… והפעם על שפינוזה של בורחס


שפינוזה / ח.ל. בורחס

 

ידיו השקופות של היהודי

מעבדות את הקריסטלים באפלולית,

ואחר-הצהריים הגווע הוא פחד וקור.

(שעות אחר-הצהריים לאחר-הצהריים, היינו-הך).

הידיים וחלל היקינתון

המחוויר בסגור הגטו,

כמעט אינם קיימים עבור האיש השקט

החולם מבוך בהיר.

אין התהילה מסעירה אותו, אותה השתקפות

של חלומות בחלומה של מראה אחרת,

וגם לא אהבתן המהוססת של העלמות.

חופשי מן המטפורה ומן המיתוס

הוא מעבד קריסטל קשה: את המפה

האינסופית של מי שהוא כל כוכביו.

 

במקור, ידיו של היהודי הן traslúcidas, מלה המקפלת בתוכה את העובדה שהן מעבירות אור, והשימוש בה יוצר מיד דימוי של גביש. בורחס בוחר בתואר הזה, ולא בדודנו traslucente, כיוון שהוא מבקש לרמוז גם ל-lúcido, שמובנו "צלול" בהקשר של בהירות שכלית.

 

ה-cristales שבמקור הם זגוגיות או עדשות וגם גבישים. כזכור, בורחס היה עיוור רוב ימיו, ובוודאי בעת כתיבת השיר. הידיים מתמזגות עם העדשות, אלה ואלה שקופות, מעבירות אור ולכן בלתי-נראות כמעט. הידיים הן תווך לא פחות מהגבישים המעובדים באמצעותן. דווקא שיא השקיפות מעצים את נוכחות הידיים והזכוכית, תוך שבורחס מעמיד את האפלולית שבה עובד שפינוזה כניגוד לבהירות הצלולה של היהודי ועמלו.

 

השורה הרביעית בעייתית לתרגום:

Las tardes a las tardes son iguales

מילולית: "אחר-הצהריים (ברבים) [ל-/ב-]אחר-הצהריים (ברבים) זהים". למשפט יש משמעות כפולה אם לא משולשת. שעות אחר-הצהריים זהות לשעות אחר-הצהריים; שעות אחר-הצהריים זהות בשעות אחר-הצהריים; שעות אחר-הצהריים זהות לשעות אחר-הצהריים; "שעות אחר-הצהריים אחר-הצהריים, היינו-הך" מנסה לרמוז ליותר מאפשרות אחת.

 

הידיים וחלל היקינתון: זהו העולם ששפינוזה רואה לפניו, זה מה שיש על שולחן העבודה שלו. ידיים המעבדות את חומר הגלם, וחלל היקינתון של עבודת מלטש העדשות, הספירה הנוצרת בין הידיים לחומר. חלל היקינטון מחוויר בסגור הגטו, עכירות אפלולית בשעת אחר-הצהריים ההולנדית. אולם אין סיבה לא לחשוב שבורחס מדבר פה גם על עצמו, בורחס העיוור עד כדי הבחנה בין אור וצל ואולי מעט מעבר לכך, אך לא יותר.

 

שתי הדמויות מתמזגות: המשורר ושפינוזה. חומר הגלם והידיים המעבדות אותו מתפוגגים בסגור הגטו ובכך גם גוברים עליו. שפינוזה גובר על בידודו, על אניסותו הכפולה, כיהודי בסביבה זרה וכמי שקהילתו החרימה אותו. אותן ידיים ואותו חלל יקינתון "המחוויר בסגור הגטו", "כמעט אינם קיימים עבור האיש השקט החולם מבוך בהיר". האיש הוא בורחס לא פחות משהוא שפינוזה. גם בורחס גובר על בידודו הכפול, על עיוורונו ועל היותו אמן שנידון להיות זר בסביבה התרבותית שהוא פועל בה. המציאות הפיסית, זו שיש בה פיסות זכוכית ומלים, ידיים מלטשות וידיים כותבות, אינה אלא שער לעולם אחר, עולם שבהירותו מוחלטת. שפינוזה ובורחס הם אנשים שקטים החולמים על מבוכים בהירים. מה שהוא בגדר נתון ביחס לשפינוזה, הוא תיאור-עצמי של בורחס, או לפחות דימוי או משאת-נפש. איש שקט החולם מבוך בהיר, והוא אינו חולם על המבוך אלא חולם אותו, בורא אותו בחלומו.

 

כיום בורחס מזוהה עם מבוכים באותה המידה ששפינוזה מזוהה עם ליטוש עדשות ועם כוליותו של האל-הטבע. מכאן השותפות של שפינוזה ובורחס בכל הנוגע לתהילה. "השתקפות של חלומות בחלומה של מראה אחרת". התהילה היא השתקפות חלומותיו של קהל המעריצים בחלום של הנערץ – הפילוסוף או המשורר – שהוא המראה האחרת. ואולי נאמר לנו כאן שהתהילה היא גם השתקפות חלומם של האמן וההוגה בחלומותיהם של בני-האדם המהללים אותו. ההשתקפות ההדדית של החלומות היא ההתרחשות האמנותית, והאמנות נוצרת בדיוק במפגש הזה. כך בורחס תופס את אמנותו וגם את תהילתו שבאה לו מן האמנות.  גם אהבתן המהוססת של העלמות היא חלום משתקף ומראה שחלום אחר משתקף בה, חלומו של האוהב. בורחס מתאר את האהבה באמצעות התואר temeroso, שיש בו מובן של פחד, של פרפור החשש. בעבר היה אחד מן המובנים של התואר הספרדי "מטיל אימה", ובורחס אינו מכריע עד כמה רב החשש, הפחד או האימה, אלא מותיר זאת לקורא.

 

ובכל זאת, נראה כי שפינוזה עולה על בורחס לפחות במידת החירות שהוא נהנה ממנה. הפילוסוף היהודי "חופשי מן המטפורה והמיתוס", כלומר חופשי מכבלי היוצר-המשורר, חופשי מעולם החומרים של בורחס – שאיננו קריסטלי, איננו שקוף, איננו מושלם וצלול ונקי, אלא כולו עכירות ופילטרים, כולו חלקיות – לקראת מימושה של המטרה שאין נעלה ממנה. שפינוזה מעבד את הקריסטל הקשה מכל: את המפה האינסופית של "מי שהוא כל כוכביו", את המפה האינטימית של האל. כך מסכם בורחס במשפט אחד את תפיסתו של שפינוזה את האל: האל הוא מי שהוא-עצמו הינו כל כוכביו. ישות המכילה את עצמה עד תום, ומכילה בתוך כך את הטבע, את היקום כולו.בורחס מציב את שפינוזה כאידיאל, כחוקר העליון של החידה שאין גדולה ממנה, החידה שכדי לפצחה יש צורך בחירות מוחלטת. חירות ועמל כדי לחלץ שקיפות וצלילות מעכירות היומיום, האמנות שאין למעלה ממנה.

 

 

שפינוזה של בורחס הוא השפינוזה הראשון שפגשתי. מבחינתי, כילד או כנער צעיר, זה היה שפינוזה. יהודי שקוף ידיים המעבד קריסטלים. בודד , סגור בחדרו, מורחק ומרוחק, הוא משתחרר מן העולם הזה באמצעות מעשהו הגדול, באמצעות מחשבה המקיפה את אלוהים. הרגשתי שהחרם שהוטל עליו סימן עולם קטנוני ועכור, תוצר מובהק של מנטליות צרה ועיירתית השבויה בכבלי המקום והזמן. שפינוזה התעקש. הוא לא היה מסוגל לוותר על האמת שלו, ועל כך הערצתי את דמותו מיום שנתקלתי בה. בדידותו ועיקשותו נראו לי יהודיות מאוד. במפגש הראשון עם השיר, ראיתי את שפינוזה מפיק מתחת ידיו פיסת בדולח שהיא מפה של כל הכוכבים, מין שמי-לילה של מצפה כוכבים, והבנתי שהמפה המושלמת הזו, המפה הכוללת את כל הכוכבים כולם עד האחרון שבהם, היא תמונת אלוהים דיוקנו המתורגם למונחים אנושיים. האל שאין לו פנים, צורה או דמות, משקף את עצמו בפריזמה של עצמו ומופיע בתור "הכל", כאותה מפת כוכבים שלמה ומושלמת. עד היום אני מביט בשמיים ואינני מסוגל לראות דובות גדולות או קטנות, עגלות כאלה ואחרות ושאר יצורים פרימיטיביים, יצורים של נקודות מחוברות בעיפרון ילדים. אני רואה רק שמיים עמוסי כוכבים. כך ראיתי זאת כילד, כשקיבלתי תצלומים שנעשו מחלליות אמריקניות שצילמו את שראו מחוץ לאטמוספירה. נייר הצילום העבה בהק לנגד עיני. המרבד השחור נראה סמיך עד אינסוף. וכולו ניקודים-ניקודים, מפת כוכבים שהעדשה קלטה רק פרוסה קטנה ממנה. כך נראים לי השמיים גם היום.

 

כל אימת שמדובר במעשה מרכבה, בחזון יחזקאל, בהתגלויות הנחזות הללו, אני רואה מין "עגלה גדולה" של נקודות-כוכבים. שוב ושוב אני מזכיר לעצמי שכל עדשה, בין אם היא טבעית ובין אם היא מעשי ידי אדם, קולטת רק מעט מן התמונה. וכך, רוב המפה האלוהית נבלעת במגבלות האדם. החלקיות הזו נראתה לי תמיד מתאימה בהחלט לדיוקן האל. רק הוא יכול לראות את עצמו כולו, את כל מפת הכוכבים שהיא השתקפותו. העדשה המושלמת היא עדשת האל, ומפת השמיים מזכירה לנו את מקומנו.

 

בקריאות הראשונות שלי בשירו של בורחס, ראיתי את שפינוזה מעבד את הקריסטל שלו, דומם, סגור בתוך עצמו, יודע שהגטו אינו מבין, אינו יכול להבין. ותהילתו העצומה, האמיתית, ניכרה בעיני במלים "חופשי ממטפורה וממיתוס". היום אני יודע שאפשר לקרוא את המשפט הזה כשאתה מביא איתך את קאנט, ולדבר אז על "הדבר כשלעצמו", כלומר הדבר כפי שהוא, לא מבעד לתיווך המטפורה או באמצעות הייצוג המיתי שלו, לא דרך עדשת הפילטר של הקתגוריות הקאנטיאניות. באותה המידה, אפשר לקרוא את המשפט "חופשי ממטפורה וממיתוס" על פי תפיסות בודהיסטיות ולדבר על "הארה" של שפינוזה. אני נוטה לחשוב שכך ראה אותו בורחס בעת שכתב את השיר. נראה שבורחס מייחס לשפינוזה ראיה מוחלטת, העברת אור שאין למעלה ממנה, הארה. ואפשר אף לקרוא את המשפט כהינדואיסט ולדבר על השתחררות ממעגל החיים והמוות (שאינם אלא משחק אינסופי של מטפורה ומיתוס), ועל הצטרפות לחומר האינסופי של היקום המוחלט. אולם כילד, במידה שידעתי מה הן מטפורה ומיתוס – והיה לי ידע מילוני בלבד ביחס למושגים הללו – נראה לי שמדובר בהישג מופלא ללא ספק, שכן שפינוזה של ילדותי הצליח לראות את אלוהים, את האל שאין לראותו, האל שהסתיר פניו ואינו מדבר עוד עם בני-האדם.

 

אמא סיפרה לי של שפינוזה. ההוגה, המנודה, האיש שהאמין שאלוהים הוא הטבע, שהוא הכל. כך בערך הסבירה לי. יהודי ממוצא פורטוגלי, בן לאנוסים, בנדיקטו אשפינוזה. בעברית אומרים ברוך. ושם משפחתו אספינוסה, כשמם של אנשים רבים שהיכרתי בילדותי. Espinoza. שנים לאחר שהיכרתי אותו אצל בורחס, הוא שב להתגלות לי בספרים של יצחק בשביס-זינגר. גיבורים רבים של בשביס-זינגר מתחבטים במה שהוא מכנה פעם אחר פעם "השאלות הגדולות" (לפחות על פי התרגומים לאנגלית), ושבדרכם להתרחק מן הדת בצורתה הישנה ומן העולם המסורתי הם חושבים על הטבע ועל אלוהים, דרך ההגות של שפינוזה. הפריזמה של שפינוזה היתה בעיני פתח-מילוט מן הישן אל החדש, מן המחנק של הוודאות המוגבלת אל האור הבוהק של הספקנות העוטפת את כל היקום.

 

וגם אני התחבטתי כילד בשאלות הגדולות, ושפינוזה היה לי גיבור עוד בטרם קראתי ביצירות הסופר האידי, עוד מן השיר הארגנטיני הלא-צפוי הזה, כי כילד לאומי לא יכולתי לשער בנפשי מדוע מתעניין סופר ארגנטיני "גוי" בשפינוזה "שלנו", מה לו ולסיפור הזה, הממזג גאווה עם חרפה. אכן, כל אימת שהתגלה לי שבורחס מגיע לנושאים יהודיים, עלתה בי תחושת הפתעה, מידה של שותפות וגם תערובת של בושה דקה ותימהון עמום. היהודי שלו אידיאלי, רצוי, מותיר חותם בעולם, מופתי לכל אינטלקטואל, טרנס-היסטורי גם והיסטורי. שפינוזה, מגורשי ספרד, המהר"ל, היהודי הכללי, השורד למרות העולם, היהודי שבורחס אומר שאין לדעת האם משהו ממנו אינו זורם גם בדמו שלו.

 

היום אני יודע, או ליתר דיוק חש כקורא, שבורחס אכן זיהה בכל אלו משהו מעצמו. וגם אני כך. אחוות המוטרדים בנפשם, אחוות התוהים והחוקרים. לכן, ככל ששנותי חולפות עלי, נפתחים בפני שירים של בורחס ומתגלים כאישיים יותר, נוגעים יותר, ולו רק בו, אלא בי. חלומותיו משתקפים בחלומותי, ואני אחת המראות החולמות. תכני חייו של בורחס, תכני חיי. הזהות הופכת את בורחס לקלאסי. ואותי ליהודי המביט בעצמו גם דרך עדשתו של העיוור המופלא מארגנטינה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חוה פנחס-כהן  On 27 בדצמבר 2003 at 19:54

    יורם שלום

    מה שלומך? ואיך נורית?
    אהבתי מאד את הרשימה הזאת על שירו של בורחס על שפינוזה
    היא מספרת לא מעט על דרכך כאדם קורא
    על מפגש של ענקי רוח
    במלה הכתובה וזה נותן אישור למאמץ האנושי האינסופי ליצור ולמצוא סדר בכאוס.
    ובקוסמוס שמישהו פיזר בו כוכבים
    האם פרסמת זאת בכתובים?

    חוה

  • פנחס  On 13 במאי 2004 at 7:34

    הוא נותר כולו ההפך מקריסטל צלול ובהיר ללא כל פגם. ביהודים הוא ריכז את שנאתו ושאר יצריו אשר בתורת המידות כה הטיב להסוותם.

  • פנחס  On 13 במאי 2004 at 7:39

    הופיע לפני שנים רבות בעתון 'מעריב' וזה היה תרגום צלול כבדולח.
    לדעתי התרגום הזה מידי מילולי ואינו משקף את צלילות הבדולח הנשגבת המטהפיסית והמסתורית אותו השיר מנסה למסור לקורא

  • יש  On 19 באוגוסט 2004 at 2:03

    טוב לקרוא ,טוב לדעת,טוב להרגיש,את החיות שהמעיין הנובע מהקיים האנסופי מלא בשותפים חוקרים ומבינים
    איזק

  • Jello  On 6 ביולי 2005 at 3:08

    שפינוזה עצמו, לאחר שהורחק (או הוגלה) מן היהדות בשל כפירה, או מה שזה לא יהיה, עסק לפרנסתו בליטוש עדשות.
    יש הטוענים כי הוא אף נפטר בדיוק מזה (מחלת ריאות, כתוצאה משאיפת אבק העדשות בעת ליטושן)

    מימד מעניין.

  • שפי  On 30 במרץ 2008 at 2:40

    קראתי את השיר ואת רשימתך לפני כמה שבועות ומאז אני לא יכול להפסיק לחשוב על השורה "חופשי מן המטפורה ומן המיתוס". לדעתי השיר טוען שסופרים/אמנים, אלה שהוגים מטאפורות ומיתוסים לוקים ביצר התהילה, שהיצר הזה (וכל יצר הוא יצר הרע) איכשהו בילט-אין אצלם, אבל לא אצל פילוסופים.
    אני לא מבחין בשיר ב"שותפות של שפינוזה ובורחס בכל הנוגע לתהילה", אולי אתה מתכוון לכך ששניהם זכו לתהילה, אבל לי נראה שבמילים "אין התהילה מסעירה אותו" הוא טוען שבשונה ממנו שפינוזה לא חולם על תהילה. ומתקנא, חוטף רגשי נחיתות. לדעתי השיר הזה בעצם טוען שהמטאפורות והמיתוסים הם לא אמצעים לחיפוש אמת אלא לתקשורת בין בני אדם. אולי. שאלה קשה.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: