העולם בגובה הדשא


העולם מגובה הדשא 
 

רצח רבין היה ידוע מראש… באצטדיון בבית-שאן

ועדת החקירה לרצח ראש-הממשלה יצחק רבין ז"ל נדרשה לענין המושג "שטח סטרילי". טענת המשטרה היתה שאין כלל מושג כזה בעבודת המשטרה, וכי לא בגללה הוא עלה לכותרות ונפוץ בציבור. ענין השמירה על "שטח סטרילי" באזור המאובטח בהפגנה בכיכר מלכי-ישראל בערב הרצח הסעיר את הציבור. בסופו של דבר, קיבלה הוועדה את טענת המשטרה ונותרנו עם הקביעה ש"שטח סטרילי" אינו ענין משטרתי אלא מין המצאה תקשורתית שמקורה אינו ברור. אולם, כל הצופה בסרט "בית-שאן, סרט מלחמה", על קבוצת הכדורגל הפועל בית-שאן שלחמה על מקומה בליגה, עד לסצנה שבה המשטרה נערכת למשחק המכריע בעיירה הצפונית. ואכן, בסרט נראה ונשמע סגן-ניצב במשטרה, המנחה את הכוחות הנערכים לאבטח את האצטדיון. ומה הוא אומר להם? "לשמור על שטח סטרילי". והם מן הסתם מבינים בדיוק למה כוונתו. הדבר היה כחצי שנה לפני כשלון האבטחה סביב יצחק רבין ז"ל, באותו לילה נורא בכיכר.

אפשר להביט על העולם דרך ההתרחשויות הפוליטיות. אפשר להביט בו דרך הכלכלה. אפשר לחשוב עליו במונחים של חברה ותמורות חברתיות. יש מי שעדיין רואים אותו דרך משקפיים של אידיאולוגיה ומאבק בין תפיסות-עולם. רבים מתבוננים בעולם כעל פסיפס של תרבויות. ישנן דרכים נוספות רבות להביט בעולם, ואדם חושב בוודאי מביט בו באמצעות שילוב של כמה צורות ראיה, שכן הוא מודע למורכבות העולם ולתלות הקיימת בו בין המישורים השונים. מאמר זה מבקש להציץ על העולם בדרך מעט שונה: דרך משחק הכדורגל.
 
היסטוריון שיחיה בעוד חמש-מאות או אלף שנה, ויבקש ללמוד על התרבות המערבית במאה העשרים, יתקשה להתעלם ממקומו המיוחד של הספורט בחיי האדם שאנו מכנים כיום "מודרני", ובעיקר בחיי החברה שהתקיימה במסגרת התרבות שאותו היסטוריון יחקור. אין ספק לא היתה עוד תקופה בעת החדשה, ואולי אף מאז העולם העתיק, שבה היה לספורט מקום כה מרכזי בתרבות. בהנחה שהיסטוריון עתידי כזה ייהנה משפע תיעוד בשלל האמצעים שהמאה העשרים ידעה ליצור ולתעד את עצמה בעזרתם, דומני שמבט על הספורט יעניק לחוקר הצצה מורכבת ועשירה במיוחד על מושא מחקרו. ואם היסטוריון עתידי כזה יחפש בתוך מגוון ענפי הספורט את הענף הבינלאומי ביותר, שהתפשט יותר מכל ענף אחר על פני הגלובוס, הרי שהוא יבחר במשחק הכדורגל.
 
מבט עכשווי על משחק הכדורגל במאה העשרים אכן מגלה שתופעות שהסתמנו במשחק נטו לא פעם לבשר שינויים בתחום הפוליטיקה, החברה והכלכלה בעולם. במקרים אחרים, שיקף הנעשה בתחום הכדורגל את הלכי הרוח ואת התופעות הרווחות בעולם ש"מחוץ" למשחק. כך או אחרת, מעלה מבט כזה שפע חומר שבוודאי אומר לא מעט על העולם שבו אנו חיים.
 
הכדורגל הוא קרב הביניים המודרני. אין כמוהו כביטוי לא-צבאי לרגשות לאומיים. עליתה הבולטת של הלאומיות במאה העשרים התבטאה ללא ספק גם במגרש. בגרמניה הנאצית ביקש השלטון לעשות שימוש בפופולריות האדירה של המשחק, שעלתה מאוד בשנות ה-20. הרשויות ניסו ליזום משחקים בין נבחרת גרמניה לנבחרות המדינות הכבושות, כדרך להראות לנכבשים מי עליון. היטלר עצמו לא אהב כדורגל, אך היה מודע לחשיבותו בעיני ההמונים. הפגנת העליונות הנאצית בשדה המשחק לא עלתה יפה: הנבחרת הגרמנית לא הבריקה מול נציגי הנכבשים. עד כדי כך היה הדבר מביש, שבעקבות הפסד צורב לשוודיה רשם גבלס ביומנו: "מאה-אלף איש עזבו את האצטדיון בדיכאון. ניצחון בתחרות חשוב יותר לעם מאשר כיבוש עיר אי-שם במזרח".
 
גרמניה הנאצית לא היתה היחידה שניסתה לעשות שימוש בכדורגל כדי להזין רגשות לאומיים. בארצות אמריקה הלטינית, משמש המשחק כלי-ביטוי עיקרי לרגשות כאלו. העוינות בין ברזיל וארגנטינה, בין ארגנטינה לצ'ילה, בין פרו לאקואדור, בין ברזיל ואורוגואי, בין הונדורס ואל-סלבדור ובין הונדורס וגואטמלה מתבטאת על הדשא בעוצמה רבה. הצופה מן הצד איננו יכול לדעת מה קדם למה: העוינות במישור הפוליטי, על רקע סכסוכי גבולות, איבה תרבותית ומחלוקות על זכויות שיט, דיג או ניצול הקרקע, או שמא היה זה אירוע טראומטי בשדה הכדורגל שהוליד או לפחות החמיר איבה בין המדינות במישורים אחרים. ב-1969 פרצה מלחמה בין הונדורס ואל-סלבדור, שזכתה לכינוי "מלחמת הכדורגל". בין שתי המדינות היתה מתיחות על רקע פלישות של איכרים מאל-סלבדור הדלה בקרקעות לשטחה של הונדורס. באותה העת התקיים משחק כדורגל בין שתי המדינות, במסגרת מוקדמות משחקי הגביע העולמי שנועדו להתקיים במקסיקו ב-1970. הקהל באל-סלבדור תקף את האוהדים שבאו יחד עם נבחרת הונדורס למשחק החשוב, וההתנגשויות התפתחו למעשי לינץ', שהציתו את האווירה הטעונה בין שתי המדינות, עד לפרוץ מלחמה בהיקף מלא. הסכסוך יושב כמעט שלושים שנה לאחר מכן.
 
"מלחמת הכדורגל" היא אמנם דוגמה קיצונית, אך היא משקפת נאמנה את מקומו של המשחק במסגרת הרגשות הלאומיים ביבשת אמריקה. בשנים האחרונות משחקים בין פרו ואקואדור נערכים באווירה מתוחה במיוחד על רקע סכסוך הגבולות בין שתי המדינות. הסכסוך הארוך והמסובך בין צ'ילה לארגנטינה על מיצרי ביגל בקצה הדרומי של היבשת הזין את האיבה בשדה המשחק. והשנאה התרבותית הוותיקה בין ברזיל וארגנטינה, שכרוכה בה יריבות על הבכורה המדינית והכלכלית בין שתי המדינות החזקות באמריקה הדרומית, מוצאת ביטוי על המגרש מזה שלושה דורות.
 
גם באירופה אנו עדים לביטויין של יריבויות לאומיות בשדה הכדורגל. משחקים בין אנגליה לגרמניה
וללים תמיד משקעים ממלחמת העולם השניה. עיתונאים, פרשנים ואוהדים אנגלים אינם מחמיצים את ההזדמנות להזכיר את שנות הארבעים ולבטא את העוינות הבסיסית שחשים האנגלים כלפי הגרמנים. גם משחקים בין צרפת לאנגליה אינם נקיים מרגשות היסטוריים שמקורם מחוץ למגרש. היריבות בת מאות השנים בין שתי המעצמות האירופיות אינה מתבטאת עוד בשדה המערכה, אלא בשדה הכדורגל.
אך המאה העשרים לא היתה רק המאה של הלאומיות, אלא גם המאה של הנסיגה ממדינת-הלאום אל הזהויות התרבותיות הספציפיות. דוגמה מובהקת לכך הציגה לנו ספרד בשנים האחרונות של שלטון היחיד של הגנרליסימו פרנקו. פרנקו החניק את הזהויות המקומיות של העמים החיים בספרד. אחד הדרכים היחידות שנמצאו לאותם עמים לבטא את זהותם היתה באמצעות קבוצות הכדורגל שלהם. קבוצת ברצלונה הפכה למניפת דגל הלאומיות הקטלונית ואילו אתלטיק בילבאו מלאה תפקיד דומה עבור הבסקים. במקרה של הקבוצה הבסקית, הגיעה דרגת זיהויה עם עמה לידי כך שגם לאחר עלית הדמוקרטיה בספרד, ואף עם פתיחת שוק השחקנים לזרים, המשיכה הקבוצה להתבסס במשך שנים לא מעטות אך ורק על שחקנים בסקים.
 
לעתים משמש הכדורגל כמקום לביטוי נקודתי אך חזק של חיכוכים בתוך מדינות-לאום. דוגמה בולטת לכך נראתה באיטליה בשנות השמונים, כאשר באליפות הלאומית זכתה לראשונה קבוצת נפולי. עיתון במילאנו נזעק וציין כי זו הפעם הראשונה שקבוצה אפריקנית מוכתרת בתואר אלופת איטליה. בבת-אחת פרצה על דפי העיתון היריבות הקשה הקיימת באיטליה בין הצפון לדרום, כשהצפון תופס את עצמו כאירופי ותרבותי, ורואה בדרום שלוחה של הים-תיכוניות במובנה ה"פרימיטיבי". בגרמניה שלאחר האיחוד, עקב עולם הכדורגל המקומי באי-נוחות אחר קבוצות מן המזרח שהחלו לשחק בליגה הגרמנית הכללית, לאחר היעלמות המסגרות המזרח-גרמניות. "המערביים" מביטים בזלזול וברתיעה באחיהם החדשים, "המזרחיים", ואינם שמחים במיוחד לקבל אותם בשדה המשחק המשותף. נפילת חומת-ברלין הביאה להקמתה של מדינה גרמנית מאוחדת, כשבמידה רבה המערב "בולע" את המזרח ומצפה ממנו לעבוד קשה כדי לדמות ל"אחיו הבכור".
 
דוגמה מעניינת היא גורלה של נבחרת הכדורגל של יוגוסלביה. ב-1992 נפסלה הנבחרת מליטול חלק באליפות אירופה. הסיבה היתה המלחמה ביוגוסלביה, ובעיקר העובדה שהמונח "יוגוסלביה" חדל לציין את המדינה הפדרטיבית הישנה אלא ביטא כעת את הלאומיות הסרבית שבאותה עת נתפסה במערב כתוקפנית וכסיבה למלחמות האזרחים. עולם הכדורגל הסתגל למציאות החדשה, ובשנים שלאחר מכן החלו להופיע נבחרות של הישויות הספציפיות: בוסניה, קרואטיה, סלובניה וכו'. במקרה הזה, ביטא עולם הכדורגל את המציאות המדינית אולי עוד לפני שהעולם כולו למד להכירה באורח מעשי. מצב הפוך ודומה ראינו באליפות אירופה בשנת 2000, שהתקיימה באירוח משותף של בלגיה והולנד. רשמית, היתה הסיבה לכך ממדיה הגדולים של האליפות לעומת ממדיהן הצנועים של כל אחת מן המדינות האמורות. אך הצימוד בלגיה-הולנד, שעליו החליטה התאחדות הכדורגל האירופית, מבטא מציאות ידועה היטב: עליתם של הפלמים בבלגיה לדרגה של בכורה במסגרת הבלגית, ורצונן לחבור ברמות שונות להולנדים, אחיהם לשפה ולתרבות, גם נוכח ירידת הזהות הבלגית-וולונית (הצרפתית) וגם נוכח התרופפות מושג מדינת הלאום באירופה בכלל.
 
והנה למשל באיים הבריטיים מתקיימות כל השנים נבחרות "הממלכה המאוחדת", נבחרות נפרדות לצפון-אירלנד, ויילס וסוקטלנד. נראה כי זו דוגמה שבה הכדורגל חזה את ההתפתחות הפוליטית, שכן בשנים האחרונות מסתמנת באנגליה נטיה גוברת והולכת למתן אוטונומיה לעמים המקומיים, עד כדי הקמת פרלמנטים נפרדים ומתן זכות לגבית מסים לטובת ממשלות מקומיות. אירים, סקוטים וולשים יכולים לשחק בליגה האנגלית כאנגלים לכל דבר, אך עליהם לייצג את עמיהם בנבחרות הלאומיות הנפרדות, ואולי גם בשניות זו אפשר לראות ביטוי למבנה הממלכה המאוחדת בכללותה.
 
גם בישראל מבטא הכדורגל את המבנה החברתי הלא פשוט. בשנים האחרונות שיחקו בהרכב הנבחרת הישראלית שני ערבים-ישראלים. זוהי אולי המסגרת הלאומית-רשמית היחידה שבה יש לערבים ייצוג על-פי חלקם באוכלוסיה הכללית, פחות או יותר. יחד עם זאת, בעקבות המהומות שארעו בארץ בחודש אוקטובר 2000, הוחלט על השעית משחקיהן של הקבוצות הערביות. אכן, בישראל רווח המונח "קבוצות ערביות", שכן בליגות הנמוכות משחקות עשרות רבות של קבוצות המייצגות ישובים ערביים, דרוזים ובדואים. בקבוצות הללו משחקים לא פעם גם שחקנים יהודים ולחלקן יש מאמנים יהודים. זהו אכן סימן לעומק הקשרים המתקיימים בין האוכלוסיות השונות המרכיבות את החברה הישראלית, כפי שהשעיתם הזמנים של המשחקים היתה אות לחומרת מצב הריקמה היהודית-ערבית. ההתאחדות לכדורגל בישראל מתגאה בכך שהיא "מגיעה למקומות שאפילו אגד אינו מגיע אליהם". משחק הכדורגל בישראל הוא כלי ראשון במעלה לביטוי הזהות המקומית, הספציפית, וככזה הוא גם זירה שבה מתבטאים החיכוכים בין הקהילות השונות.
 
בתורכיה מסתמן מצב מעניין במיוחד. במשך שנים רבות הכחישה תורכיה את קיומו של העם הכורדי בתורכיה, אסרה על השימוש בשפה הכורדית ולמעשה על כל עיסוק בזהויות הקיימות בתורכיה והשונות מן הזהות התורכית, החלו בשנים האחרונות להתגלות סדקים, בתחום הכדורגל. לפתע החלו לעלות קבוצות מן האזורים המזרחיים של תורכיה, שהם האזורים שבהם הנוכחות הכורדית חזקה במיוחד. גם שחקנים ומאמנים ממ
וצא כורדי החלו לבלוט ברמה הלאומית. לאחר שנים שבהן הצמיד לעצמו הכדורגל התורכי מומחים גרמנים במטרה להתקדם, החל לעלות דור של אנשי כדורגל תורכים, ובהם בולט מקומם של הכורדים. למעשה, בתחום הכדורגל בתורכיה החל לקרות בדיוק מה שהסתמן ברמה הלאומית הכללית: תורכיה היא פסיפס אתני מעורב ומורכב מאוד. עד כדי כך, שלא פעם קשה לתורכים עצמם לדעת מי כורדי. הכדורגל התורכי התגלה כמראה נבואית לחברה כולה.
 
אם הכדורגל מבטא מתחים בתוך מדינת הלאום וגם בין מדינות לאום שונות, הרי שיש טעם להתעכב לרגע על המקרה המיוחד של גרמניה ואוסטריה. ערב סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית, ביקש המשטר הנאצי להרגיע את האוכלוסיה האוסטרית ולהבטיח לה כי כוונותיה של גרמניה "אימהיות" ואומרות שלום, ולא צופנות בחובן סכנה צבאית ל"אחות הקטנה" האוסטרית. חוקרים סבורים כי לקראת משחק כדורגל שהתקיים באותה עת בין נבחרות שתי המדינות ביקשו הרשויות הנאציות משחקני הנבחרת הגרמנית לנהוג באוסטרים במידת החסד, ואף ברכות מרגיעה. האוסטרים אכן ניצחו במשחק, בעקבות שני מהלכים תמוהים של הגרמנים, שלכל הדעות פשוט נתנו ליריביהם-אחיהם להבקיע. בעקבות ה"אנשלוס" הוקמה נבחרת מאוחדת גרמנית-אוסטרית שבהרכבה שיחקו ששה גרמנים וחמישה אוסטרים. ציניקנים אומרים שהנבחרת המלאכותית והכושלת הזו סימלה את האיחוד המאולץ בין המדינות, ואת שברו של הרייך השלישי לאחר פחות מעשור. והנה חלפו למעלה מחמישים שנה, ובגביע העולמי באיטליה ב-1990, נערך משחק בין גרמניה ואוסטריה. האחווה ההיסטורית בין שני העמים התבטאה באורח ברור גם במגרש. שתי הנבחרות נזקקו לתוצאת תיקו, ואכן עשו ככל יכולתן לא לסכן את שער היריבה במהלך כל תשעים הדקות.
 
הבאנו קודם לכן את הדוגמה הגרמנית-נאצית לניסיון לעשות שימוש בכדורגל לצרכים פוליטיים, אך אין זו הדוגמה היחידה. נבחרתה המבריקה של ברזיל, שזכתה בשלושה גביעי עולם בין 1958 ל-1970 שבתה את לבם של אוהדי המשחק בעולם כולו. אך רק בחלוף שנים רבות הסכימו כמה מן השחקנים, יחד עם פרשני המשחק, לציין שהשיגעון הלאומי הברזילאי כלפי הנבחרת הנערצת זכה לעידוד נמרץ מצדו של השלטון במדינה. אותו שלטון, שהיה דיקטטורי למעשה, שמח להפנות את תשומת-הלב הלאומית והעולמית אל נבחרת הכדורגל ולהסיח את הדעת מן הנעשה במדינה עצמה. יתרה מכך, פרנסי הכדורגל בברזיל אהבו תמיד להתהדר בעובדה שבנבחרת הלאומית משחקים לבנים, שחורים ובני-תערובת מכל הסוגים, ללא הבדל. כיום אנו יודעים שאלו היו דברי תעמולה שבאו לבסס את המיתוס של ברזיל כמדינה "ללא בעיות של גזענות". האמת היתה והינה אחרת, ובברזיל יש עדיין יחס מפלה נגד שחורים. פרשני כדורגל חדי-מבט הבחינו זה מכבר כי בנבחרת הברזילאית השוער תמיד לבן-עור. כמי שמבינים את הדקויות במשחק, ראו בכך הפרשנים הללו סימן שלא הכל שוויוני בגן-העדן הברזילאי. תפקיד השוער הוא תפקיד אחראי במיוחד, והוא גם נושא עמו תפקיד סמלי חשוב, כאילו השוער הוא "מגן האומה". זהו גם התפקיד האמור להיות היציב ביותר בקבוצה ומרגע ששוער התבסס בתפקיד השוער הלאומי, הוא עשוי לשמש בו לאורך שנים רבות. נראה כי ברזיל לא היתה בשלה במשך השנים לתת את התפקיד הזה בידיו של שחקן שחור.
 
דוגמה נוספת הוא הגביע העולמי שהתקיים בארגנטינה ב-1978. בשיא תקופת שלטון הדיכוי והאימים של הגנרלים אירחה ארגנטינה את אליפות העולם בכדורגל. הדבר העניק לשלטון הזדמנות פז להראות פנים מחייכות לעולם כולו, וגם להפנות את הלחצים מבית אל מגרשי הכדורגל. הלהט הלאומני של השלטון חבר בשמחה אל אהדת המשחק בקרב ההמונים, שמצאו אפשרות לבטא רגשות ללא גבול כמעט. זכייתה את ארגנטינה בגביע העולמי שחררה לחצים רבים. במדינה שבה אדם צעיר עשוי היה להיעצר על-ידי המשטרה רק משום ששיערו ארוך או שזקן מעטר את פניו, היה בקרנבל הכדורגל משום משב של רוח רעננה, סם-משכיח לאומה שהיתה נתונה לשלטון של עריצים.
 
אוהדים ופרשנים רבים רגילים לייחס לנבחרות הכדורגל הלאומיות ולסגנון משחקן את תכונותיהן של האומות שהן מייצגות. הגרמנים נחשבו לממושמעים ומסודרים, ולחסרי יוזמה או יצירתיות. האנגלים נחשבו למאורגנים ובעלי רוח קבוצתית ונכונות להקרבה. הארגנטינאים נחשבו לחמי-מזג. הברזילאים לאינדיבידואליסטים משוחררים ובעלי חושים טבעיים מפותחים במיוחד. הדוגמאות רבות. אף כי אני נוטה על פי רוב לקבל את הקביעות הללו, אין הן בהכרח פרי של ניתוח מדוקדק. עם זאת, יש טעם להתבונן בקורותיהן של הנבחרות הלאומיות ממזרח-אירופה, כדוגמאות שעשויות להשכיל אותנו. בשנות החמישים כונתה הנבחרת הלאומית ההונגרית "נבחרת הפלא". שחקניה היו מושא להערצה בעולם כולו. כל אחד מהם והנבחרת כולה כמכלול הציגו יכולות נהדרת, שביטאה שפע דמיון ויצירתיות, תנופה ויכולת אילתור. הכל נקטע עם הפלישה הסובייטית להונגריה. יצדק מי שיאמר שהסיבה לכך היתה בין היתר עזיבתם של שחקנים רבים למערב, אך אין ספק ש"נבחרת הפלא" ביטאה דבר-מה הונגרי אותנטי מאד, שהוחנק תחת מגפי הרוסים הסובייטיים. הרי אותו דבר שביטאו הכדורגלנים ההונגרים ביטאו גם המתמטיקאים ההונגרים ששמם יצא לפניהם מעל ומעבר לממדי ארצם, וכן המלחינים והיוצרים ההונגרים בתחומים השונים. דוגמה הפוכה אפשר היה לראות בנבחרות מזרח-גרמניה ובולגריה לאורך שנות הקומוניזם. שתי המדינות היו הגרורות הסובייטיות הנוקשות ביותר, ואכן הנוקשות הזו ניכרה גם בשדה הכדורגל. המשחק הפשוט, המופלא, הדורש איזו
ן עדין ואמיתי מאוד בין אינדיבידואליות ויכולת קבוצתית, בין ביטוי יכולתו של הפרט וגיוסה למען הכלל, לא יכול היה להישמע ליד הברזל שאפיינה את המנטליות הסובייטית, שדגלה תמיד בתכנון מרכזי ובתכתיבים נוקשים. ולעומת בולגריה ומזרח-גרמניה אפשר לציין את הנבחרת הפולנית משנות השבעים. זו בלטה במשחק המשוחרר והנועז שלה, שהבליט כמה וכמה שחקנים בעלי יכולת אישית מבריקה. האם רמזה הנבחרת הייחודית הזו על מה שהיה עתיד לקרות בפולין שנים ספורות לאחר מכן? במבט לאחור נראה שקיים קשר. הפולנים מאסו בתכתיבים ובשיטה האחידה, ביקשו לבטא את רצונותיהם ולפני שהדבר קרה במספנות גדנסק ועם הקמת ארגון "סולידריות", הוא ניכר בשדה הכדורגל.
 
אך הכדורגל הוא מראה מרתקת גם מעבר לעניין הלאום והלאומיות. בתחום הכלכלה מענין להצביע על הדוגמה הישראלית. ניצניה הראשונים של ההפרטה, שהסתמנה מתוך התפרקות המשק ההסתדרותי, נראו בתחום הכדורגל. מועצות הפועלים לא יכלו ולא רצו עוד להחזיק "תיקי ספורט" ובהם מחלקות כדורגל יקרות. היריבות הישנה בין מרכזי הספורט "הפועל", "מכבי" ו"בית"ר" הותירה את קבוצות "הפועל" בנחיתות בשל תלותן בהסתדרות המתפוררת. בעלי הון פרטיים, אוהדים ואנשי עסקים, החלו להיכנס לתמונה ולרכוש שחקנים וקבוצות. בד בבד, החל תהליך מואץ של פתיחת שוק העברות השחקנים, שהפך את השחקנים למוצרים סחירים והעלה את ערכם מאוד. מצד אחד, התקשו מוסדות ההתסדרות לעמוד בעלויות התופחות, ומצד שני הגבירה ראשיתה של ההפרטה את המסחור בענף. אפשר לומר שכך באה ההפרטה על המשק הישראלי כולו.
 
תהליך דומה ורחב מאוד עבר על הכדורגל האירופי כולו. בעקבות איחוד אירופה באה הכללת זכותו של האזרח האירופי לעבוד בכל מדינות האיחוד. לאחר תהליך משפטי ארוך וכואב בא על הכדורגל (וכן על ענפי ספורט אחרים) ביבשת מציאות "בוסמן", על שמו של השחקן הבלגי הצנוע שהחל בתביעה לאפשר לו לשחק בכל מדינה באיחוד, כרצונו, ללא קשר לאזרחותו הספציפית. חומות אירופה נפלו, ואם יש כיום תחום שבו אירופה התאחדה, הרי שהוא הכדורגל ברמת המועדונים, שבהם למעשה מיושם העיקרון ש"אירופי הוא אירופי, ללא קשר למדינת הלאום המקורית שלו". אין לי ספק שבעתיד, כאשר היסטוריונים יחקרו את תהליך מחיקת הגבולות בתוך אירופה, יישמר מקום מרכזי מאוד להישגו של בוסמן הבלגי.
 
אך לשינוי בעולם הכדורגל האירופי היו תוצאות נוספות, עמוקות בהחלט, ברמת הכלכלה והחברה. במדינות האירופיות הגדולות קשה היו לזהות קבוצה עם מדינה. קבוצה אנגלית עשויה לשחק כשבשורותיה שבעה או שמונה שחקנים צרפתים, וקבוצה איטלקית או ספרדית יכולה לעלות למגרש עם חמשה, ששה או שבעה הולנדים. טשטוש הזיהוי הלאומי של המועדונים הוא חלק מהליך ההפרטה של הזהות והבעלות על המועדונים. כפי שיש חברות אירופיות טרנס-לאומיות, כך יש קבוצות כדורגל הרשומות במדינה מסוימת אך המורכבות מבני לאומים שונים. בד בבד, עלתה מאוד חשיבותה ורמתה של ליגת הכדורגל האירופית, עד שהיא מאיימת על הליגות המקומיות. סכומי הכסף העצומים והחשיפה התקשורתית הרבה של הכדורגל ברמה האירופית מסמנים את עליתו של מעמד "האזרח האירופי", אותו אדם הצופה במשחקים של קבוצות שהוא אוהב, ללא קשר לשיוכן הלאומי, שבשורותיהן משחקים בני כל מיני מדינות ביבשת, בנוסף לשחקנים "זרים" (כלומר, לא אירופים). אזרח כזה עשוי לעבוד במדינה אחת ולגור באחרת, להיות שכיר של חברה רב-לאומית, ולאהוד קבוצה ללא קשר לשפת-אמו או למקום היוולדו. זוהי אירופה החדשה, ובמידה רבה היה זה הכדורגל שבישר את הופעתה, וכיום אין ספק שהוא משקף אותה נאמנה. כיום, כאשר מועדוני הכדורגל הגדולים באירופה מרוויחים יותר ממכירת מזכרות ואביזרי-פולחן לאוהדים, ממכירת תדמית וזכויות שידור, אפשר בהחלט להתייחס אליהם כאל תאגידים אירופיים לכל דבר, מה גם שחלקם נסחרים בבורסות השונות.
 
אותה אירופה היא גם היבשת המוצפת בפועלים זרים. גם תופעה זו ניכרת בתחום הכדורגל. שפע שחקנים לא אירופים משחקים בקבוצות השונות. אט-אט מתחילים שחקנים שאינם ממוצא אירופי להגיע גם לנבחרות הלאומיות. שנים לא רבות לאחר סערת הופעתו הראשונה של שחקן שחום-עור בנבחרת אנגליה, מקבלים האנגלים כדבר מובן מאליו שנבחרתם הלאומית מורכבת כמו החברה שלהם. הצרפתים התענגו על נצחון נבחרתם הרב-גזעית בגביע העולמי שהם עצמם אירחו ב-1998, כשבסקים, ערבים, אפריקנים ואף שחקן ממוצא פולינזי שיתפו פעולה עם מיעוט של צרפתים "מקוריים". נבחרת פורטוגל מייצגת את כל מושבותיה לשעבר, נבחרת הולנד כוללת שחקנים רבים שמוצאם במושבה ההולנדית לשעבר, סורינאם. ואפילו בנבחרת שווייץ משחק שחקן ממוצא תורכי מובהק. בשלב זה מסתפקת גרמניה בשחקן תורכי-למחצה אחד בלבד, אך בוודאי לא רחוק היום שבו נראה תורכים רבים בנבחרת הגרמנית. בעקבות אליפות אירופה בשנת 2000 מסתמן מצב שבו הנבחרות הלאומיות שבהן יש ייצוג נאמן יותר לאוכלוסיה המגוונת המרכיבה את המדינה מצליחות יותר מאותן נבחרות השומרות על מונוליטיות גזעית, המעלימה את המבנה הדמוגרפי האמיתי של המולדת. דומני שבענין זה מצביע הכדורגל על עתידה של אירופה, שתהיה יבשת רב-גזעית יותר עם חלוף הדורות, כשלצד טשטוש הגבולות הלאומיים היא עדה ל"פלישה" המשנה את פניה מבפנים, כפי שקרה בזמנו לאימפריה הרומית שספגה אליה "ברברים" רבים, שלא היו אלא "פועלים זרים" ואנשים שחיפשו הזדמנות לחיים טובים יותר. האם יתכן שהכדורגל גם אומר לאירופה שכוחה יהי
ה בגיוון שבה? לפי המתרחש במגרשים, התשובה בהחלט חיובית.
 
קשה להקיש באורח פשוט מן המצב האירופי למציאות הישראלית. הנבחרת הלאומית כוללת שחקנים ערבים, וקבוצות לאומיות רבות כוללות בשורותיהן ערבים, עולים מברה"מ לשעבר ומאתיופיה. בליגות העליונות יש שחקנים זרים רבים, בעיקר ממדינות אירופה המזרחית. מצד שני, קבוצות רבות מאוד עדיין מייצגות מקומות, ולכן יש מקום לדבר על קבוצות "ערביות" או "בדואיות" או "דרוזיות". בבאר-שבע אף קיימת קבוצת "ספרטק" המקומית, קבוצה "רוסית" בעליל. מבחינה זו, משקף הכדורגל הישראלי מציאות כפולה: בשכבה העליונה קיים מצב כמו-אירופי: השקעות הון, קידום מותגים, תפקיד מרכזי לתקשורת, שבירת גבולות בין קהילות, גזעים וזהויות. ואילו בשכבה העממית הרחבה ישנה עדיין התבצרות של קהילות לאום ודת "בסגנון הישן". דומני שיצדק מי שיאמר שאלו הן פניה המורכבות של החברה הישראלית. הכדורגל לעתים מצביע עליהן, ולעתים חוזה את השלב הבא בשינויים שמתחוללים בחברה. בינתיים הוא אומר לנו שאנו מנסים להיות אירופיים וגלובליים, אך שבתשתית שלנו אנו עדיין רחוקים מכך בכל מובן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי שרבני  On 1 בדצמבר 2003 at 20:45

    אחלה מאמר
    קבל פיקנטריה. יש סרט , "הבריחה לניצחון", בו הצורר הנאצי מארגן משחק כנגד מחנות השבויים
    במחנאות השבויים משחקים פלה, ארדילס, בובי (או אחיו) צ'ארלטון, ובשער… סטאלונה. אחלה הרכב
    השבויים תכננו במחצית לברוח מריצפת השירותים, מעין פתח מילוט שהוכן מראש, אבל אז פלה וחבריו החליטו שהניצחון חשוב יותר! איזה תסריט… וניצחו ממספרת של פלה לאחר בישול של ארדילס
    וכמו בכל אליפות בלומפילדית, הקהל הרים את החברה שהתבוללו ללא חולצות ועזרו להם לברוח
    עוד אחד. מיאטוביץ', השחקן היגוסלבי, קנה את עולמו העממי כאשר בעט בשוטר של "הצד השני" שהרביץ לאוהד אומלל
    בעט? הביא לו וולה יותר נכון.

  • לינוי  On 3 בפברואר 2004 at 22:26

    טקסק פשוט גרוע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 24 בינואר 2006 at 15:39

    jrv dtfdsgte

  • שחקנים ישראלים  On 21 באוגוסט 2011 at 11:08

    מאמר מעולה. פשוט סקירה היסטורית של ספורט לאורך כמעט כל השנים. עזר לי קצת לסמינריון כי הנושא הוא "תקשורת הספורט" ואני לא מבינה כלום בספורט.. תודה רבה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: