הכאב הממלא את רחובות סביליה


הכאב הממלא את הרחובות

 

פעם בשנה שוקעת הנצרות באבלה. למשך שבוע ימים, חוזרת הדת הנוצרית לאירועים המכוננים שלה: מהלך גורלו של ישו מן המפשט, דרך הצליבה ועד לקבורתו לשובו לעולם החיים. בצד חג-המולד, שבוע הפסחא הוא המועד הדתי העיקרי של הנצרות. אך אם חג-המולד מציין אירוע משמח ותמים במהותו, הולדתו של התינוק ישו, הרי ששבוע הפסחא מתרכז בטראומות הרודפות את המאמינים עד עצם ימינו.

 

בכל ארצות הנצרות הקתולית, בסביבות חודש אפריל בולט הציון הפומבי של שבוע הפסחא. הכנסייה טרם החליטה האם לקבע את השבוע במועד מסוים, כך שהפסחא נודדת מעט על פני לוח השנה, אך היא שומרת על מקומה בראשית האביב. כך או אחרת, נוסע שנפל בגורלו להגיע לספרד במועד המתאים, שבוע הפסחא כופה עליו חוויה מרוכזת.

 

בכל עיר, עיירה וכפר בספרד, מתאפיין שבוע הפסחא בתהלוכות אינספור. מאות אלפי בני-אדם משתתפים בהן בפועל או כקהל העומד לאורך מסלוליהן. מיליוני צופי טלוויזיה ומאזיני רדיו עוקבים אחר התהלוכות המתנהלות בכל שעות היממה. אך אם ספרד כולה כורעת ברך באדיקות פומבית למשך שבוע ימים, הרי שאנדלוסיה, ובעיקר בירתה סביליה, בולטות במיוחד בשמירה על מסורת מחייבת ומפורטת. סביליה הנתונה במנהגי "השבוע הקדוש" (Semana Santa) היא מקום מיוחד, וגם מזעזע.

 

ראשית מותקף חוש השמיעה. המבקר מהלך לו לתומו ברחובות העיר, והנה זרם נורא של צלילים חודר אליו בכל נקבוביות עורו. קולות של תופים וכלי-נשיפה ממתכת מצטרפים לווריאציות על מארש של אבל. אין מדובר במוסיקה קלאסית מתוחכמת ומעובדת. הצלילים קורעי-קרביים, ימי-ביניימים לחלוטין, ואינם מותירים מקום לספק: מדובר באבל פומבי, בעצבים חשופים. לאחר ההלם הראשוני, הצווחות העולות והנקטעות של הכלים המתכתיים, ההלמות הפסקנית של התופים, מצטרפות אט-אט לטפיפות הצועדים על אבני הרחוב המרוצף. התהלוכה מתקרבת. ברחובות הצרים של השכונות העתיקות של סביליה, אין אתה יודע מאיזו פינה תופיע התהלוכה. והיא מופיעה, והמוסיקה נשמעת בכל עוצמתה.

 

כאשר אתה עומד מול תהלוכה הממלאת את הרחוב, משמע האוזניים מפנה את מקומו למראה העיניים. מאות גברים לבושים בגלימות אחידות, ועל ראשיהם מצנפות מחודדות ששני חורים קרועים בהן כדי שהצועד יוכל לראות. בתוך עננות של קטורת צועדים בסך חברי מסדר כנסייתי, המזוהה בצבע הגלימות ובסמל התפור עליהן. צועדים כך זקנים וגם ילדים, כולם באותן גלימות ובאותן מצנפות. ואם התהלוכה צועדת בלילה, הרי שרבים מהם ישאו בידיהם לפידים בוערים.

 

המראה הנפלא והנורא של בעלי המצנפות המחודדות אינו אלא תפאורה לעיקר החזיון. מעל לים ההולכים שטה במה ענקית ועליה דמויות של קדושים. על-פי היום בפסחא, יוצגו על הבמות ציונים לאירועים המסוימים מקורות ישו: מריה המבכה את גורל בנה, ישו הנושא את הצלב, ישו לאחר מותו ועוד ועוד. הבמות האדירות הן ספינות הנושאות את הזיכרון ואת הכאב הכרוך בו. אך מישהו גם צריך לשאת אותן. אלו הם ה- costaleros, גברים צעירים ומבוגרים הנושאים את משא הבמה, העשויה לשקול בין מאות קילוגרמים למספר טונות. על כתפיהם נוסעת, מתנודדת, נחה ושבה ללכת, כל הבמה על הקדושים שבה, האפיריון, מאות הנרות ואינספור הקישוטים הכבדים. ואין הם מחזיקים את הבמה סתם. עליהם להיות מתואמים, כי חלק מתפקידם הוא להרים את כל המבנה ולהורידו לחצי הגובה בנקודות קבועות מראש לאורך מסלול התהלוכה. ומוטל עליהם גם להתנועע על-פי המוסיקה ולגרום לבמה להטלטל ולהתנודד מצד לצד. לצורך כך הם מנמיכים את הכתף הנושאת בעול, משתמשים בידיהם וגם מכופפים את ברכיהם, ולא פעם הם אף נעזרים בראש, שאותו הם עוטפים בבד לבן לצורך הגנה. לעתים מדובר בעשרות רבות של גברים ואף למעלה מכך.

