בעד הסירוב, נגד הסרבנות


הסירוב חיוני לחברה הישראלית, הסרבנות מזיקה לה מאוד

שוב מופיעה קבוצה של חיילים וחותמת על הצהרה לפיה הם אינם מוכנים לעשות פעולות כאלה ואחרות במסגרת שירותם בצבא. חיילים או קצינים, אנשי הצבא הסדיר, אנשי קבע או מילואים, טייסים, אנשי סיירת מטכ"ל או חיילים ביחידות בעלות משקל קטן יותר בתודעה הציבורית – אין זה משנה. אין כל חשיבות לזהות החותמים, לדרגתם, לעברם הצבאי, למידת ה"מובחרות" של היחידות שבהם הם משרתים או לניסוח המדויק של כתבי-הסירוב. התופעה חוזרת על עצמה. היא מדאיגה מאוד ומעוררת לבטים קשים.
 
אחת מנקודות המפתח היא הצורך החיוני להבדיל בין "סירוב" ל"סרבנות". סירוב הוא תגובה לדרישה ספציפית. אדם נדרש לעשות דבר מסוים, והוא מסרב. סרבנות היא אימוץ עמדה של סירוב שיטתי, גורף. הסרבן מודיע מראש שאין בדעתו לעשות סוג מסוים של מעשים, שהוא עתיד לסרב לכל דרישה לעשות אחד משורה של מעשים שהוא רואה מכנה משותף ביניהם, מכנה משותף שהוא אינו מוכן להיות קשור אליו.
 
כולנו גדלנו על המושג "פקודה בלתי-חוקית בעליל". היא חלק מהחינוך שלנו, חלק מן המורשת האזרחית המלווה אותנו כאזרחים המשרתים בצבא המדינה. בתודעתו של האזרח הישראלי שהוכן והכין את עצמו לקראת ההתמודדות עם השירות הצבאי, המושג "פקודה בלתי-חוקית בעליל" מיוצג בעיקר על-ידי הביטוי "דגל שחור". ישנן פקודות – כך לימדו אותנו – ש"דגל שחור" מתנוסס מעליהן. לאמתו של דבר "דגל שחור" אינו דבר שמישהו אמור ללמד אותנו. דגל שחור הוא אות-אזהרה שכל אדם שצלמו שלם יבחין בו מיד. אין מצייתים לפקודה לטבוח באזרחים, אין מצייתים לפקודה לבזוז, לאנוס, או לפגוע בצלם-אלוהים של הזולת.
 
כשהתחלתי את הטירונות הדברים היו ברורים ופשוטים למדי, או כך  לפחות חשבתי. הימים היו ימי טרום-אינתיפאדה. בשבוע הראשון של הטירונות היה אי-שקט מסוים בשטחים. היינו במחנה "דותן", מזרחית לחדרה, מעבר לקו הירוק. באופק החלו לעלות תמרות עשן של שריפת צמיגים. בלילה נשמעו יריות. באחד הצריפים שבהם ישנו התגלתה למחרת שורת חורים מצרור כדורים שנורה לעברנו מרכב נוסע. מישהו הרחק למעלה בפירמידה החליט שיש להקים מחסומים בכביש ליד המחנה. יצאנו, טירונים בוסריים בעליל, והוצבנו במחסומים מאולתרים. עצרנו כלי-רכב של פלסטינים, ביקשנו תעודות (הכינו אותנו, כמובן, וכולנו למדנו לומר "ג'יב הוויה") ובדקנו אנשים וחפצים. והנה, מאחד מרכבי ה"טרנזיט" עמוסי האדם ירדו שלוש נשים בלבוש כפרי. "תבדוק אותן", אמר לי הסמל. "אי-אפשר לבדוק נשים", עניתי. "תבדוק, תבדוק", התעקש הסמל. "אסור, אי-אפשר לגעת בהן", אמרתי. הוא הביט בי. מבטו הזועם התרכך במבוכה. בדקנו את כבודתן, לא יותר. השנה הייתה 1982. הטירונות שלנו החלה למחרת טבח סברה ושתילה. השטחים בערו תקופה מסוימת, ושקטו עד 1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה. האם באותו יום במחסום הייתי סרבן? בוודאי שלא. האם סירבתי? אינני יודע, אבל אני חושב שנהגתי כשורה. וגם הסמל, בסופו של דבר. יתכן שהוא הפר פקודה. לא התעכבנו לחשוב על כך. היינו צעירים, אני הייתי בן תשע-עשרה והוא היה בן עשרים. לא היינו טייסים וגם לא חיילים בסיירת מטכ"ל. זה היה טבעי.
 
כאזרח, הייתי מעדיף לשמוע על חיילים שסירבו לפקודות ספציפיות שניתנו להם ונראו בעיניהם פקודות בלתי-חוקיות בעליל, פקודות לא סבירות, לא מוסריות. בבקשה, יסרבו, יעמדו בפני בירור ואפילו משפט, יגיעו הדברים לדיון ציבורי ונראה היכן אנו עומדים. בדמוקרטיה אין דרך אחרת, ואסור שהדברים יישמרו בחדרי חדרים או בשיחות בין מפקדים לפקודיהם בלבד.
 
בחודשים האחרונים שמענו וקראנו על טייסי מסוקים שנשלחו למשימות הפצצה שנראו בעיניהם לא יותר מנקמה חמומה על פיגוע שאירע שעות אחדות קודם לכן. אחד הטייסים הללו סיפר שהוא ידע שהוא נשלח להפציץ בתים בעזה בלי שיש מידע ממשי שיושבים בהם מחבלים. באי-רצונו לפגוע במי שעשויים היו בהחלט להיות אזרחים תמימים, עשה עצמו כמי שלא שמע את ההוראות בקשר וביקש שיחזרו עליהן. בינתיים היה לאנשים על הקרקע זמן להימלט והתקיפה רוקנה למעשה מכל תוכן. טייס כזה איננו סרבן. אלא שהוא גם אינו בגדר מי שסירב לפקודה. הוא חמק בין הטיפות, הערים על מפקדיו ורימה אותם. במערכת צבאית זהו מעשה בלתי-נסבל. אם חשב שהוא נשלח למשימה לא חוקית או לא מוסרית, היה עליו לסרב ולעמוד מאחורי סירובו על כל העשוי להשתמע מכך. עשוי ולא עלול, שכן בעיני חשוב יותר זיהוי הדגלים השחורים וקביעה גלויה של קווים אדומים מכל השלכה שלילית אפשרית על הקריירה של טייס זה או אחר.
 
לסירוב הספציפי, אם יש בו צורך נוכח מציאות ספציפית, יש חשיבות גדולה בהקשר הלאומי. כשמתפרסם "מכתב סרבנים" נזעקים מפקדי הצבא ושר הביטחון לגנות ולהבטיח עונשים חמורים לחותמים. מושקעים מאמצים גדולים לגרום לחותמים לחזור בהם. התגובה החמורה והמבוהלת משולחת אל החלל הציבורי ללא קשר לניסוח הדברים במכתב, שהרי לרוב מודיעים החותמים שהם עתידים ומתכוונים לסרב לפקודות כאלה ואחרות. וכך, במקום לדון בשאלה האם הפקודות המוזכרות במכתב עומדות במבחן "הדגל השחור", עוסקים הכול בזהות החותמים, ב"זכויותיהם" כתורמים לביטחון וב"תופעת הסרבנות". באורח דומה, כאשר רב או קבוצת רבנים מפרסמים פסק הלכה או גילוי דעת הקובע שאסור למסור שטחי ארץ-ישראל לערבים או שאסור לפנות יהודים ממקום מושבם וכיוצא בכך, עוסקים הכול בזהות הרבנים, בשימוש במושג "למסור", בשאלה האם התארגנות הרבנים מחזירה אותנו לימים שלפני רצח רבין ז"ל, בדיון עקר בדבר זכותם של רבנ
ם לעסוק בכל שאלה הלכתית וכו'. אלא שאין אלו השאלות הבוערות. השאלות הבוערות תעלינה נוכח סירוב ספציפי, כשחייל יישמע לרבנים ויסרב לבצע פקודת לפינוי יהודים או למסירת שטחים לפלסטינים. הכרזות כלליות על סירוב בפוטנציה הן תופעה שלילית ומזיקה. הן מערערות את שלטון החוק ואת המארג האזרחי-לאומי שלנו. הן מסיטות את הדיון מן העיקר. והעיקר הוא מה חוקי ומה לא חוקי, מה מוסרי ומה לא מוסרי, מה מותר ומה אסור.
 
אלא שאין להתעלם משני היבטים המסבכים את המציאות. האחד הוא ה"משפטיזציה" שעוברת החברה הישראלית. בישראל של סף 2004, כל מה שאינו בלתי-חוקי נתפס כמותר, כמוסרי, כמעט כראוי. הסיבות לכך ידועות, וניתן לסכמן בשחיתות הפושה בקרבנו, ברפיסותם של גורמי שמירת החוק ובאיבוד המצפן המוסרי הבסיסי האמור להנחות חברת בני-אנוש. כל ישראלי התרגל להשתמש במלים כמו "ראוי" ו"מבחן הסבירות". ישראלים מעטים מדי מזהים בלבם ובמוחם דקירות של מותר ואסור בסיסיים, עקרונות התנהגות של בני-אדם, פשוט כך.
 
הגורם השני המסבך את המצב ומשבש את מצפנם המוסרי של רבים הוא הכיבוש, השליטה בעם זר. לכאורה, נהוגות שתי מערכות התנהגות שונות בתכלית, אחת מצד זה של הקו הירוק, והשנייה בשטחים הכבושים. למעשה, שלושים ושש שנים של כיבוש טשטשו את ההבדלים, וההתנהגות של בנינו ואחינו בשטחים, הן האזרחים והן החיילים, מחלחלת גם לצד הזה. כולנו רואים זאת וכולנו חשים בכך, בכביש, בתור לקולנוע, במקומות ציבור, במגע הבסיסי של האדם הישראלי עם זולתו וסביבתו. הדברים ניכרים גם בהתנהגות של השלטון כלפי האזרח, בשחיתות, בהתפוררות המעמד הפוליטי, בפרוטקציוניזם, ברדיפה אחר התעשרות קלה, בהתבססות מעמדות של אדונים ובוסים הנהנים ממצב של חוסר אמות מידה מוסריות. רבות נאמר ונכתב על כך. הועלו השוואות למדינות בעולם השלישי, לדרום-אפריקה של ימי האפרטהייד. מדובר על עלייתה של יהדות לאומנית-גזענית שבה המושג "אדם" חל רק על יהודים, על איפה ואיפה מצד רשויות החקירה והמשפט. הרשימה ארוכה. במצב דברים זה, סרבנות היא תגובה מבוהלת ומבולבלת של מי שנזכרו עתה שליהודים היה פעם מצפן מוסרי. זו תגובת-פרפור אחרונה של מי שאמות המידה שלהם היטשטשו כפי שקרה לחברה כולה, אלא שהם עוד מזהים את הטשטוש ומתקוממים נגדו בחסות היותם חברים בקבוצה החותמת על הצהרה, בחסות היותם "בעלי זכויות" בחברה ששקעה במיליטריזם, בחסותו הנוחה של סירוב היפותטי.
 
לא לסרבנים אנו זקוקים, בין אם מדובר ביפי-בלורית שליחים של רבנים ובין אם מדובר ביפי-בלורית חברים במועדונים אקסקלוסיביים של צבא וביטחון. יתכן מאוד שאנו זקוקים לסירוב. לאדם הבודד, לאדם יפה ומוסרי שיקום ויאמר בקול בהיר: "את זה אני לא עושה, כי זה לא מוסרי, כי זה אסור, כי אני בן-אדם". נעמוד מולו ונשפוט. להעניש אנחנו יודעים. יש לקוות שאנחנו עוד מסוגלים להביט פנימה וגם להביט אל הזולת, ללמוד ולאמץ דוגמה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ניב  On 25 בדצמבר 2003 at 15:18

    סיפור המחסום האישי שלך הוא בהחלט מרגש יורם, אבל לצערי (שוב, למי שלא מבין, אני מבטא אך ורק את דעתי האישית) היום הדברים מורכבים מעט יותר. רמת הייעול וה"מכניזציה" של פעילות הצבא אינה מאפשרת לחייל המוצא את עצמו במצב בלתי מוסרי בעליל "לסרב" כשם שאתה סירבת. מלבד אולי במקרים "פשוטים" כמו זה שעליו כתבת.
    אתה בעצמך טורח לציין שהקרקע נשמטת תחת רגלינו. "רופסים ואבודים" הן מילותיך שלך.
    לכן התגובה שלך משקפת את מה שאתה, בדבריך, מנסה להדביק לסרבנים – "תגובה מבוהלת ומבולבלת".
    אם תבקש לבחון את הפרטים, תמצא שהתייעלותנו הגדולה היא ביצירת כיבוש "סטרילי" (בתוכו נכללת גם החומה) שבו לחייל, כפרט, אין כמעט מרחב תמרון ואין לו גם צורך בו. לכן נמנעים ממנו שיקולים מוסריים. אלו נעשים בידי "צדיקים" בדרגות הגבוהות. כך צמחה לה חברה שאין לה את הכלים לבחון או את הצורך לעסוק בשאלות "מוסריות" כלל.
    הסרבנים אינם פועלים "בחסות" היותם חברים או "בעלי זכויות" בקבוצה כזו או אחרת. הם חבורה של אנשים פרטיים שחברו יחדיו על מנת לחזק ולהתחזק. כי רק כך הם מאמינים שיוכלו לכוחות הגוררים את כולנו אל פי תהום. כן, בדיוק כפי שאנשי "גוש אמונים" הפכו לכוח חזק המכתיב לכולנו את מהלכי חיינו, למרות שרובו של הציבור אינו אוחז באותן השקפות משיחיות.
    ובתגובה לפסקה האחרונה ברשימה שלך, הרשה לי להשתמש ברעיונותיך שנית ולהפנותם כלפיך – לא לכותבים יפי תואר היודעים לברור את מילותיהם אנחנו זקוקים, בין אם מדובר באלה המבקשים לענג אותנו באמרותיהם או לפגוע בנו. יתכן מאוד שאנחנו זקוקים לפעולה, לאדם הבודד, האמיץ, האנושי. שיקום ויאמר – "עלי לקבל את האחריות ולסרב לקחת חלק במעשי הכלל, כי אין עוד להפריד את אובדן המוסר הפרטי מזה הכללי."
    נעמוד מול אדם זה ונשפוט, להעניש אנחנו יודעים. ישנם כאלה שאפילו יודעים להביט פנימה ואל הזולת, לאמץ דוגמא. אבל עדיין עומדים מנגד כשמולם מתחוללים מעשים נפשעים.

  • ניב  On 25 בדצמבר 2003 at 15:39

    האם זוהי רק סמיכות מקרים ?
    אתמול התבטא דויד גרוסמן בצורה מוזרה (ומעט סותרת את עצמה בעיני וכפי שהודה בעצמו – "מלא סתירות פנימיות")
    כמי ש"לא היה מסרב" אבל תומך בסירוב.
    בדיוק כשם שהישראלים אוהבים לחיות.
    אולי נאכל את העוגה אבל גם נשאיר אותה שלמה ?

  • יורם מלצר  On 25 בדצמבר 2003 at 15:42

    תודה על התגובה העשירה. כנראה שגם היא ביטוי לאי-נחת מובן ורציני.
    כשלעצמי – המילואים שאני עושה אינם מעמידים אותי בדילמות מוסריות. אבל אפילו הם מאפשרים לי לבחון את עצמי מול הלכי הרוח בקרב הדור הצבאי הנוכחי, חיילים כבכירים.
    מעבר לכך – אני כותב כי אני כותב, וזו דרכי לפעול בחברה.
    ובאשר לגרוסמן, אכן ראיתי את החלק הזה בראיון והפריע לי שהוא בעצם לא אומר הרבה. זה נתן לי את הדחיפה האחרונה לכתוב את הדברים שכתבתי כאן, שכבר היו סדורים בראש.
    שוב תודה

  • ניב  On 25 בדצמבר 2003 at 15:59

    אל תבין לא נכון את המסר שלי.
    טוב שאתה כותב ואין לי בעיה עם הבחירה שלך לפעול דרך הכתיבה, אבל אני פשוט חושב שאתה מכוון למקום הלא נכון ברשימה הזו.
    זוהי דעתי, דעתך היא דעתך.
    אני מרגיש שנהגת בדיוק כמו גרוסמן וכאן הפספוס.
    אני לא מבין איך אפשר להגיד, לא להגיד, להגיד, לא להגיד.
    הרי אתה חוטא למהות הדרך שלך, אתה כותב בלא לכתוב דבר.

  • ג'ו  On 25 בדצמבר 2003 at 18:07

    כל ישראלי התרגל להשתמש במלים כמו "ראוי" ו"מבחן הסבירות".

    כן? כל ישראלי? כו-לם? תגיד, איפה אתה חי? כתבת פעם ביקורת לא רעה. תירגמת גם ספר או שנים באופן חוקי בעליל. אבל אין לך מושג, חמודי, איפה אתה חי. כל ישראלי ומבחן הסבירות. גדול. ענק.

    במצב שבו אנו נמצאים, ולקראת הימים הרעים שעוד מחכים לנו, כל אדם שעוד לא הפך לבהמה חייב להשתמש בכל האמצעים הלא אלימים שברשותו – רקורד צבאי, כישרון כתיבה, כסף – כדי להציל את המולדת. במילים – גבוהות – אלו ממש.

    ברמה הפרקטית, לסרבנות קבוצתית יש אימפקט גדול יותר מסירוב אינדיבידואלי לפקודה ספציפית בשטח. בהנחה שהבעיה אינה רק מצפונית-אישית אלא גם קבוצתית, ברור לכל מי שעיסוקו או לפחות הבנתוהן בתחום העובדות והתהליכים ולא רק בהפרחת מילים א-לה-גרוסמן מהי האופציה הראויה והמשפיעה

  • ג'ו  On 25 בדצמבר 2003 at 18:08

    כל הזכויות למשפט הראשון בפוסט הנ"ל שמורות, כמובן, ליורם מלצר

  • ענת  On 25 בדצמבר 2003 at 18:21

    על יפי-הנפש שמעקמים את האף בתיאוריה מול "עוולות הכיבוש", אבל ממהרים להתנער מכל מי שעושה בפועל – ומשלם מחיר כואב! – כדי לקרב את סיומו של הסיוט.
    על הפילוסופים-בגרוש שמקפידים להבחין בין "סירוב" ל"סרבנות". באמת חן-חן על האבחנה הפילולוגית המועילה.
    אם וכאשר ישראל תתפכח סוף-סוף מהכיבוש, כולנו נהיה חייבים תודה לסרבנים, שגבורתם מזדהרת עוד יותר על רקע האלטרנטיבה, שאינה אלא ברברת פחדנית.

  • יורם מלצר  On 25 בדצמבר 2003 at 19:07

    אני מבין שהבחנות פילולוגיות הן לא "ספל התה" שלך, ומן הסתם לא חשוב לך להבדיל למשל בין גרימת מוות, הריגה ורצח, או בין הטרדה, מעשה מגונה ואונס. ניחא.

    אבל מאיזה "משלם מחיר כואב" על כך שהוא עושה בפועל נגד הכיבוש התנערתי בזמן האחרון? אשמח לתקן את דרכי…

  • בבון  On 25 בדצמבר 2003 at 19:23

    הרשימה שכתבת מצוינת בעיני.

    היא שקולה, לא רדודה ועושה אבחנות מדויקות. מצרכים נדירים בשיח הישראלי בכלל ובאתר הזה בפרט. לא פלא שחטפת על הראש מהמתלהמים הקבועים. אל תתרגש.

    ג'ו – אני לא מבין מה לביוגרפיה של מלצר ולביקורת שלך על דבריו. אני, לדוגמה, אפילו לא כתבתי ביקורת או תירגמתי ספר. אז מה, אני מבין את המציאות פה פחות טוב ממך? בהתחשב בדבריך כאן (וברשימות אחרות) דווקא לא נראה לי, האמת.

    ולא יזיק לך, ידידי, להתייחס בכבוד בסיסי לכל אדם שאתה מדבר איתו. גם למקביל פלשתינאי של יורם מלצר היית קורא "חמודי"? נדמה לי שלא.

  • ענת  On 25 בדצמבר 2003 at 19:36

    כשאתה מצהיר ש"לא לסרבנים אנו זקוקים", ומכנה את הסרבנות "תגובת-פרפור אחרונה של מי שאמות המידה שלהם היטשטשו", אתה, יורמלצר היקר, מתנער-גם-מתנער ממי שעושים בפועל, ולא רק מברברים, לסיום הכיבוש.
    גם אני אשמח אם תתקן דרכיך.

  • נועה  On 25 בדצמבר 2003 at 20:07

    ניב: אשרי מי שסתירות נעדרות מחייו, שהכל ברור ונהיר לו, שחור ולבן (בדרך-כלל אין אפורים בתמונת העולם הזאת). אני מעדיפה פי אלף את גרוסמן ומלצר, גם אם אינני מסכימה תמיד עם שניהם ובמקרה זה תומכת בסרבנים.
    צודק בבון, לא פלא שהמתלהמים (נעדרי הסתירות) התעוררו, וגם בחרו בטיעון המוצק הידוע בשם אד-הומינם (זה עניין הכנסת הביוגרפיה).

  • ג'ו  On 25 בדצמבר 2003 at 22:17

    האם הבעיה שלכם היא באמת נימוסים והליכות? חוששני שהיא יותר בתחום הבנת הנקרא

  • אמיגו  On 25 בדצמבר 2003 at 22:26

    אני מאמין שצריך להוביל מהלך דרמטי, אחרת הכל יקרוס פה במדינה. זה הרגע לצו פיוס בין כולנו. קצת סובלנות, הומניזם ופלורליזם עוד לא הרגו אף אחד, ואני אומר את זה ממקום של דאגה עמוקה. כל היום רק מגרפים פה את השטחים, מגרפים ומגרפים. די כבר! הסרבנים זה מותג, זו תהיה לא פחות מסגירת מעגל אם כולנו ניתן להם גיבוי סוף סוף, למרות חילוקי הדעות בינינו.

    [אני יודע שזה כבר לא מצחיק. אשתדל להתאפק להבא. סליחה מראש (אבל זו דעתי האמיתית אגב)]

  • ניב  On 26 בדצמבר 2003 at 0:55

    לא הבנתי, האם אני מתלהם ?
    חסר סתירות ?
    עיוור צבעים ?
    גם אני מעריך (מאוד) את יורם מלצר ואת דויד גרוסמן, האם זה אומר שעלי להסכים עם עמדתם בכל ?
    אני שמח שאת מעדיפה אותם על פני בכל יום מימי השבוע (פי אלף ואלפיים מליון)
    כי הם אכן ראויים לכך שרבים "יעדיפו" אותם.
    באותה מידה שאני שמח שהדברים שאינם ברורים לי כל כך נהירים לך.

  • תמי ליבנה  On 26 בדצמבר 2003 at 9:37

    יורם

    אני מבינה את ההפרדה שלך בין סרוב לסרבנות
    אך מאחר והכיבוש אינו פרטי של איש כך הסרוב לדעתי לא מתאים כאן
    צריך שתהיה סרבנות ולא בחדרי חדרים, הכיבוש אינו חוקי ואינו פרטי ככה שכל מי שיש לו יכולת השפעה כל שהיא ומה לעשות יורם בארצנו הקטנה לטייסים יפה הבלורית לאנשי יחידות מובחרות וכן גם קצת לאנשי רוח יש בימה יותר חשופה להשמעת קולם ואם סרבנות מלוכדת (ואני מאמינה שקשה להם מאוד לסרב ולכן "הביחד" ) מביאה אותם לקידמת הבמה ולתודעת הציבור יבורכו.

  • נועה  On 26 בדצמבר 2003 at 11:59

    תקרא שוב מה שכתבתי. אולי תבין.

  • יורם מלצר  On 26 בדצמבר 2003 at 12:06

    והטמפרמנט…. לנושא.

    לא נעלבתי אם כי אני מודה למבהירים ולמגינים. הרי ביוזמתי אפשרתי תגובות.
    לכל היותר צחקתי קצת נוכח הביוגרפיה הסלקטיבית שגזרו לי פה.
    ואולי אבהיר שוב: אני בעד סירוב ספציפי לעשות מעשים ספציפיים. אני נגד סרבנות גורפת וכללית.

    אז הבה נשוב להתייחסויות ad rem במקום ad hominem, אם אפשר.

  • ניב  On 26 בדצמבר 2003 at 12:31

    אני מצטער.
    לא מבין אותך.
    אבל זה יפה שאת יכולה לחלק את הכל לשחור ולבן.
    טוב לגלות שיש אנשים שיודעים בדיוק מי עומד מולם.
    (חסר סתירות שכמותי שאינו מודע למציאות האפורה(.

  • ג'ו  On 26 בדצמבר 2003 at 22:53

    גם מחמאות הן ביקורת? לגופו של עניין, ברור בעד מה אתה וברור גם נגד מה, אבל לחלוטין לא ברור למה. אין הנמקה. ומזה יוצא שהערך היחיד של הדברים הוא שהם נאמרו מפיך, ומכאן קצרה הדרך לטיעונים אד הומינם. לגופו של עניין, לגיטימי לחבר בין האישי לפוליטי. ובעצם, לא ניתן אחרת

  • חייליקו, פרענק  On 27 בדצמבר 2003 at 18:12

    אז במבוא לבלשנות עם טניה ריינהרט היא דיברה על ההטייה בעברית [הטייה שלילית ]
    של המושג סרבן ושמאלן. זאת אומרת, האם זה מקרה שהסיומת שלהן דומה לסיומת של גזען, פחדן, שקרן, ועוד כל מיני שלא זכורים לי כרגע.
    זאת בניגוד כמובן לימני ולא ימאן, או סירובניק – מסורב עלייה – שדומה לקיבוצניק, במקום הסרבן שהוא אדם שלילי בעליל.
    עד כאן זוטות מקיצור הדרך להשכלה כללית שלעיתים נקרא משום מה תואר ראשון.
    אבל ברצינות, גם אני מאוד אהבתי את ההסברים מהטירונות על טוהר הנשק והפקודות הלא חוקיות בעליל.
    אפילו ביליתי שנה וחצי באיזו "סיירת מובחרת" עד שזרקו אותי.
    והיום, במילואים , עם שאר החירניקים הרגילים, שכולם , אגב, ימניים בעליל, זולת מצביע שינוי אחד, [גם כן שמאל..]
    אני מבין טוב טוב את משמעות המושגים הריקים מהטירונות
    בקיצור, יורם, אני כבר יודע מראש שכל המילואים הקרובים שלי במחסום זה או אחר הם פשע, ואם לא פשע אז סתם טרטור לא הגיוני ולא "
    פיירי
    "
    של המוני בני-אדם.
    לפני כמה חודשים, ביריחו , הייתי קרוב מאוד לתת מכות רצח לאיזה גובניק מחוצ'קן מה די. סי. או.
    שבפנותי אליו לאשר כניסה לרופא ילדים שהגיע מרחוק עד ליריחו, ענה לי הדרעק הקטן:
    נגמר לו האישור.
    שיחזור לכפר שלו , שם, בשעות הקבלה הוא יוכל לקבל אישור..
    אני: אז תן לו את האישור עכשיו יא אידיוט..אתה כבר פה, והוא בא מרחוק, ואין עוד רופא ילדים ביריחו.
    וכו וכו..
    וארם זה לא הרופא אז זה הילד הקטוע רגל בא מרחוק כדי לעבוד, און הסטודנט שבא למבחן או או או..

    בקיצור, והדברים נכתבים מהלב, אני מרגיש שמי שמסרב מייצג גם אותי.
    כי אני פחדן.
    הקצינים המתנאחזים בגדוד שלי מתים שייפול להם לידיים איזה סרבן.
    כי יפטרו אותי מהעבודה אם אסרב.
    כי מראש, ברור שכל המחסומים האלה מונעים מבני-אדם את חופש התנועה בין הכפרים שלהם.
    הם לא מנסים להגיע לרמת-אביב.
    אז תסביר לי, בבקשה יורם, איזה משמעות יש פה להתפלפלות המתחנחנת נוסח:
    אני אסרב רק לפקודה שברגע מסויים תיראה לי לא בסדר.

