אפשר כבר לסכם את 2004

 

זו לא טעות דפוס

 

2004. כן, כבר אפשר לסכם אותה. אפשר ללמוד מ-2003, ללמוד איך מסכמים שנה ולהשיג בלעדיות על הסיכומים של השנה המתחילה כעת. העיתונים ממילא אוהבים לנהל מלחמות ילדותיות של "אני הייתי ראשון", אז הנה הצעה לסיכום השנה כבר בימים הראשונים של ינואר, מין "הקם לסכמה, הקדם וסכמה לפניו!"
 
איך מסכמים שנה? אנשי העיתונות הבאים לפרסם את מאמר הסיכום השנתי בתחומם הספציפי מביטים לאחור ואוספים את הכותרות הבולטות. לא במציאות, אלא בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה "שלהם". סיכומי השנה השבים אלינו בכל חודש דצמבר (וגם בכל חודש אלול, בספטמבר) הם ההזדמנות של התקשורת לסקר את עצמה. התקשורת שואלת את עצמה "אז מה היה לנו שם?" ומסדרת רשימה. והציבור, הוא אמור בעיקר להתבדר, וגם להרגיש מידה נעימה של ביטחון מכך שהתקשורת לא שכחה שום דבר, חיזוק לכך שהוא יכול לסמוך עליה גם להבא ולדעת שהיא תספק לו את כל צרכי המידע שלו.
 
אם עניינם של אמצעי תקשורת רבים הוא לשטח את המחשבה ולכוון אותה, סיכומי השנה הם מסמר אחרון בארון. האם ראיתם אי-פעם רשימת סיכום שנתית שכוללת עניין שנשמט מהתקשורת במהלך השנה? האם למשל נמצא את "אל קאעדה" ברשימת "10 האיומים הגדולים על העולם" לשנת 2000, השנה שלפני ההתקפות בארה"ב? האם ברשימת "10 הפיתוחים הטכנולוגיים החשובים ביותר של השנה" לשנת 1903 נמצא את הצלחתם של שני אחים, מומחים לתיקון ובניית אופניים, שהצליחו להטיס כלי מגושם ומוזר למרחק כמה מאות מטרים?
הסיכומים השנתיים נועדו להדק את המעגל סביב מדורת השבט, להשיב את כל המבטים אל הלהבה האחת במרכז.
 
השבועון האמריקני "טיים" נוהג לבחור את "איש השנה". לא פעם קמה סביב העניין צעקה, כש"טיים" עומד לבחור אישיות לא רצויה, רודן שפל או דמות שגרמה נזק רב. המתנגדים נזעקים על כך שבמקום הראשון ברשימת האישים הבולטים באותה שנה עומד לנחות אדם שרוב קוראי "טיים" מסתייגים ממעשיו. או-אז מסתבר שבעיני רבים "איש השנה" הוא מעין מלכת-יופי של המרחב הציבורי. אחרים חושבים ש"איש השנה" צריך להיבחר על פי מידת השפעתו על העולם, לטוב ולרע. בעולם שבו לחשיפה תקשורתית יש ערך רב, אולי יותר מכסף או הצלחה מהותית, בחירה כזו נחשבת לפרס גדול. בכל אופן, "איש השנה" – ב"טיים" או בכל כלי-תקשורת אחר – נבחר מתוך קבוצת האנשים המסוקרים ביותר באותה שנה. אחרת יעמוד כלי-התקשורת במצב מגוחך, כשיסתבר לקוראיו ש"איש השנה" הוא מישהו שלא שמו אליו לב במהלך השנה עצמה. שוב, התקשורת מסקרת את עצמה.
 
בנוסף, רשימות הסיכום הללו חושפות עד כמה הולכת ומשתלטת על המרחב הציבורי מין דת חדשה: דת הסטטיסטיקה. המערב כולו שטוף בה, והיא צומחת משנה לשנה. "10 ה… ביותר השנה": מגדירים קריטריון (מכירות, הכנסה, או כל דבר בר-מניה) ומדרגים. הפופוליזם מגיע לשיאו כאשר מבקשים מקהל כלשהו (ולמעשה הכוונה לאותו דבר שבימי מוסוליני כונה "העם") לדרג ולבחור. או-אז מתארגנות חבורות-המון וממהרות לבחור את יקיר-לבן למקום גבוה, והצופה מהצד עלול לטעות ולחשוב שהבחירה תמימה. בעולם של מסחור ולחץ סביבתי לאחידות, פועלים המנגנונים האלו ככלי-לחץ סמוי למחצה, בשירותם של אינטרסים.
 
אלא שלנהייה אחר הסטטיסטיקה יש צד בעייתי נוסף. דירוגים פופוליסטיים נעשים על פי קריטריון בודד. "עשרת שחקני הכדורגל הגדולים בהיסטוריה" היא רשימה שאין דרך להרכיבה על פי קריטריון בודד, ולמעשה אין בה כל טעם או ערך. אלביס או קליף? עפרה חזה או ירדנה ארזי? עודד מכנס או אלון מזרחי? שושנה דמארי או יפה ירקוני? פלה או מרדונה? מייקל ג'ורדן או מג'יק ג'ונסון? על פי מה נשווה? האם יש בכך טעם כלשהו?
לפעמים, עצם בנייתה של רשימה מגחיכה את כל העניין. למשל רשימת גדולי מבקיעי השערים בכדורגל העולמי? מי יודע איזה שחקן הוא חמישי או עשירי? תאמינו לי, ההפרש בין הראשון, פלה, ובין כל היתר הוא כזה שאין טעם לבדוק את המקום העשירי, שלכל היותר יחזק את גדולתו של הראשון, "המלך".
 
אין לי ספק שאחת המיומנויות החשובות שיהיה צורך להקנות לתלמידים במאה ה-21 היא השליטה בסטטיסטיקה, בדרכי ההגעה לתוצאות, בבחינה של מדגם, בניתוח ביקורתי של נתונים. כל זה יפעל כמובן נגד "רשימות הסיכום", נגד הפשטנות והמחשבה השטחית, נגד הפופוליזם בסגנון מוסוליני. האם מישהו מצא את הפרק "סטטיסטיקה" בתכנית הלימודים המחייבת בתיכון הישראלי? אל תחפשו, כי לא תמצאו.
 
[אני לא עומד בפיתוי, הנה רשימה קטנה משלי, ל-2004. עשרת המקצועות החסרים בתכנית הלימודים הישראלית: 1. עברית (כולל התבטאות בכתב ובע"פ) 2. היסטוריה כללית 3. אזרחות 4. קריאה וניתוח עיתון 5. סטטיסטיקה והבנתה 6. הטקסטים הגדולים של היהדות 7. חינוך בנושאי מין ומשפחה 8. חידושים ובעיות בביו-אתיקה 9. ספורט (ביצוע והבנה) 10. צפייה מודרכת בטלוויזיה 11. עולם המחשבים]
 
כן, כן, אני יודע. 11 ולא 10. ויאמרו לי שחלק מכל זה מלמדים פה ושם, כך או אחרת. לא. לא מספיק. לא טוב. מהבחינה הזו אפשר לסכם את 2004, כבר: הרשימה תלווה אותנו גם בראשית 2005. סיכומים שנתיים אינם מראים את הדרך, ובוודאי אינם מורדים בתרדמה הנעימה השורה על העם. הם בסך-הכל חלק מן הבידור הקל המוגש לנו כתחליף לחשיבה וביקורת.
 
לבו של מי שלא הפך למאמין אדוק בדת הסטטיסטיקה סולד מהרשימות. מצד אחד, אדם כזה יעדיף להביט במציאות בכלים מגוונים, לראות בה מורכבות, לשנות את דעתו מדי פעם. ומצד שני, בעל המחשבה העצמאית והביקורתית משמר גם תשוקות שאינן נכנעות לרשימות, למספרים וליחסיות.
 
כי אני אומר כ
אן בלב שלם:
פלה היה הגדול מכולם.
לא נולד מישהו עם קול מדהים יותר משל אלביס.
והקול הנשי הגדול ביותר ששמעתי הוא קולה של שושנה דמארי.
לגבי שלושתם (ואחרים) אין צורך ברשימות. כל אחד מהם הוא רשימה של אדם אחד.
 
שנה טובה.