 

ולכן, אין להתפלא שלא פעם במהלך המסלול ניתן לראות costalero שנפצע וממשיך למלא את תפקידו בעודו מדמם על אבני הרחוב. קרבנם של הגברים הללו הוא חלק מהתמסרותם לאדיקות ולאבל של הפסחא. רבים מהם ממלאים את התפקיד בעקבות נדר שנדרו, ויש שעושים את הדרך על ברכיהם, לפני הבמה, כשעל גבם דמות של קדוש או צלב כבד. מי שמחליטים ליטול חלק בנשיאת במה, מחויבים גם בתקופת אימונים. הכנסיה שמארגנת את התהלוכה שבה המאמין ייטול חלק מספקת לו מזון ובגדים. והכל כחלק מגיבוש הקבוצה וחיזוק האמונה לקראת שבוע הפסחא.

 

אך לא רק גברים צועדים בתהלוכות הפסחא. לא פעם ניתן לראות מאחורי הבמה, כמין מחלקה נפרדת, קבוצה גדולה של נשים. הצועדות בולטות בפריט לבוש ייחודי: ה- mantilla. רדיד התחרה השחור מכסה את ראשן של המאמינות, והוא מוגבה מעל למצחן באמצעות מין מסרק מגולף התומך ברדיד מתוך השיער. ברחבי אנדלוסיה כולה ניתן לראות בשבוע הפסחא נשים עטורות mantilla שחורה גם שלא בעת תהלוכות.

 

ואולם, עיקר התהלוכות הוא במה שמוצג על גבי הבמות המוצעדות ברחוב. היות שכל כנסיה עורכת תהלוכה משלה, מציגה כל במה דמות ייחודית. מחד, הדמות עשויה להיות אחידה בהגדרה: מריה או ישו או אולי קדוש מקומי. מאידך, מעבר לדימוי הכללי המשותף – ישו והצלב, ישו ועל ראשו זר הקוצים, ישו המוטל מת לאחר שהורד מהצלב, מריה בוכיה או אולי מברכת את האנושות – יש לקהל עניין גדול במה שמייחד כל דמות ספציפית.

 

התקופה שלפני הפסחא מתאפיינת בעבודות שיפוץ וקישוט נרחבות של הדמויות השוכנות בכנסיות. בשיאה של תקופת ההכנות, הציבור אינו רואה את הפסלים. כך נבנה מתח המנוקז כולו לרגע שבו תצא התהלוכה מבעד לשערי הכנסיה. וכאשר הדבר קורה, המוסיקה מביעה את המתח הגדול, הבמה מתנשאת אל-על והקהל מחסיר פעימה. זהו רגע גדול של התייחדות פומבית של המאמינים עם הדמויות, וכמוהו יהיו נוספים לאורך המסלול. מול הגלימות הרקומות זהב, הכתרים המשובצים אבני-חן ואינספור העיטורים המפארים את הבמה ואת הקדושים, עשויים הצופים אינם מצליחים להתאפק. פה ושם מישהו כורע ברך בהתרגשות, ואחרים זועקים בקול רוטט: "איזו יפה! כמה שהיא יפה!", ובזוויות עיניהם אף מופיעות דמעות. יש מי שמטפסים על מרפסות ונתלים מגדרות, הכול כדי להצליח לראות את הדמות שהם מצפים לה.

 

כאמור, ההתרגשות אינה מוגבלת למשתתפים בתהלוכה או לצופים בה ברחוב. תחנות הרדיו והטלוויזיה משרדות את התהלוכות העיקריות בשידור ישיר. הקריינים אף מוסיפים מידע חשוב: סכומי הכסף שהוצאו על שיפור מראה הדמויות ועל הכנת הבמות. לקראת הפסחא, דמותה של מריה יכולה להנות מהשקעה של עשרות אלפי דולר. גם העיתונים אינם חוסכים בפרטים – כספים, תיאורים של רקמות ואבני-חן, גובלנים נוטפי עושר ועוד – פן פיסי עד מאוד של הקתוליות נחשף בריש גלי.