    בחייאת רבאק.
    ואידך זיל.

  • יורם מלצר  On 27 בדצמבר 2003 at 18:25

    הנה בדיוק הדגמת איך:

    אם יאמרו לך להחזיר ילד פלסטיני חולה לכפר שלו כי האישור שלו פג, תעביר אותו על דעת עצמך.

    אתה לא סרבן. אתה סירבת. ויש הבדל. תשאל את טניה ריינהרט.

  • חייליקו, פרענק  On 27 בדצמבר 2003 at 18:45

    תחמון של החיילים מתחתי, תחמון של הקצינים [הדתיים] מעלי.
    תאמין לי, שהעברתי את כולם, אבל זה כרוך בשקרים וקומבינות
    כאלה, שבגמר המילאים אתה צריך לגרד את הכבוד העצמי [ הקלוש ממילא]
    מהרצפה עם סכין יפנית.
    שנאמר:
    אתקקה ואתקנח ואתנקה
    ואתגלח
    אין לי מושג מה אבות רצה להגיד אבל זה נשמע טוב.
    ואודה לו על התייחסותו

  • עמית  On 27 בדצמבר 2003 at 20:39

    מילים יפות. מילים הוגנות. מילים שמבינות את כולם, אך תופחות לנו בעדינות על הטוסיק. סרבנות זה חינני, זה שובבני, אבל זה אסור. פוייה.
    מר מלצר, אנחנו לא בעניין של מעשים טובים עכשיו, התלבטויות מוסריות האם להעביר איזה זקנה את הכביש. עברנו את שלב השיח האקדמי. אנחנו בשיאו של תהליך התבהמות בסגנון דוגוויל. כפבע בנינו לבין איבוד הצלם. עזוב אותך מסיפורי חסד אישיים. כל הכבוד לך שאתה כזה מוסרי. עכשיו קום התנערה. תבעט, תשרוט, תצרח, תשתולל. כי הרעים עוד רגע מנצחים. והם מנציחם, תאר לך, לא בגלל שהם חזקים. אלא רק בגלל שהטובים הם יותר מידי טובים…

  • בבון  On 28 בדצמבר 2003 at 11:01

    תוכל לפרט בבקשה מיהם הרעים ומי הטובים בסרט הבוליוודי שמוקרן בתוך ראשך? תודה

  • cogito  On 29 בדצמבר 2003 at 12:00

    ההבחנה בין סרוב וסרבנות, בעצם מתייחסת לסוגייה נוספת שקשורה לנושא, וזוכה להתייחסויות תכופות.
    האם מדובר באקט אישי מצפוני או מחאה פוליטית נגד הכיבוש ככלל.
    אין בושה בכך שאדם מוכן לעבור על החוק כדי להביע את מחאתו בנושא שמאוד חשוב לו, בייחוד אם הוא מוכן לשלם את המחיר ולשבת בכלא.
    עם זאת, לדעתי, בכך שחייליקו נמצא שם ומספר לנו מה בעצם קורה שם, לדעתי, השרות שהוא מספק חשוב בהרבה מאשר אם היה יושב בכלא או סתם מסרב מבלי שמיצו עימו את הדין.
    מדהים כמה מתועבות המציאות היומיומית בשטחים לא מגיעות אל האנשים שלא משרתים שם. אם כל המשרתים בשטחים יהיו אנשים שמרגישים ממש בסדר עם זה מבחינה מוסרית, אנחנו גם לא נדע.
    כשממש חשוב לצה"ל להסתיר מה קורה, כבר ראינו, שהוא יכול למנוע כניסת עיתונאים, ובד"כ הרי הוא לא צריך, כי הכתבים הצבאיים נוטים לדווח מנקודת מבט "צבאית" ולא אנושית.
    בתקופה שבה רבים משתמטים מסיבות לא מצפוניות, ומעמד הצבא
    יורד (http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1030-
    2848427,00.html)
    לאקט הסרבנות יש אימפקט חלש יותר לדעתי.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: