המדינה הנוראה ביותר בעולם

 
היא קוריאה הצפונית. מחנות מאסר, עינויים שיטתיים, גזענות רצחנית, רצח תינוקות, אונס, הפלות כפויות, הרעבה, הענשת שלושה דורות במשפחה על מעשיו של היחיד, מאות אלפי אסירים שלא ברור להם מדוע נאסרו, האם יזכו לחופש או ימותו במחנה, ובינתיים משמשים כעבדי-יצור של המשטר, שתים-עשרה שעות ביום, אוכלים דשא וחולדות, שבעה ימים בשבוע.
 
ומתי אנחנו "מתעוררים"? כשמתגלה שבנוסף לכל אלה נעשים גם ניסויים שבהם נחנקים אסירים בגז, בתאים קטנים, לעיני "מדענים" מטעם השלטון.
 
ומעבר להקשר המזכיר את השואה, מה מעיר את התקשורת הישראלית? לא מידע זמין הפתוח לכל, לא שפע של מאמרים בכתבי-עת רציניים ונגישים. מעורר אותה תחקיר של הבי.בי.סי. ובתוך יום או יומיים ממחזרים את עיקריו, מדביקים את תמונותיו והנה גילוי מסעיר והכל יכולים לעסוק בכך לרגע בין שערוריות מקומיות ופיגועים.
 
בשבועות האחרונים קראתי לא מעט על המתרחש בקוריאה הצפונית. כתב-העת המעולה "אטלנטיק" עסק בכך מיותר מזווית אחת. בגיליון ינואר-פברואר 2004, יש שתי התייחסויות לנושא. האחת נוגעת ל"מנהיג היקר" עצמו, לקים ג'ונג-איל, הרודן המושל בצפון קוריאה. כמו שליטים מוחלטים רבים, עסוק קים בהנאות החיים. ה"אטלנטיק" מביא קטע מזיכרונותיו של טבח יפני ששימש בחצרו. הטבח לשעבר, שהצליח להימלט בחזרה ליפן, שם הוא חי בשם בדוי, מספר על אהבתו של קים למטעמים שונים, על מסעות ששלח אליהם את הטבח כדי להשיג מרכיבים למנות פאר שונות. קים רוצה בירה מהחבית? הטבח נוסע לצ'כיה. קוויאר? טסים לאיראן. בשר חזיר כמו שצריך? "פוג'ימוטו" (כך הוא מכנה את עצמו היום) טס לדנמרק. תאוותו של קים ג'ונג איל למטעמי המטבח היפני עלתה לו בסופו של דבר בטבח היקר לקיבתו. במרץ 2001, ישב הטבח במרפסת והביט בים. הוא חשב על כך שמעברו השני של הים נמצאת מולדתו. אז נזכר "פוג'ימוטו" בקלטות וידאו שאחותו שלחה לו מיפן, קלטות שבהן הקליטה לו מבחר מתכניות הטלוויזיה היפנית. בין התכניות היתה גם תכנית בשם "איזו מנה?", תכנית בישול פופולרית. הטבח נזכר במנה נפלאה במיוחד שהוכנה בתכנית, מעדן מקיפוד-ים. הטבח החליט להראות את הקלטת לקים ג'ונג-איל, והנה, כפי ששיער, פיו של הרודן נמס והוא אכן שלח מיד את טבחו הנאמן לאי הצפוני של יפן, לקנות ממיטב קיפודי הים בשוק המקומי. והטבח אכן לא שב.
 
כל זה במדינה שתושביה אוכלים עשב. שהאסירים במחנות הנוראיים מחטטים בגללים בתקווה למצוא זרעים שלא עוכלו, מאחר שהם נאלצים לחיות על שלוש ארוחות ביום שבכל אחת מהן מוקצבים להם 30 (שלושים) גרם תירס, אם בכלל. האסירים מועסקים בעבודות כפייה. הם כורים זהב ופחם, חוטבים עצים ותופרים נעליים וגם מייצרים פרחי נייר ומיני סחורות ליצוא. עובדים ללא הפסקה. עד זוב דם. הם מאבדים אצבעות בקור מפחד שלא יעמדו במכסה המוכתבת להם. במחנות מסוימים העבודה נעשית בקבוצות, וכל חברי הקבוצה עובדים, אוכלים, ישנים ועושים את צרכיהם בו-זמנית. כן, גם עשיית הצרכים מוכתבת. כשאסיר מוצא להורג, נאלצים כל האחרים לעבור על פני גופתו, ולעתים נדרשים החיים להתעלל במת, לקרוע אותו לגזרים. שלדי אדם במשקל 30 קילו, גיבנים עקב היחלשות העצמות.
 
