברים…
    איבדנו קצת פרופורציות בין עבר הווה ועתיד.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: