באותם ימים שחגגו לי יום הולדת


[שיר של אלוורו דה קמפוס]
 
יום שנה
 
באותם ימים שחגגו לי יום הולדת
הייתי מאושר ואף אחד לא מת.
בבית הישן אפילו יום ההולדת שלי היה מסורת בת מאות שנים,
והשמחה של כולם, ושמחתי שלי, נענתה למצוותיה של איזו דת.
 
באותם ימים שחגגו לי יום הולדת
נהניתי מהבריאות הגדולה בכך שלא הבנתי דבר,
בכך שמבחינת המשפחה הייתי חכם
ובכך שלא היו לי התקוות שאחרים טיפחו כלפי.
לאחר מכן, כשהיו לי תקוות כבר לא ידעתי להיות בעל תקוות.
לאחר מכן, כשהבטתי בחיים כבר אבד לי טעם החיים.
 
כן, מי שהייתי כדמיון של עצמי,
מי שהייתי מכוח הלב וקרבת המשפחה,
מי שהייתי בערבים כמעט פרובינציאליים,
מי שהייתי כיוון שאהבו אותי והייתי ילד,
מי שהייתי, אלוהים! מי שרק כעת אני יודע שהייתי…
כמה רחוק!
(אני אפילו לא מוצא אותו…)
באותם ימים שחגגו לי יום הולדת!
מי שאני כעת הוא כמו רטיבות במסדרון בסוף הבית,
נובט בקירות…
מי שאני כעת (והבית של מי שאהבו אותי רועד מבעד לדמעותיי),
מי שאני כעת הוא האפשרות שימכרו את הבית,
שכולם ימותו
ושאני אחיה אחרי כמו גפרור קר…
 
באותם ימים שחגגו לי יום הולדת…,
איזו אהבה יש בי לימים ההם, כמו לאדם!
כמיהה פיסית של הנפש להימצא שם פעם נוספת,
באמצעות מסע מטפיסי וגשמי,
בכפילות של ה"אני" עם עצמי…
לאכול את העבר כפי שרעב אוכל לחם, בלי זמן כדי לעכב את החמאה בשיניים!
אני שוב רואה הכול בבהירות המסמאת אותו מפני מה שיש כאן.
השולחן הערוך לסועדים נוספים, הכלים בעלי הציורים הטובים יותר, כוסות נוספות,
המזווה מלא עד גדותיו – ממתקים, פירות, והשאר לצלה של המדרגה –
הדודות הזקנות, הדודנים השונים, והכול היה בגללי,
באותם ימים שחגגו לי יום הולדת.
 
עצור, לב!
אל תחשוב. הותר את החשיבה לראש!
הו, אלוהים, אלוהים, אלוהים!
היום אף-פעם אין לי יום הולדת.
קשה.
הימים מצטברים בי.
אגיע לזקנה כשאהיה זקן.
זה הכול.
כמה מכעיס שלא הבאתי איתי את העבר, כגניבה טמונה בכיס!
 
אותם ימים שחגגו לי יום הולדת…
 
מפורטוגלית: יורם מלצר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זוטארבה  On 13 במאי 2004 at 21:29

    אחלה שיר. מרגש. ותרגום יפה
    תודה.

  • פרוטופלסמה  On 13 במאי 2004 at 22:15

    היה היה פעם אושר.
    היום בגילי המופלג נורא קשה לשחזר מה זה היה.
    פעם זה היה יומהולדת ופעם היו אלה מכתבי אהבה הנראים עתה מגוחכים.

  • עורבנית ע"ש יוז  On 13 במאי 2004 at 23:12

    להחביא את העבר "כגניבה טמונה בכיס"

    מתי מתחילים להרגיש את הערגה הזאת להפוך את העבר למשהו בר-קיימא?
    זה עניין של גיל? זה נובע מהצטברות של חבטות שגורמות לנו להפסיק לחוש את ההווה באותה ויטליות שהרגשנו את "העבר" הזה?
    זה קורה כשאנחנו מודעים לזה שנמות פעם?
    מתי בדיוק נגמר העבר הגבישי, החריף והחד, שבו תפסנו את האדום-אדום,את השקט-שקט(ולא כמערה מלאה בהמולה וזעם פנימיים), את גלי הקול, ואת הטון,ואת המיצלול, ואת המילים- של מי שדיבר אלינו כמיקשה אחת.
    מתי מתחיל ה-הווה התמשך, והעמום הזה?

    את השיר הזה אני אשמור.אקרא אותו לפעמים בהווה המתמשך הפרטי שלי.