 

השילוב בין הפסחא כאירוע כלל-נוצרי המשחזר את קורות ישו, ובין ה- Semana Santa, שבוע הפסחא הספרדי, חושף את המידה שבה החגיגות הכלליות הן גם מקומיות מאוד. המאמינים מצפים לראות את הקדוש "שלהם" היוצא מן הכנסייה שאליה הם קשורים במיוחד. הם מעוניינים לדעת במה הושקעה תרומתם הכספית. ואם אדם מחליט להיות costalero, הרי שהוא יבחר מסדר כנסייתי או מוסד דתי אחר שהוא קרוב אליו, וינדור לכומר שלו את נדר נשיאת הבמה. אותם גופים דתיים המארגנים את נשיאת הבמות מתפקדים גם כמסגרות חברתיות, ולא פעם משולבות בהן גם תנועות-נוער או מועדונים של הכנסיה. וכך, שבוע הפסחא בספרד מתגלה כמסגרת המאחדת את החברה בעיר או בכפר המסוימים.

 

בצד הפומביות הגדולה הכרוכה בפסחא, יש לשבוע גם פן של התכנסות של האדם אל נפשו פנימה. חיזוק האמונה והזיקה לכנסיה, ההשתתפות באירועים, ובתפילות וזיכרון סבלו של ישו הכואב אישית לכל מאמין – כולם חלק מאותה התכנסות. ההחצנה הגדולה הנהוגה בעיקר באנדלוסיה עומדת בניגוד מרתק לפנייה הרוחנית פנימה, אל תוך הנפש. שילוב זה מתקיים במיוחד בדרומה של ספרד, מקום בו תרבויות ותקופות נמהלות אלה באלה מזה מאות בשנים.

 

שיא האבל, שהוא גם שיא ההתכנסות, מתרחש ביום שבת. זהו היום שבו על-פי האמונה הנוצרית ישו נטמן בקברו. לקראת סוף השבוע, המוני ספרדים מקפידים לבוא למקום הולדתם. מכל רחבי ספרד ואירופה, בניה של ספרד חוזרים לעיירה או לכפר, למקורותיהם, כדי לציין את סיום השבוע הנורא והקדוש. יום ראשון של פסחא, שבו מאמינים שיש קם לתחייה מקברו, הוא גם היום האחרון של שבוע הפסחא.

 

לפני מספר שנים, עשיתי את שבוע הפסחא באנדלוסיה, ומצאתי עצמי ביום שבת בכפר לא הרחק מסביליה. התהלוכה העיקרית התרחשה בשעת ערב, לאחר שקיעת החמה. הפעם לא הייתה הבמה מעוטרת בצבעים בהירים וגם לא היה עליה פסל זקוף. בארון קבורה מזכוכית, מוקף זרים ובד שחור לרוב היה מוטל פסל-גופתו של ישו. התהלוכה נעצרה בכיכר הכפר, מול מרפסת אנדלוסית אופיינית. המוסיקה פסקה. כעשרת אלפים איש עמדו במקום, ממלאים כל פינה בסמטאות שמסביב, והכול היו דרוכים לרגע הגדול של מסע ההלוויה המשוחזר. והנה הופיעה על המרפסת בחורה רגילה למראה, שהייתה לבושה בשחור, כיאה לאבלה. זרקורים נדלקו. ואז היא החלה לשיר את ה- saeta. השיר, שמבוצע פעם אחד בשנה בלבד, מושר "א-קאפלה", והמלים שלו מצמררות. הזמרת פונה אל ישו המת, אל גופתו המוטלת לפניה ולפני הקהל, ובין היתר היא אומרת: "הנה אתה כאן, הורידו אותך מן הצלב ואתה מת. תראה מה עשו לך היהודים, תראה למה הביאה הבגידה". למספר דקות מקפיאות דם נע השעון מאות שנים לאחור. בעלי המצנפות, הרחובות העתיקים של הכפר – ובהם "רחוב האינקוויזיציה הקדושה" – ובעיקר האדיקות הנוקשה והמרוכזת, הבהירו לי היטב ששבוע הפסחא אינו רק חגיגה עממית של צליל וצבע. באנדלוסיה זה קורה באמת.

 

(התפרסם במקור ב"מסע אחר")

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נעמה  On 28 בנובמבר 2003 at 8:10

    גם לזה אולי התכוון ניטשה, שכתב על השיבה.
    שיבת השנאה.

  • יעל  On 23 בספטמבר 2005 at 22:44

    האם אפשר להגיד שבעצם האנשים רואים בפסלים את האלים עצמם, שאחראים על סדרי העולם, (כלומר אנשים שמתפללים לאלילי אבן…..)?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: