שמאלה לשואה וימינה לליל הגלשונים

הנצחה עד קצה האופק
 
הנושא קשה ובוודאי גם בעייתי. כל מי שנוסע ברחבי הארץ יכול להבחין באינספור אנדרטות מכל סוג. אני לא מדבר על אלפי קברי הצדיקים, מר' שמעון בר-יוחאי ועד מרדכי היהודי ודמויות רחוקות אחרות, וגם לא על עשרות האנדרטאות להרוגים בתאונות דרכים – אם כי הכיתוב המתכתי השחור הגדול "יורם" בדרך לאילת אינו חומק מעיני לעולם, גם אם אינו משנה את הרגלי הנהיגה שלי. אני רוצה לדבר בקצרה על תופעה אחרת, תת-פרק מיוחד בהנצחה הציבורית הוויזואלית ברחבי הארץ, הנצחת אסונות בתולדות העם והמדינה.
 
הנה במהלך נסיעה לא ארוכה בין כרמיאל ואצבע-הגליל מתקיפים את העין שלטים חומים, מהסוג המשמש לצורך הפניה לאתרים ארכיאולוגיים או מקומות שהוסדרו לצורך ביקור תיירותי, אלא שהשלטים המסוימים הללו הם מסוג אחר לחלוטין:
 
אסון המסוקים, אומר שלט ליד שאר ישוב, מקום התרחשות התאונה הקטלנית שבה התנגשו שני מסוקים ונהרגו 73 חיילים. כלומר, השלט מפנה אותנו מהכביש לצד ימין, אל האסון.
 
ליל הגלשונים, אומר שלט ליד קריית-שמונה, ומפנה למקום התרחשותו של אסון אחר, כשמחבל חצה את הגבול עם לבנון באמצעות גלשון, נחת ליד בסיס צבאי, והרג שישה חיילים.
 
ושיא השיאים מצוי ליד כרמיאל:
שואה ותקומה, אומר השלט, ומפנה לכביש גישה אל העיר. לא זה המקום לדבר על הצימוד הידוע בין שואה ותקומה, אבל להפנות נוסעים בכביש לשואה ותקומה נראה בעיני הסתר בינה.
 
תארו לעצמכם חילופי דברים כדלקמן: "איפה אתם?" – "בדיוק ליד ליל הגלשונים", או "מאיפה להיכנס למרכז העיר?" – "הכי טוב דרך שואה ותקומה".
 
אמנם מן הבחינה הטכנית אפשר לפתור את הבעיה על-ידי שינוי השילוט כך שיציין "אתר הנצחה ל…", אבל הבעיה שהשלטים הללו חושפים עמוקה הרבה יותר. מדובר בצורך להנציח פיסית כל אירוע חמור וטראומתי בכל מקום ובכל אתר שבו התרחש, כאילו בלי הציון הפיסי אין זיכרון. הדבר זר ליהדות. הזיכרון היהודי היה תמיד נייד, טקסטואלי, לכל היותר בצורה של מפתח הבית בספרד לאחר גירוש היהודים ב-1492. והנה פתאום במדינה היהודית יש צורך לקבוע מסמרות בשטח. עצמותיו של הרצל הועלו ארצה והר בירושלים הוקצה לבית-קברות ונקרא על שמו. בעיני הדבר מתקבל על הדעת ללא ספק. אולם לפנינו תופעה לפיה אירועים במהלך החיים: פיגועים ואסונות צבאיים מיד אויב או מיד עצמנו ומזלנו הרע, תאונות דרכים ותאונות מסוגים אחרים, כולם זוכים להנצחה פיסית במקום עצמו. אולי מדובר בקידוש הארץ, באיזה חוסר-ביטחון באחיזה שלנו בה, כאילו אם לא נסמן את כולה, את כל-כולה, היא לא תהיה באמת בידנו. אלא שקידוש האדמה כבר הוליד רעה חולה בדמות לאומנות משיחית המאיימת על קיום המדינה.
 
ומה על החיים? האם תושבי שאר ישוב ייאלצו להתפתח סביב האנדרטה, כשמובלעת של אבל שתולה בקרבם? האם מעמדה של כל אנדרטה כזו שקול למעמדו של קבר יהודי, אף כי היהדות מעולם לא קידשה את מקום המוות?
 
הדבר רלוונטי במקומות רבים במדינה, ואפילו בלב הערים. הנה בירושלים נסגר לא מזמן בית-הקפה "מומנט", שהתפרסם בארץ בעקבות הפיגוע שאירע בו. במהומת הסגירה עלתה גם פרשת ציון הזיכרון שמשפחות חללי הפיגוע ביקשו להקים במקום, וסופר שבעל-הבית התנגד לכך וגם סירב ליטול חלק בטקס. הטענה הזו התגלתה כלא נכונה, והוויכוח נסב על גודל האנדרטה ומיקומה, כשהבעלים מתנגד באורח הגיוני וסביר לכך שהיא תוצב בלב בית-הקפה. הוא הסכים לאנדרטה, וכזו גם הוקמה, אבל לאחדים מהקרובים השכולים זה לא הספיק: צריך באמצע, בכוח, באורח בולט ביותר, להפוך בית-קפה למאוזולאום. בבית הקפה הירושלמי האחר שהתפרסם בשל פיגוע, "הלל" במושבה הגרמנית,  לא התעוררה בעיה כזו עם הבעלים, ובכל הנוגע לטענת בעלי "מומנט" כאילו ציון זיכרון בכניסה למקום תפגע בעסקים, נראה שהדברים אינם נכונים: בית הקפה "הלל" שוקק לקוחות.
 
יחד עם זאת, אני לא מאמין שבעיני מישהו סביר להציב שלט בטרה סנטה ועליו הכיתוב "פיגוע מומנט" או שלט ברחוב עמק רפאים שיאמר "הפיצוץ בהלל".  בתל-אביב אין שלט "ההפצצה האיטלקית" או "פיגוע קו 5", ואפילו לא צפוי שיוצב שלט שיורה אל עבר החוף ויאמר "אלטלנה".