  • חטוטרת  On 14 במאי 2004 at 11:03

    עורבנית, כל כך יפה כתיבתך הגואה בין הפרטי לכללי,בין האתמול למחר, שחשד קל עולה בליבי ותכף אני גונזת אותו. היתכן, היתכן כי דף עתון מלפני היום מתגלגל לאין קץ?

  • עורבנית ע  On 14 במאי 2004 at 12:25

    אכן חטוטרת.

  • מניאנה  On 15 במאי 2004 at 0:11

    הפרספקטיבה המעניקה לילד מעמד של מי שירד מגדולתו, של 'מי שהיה', מפתיעה. מהשיר עולה שתקופת הילדות היא תקופת הקבלה המוחלטת, בה אין צורך להביא קבלות, רק להיות.
    אבל זה לא ככה. אם אתה מכוער מדי או טיפש מדי או עצל מדי או פרוע מדי, תמיד ה-מדי הזה. תקוע בגרון. כמו צמר גפן מתוק, חוטים ורודים דביקים בריח קצת שרוף.

    נהניתי מהשיר.

  • שולמית  On 16 במאי 2004 at 2:11

    מה כל כך טוב בילדות?
    אתה קטן,נזקק,תלוי ומשועבד

  • שולמית  On 19 במאי 2004 at 22:53

    שוב קראתי את השיר .
    הגעגועים הם לאהבה ללא תנאי, לקבלה טוטאלית, כך זוכר את עצמו המבוגר שלא מוצא עוד טעם לחייו
    ניזכר ב'אובלומוב'( גיבור ספרותי) שזכר ילדותו המאושרת ואהבת אמו ריפו את ידיו והוא בילה את רוב זמנו בשכיבה במיטה, כשהוא דוחה את מה שהחיים הציעו לו בבחרותו
    לעתים, אלו שזכו באהבה גדולה בילדותם מחפשים לשחזר את אותו הרגש בבגרותם ומשהעלו חרס בידם הם מוותרים על החיים. יש ואהבה גדולה גורמת להם לחוש אשמה

  • נרי  On 21 במאי 2004 at 14:18

    אני אוהב את התמה של הילד המתמשך הזה.
    זה כל כך מוכר לכל אני, לכל אני המכיר את שנותיו מביט בהווה ומציץ בעתיד.

    מצד אחד –
    : מי שהייתי, אלוהים! מי שרק כעת אני יודע שהייתי…
    כאילו אומר רק האני מכיר את האני, רק הוא במגע איתו לאורך כל החיים.
    ומצד שני
    : הדודות הזקנות, הדודנים השונים, והכול היה בגללי,
    העולם הסובב סביב האני- עולם הולך ונעלם.

    : הו, אלוהים, אלוהים, אלוהים!
    : היום אף-פעם אין לי יום הולדת.
    : קשה.

    חגיגת יום ההולדת היא חגיגת האני.
    אני בדרכי לחגיגת יום הולדת, עם דודותי ואחיני, חשבתי אולי להקריא להם את זה. יש בזה אמת גדולה שלבטח תרגש אותם. ובמחשבה שניה האני אמר – ביומולדת שמחים – זה סימן חיים, ובשיר הזה "באותם ימים שחגגו לי יום הולדת" מתאים לקריאה בבדידות, בימים שהאדם מבין דבר. מבין את זה שיש סימני חיים ויש סימני סיום כאותו ריח העובש

    : מי שאני כעת הוא כמו רטיבות במסדרון בסוף הבית,
    : נובט בקירות…

    ריח הגפרור הקר.


    באותם ימים שחגגו לי יום הולדת
    נהניתי מהבריאות הגדולה בכך שלא הבנתי דבר,

    באמצעות מסע מטפיסי וגשמי,
    בכפילות של ה"אני" עם עצמי…

    אני שוב רואה הכול בבהירות המסמאת אותו מפני מה שיש כאן.

    אגיע לזקנה כשאהיה זקן.
    זה הכול.
    כמה מכעיס שלא הבאתי איתי את העבר, כגניבה טמונה בכיס!

  • פרוטופלסמה  On 24 במאי 2004 at 22:45

    ההתרפקות ממש פתטית!
    איזה שחרור!
    אין יותר דודות זקנות טרחניות
    שקט
    היום יש אינטרנט ואפשר לצאת למסעות
    ללא הפרעות
    הלזאת יקרא בדידות?
    מי בכלל רוצה להגניב את העבר בכיסו?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: