"העם"


פעם הוא "החליט – קפה עלית", ולאחר מכן נאמר עליו בכל מקום שהוא "עִם הגולן". כן, כוונתי ליצור הידוע בשם "העם".

"העם" – הוא חי איתנו, אנחנו חיים איתו, אבל לא כולנו חלק ממנו. מדובר במהות חמקמקה וגמישה מאוד, ועם זאת בעלת מאפיינים ברורים למדי. כי הרי לא כל אחד יכול להיות "בעם". הנה ניסיון להגדיר את "העם":
 
"העם" הוא הציבור שנהגי המוניות מדברים עליו בביטחון גמור. הרי גם הם שייכים אליו, כמובן.
 
"העם" הוא הציבור שכל אחד יכול לדבר בשמו, בתנאי שהוא אינו מגבה את דבריו בנתונים, עובדות או מידע.
 
"העם" הוא שם-כיסוי למזרחיים, קשי-יום (בתנאי שאינם עולים מברה"מ לשעבר או אתיופיה) ומרואיינים אופייניים בכתבות טלוויזיה על עליית מחירי המצרכים הבסיסיים או ההסלמה בפיגועים.
 
את "העם" אפשר לזהות על פי המבטא, נעימת הדיבור והפסקנות בדברים.
 
"העם" הוא החלק העכשווי, הקולני אך חסר הפנים של "עמישראל", מושג שהוא שם קוד לכלל היהודים בכל הזמנים.
 
"העם" אינו כולל אזרחים ערבים, דרוזים, צ'רקסים או עובדים זרים וילדיהם שנולדו כאן.
אפשר להיות מודח מן "העם". התנאים לכך הם בעיקר:
–          שינוי בעמדות הפוליטיות.
–          הבעת דעה שונה ו/או עצמאית.
–          עזיבת הארץ.
 
יחד עם זאת, אינך עוזב את "העם" אם אתה מזרחי, שכן אז גם בכנסת ובממשלה לנצח תהיה נציג "העם" (שהוא תמיד, כמובן "מחובר לשטח"). גם משה דדש נחשב לחלק מן "העם", למרות המרצדס והכסף הגדול. גם נשיא המדינה הנוכחי נחשב לאיש "העם". קודמיו לא. על יצחק נבון יש ויכוח. אמרתי, ההגדרה קשה.
 
וכמובן – "העם" חי "בשטח" ומי ש"בא מהשטח" מכיר את "העם" ומסוגל לדעת מיד מי נכלל בו ומי אינו נכלל בו. [הסתייגות: "השטח" אינו מתייחס לשטחים צבאיים או שטחים כבושים מכל סוג]
 
גבר נשוי שהוא חלק מ"העם" יתייחס לאשתו ולילדיו כ"האישה" ו"הילדים".
 
"העם" אומר שהוא קורא "עיתון" ומתכוון ל"ידיעות אחרונות".
 
"העם" קשור מאוד לדברים שאומרים עליהם שהם "של המדינה" (העיתון של המדינה, הקבוצה של המדינה וכו').
 
"העם" נכנס תמיד לבורסה מאוחר מדי ויוצא כשהיא נופלת, ומפסיד את רוב כספו.
 
חלקים גדולים מן "העם" חיים ב"שכונות" וב"עיירות פיתוח". לא, רמת-אביב, סביון, אחוזה בחיפה ובית-הכרם בירושלים אינן שכונות, ולכן לא גרים בהם אנשים שהם חלק מ"העם".
 
"העם" תולה תמונות של הרמטכ"ל (תמיד) ושל ראש-הממשלה ונשיא המדינה (בעיקר אם הם מ"העם").
 
צה"ל הוא "צבא העם" לא רק במובן העקרוני והמקורי. צה"ל, תרבותו והדעות העולות ממנו נחשבים לביטוי נאמן של "העם". "העם" אוהב את צבאו ללא סייג. [בהקשר זה, שימו לב לדעיכתו הסופנית של הביטוי "כל העם צבא"]
 
"העם" אוהב את רמטכ"ליו ואוהב עוד יותר שהם הופכים למנהיגי המדינה.
 
"העם" יכול לשנות את דעתו – להחזיר את הגולן לסוריה, את סיני למצרים ואפילו למסור את הגדה המערבית ורצועת עזה לפלסטינים תוך פירוק כל ההתנחלויות. אבל זה יהיה לגיטימי רק אם "העם" יהיה אז בשלטון.
 
"העם" בשלטון רק כאשר "הימין" בשלטון. אבל אין לטעות: "הימין" איננו "העם".
 

ואולי תרצו להוסיף להגדרה?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On 14 בינואר 2004 at 19:14

    העם הוא מי שמשלם

  • דבי  On 14 בינואר 2004 at 19:38

    גם מרדכי וענונו הוא העם?

  • רוני ה.  On 14 בינואר 2004 at 21:19

    וענונו לא מטומטם

  • דבי  On 14 בינואר 2004 at 21:26

    אבל הוא מזרחי

  • רוני ה.  On 14 בינואר 2004 at 21:30

    כלומר כן מטומטם?

  • אילן  On 14 בינואר 2004 at 22:05

    אני זוכר היטב את נאומיו של מנחם בגין שכינה את העם: ההם.

  • דבי  On 14 בינואר 2004 at 22:21

    פשוט למעלה כתוב:

    "אינך עוזב את "העם" אם אתה מזרחי"

    אז הסתקרנתי

  • רוני ה.  On 14 בינואר 2004 at 22:50

    נחכה לתשובה מוסמכת

  • יורם מלצר  On 14 בינואר 2004 at 23:29

    באמת מקרה מעניין וראוי לדיון… 🙂

    הוא עזב, כי הוא התנצר. הוא עזב כי הוא נשפט כבוגד. הוא לא עזב כי הוא כאן בכלא, ועניינו נושא שנוגע לנו.

    צריך לשאול את "העם"…

  • יואב כ.מ.  On 14 בינואר 2004 at 23:55

    "אל תקרא לי עם".

    מזכיר לי שבתקופה הראשונה של הסטיקרים של "העם עם הגולן" תכננתי להשתמש בפונט ובעיצוב של הסטיקר ולכתוב על חולצה "אני עם עצמי".

  • חנן כהן  On 15 בינואר 2004 at 10:15

    שותפתי לחדר בשתי"ל אמרה לי אתמול שבג"ץ איחד את החרדים ואת טומי לפיד. שניהם תומכים בבג"ץ ובלגיטימיות של הדיון על הגדרת הקיום המינימאלי.

    גם טומי לפיד וגם החרדים הם "לא העם".

  • נעליים  On 15 בינואר 2004 at 11:00

    במקום שעבדתי בו היה סטיקר: "העם עם הגול".
    כתגובה עיצבתי: "העם עם האופסייד".
    מוכן לשימוש חוזר.

  • אסתרליין  On 16 בינואר 2004 at 19:55

    העם הוא הדבר הכי לא צפוי כשמישהו אומר "העם"…

    העם יהיה שם גם אחרי שלא יהיה יותר עם

    העם תמיד בעד האדם הלא נכון בעבור הסיבה הנכונה.

    העם…לו רק ידעת כמה "עם" אני (ואתה…גם אם כחש תקפך) , והנה אני כאן.

  • cogito  On 19 בינואר 2004 at 11:21

    העם עם אדולן

  • נרי  On 16 בפברואר 2004 at 14:33

    אפשר אולי לשאול על העם, אבל הדיון שלך אינו בעם – הדיון שאני קורא הוא באופן בו משתמשים במושג "עם".
    זה משעשע, כמו משעשע השימוש ב"דם" וב"היסטוריה" – השימוש הוא תמיד מגמתי תמיד מוטה "ימין" או "שמאל". כל עוד השימוש פוליטי תמיד תוכל להשתעשע הטיפלות של המשמעות.

    דיון ב"עם" ומשמעותו אינו בטל, דיון "הצדקת אידאולוגיה פוליטית" הוא הטפל.
    כל אידאולוגיה מכל צד היא דבר שהטוען אינו מוכן לדון בו- האידאולוגיה מסמנת עבורנו את "הנצח" את האמת הבלתי משתנה שאינה ניתנת לדיון. ובכך היא מסרסת את היכולת לדיאלוג כי יש תנאי קבלת האידאולוגיה הקודם לנכונות לדבר.

    אין אדם שיכול לדבר בשם העם, ולכן כל ההגדרות הן מגמתיות ומכוונות להנצחת האידאולוגיה. כל אחד שאומר משהו בשם העם משקר – גם זה שאומר את דעתי כדעת העם. (בנוסף אני מניח שה"עם" הוא דינמי, יש לו סוג של נשמה שמעכלת את השיחות שלנו לשיחה עממית אחת עם בליל מבטאים וגישות, נהגי מוניות תגרים בשוק מורות ומהנדסים ועורכי דין ו…)

    הטקסט הזה עם כל הביקורת נופל לאותו בור אפל – כי הוא מנסה לבטל דבר חסר תוכן. תמיד אנשים ידברו על ה"עם" כמו שהיוונים דיברו על "יווניות" והרעילו את סוקרטס מתוך טובת העם. כך יהיה תמיד, זה טוב לדיוני התבגרות אך נהיה טפל עם השנים – כאשר מתברר לכל אחד מאיתנו הזמניות המתסכלת של הקיום. ככה זה.

    אבל אני לא רוצה להתעלם מה"עם" כי המושג קיים והוא מעניין. ה"עם" מסמן משהו אמיתי. הנה נסיון הגדרה:
    "העם זה הסיפור שלנו על עצמנו. מי שמזדהה עם זה הוא בן העם" כל אחד שקורא הגרה כזאת יכול לחשוב מי נמצא בסיפור.
    התוצאה הממשית תהיה שונה כנראה מאדם לאדם, אבל פרדוקס הגבול של קבוצת העם הוא פרדוקס כללי ולא אמור להתריד אותנו כאן. זה יכול לעבוד גם אם הקורא אינו מזדהה עם העמדה שלי.
    העם הוא הכרה של הפרט שהוא חלק ממשהו גדול יותר ה"אנחנו", משהו עם פרספקטיבה של זמן ונרטיב היסטורי וקשר משפחתי. העם זה הסיפור שהעם מספר לעצמו דרך הפרטים – אותן אמהות, ואבות ומורים ועוברי אורח שמספרים לנו שבבים של סיפורים ויוצרים לנו את הרושם שיש משהו גדול ומשמעותי יותר.

    אני חושב שהדיון ב"עם" חשוב – כי אם נכיר במובן המכונן של ה"נרטיב" אולי נכיר כ"עם" את הלגיטימיות של נרטיבים נוספים. ואולי נוכל לדבר עם ה"עם" האחר לא בתור ה"אוייב" אלה בתור אלה שיש להם נרטיב שונה.

  • tami  On 18 במרץ 2004 at 8:18

    לי יש עמישראלפוביה.

  • מישהו  On 7 באפריל 2004 at 14:07

    יופי אני לא חלק מהעם הזה-זה אומר שאני לא גזעני.
    זו מדינה גזענית!!!

  • אבישי  On 8 באפריל 2004 at 17:06

    רשימה נהדרת של נרי! יורם, אני חושב שפספסת את הדיון המהותי לגבי ה"עם" והתעסקת קצת בטפל, למרות שגם זה היה נחמד.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 8 באפריל 2004 at 18:23

    תן לי לעדכן אותך בכמה פרטים:
    אנחנו משלים פה מיסים כמו כל "העם" הזה שלך
    אנחנו גם קורעים את התחת בשביל המדינה הזאת ומשרתים בצבא דבר שאף חרדי אצלכם אינו עושה,ומה הכי פטתי?! זה שהמדינה הזאת מתייחסת אליהם יותר מאשר לנו
    עכשיו תגיד לי אתה מי "העם" פה

  • פנחס  On 20 במאי 2004 at 0:25

    כל הנארטיביים ההיסטוריים הם שווי ערך מבחינת האמת שלהם
    אבל הנאראטיב הפלשתיני הוא הנאראטיב האמיתי היחידי

  • נרי  On 23 במאי 2004 at 11:55

    הנרטיב של עם לא הופך אותו לאמיתי, הוא נבנה על סמך אינטרפטציות לארועים היסטוריים.
    למשל בשנות ה30 של המאה הקודמת רוב הישראלים מכירים את "הפרעות" עבור הפלסטינים אותו אירוע הוא "מרד" או מושג אחר (אני ישראלי, לכן גם אני מוגבל ביכולת ההכרה שלי את הנרטיב של האחר).

    למעשה אין נרטיב אמיתי, תחשוב על שני נהגים שנוסעים בעיר אחד אחרי השני, הראיה של שניהם מוגבלת. כל אחד במצב רוח אחר, אחד מודאג מהבוס בעבודה, אם הוא ישים לב שהוא לא סיים את מה שהבטיח, ואין לא מושג איך לצאת מהתסבוכת. השני ברדיו מושמע שיר שמזכיר לו אהובה, ואני מניח שגם אתה מכיר את התחושה הנעימה של זכרונות מסוג זה.
    עכשיו דמה את עצמך עומד על המדרכה, הראשון מאט ומעוטט, השני עוצר בחריקת בלמים.
    אחד מהם יחשוב, "איזה בן זונה, מניאאק, מי נתן לו רשיון." אומ משהו כזה, הוא יצפצף ואולי יצעק. זה שהוביל, רואה בן אדם שהשד יודע מי נתן לו להתרועע עם אנשים. הוא לבטח יצטרך להפעיל כח מרסן על המניאק הזה.
    יש מיקרים שמגיעים לעיתונות (כל מספר שנים) ונדמה שהיו כאלה שיצאו הרביצו ואולי פגעו קשה במישהו שנוהג בצורה פרועה כזאת. הסיבה לקונפליקט (שבדרך כלל מסתיים בתחושת כעס ועצבנות של שני הנהגים) היא הפער בין בסיפורים שהם מספרים לעצמם על המציאות. שני הנרטיבים אינם אמת.

    מה שמעשע זה שבעצם כל אחד מאיתנו מכיר את רגעי הרשומון האלו. (אומנם הרבה פחות מכירים את רשומון של קארסאווה, והיה להם הזדמנות להרהר בעומק בסרט המופלא הזה).

    לכן אני לא מסכים שהנרטיב הפלסתיני הוא אמת. ומעניין מדוע זה הנרטיב שאתה מצאתה במה שכתבתי. האפשרות לבטח נמצאת במה שכתבתי, אבל הרבה מהפירוש נמצא אצלך, אין ברירה.

    אם נעמיק ונחשוב על ה"נרטיבים" הלאומיים, אולי נוכל למצוא "מטא נרטיב" שבו יוסדרו הנרטיבים הלאומיים לא במסגרת פירוש העבר (היסטוריה) אלה במסגרת מימוש העתיד – מחייבות לשיפור המצב ה"תרבותי-כלכלי-חברתי" – חינוך טוב יותר, כלכלה מאוזנת יותר, ותמיכה בין לאומית.
    עד אז, אולי נחשוב על שלב ביניים בו הנרטיב הישראלי יקיר בעוצמה שלו. הישראלים מנצחים בקונפליקט, והם צריכים להיות ערים לזה שמעשיהם יכולים להוביל לאסון עבור עם אחר. מבחינה לאומית העם החזק אחראי לתוצאות מעשיו, ולכן על ראשנו עתידו של עם אחר. ככה זה, אם אתה מעוניין לפעול במסגרת מוסרית.

  • פרוטופלסמה  On 20 בינואר 2005 at 16:54

    העם אוהב לשכנע בעזרת הביטויים: "אמרו ברדיו" ו"כתבו בעיתון"

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: