התאווה שאין דומה לה המתעוררת מחוסר התקווה…


[שיר של אלוורו דה קמפוס]
 
אני עייף, כמובן,
כי בשלב הזה של הדברים אדם אמור להיות עייף.
ממה אני עייף, אני לא יודע;
ואילו ידעתי, לא היה בכך כל טעם,
כי העייפות לא הייתה משתנה.
הפצע כואב כי הוא כואב,
לא בגלל הסיבה שפערה אותו.
כן, אני עייף
ומעט מחויך
מכך שהעייפות היא אולי רק זאת:
חשק לישון בגוף,
רצון לא לחשוב בנפש
ומעל לכל שקיפות צלולה
מכוח ההבנה בדיעבד…
והתאווה שאין דומה לה המתעוררת מחוסר התקווה?
אני פיקח: זה הכול.
הרבה ראיתי והרבה הבנתי את מה שראיתי,
וישנה אף הנאה מסוימת בעייפות הנגרמת מכך:
ההנאה מכך שבסופו של דבר תמיד יש איזו תועלת בראש.
 
מפורטוגלית: יורם מלצר
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: