100 שנות תעופה


100 שנות תעופה, 100 שנים דתיות מאוד

מאה שנות תעופה. מאה שנים שבהן האדם עולה על מכונה ממונעת וטס בשמיים. פסיק בציר הזמן של המין האנושי המציין את אחד השינויים העמוקים ומרחיקי הלכת ביותר בקורותיו. הדורות האחרונים הביאו לעולם המצאות רבות: ברפואה המתמודדת עם מחלות שהיו חשוכות מרפא ומצליחה למנוע רבות מהן, ביכולת החישוב והסימולציה, ביכולת לאחסן ולהעביר מידע ולשתף בו את הזולת ברחבי העולם, ביכולת להתבונן אל תוך גוף האדם, אל מימדיו השונים של העולם וגם אל החלל החיצון. המשותף לכל אלה הוא הרחבת היכולת להגיע למקומות שעד לא מזמן היו לא-מוכרים או הרחק מהישג ידו של האדם.

יחד עם זאת, איננו מעבירים את עצמנו אל מרחבי המתמטיקה ואיננו מזרימים את עצמנו ברשת האינטרנט. איננו שוחים בזרם הדם ואיננו מטיילים בחדרי הלב הפועם. יחידי סגולה בלבד טסים בחלל. פרט לתעופה, רוב ההמצאות מרחיבות את דמיוננו ומניבות פירות ישירים או עקיפים במסגרת צורת החיים העתיקה שלנו: בבית, בשדה, במשפחה, במסגרת רצוננו לחיות ולהרגיש טוב, לשמוע סיפור ולספר סיפור, ביכולתנו לדמיין מעבר לחוויה המיידית שלנו. אלא שהתעופה שונה מכל אלו. היא לוקחת אותנו, ממש כך, בגוף ובנפש, מנתקת אותנו ממקומנו ומעבירה אותנו למקום אחר.

התעופה, הטיסה במטוס, כורכת השעיה של מערכת התחושות הרגילה שלנו ומשרה מצב אחר של התודעה האנושית. שם למעלה, מעל לעננים, קל לי לדמיין כיצד יכול היה המצב המוזר הזה להיתפס בדמיונם של בני שבט באמזונס, במדבר הקלהרי בדרום אפריקה או בעיניהם של עמים קדומים. מעל לעננים אני חושב שבני-אדם מחברות נידחות ביחס לשלנו או מזמנים רחוקים מתקופתנו היו יכולים לראות בתעופה מצב שבו האדם נתון בידיהם של האלים או תחת השפעה של חומרים משכרים רבי-עוצמה. מבחינה פסיכו-פיזית, התעופה המודרנית נראית לי בלתי-אפשרית.

עלייה על מטוס דורשת מאיתנו הרבה יותר ממה שרובנו מוכנים להודות ובוודאי לנסח במלים. עלייה על מטוס, מודרני ובטוח ככל שיהיה, דורשת מאיתנו השעיה של עצמנו. הנה לפנינו צינור מתכת בעל כנפיים, שבתוך שעות אחדות יגרום לנו להימצא במקום אחר, בתרבות שונה, לעתים עד כדי תחושה של תקופה אחרת. אנו נכנסים אליו, מבלים בו זמן-מה, ובצאתנו הנה אנו במצב אחר עד כדי כך שיש לנו מלוא האפשרות לשאול את עצמנו האם אנו עדיין מי שהיינו כשנכנסנו אל הצינור. מסעות שדרשו בעבר הליכה והפלגה של שבועות או חודשים רבים נערכים כיום בתוך שעות אחדות. זמן הטיסה קצר עד כדי כך שאין כמעט משמעות לדרך, שבעבר היתה עיקר החוויה וסיפקה גם את מסגרת הזמן וההתרחשות שאפשרו לנוסע להכין את עצמו לקראת המקום שציפה לו. ואילו היום, מהלך הטיסה מציע לנו חוויה מוזרה ומנוכרת. ארוחות פלסטיק וסרטים על מסכים קטנים ורוטטים, המראים התרחשויות שנראות מופרכות וזרות מאוד לעיניו של הנוסע הנתון בצינור המתכת. חדרי שירותים רעועים, שרעש המנועים שולט בהם. גינונים קפואים של מלונות עתידניים, בינלאומיות מעוקרת כנגד פלישה של מאות זרים לפרטיותך, שהרי אתה אוכל, ישן, בוהה, מפהק, פוחד ומתרגש לעיני-כל. בטיסות מסוימות מציעות חברות התעופה מפות של מסלול הטיסה, בניסיון תמים לנחם, להפיס ולהרגיע. "הנה אנחנו כבר כאן", "חלפנו כבר על פני…", "נותר לנו רק…" – והכל וירטואלי. כמו בטיסה האחרונה שלי מרומא לבואנוס-איירס. המראנו בערב, ולאחר לילה שלם של טיסה ישרה וחלקה, כשהלילה נמתח יחד איתנו, לחש הטייס מן הרמקולים: "מי מהנוסעים שאינו ישן, יכול להביט ימינה ולראות את דקר, בירת סנגל". לפנינו עוד היה כל האוקיינוס האטלנטי, אולם כבר חלפנו מעל למדבר סהרה ומי יודע כמה ג'ונגלים עבותים עד שהגענו לנמלי העבדים של המאות ה-16, ה-17, ה-18 וה-19. טסנו עוד שעות אחדות באותו לילה ארוך והנה בישר הטייס בשמחה "וכעת, למי מהנוסעים שאינו ישן, אני שמח לבשר שאתם יכולים להביט ימינה ולראות את סלבדור, בירת באהיה בברזיל". הנה אנו כבר קרבים לארגנטינה. אלא שאז נדרשו עוד שעות אחדות לאורך חופי ארץ הסמבה, הקפה והכדורגל הענקית, שעות של טיסה לאורך פיותיהם של נהרות הנפערים אל הים, ומשם לריו דה ז'ניירו וסאו-פאולו, אל שפך נהר לה-פלטה, עם השחר שהחל סוף-סוף לעלות על טיסתנו.