רבים מיושבי המחנות הושלכו אליהם על רקע הרעב המכה בקוריאה הצפונית מזה עשור ויותר: יש מי שניסו לקנות מזון בשוק השחור, יש מי שגנבו אוכל או לקחו בלי רשות. אסירים רבים יושבים על פשעים גדולים מכך. למשל, אי-ניקוי נאות של אבק מתמונות "המנהיג היקר" או אביו "המנהיג הדגול", קים איל-סונג, סטלין של קוריאה הצפונית.
 
אחת העבירות הנפוצות בקוריאה הצפונית היא הניסיון להימלט ממנה. רוב הנמלטים חוצים את הגבול לסין. חלקם מוחזר על-ידי שלטונות סין, אחרים מתחילים במסע בן אלפי קילומטרים במזרח-אסיה בדרכם לקוריאה הדרומית, דרך סין, מנצ'וריה, וייטנאם והים הבוגדני. רבים נלכדים בצפון מזרח סין בידי פטרולים של הצבא הצפון-קוריאני, שמחזיר את הנמלטים למולדתם. לעתים, כדי להבטיח שלא יימלטו במסע הביתה, קושרים את האומללים הללו בחוטי ברזל המועברים דרך כפות הידיים או האף, וכל המחרוזת המדממת הולכת ברגל עד לגבול. רבים מן הפליטים הללו נופלים טרף לסינים המנצלים אותם כעבדים, הופכים את הצעירות שבהם לשפחות מין או פשוט מוכרים אותם הלאה.
 
באותו גיליון של ה"אטלנטיק" ישנה הפניה לדין וחשבון מפורט ומעורר פלצות. המסמך, שכותרתו "הגולאג הנסתר", חובר בידי "הוועד האמריקני לזכויות-אדם בקוריאה הצפונית", גוף שבהנהלתו יושבים חברי קונגרס, אישי ציבור ובהם מייסד הארגון "Human Rights Watch" ומומחים מתחומים שונים. מאה עשרים ושניים עמודים של עדויות ותצלומי לוויין. עדויות של ניצולים-נמלטים ושל שומרים שעבדו במחנות. הדו"ח שוחרר לפרסום באוקטובר 2003. אין עוד צורך בתחקירים עיתונאיים, הכל כתוב שם.
 
גם כתבי-עת אחרים, מה"ניו יורקר" ועד ל"ניו-יורק רוויו אוף בוקס" כתבו בשנה האחרונה בפירוט רב על היבטים שונים של המצב בקוריאה הצפונית, על המתרחש בה ועל הדרכים שבהן הדבר משליך על העולם כולו. הממשל האמריקני החליט ששאלת הנשק הגרעיני שקים ג'ונג-איל קרוב מאוד להשגתו, ולמעשה אין עוד דרך לעצור אותו מלהיות איום גרעיני, היא השאלה הראשונה בחשיבותה בכל הנו�
�ע למדינה המופרעת הזו. לכן ג'ורג' וו. בוש הכליל אותה ב"ציר הרשע" המפורסם שלו. לא אכנס כאן לשאלת הסיכוי לפרק אותה מנשקה ולדיון בשאלה האם כדאי להרעיבה עד שתישבר או שמא יש בכך סכנה שקים יחליט לתקוף את קוריאה הדרומית אם הרעב יאיים על שלטונו. יש מי שחושבים שדיאלוג עם המשטר הזה אפשרי ואף רצוי, שכן הוא עשוי להוליך לתוצאות חיוביות.
 
ובינתיים, "דור המדבר" השני והשלישי של קוריאה הצפונית נמק. תינוקות נרצחים במחנות ("אין לנו צורך בחצאי-סינים", אומרים לאימהות השבות מסין כשהן בהריון); אנשים מחטטים באדמה בתקווה למצוא שורשים, ומיליונים רבים של אזרחי המדינה הנוראה בעולם מוחזקים בניתוק מוחלט מן העולם.
 
ולמה זה נוגע לנו? שתי תשובות:
 
א.      השאלה מיותרת, אם אנחנו בני-אדם.
ב.      קוריאה הצפונית היא שחקן ראשי בשוק העולמי החשאי שבו סוחרים בידע גרעיני ובטכנולוגיית טילים. מדובר באיום ממשי לאין ערוך מזה שהעמיד סדאם חוסיין המוחלש בשנים האחרונות.