בחיי עד כה טסתי הרבה מאוד. ב-35 השנים האחרונות כמעט לא היתה שנה שבה לא עליתי על מטוס ומצאתי את עצמי במקום אחר. ממטוסי המדחף של שנות הששים ועד למטוסי הסילון השקטים ורחבי-הידיים של ראשית המאה ה-21. וביניהם טסתי גם במטוסי תובלה, ב-DC-3 מימי מלחמת העולם השנייה, במטוסי "הרקולס" ובמטוסי סילון ובוכנה קטנים. המטוסים שלקחו אותי נחתו בערים מודרניות ובערים נידחות בעולם השלישי. אחד או שניים נחתו על החול בחוף הים הקריבי. מטוס אחד טס כשדלתו קשורה בחבל ואחר עשה את דרכו לאורך כביש בינעירוני, בגובה נמוך למדי. ועם כל הקרבה המזדמנת לחוויה יבשתית בטיסות מוזרות ונידחות לאורך חופים וכבישים ובמטוסים מקרטעים, הציעה לי הטיסה הטרנס-אטלנטית חוויה שרק מי שטס במחצית השנייה של המאה ה-20 יכול לזכות בה: לראות את קימורו של כדור-הארץ. אני אמנם עדיין מתקשה להאמין שהעולם עגול, אבל אני מוכן להודות שבעת טיסה בגובה רב מזומן לי ניסיון כן של הגורל להוכיח לי זאת.

אנושי ועל-טבעי מנהלים מאבק אדירים בשמיים. באחת הפעמים הטיס את המטוס גברבר לטיני שסירב להיכנע לסערה טרופית, והתעקש להתנגש בה שוב ושוב, בעוד קובה מתחתנו מתרחבת והולכת ואני כבר מתכנן מה אומר למשטרה של פידל קסטרו כשננחת (אלו היו הימים שלפני ה"Buen
a Vista Social Club" ואופנת קובה שאחזה במערב השבע). בעוד הטייס מראה לסופה מי הגבר האמיתי בשמיים, עמד אבי המבוהל בשדה-התעופה במיאמי, וראה את הטיסה שלי נעלמת מלוח המטיסות המגיעות. לבסוף נחתנו, המטוס האחרון שהצליח לנחות באותו יום שראה את הכמעט-הוריקן מגיע לחופי פלורידה.

ולעולם לא אשכח את אותו מטוס סילון קטן שלקח אותי בטיסת פנים מבומביי לקוצ'ין, בשעה וחצי של חוויה חוץ-גופית. לא היתה בטיסה שום מיסטיקה הודית וגם לא שום חוכמה עתיקה. המראנו. מטוס מלא, שאני הייתי בו הזר היחיד. מיד כשנכנסו לעננים התחילו רעידות קשות ביותר, קשות מכל מה שהכרתי עד אז, לאחר רבע מאה של טיסה ברחבי העולם. המטוס היטלטל כמעט עד איבוד-שליטה. והנורא מכל התרחש בתוכו. הכל ישבו רגועים. איש עסקים הודי קרא עיתון ורוד-דפים. הוא אמנם היה מוטל על גבו, בתנוחה מוזרה, ורגליו נשענו על החלון, אבל שלוות רוחו היתה שלמה, והוא היה שקוע באותיות הקטנות. וזה היה נורא. דיילת ניסתה להגיש קפה ומצאה את עצמה מוטלת אפיים ארצה במעבר, והקפה נשפך לפניה. היינו בתוך בלנדר, ורק אני לבדי חשבתי שהמצב אינו כשורה. לראשונה בחיי אמרתי "שמע ישראל" מתוך ידיעה כמעט ודאית שאני ניצב מול מותי הקרב. הדבר נמשך שעה ועוד מחצית השעה. כשנחתנו בקוצ'ין ודלת המטוס נפתחה, עלו מן המסלול אדים חמים שלאחר גשם טרופי משחרר. היה לי ברור שאם לא מתתי – וטרם היו לי הוכחות שאני אכן בחיים – הרי שנראה שאלוהים החליט שאבלה את שארית חיי דווקא בקוצ'ין. לא בלתי-סביר, אמרתי לעצמי, הרי מספרים שיהודים הגיעו לכאן מיד לאחר חורבן הבית השני, ושוב לאחר גירוש ספרד. נשבעתי שלא אשוב לטוס עוד כל חיי. עמדתי בכך שבועות אחדים, ובאמצע הדרך שעשיתי ביבשה, לקחתי טיסה מבנגלור לבומביי. מטוס גדול ורחב, ואני בתוכו עלה נידף. היה עיכוב בהמראה. עמדנו במסלול כמעט שעה תמימה. כפי שהטייס לקוצ'ין לא חשב שעליו לומר משהו לנוסעיו, כך גילה עמיתו הנוכחי הבנה לאי-נוחות הנגרמת לנוסעיו הממתינים. הוא פתח את המיקרופון ואמר: 

".Ladies and gentlemen, please bear with me for some time, and I will get you out of this place"

דקות אחדות לאחר מכן, ללא הודעה מוקדמת, הוא פתח את המצערת, עשה סיבוב חד והמריא בחריקת צמיגים, ומיד כשעלה לאוויר עשה פנייה כאילו הוא מטיס מטוס קרב. הוא עמד בדיבורו.

מאה שנות תעופה הן מאה שנות אמון שהאדם מוכן לרכוש למכונה שאין פחות טבעית ממנה. כבר היה מי שאמר שהמוצרים המוצעים בחנויות הפטורות ממכס מביעים את הצורך של האדם לאשר לעצמו את עובדת קיומו, את היותו בחיים: שפע הנאות גוף ממוצרי מזון ועד מוצרי טיפוח, מוצרים למכורים כמו אלכוהול וטבק, ומאז ילדותי אני זוכר עד כמה דת ואמונה באל נמכרות היטב בשדות התעופה, מנזירות נוצריות, דרך אנשי הארה-קרישנה ועד לסניפי חב"ד. ואנו מאמינים, באמונה שלמה וכואבת, ברטט ובחשש שהמטוס יוליכנו בשלום וינחיתנו בשלום ויביאנו למחוז חפצנו.

דבר מכל זה לא היה חלק מיוזמתם של וילבור ואורוויל רייט, בוודאי לא באותו יום ב-1903 שבו הצליחו להטיס את הדו-כנף המוזר שלהם למרחק של פחות משלוש-מאות מטרים, בניסיון הרביעי. הם היו מעוניינים בהמצאתם, וביתרונות הכלכליים שהיא עשויה להניב להם. כילד קראתי ספר עליהם, וכל העת הודגשה הסודיות הגדולה שבה פעלו. חולות Kitty Hawk, אתר נסויי הטיסה שלהם, צוירו בספר כמקום שומם, חשוף לרוחות, רחוק מעיניים בולשות. במלאת מאה שנה להצלחתם נעשה ניסיון לשחזר את המטוס המקורי ולהטיסו. הניסיון כשל. האחים הזהירים לא הותירו די מידע כדי שיהיה אפשר לבנות העתק מושלם של מטוסם וגם להצליח לטוס ולו מאה מטר.

לאחרונה מסתבר שמזה שנים רבות משוכנע כל ברזילאי ממוצע שהאחים רייט גנבו את תהילה לא להם. גאון ברזילאי אקסצנטרי ורב-מעוף (משחק המלים מתבקש, כמובן) בשם אלברטו סנטוס-דומונט, שירש כסף רב וחי ברוב פאר בפריס של סוף המאה ה-19. סנטוס-דומונט עסק בבלונים ולאחר מכן במכוניות מהירות. ב-1906 פנה לתחום התעופה. הוא בנה מטוס ואף הטיס אותו בשמי צרפת. באותם הימים לא היה ידוע באירופה על הפרוייקט הסודי של האחים רייט. מבחינה זו, מדובר בחלוץ תעופה מאותו סדר גודל. אלא שמעייניו היו נתונים להמצאה עצמה, למהפכת התחבורה שהוא חזה שהיא תחולל. הוא לא חשש מהחשיפה. להיפך: הוא נהנה להיות חביב העיתונות ולהתחכך בעשירי היבשת כבני רוטשילד או משפחת קרטייה. יתכן שהאחים רייט צריכים להיזכר לא רק כחלוצי התעופה אלא גם כחלוצים בתחום היזמות העסקית המודרנית, בניגוד לסנטוס-דומונט, שהיה איש סוער וצבעוני, איש המאה ה-20 בגאונותו, אולם איש המאה ה-19 בתפישתו.

המאה ה-20 מצטיירת אם-כן כמאה של התעופה. בוודאי כמאה של התכווצות העולם מבחינת המין האנושי. הצפיפיות, התקשורת, הגלובליזציה, המדע, הטכנולוגיה, האלקטרוניקה, זוויות הראייה החדשות – כולן הקטינו מאוד את העולם שאנו חיים בו. ג'ורג' ויל, העיתונאי ובעל-הדעה האמריקני המבריק, עמד על כך ש-98 שנה לאחר טיסתם של האחים רייט, שלח קנאי דתי-מוסלמי תימני-סעודי מאפגניסטן חבורה של אנשיו לעשות שימוש במטוסים כדי להתרסק אל המגדלים התאומים בניו-יורק, סמל לסוג אחר של ניסיון האדם להתקרב אל השמיים. כמה קטן העולם, כמה קרובים השמיים, ועם זאת רחוקים, כמו אלוהים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמי  On 20 בדצמבר 2003 at 19:23

    כתבה נפלאה.
    בזמנו ניסיתי לקבל חברות באגודה אמריאית הטוענת "כי דברים הכבדים מהאוויר אינם יכולים לעוף". לטענתם, המטוסים בעצם לא טסים והכל קונספירציה. אחד ההסברים שלהם: המטוסים הם דגמים המצויים על הקרקע ויש אלה שמעבירים, מול החלונות, תפאורה של נוף…
    הדלת של המטוס קשורה בחבל…הזכיר לי טיסה מטורפת במטוס זעיר באפריקה שהוציאו לו את כל המושבים.
    הערה קטנה: למיטב הידוע לי את קימור כדור הארץ ניתן לראות רק מהקונקורד (שכבר לא טס) בגבהים של כ-60,000 רגל.

  • ליאור  On 21 בדצמבר 2003 at 4:59

    אחת הנקודות המעניינות כאן, לדעתי, היא השפעתה של התפיסה המסחרית על הזכיה בתהילת החלוציות של עולם התעופה. אלמנט זה חוזר גם בתעשיית הרכבות, הרכב ועוד. גם אדיסון לא היה היחיד שהמציא את הנורה החשמלית (ויש הטוענים שאף לא הראשון). כמו בהרבה תחומים אחרים, גם כאן עבדו כמה ממציאים שונים, אשר לא ידעו איש על קיומו של רעהו, על אותה המצאה בדיוק. אולם מצויד במנוף העסקי המשומן של ארצות הברית, היה זה דווקא אדיסון שזכה בתהילה כולה לעצמו.

    עמי, תגיד. מה החבורה האיזוטרית הזאת אומרת כשהיא מבקרת בשדה התעופה ורואה את המטוסים ממריאים? אני יכול להציע כמה ניסויים שונים שיוכלו להוכיח אם מדובר בתרמית או לא, אז כשתקבל את החברות בארגון, שלח אותם אליי. אני רוצה להכיר אותם.
    אגב, אני מכיר כת אחרת שטוענת שהעולם נברא לפני 5000, וששלדי הדינוזאורים הם בעצם קונספרציה. אנשים מוזרים, אבל הכת שלהם די גדולה.

  • חנן כהן  On 21 בדצמבר 2003 at 9:30

    כדי להשלים, רשימה מעניינת על למה האחים רייט נחשבים הראשונים, ואיך , לאחר הטיסה הראשונה, חברו אליה פטנטים, כלכלה ומלחמה.

    http://www.idlewords.com/weblog.12.2003.html#327

  • יורם מלצר  On 21 בדצמבר 2003 at 11:59

    תודה רבה, חנן, באמת מרתק.
    עוד חומרים אפשר למצוא בכתב-העת המצוין "אטלנטיק", שגם מפנה למאמרים שלו מ-1950 שבהם מובאים מכתבים מקוריים של האחים רייט:

    http://www.theatlantic.com/unbound/flashbks/wrightflight.htm

  • מאיה  On 29 בפברואר 2004 at 14:40

    מעניין

  • מאיה  On 29 בפברואר 2004 at 14:40

    מעניין

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: