מסתרי חיפה


מסתרי חיפה / יורם מלצר

 

חיפה נחשבת לעיר מעשית. תעשית שמנים ודלקים, נמל ומכס, צינור נפט, מרכז מסחרי לצפון הארץ, תחבורה ציבורית בשבת, מתינות בין-עדתית ופרגמטיות, הכל מצביע על זרימת חיים הנוטה לממוצעות מתונה.

 

ואולם, מבט מקרוב מעלה תהיות בסיסיות לגבי זהות העיר ומה שמצוי בה. כיצד נוצרה העיר? ממתי היא קיימת? היכן היא נמצאת ולאן היא פונה? העיר ששימשה מודל להרצל בהזיה האוטופיסטית שלו "אלטנוילנד", ואשר רבים חשבו עליה כעל הבירה של מדינת-היהודים העתידית מחד, ומאידך כעל מצדה שנייה אם יגיעו צבאות רומל לארץ-ישראל, מסתירה עולמות עליונים ותחתונים לאין-ספור.

 

חיפאים רגילים לחשוב על עירם כעל כפר קטן בימי הצלבנים, שנעלם מרישומי ההיסטוריה עד למאה ה-18, לימי האדון הפיאודלי דהאר אל-עומאר שחלש על הגליל הערבי מפיק הזיתים והמרידות. כל בוגר של שעורי מולדת ותנ"ך בבית-ספר ישראלי מותנה לזכור כי יריחו היא העיר העתיקה בעולם, והדבר מקושר לתחתיות החטא והתשוקה שקרסו עוד בימי יהושע בן-נון. לעומתה, חיפה הבנאלית אפילו אינה מופיעה בתנ"ך, אז כיצד תוכל לטעון לבכורה כלשהי?

 

לאמיתו של דבר, סומך לחודו של רכס הכרמל, מצויה שקמונה, שקורותיה לא זו בלבד שמגיעים לימי דוד ושלמה ומתועדים ברציפות עד לכיבוש הערבי במאה השביעית, אלא שהחפירות בה העלו, כבר בשנות השלושים של המאה שלנו, שהעיר התקיימה עוד בימי הכנענים, במאה הי"ד לפני הספירה. כלומר, בחיפה של ימינו ישבו בני-אדם עוד לפני הכיבוש האגדי של יהושע ובטרם שכבה רחב באפלוליות חדרה ביריחו. יתרה מכך, אם נביט על תחומי חיפה רבתי של ימינו נוכל להגיע להתיישבות הראשונה, זו של האדם הקדמון במערות הכרמל, ולהכריז על אותם מתנחלים פרה-היסטוריים כעל החיפאים הראשונים.

 

אך דווקא מבט נוסף על שקמונה הכנענית-פניקית יכול ללמדנו דבר-מה על חיפה. שקמונה ההיא הייתה אכן עיר מעשית. תעשית זיתים ותכלת-ארגמן, דיג ויציאה אל הים למסחר ולנסיעה, תרבות כתיבה קדומה, קיום על-מדיני שנסמך על מסחר עם עמים רבים לאורך חופי הים-התיכון ותרבות פיסית שלא נמנעה מלאסוף כל דבר טוב ומועיל מן המרחב, מאנטוליה וחופי תורכיה של ימינו ועד לאימפריה המצרית האדירה. ובין אותה פרוטו-חיפה קדומה לאחותה המודרנית, העשנה והעמלה, מקופלות אלפי שנים וחידות ואולי גם מספר לקחים.

 

הכרמל: לים, ללבנון ולשמים

חיפה היא העיר היחידה בארץ הפונה לים. מלים רבות נשפכו, ובצדק, על כך שתל-אביב היא עיר עם הגב לים, מטרופולין הנמלט מכחול הים-התיכון. לעומתה, חיפה עם הנוף ואצבע הכרמל המורה אל הים המקיף את העיר משלושה עברים, כולה מתבוננת קדימה והלאה, אל האופק.

 

במובן הפשוט והישיר, העיר היא הנמל. כאשר חיפאי מדבר על "העיר" הוא מתכוון לעיר התחתית, שכולה מחוברת לנמל ותלויה בו. גם המושג "הימאים" הוא נכס צאן ברזל חיפאי. במשך שנים, כל דבר שאינו מצוי בחנויות ניתן להשיגו בדוכני הימאים ברחוב העצמאות. לפני עשרים שנה ויותר, כאשר

Philadelphia Cream Cheese

היה מוצר נדיר, לא היה כל קושי למצאו אצל הימאים. וככלל, מטעמים לאניני החיך עושים את דרכם באופן רשמי או בהברחה מהנמל לחנויות בעיר התחתית ובהדר הכרמל. הסמל הגדול של היאפיות הישראלית, שלל סוגי הקפה המובחר, מגיע בעיקר באמצעות קפה "אווה" ברחוב העצמאות. חיפאים קונים שם קפה מגואטמלה ומקניה מזה למעלה משלושים שנה. הנמל מפנה את מבטה של חיפה לעולם לא רק מבחינת היותו מקור למוצרי צריכה מובחרים. אין עוד עיר בארץ שבה אדם יכול להתהלך ברחוב, להיכנס למשרד ולקנות כרטיס להפלגה לעולם הגדול. בימים שבהם טיסה הייתה עניין לבעלי ממון, היה נמל חיפה המוצא העיקרי של המדינה אל העולם ואוניות הנוסעים של צים הפכו לחלק מזהותה של העיר. כנער בחיפה, יכולת גם לחלום על הפלגה לגנואה ולמרסיי ואף לניו-יורק ולבומביי. העולם האפלולי של הספנות העולמית טישטש בדעתם של החולמים שאלות של יחסים דיפלומטיים, וגם אודסה מזה והים הבלטי מזה נראו בני-השגה לבעלי התושיה.

 

באיקונוגרפיה הציונית, עזיבת הבריטים היא התמונה שבה עוזב אחרון אנשי המנדט את נמל חיפה. ובאותה המידה, חיפה ורכס הכרמל הרובץ על הים היו המראה הישראלי הראשון שנגלה לכל מי שעלה ארצה, וכך הייתה חיפה לבירת המגיעים למדינת-היהודים, דרך "שער העליה" או בכל דרך אחרת. ואכן, לא רק היציאה מחיפה אלא גם ההגעה אליה, פותחות את העיר אל הים עד עצם היום הזה. בשני העשורים האחרונים, עוגנות בנמל אינספור ספינות של הצי האמריקני. כל אימת שהדבר קורה, העיר מתמלאת בערב-רב של לובשי מדים הדורים ובלתי-מוכרים, על השוטרים הצבאיים החגורים באלות המזנבים בהם. עם נפילת מסך הברזל, מגיעות לנמל חיפה אוניות של צליינים אוקראינים וגרוזינים, המצטרפים אל עמיתיהם האיטלקים והלטיניים, וכולם יורדים מן הסיפונים ויוצאים ליומיים או שלושה בפנים הארץ, בקבר הקדוש בירושלים ובכנסיות בבית-לחם ונצרת.

 

אך חיפה פונה אל הים ואל האופק גם בדרכים מרומזות ובלתי-חומריות. בקצה האצבע המורה אל הים, בנקודה על ההר הקרויה "סטלה מריס", אפשר לגלות את המבט העמוק של חיפה אל המרחקים. ראשית, המגדלור העומד במקום שבו עמדו מגדלורים עוד בימי הרומאים. העין המסתובבת הסורקת את הים מסמנת את חיפה ואת הר הכרמל לספינות בים התיכון. מבחינת הנוף במקום, שלוח המבט לא רק אל מפרץ חיפה ואל העיר המשפתלת עם ההר אל הים, אלא גם לחוף הנמשך צפונה, עד לחוד הגירני של ראש-הנקרה, שמאחוריו החוף הלבנוני עם צור וצידון, שהוא גם החוף הפניקי מן העת העתיקה. בימים בהירים של חורף מגיע המבט עד ל"עיניים של המדינה", לחרמון הלבן המשקיף על סוריה, וקל לדמות שהחרמון רואה את מעמקי סוריה, ואז קורץ לכרמל הצופה מצדו אל הים וצפונה. בימינו, על שלל האנטנות ומערכות המימסור האלקטרוני המיערות את פסגות הכרמל, ובתוכן "סטלה מריס" אין זה רק דימוי פואטי. ואכן, בראש המגדלור מסתובב גם מכ"מ, המביט בעיני עטלף אל הים, שמא תיפתח ממנו רעה. ועיניים אלקטרוניות נישאות מסטלה מריס גם לשמיים. מעל למגדלור ומעט מאחוריו מסוגרים טילי נ"מ שלעתים ניתן להבחין בהם מן הרחוב. זהו גם המקום שבו מוקמו סוללות טילי ה"פטריוט" בימי מלחמת המפרץ, לקדם את הטילים העירקיים במעופם.

 

ובין המגדלור לטילי הנ"מ מצוי מנזר הכרמליטים. מטבעם של מנזר וכנסיה, הם מביטים אל השמיים, נושאים תפילה בבקשת גאולה מתמשכת. אך מי שנכנס לכנסיה, מוצא בה מספר תבליטי גבס, ואחד מהם מכיל פניה למחוז קרוב-רחוק עד כאב. התבליט המוקדש לאדית שטיין, המועמדת להיות מוכרזת כקדושה קתולית. היהודיה שהמירה דתה לנצרות ונספתה באושוויץ כיהודיה – הגרמנים לא היו רגישים להמרת דת – הצטרפה למסדר הכרמליטי. התבליט, שבבסיסו הקדשה בגרמנית מטעם "חברת הצלב", כולל מגן-דוד בצורת הטלאי הצהוב וזוג ידיים האוחזות בספר, חייה של תרסה הקדושה מאווילה, בת למשפחת יהודים מומרים שייסדה את המסדר הכרמליטי, אשר גם העסיקה מאוד את אדית שטיין בכתביה.

 

המנזר פונה גם לעכו. בכניסה לבניין עומדת אנדרטה עם צלב, לזכר חייליו של נפוליאון שמצאו את מותם במצור על עכו. וזהו זכר לכך שהמנזר הוקם בידי צרפתים. הצלב הפשוט, העומד על פירמידה קטנה גם מזכיר לנו את המערכה של נפוליאון ליד הפירמידות של מצרים, וכך מותווה המבט מראש ההר מעכו ועד לקצה הדרומי של האגן המזרחי של הים התיכון. האנדרטה חיה עד היום, שכן מצאתי עליה פרח שושן לבן טרי.

 

מול המנזר הכרמליטי, ליד הכניסה למתחם המגדלור, המוחזק על-ידי חיל הים, עומד פסל של בתולה, שהוקדש בידי צליינים מצ'ילה. כתובת בספרדית אומרת: "בתולת הכרמל, מלכת צ'ילה, הצילי את עמך הקורא לך. אווה, מריה רבת-החסד, לבני צ'ילה הסוגדים לך תני אהבת-מולדת ואהבת-אל". ואין זו הדרך היחידה שחיפה וצ'ילה נכרכו זו בזו. לפני כעשרים שנה עמדה לבקר בנמל אונית הצי הצ'ילאני "אסמרלדה" ועוררה גל מחאות וגרפיטי ברחבי העיר, שכן האוניה שישמה ככלא צף בימי הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה. נראה שבין המוחים על קירות הבניינים בכרמל היו גם עולים מצ'ילה, שכן רבות מהכתובות זעקו בשגיאה חיננית: "תסולק אנית הכלה אסמרלדה". אסמרלדה, שהייתה לכלה מכח טעות, נשכחה זה מכבר, אך כלת העם הצ'ילאני, בתולת הכרמל מונצחת בפסל.

 

בתוך הכנסיה הכרמליטית מצוי שלט המסביר למבקר שהמקום חשוב בגלל ש"אליהו הקדוש לחם בעובדי האלילים שעל הכרמל". מעבר לכביש, מספר לנו שילוט עברי מטעם רשויות העיר או המדינה שהמקום קודש מדורי דורות, וממקד את תשומת הלב על מערת-אליהו, המצויה שמונה-מאות מטרים במורד המצוק לעבר הים. בניסיון נוסף לטשטש את המציאות ואת קורות המקום, מעוברת שם המקום מ"סטלה מריס" ל"כוכב הים", כאילו לא די להצניע את הנוצרים, אלא חובה גם להשכיח את הרומאים. והכל בזכות הדגשת הקיום הישראלי ומערת אליהו הנביא.

מערת אליהו היא אתר עליה לרגל כרבים אחרים בצפון הארץ. אך סגולה מיוחדת נקשרת למערה ולאליהו הקבור בה, על פי המסורת. באי המערה טוענים כי עיקר כוחו של המקום הוא בהשבת יכולת הראיה למי שהתעוורו. וכך, מעבר למכ"מ ולמגדלור, נוסף לטילים המביטים צפונה ומזרחה, נוסף להפניה לאושוויץ והמבט על מערכות נפוליאון מעכו ועד מצרים, מבטיח קצה הכרמל יכולת ראיה פשוטו כמשמעו. מעניין להזכיר כי בקרבות של נפוליאון במצרים, נפלו רבים מחייליו בשבי האויב, ורבים מהם עוורו על-ידי שוביהם. עם שובו לפריס, ייסד נפוליאון את בית-החולים הראשון לעוורים, על שם חייליו. לא ידוע לי האם ניסה לקחת את אנשיו למערת אליהו. בגלגול מוזר של הגורל, הוקם דווקא בכרמל הצרפתי, לא הרחק מהמנזר, "בית-הלוחם" לנכי צה"ל בחיפה. גם הוא מביט לים.

 

ציר שוכני המחילות

בין הר הכרמל לים ישנם שוליים של יבשה. כמובן, זה המעבר ממישור החוף לצפון, מימי קדם ועד ימינו. חשיבותה של רצועת האדמה הצרה כציון לשליטה על המעבר ועל העיר חיפה מבוטא בשמות הרחובות החשובים המובילים מן העיר התחתית לכיוון היציאה לצפון, היא ה"צ'ק פוסט" המנדטורי. רחוב העצמאות, שעם יציאת הבריטים חדל להיות רחוב המלכים, רחוב שיבת ציון ורחוב מעלה השחרור, וגם שדרות חטיבת גולני וקיבוץ גלויות. ואם אנו בחיפה וסמוך לים, עסוקים באזכור השליטה היהודית-ציונית בעיר, אין כל פלא למצוא סמוך לכיכר פייצל גם את שדרות הפל"ים. אך סמלית מכל אלה היא העובדה החותכת ששדרות הפל"ים קרעו את ים המצבות והבקיעו לעצמן מעבר בלבו של בית-הקברות המוסלמי "אל-אסתקלאל". נתעלם משגיאת הכתיב בתעתיק העברי בשלט הרשמי, הרושם את השם בכ' ולא בק', ונזכיר שמשמעות השם אינה אלא "העצמאות". השלט גם מציין שניקוי בית-הקברות הושלם על-ידי הווקף ב-1991, אך שני חלקיו סגורים במנעולים. המראה הניגלה למי שמציץ מתוך השער הוא של בית-קברות כפרי עתיק, שהעשבים גדלים בו פרא ופה ושם פורחים פרחים בגוונים מבוישים של צהוב.

 

לא הרחק מבית-הקברות "אל-אסתקלאל", בהמשך הרחוב, מצוי בית הקברות היהודי הישן "כנסת ישראל" של קהלת חיפה. ההבדל ביחס לשכנו המוסלמי ברור, והמקום פתוח, חלק מן המצבות הישנות מחודש, ואפשר לגשת לקבר האחים לקדושי תרפ"ט. גם אם המקום אינו מטופח במיוחד, הוא מתוחזק ושלט על החומה מבקש מהמבקר: "אנא שמור על קדושת בית העלמין. אל תשליך פסולת".

 

לאורך אותו הציר, לקראת התחנה המרכזית החדשה של חיפה, לפני שהדרך נעשית מהירה יותר ומוליכה לשקמונה ולמישור החוף, מצויים שני בתי-קברות נוספים. ראשית, נגלה בית-הקברות הצבאי הבריטי על דשאיו המטופחים והדקלים הזקופים המשלימים תמונת-נוף שכאילו ממתינה לקוקטייל האנגלי האמור להיערך בו. קל לדמיין מטחי-כבוד מרעימים כפי שאין קושי להוסיף למקום גברות בריטיות בשמלות ארוכות האוחזות בשמשיות בעוד בעליהן המשופמים עומדים תמירים ומשוחחים על ימי האימפריה שטרם חלפה מן העולם. בבית העלמין קבורים חיילים בריטיים שנפלו בשתי מלחמות העולם, נוצרים על-פי הצלב שעל קבריהם, יהודים ומגן דוד וכיתוב "תנצבה" על המצבה התקנית, ומצויים בו גם קברותיהם של נופלים שלמראשותיהם אין כל סמל דתי. השוויון המוחלט בעיצוב אינו מבטל אפשרות לבטא אמונת-אבות או אבל פרטי. פה ושם נחקקו מלות בית-שיר או דברי הצדעה באנגלית מבהיקה. בקיר בית-הקברות, מאחורי צלב ענק מאבן, שעליו מוצמד צלב מתכת דמוי-חרב, יש תא זעיר עם דלת. אך במקום ספר הקבורים, אתה מוצא בו לוח ועליו נאמר "ניתן להפנות שאלות לוועדה לקברי-מלחמה של ה-

Commonwealth

, מיידנהד, אנגליה". ובקיר הנגדי, בקצה השני של בית-הקברות, יש תבליט-מצבה על החומה, ועליו ה"פאתיחה" המוסלמית בכתב ערבי מפואר וכתובת: "110 אנשי כח-העבודה המצרי קבורים ליד נקודה זו". ללמדך שהמעמדות אינם נמחקים, אפילו לאחר המוות, ואותם מאה ועשרה חסרי-שם, אפילו מקום קבורתם המדויק אינו מצויין. אינני יודע אם ממשלת מצרים מטפלת בהזכרת המקום או דבר מותם של אותם אנשי כח-העבודה. אולי כדאי לפנות לוועדה לקברי מלחמה שם באנגליה.

 

ומאחורי בית-הקברות האנגלי, ללא סימן הפרדה ברור, פרט לשינוי הקיצוני במראה המקום, מצוי ה-

Templerfriedhof

, בית-הקברות של בני כת הטמפלרים שהקימו "מושבה גרמנית" גם בחיפה. ומצויה בו, למרבית האירוניה ההיסטורית, גם אנדרטה לבני הקהילה הטמפלרית בחיפה שנפלו במלחמת העולם הראשונה. המבנה הקטן עשוי בזלת ארץ-ישראלית מאוד, ועליו מטפס ונצמד בזרועות רבות ומחבקות צמח קקטוס ארץ-ישראלי לא פחות. גם במספר דקות של שיטוט בין הקברים אפשר לגלות משהו מהקשיים הנוראים שהמתיישבים הגרמנים מהמאה ה-19 נאלצו לעמוד בהם, ולא תמיד הצליחו. הנה למשל חלקת הקבר המשותפת של משפחת  בק. האב, יוהן גרגור מת בגיל ששים, ב-1874. אשתו מתה שנה אחריו, בגיל 42. אך עוד לפני כן, ב-1873, מת הבן וילהלם והוא בן 24. בת שש-עשרה הייתה אמו כשילדה אותו ליוהן גרגור בן השלושים-וחמש, והנה ראתה במות בנה ולאחר מכן במות בעלה.

 

לפני היציאה לכביש המהיר לתל-אביב, על המשכה של אותה רצועת-אדמה המשובצת בתי-קברות לכל אורכה, מצויים בתי-הקברות של חיפה דהיום. בית-העלמין הצבאי ובית-הקברות האזרחי מצויים בסמיכות זה לזה. וכמו כדי להצביע על אחד מגורמי המוות העיקריים בישראל ועל קשיי הקיום בה, טובלים בית-הקברות הללו במרבד של בסיסים צבאיים, מבתי-ההבראה הצבאי המרוחק אך מעט, ועד למרכז השיקום והאחזקה לטנקים מול בית-הקברות הצבאי.

 

עיר חברבורות

 

חיפה היא העיר המעורבת ביותר בישראל. עדות רבות חיות בה תוך מגע וגם במובלעות משל עצמן. מוסלמים, נוצרים מכנסיות רבות, ארמנים, יוונים וצ'רקסים חיים בעיר התחתית ובחלק מהדר הכרמל. לעומתם, דרוזים חיים בשני כפרים משלהם: עוספיה ודלית אל-כרמל, שאינם חלק מן העיר אך משוייכים לה בכל הנימים.

 

הנוף האנושי המזכיר את אלכסנדריה מועשר על-ידי בני כת האחמדיה אשר יושבים בכפר שהופך אט-אט לשכונה על הכרמל. הכפר כבאביר, שמוליכים אליו רחוב רענן ורחוב כבירים, בולט למרחוק בגלל שני צריחי המסגד שלו, המזדקרים לעין כל הנוסע בכביש מתל-אביב. אך בביקור במקום עצמו, כבר לא נותר כמעט זכר מזהותו הכפרית. אפילו הבתים נעשים דומים לבית המשותף היהודי המוכר, פרט לאדני החלונות המעובים ולקומות העמודים המופרזות מעט. בקצה כתף-ההר שעליו יושב הכפר כבאביר כבר מתנהל פרויקט בניה למגורים שיטשטש עוד יותר את זהות המקום. למעשה, כיום אין דבר המאפיין את כבאביר פרט למסגד גדול הממדים והבולט בהידורו המאופק. אין הוא מפגין עושר, אך ברור למתבונן שהוא גם אינו סובל ממחסור במימון. בבסיסו הוא נראה כמין מתנ"ס רחב ידיים, אך טוב הטעם בעיצוב הצריחים מסמן הן גאווה אסלאמית והן התבדלות, כיאה לבני כת מיוחדת, שהתפלגה מהאסלאם השיעי.

 

מי שנסוג מכבאביר לשכונות הוותיקות של הכרמל חש מיד בהצדקה ההיסטורית לבחירתו של הרצל בחיפה כמודל לחזונו. הרצל, שחי וצמח בווינה, היה חש בבית בכרמל ובאחוזה אפילו כיום. הכרמל עדיין שומר על אופיו הנינוח, שכולו אומר געגועים לאיזשהו "היימאט" גרמני. אכן המושג הגרמני המופשט, המייצג איזשהו רעיון נוסטלגי, רומנטי ואידילי של עיר-מולדת, חי וקיים בעוצמה בלתי-מבוטלת על הר-הכרמל. העצים בגוונים כהים של ירוק מרחיקים את המתהלך ברחובות מאותו "כאן ועכשיו" ישראלי דוחק. בתי-הקפה, שגם בגרסתם היאפית מושלת בהן אווירה של נחת-רוח, מזמינים אליהם אוכלוסיה מרכז-אירופית, שעדיין סוגדת ל"שלאף-שטונדה" ונהנית מ"כרמל-לופט" יחד עם הכלבלבים עטויי הסוודרים בדוגמה סקוטית סולידית. האוכלוסיה מן הסתם מתחלפת ובוודאי לא תישמר. אך עדיין ניתן לראות גברים המעשנים מקטרת מול הנוף הפתוח, שיערם החפוף עטוף ברשת, לבל תתקלקל התסרוקת לפני שעת התה.

 

עם כל השינויים הבאים על חיפה עם חלוף השנים – קניונים, שלטי חוצות, מרכזי-בילוי חדשים, תנועה של אוכלוסיה בין חלקיה ואל העיר בכלל – דומני שהשינויים הבולטים ביותר מקורם בעדות, הן הקיימות והן אלה שנעלמו. הנה למשל מי שמגיע למושבה הגרמנית, הכפר הטמפלרי הישן שלמעשה חדל מלהתקיים לפני כחמישים שנה ויותר, מוצא את עצמו בלב בולמוס בניה. המבקר התמים מופגז במלל על פרויקטים. "שימור", "שחזור" ו-"שיפוץ" מרקדות לפניו ומבלבלות אותו. הבתים הישנים שנבנו על-ידי הטמפלרים המוכשרים כבר עמדו להתמוטט, ובא עליהם צורך דחוף בכל המלים הללו. עוד בטרם הסתיימו העבודות, רבות העדויות על שימוש נדיב במשאיות שלמות של טיח כתמתם, סגולה במקומותינו למראה ים-תיכוני. כבר נשלפו פנסי הרחוב הדקורטיביים, שאין להם ולטמפלרים ולא כלום, ומיהרו להשתבץ במה שאחד השלטים מגדיר בגאווה "פיתוח מערך טיילות". ובאמת, מי שמע על כפר טמפלרי בלי עשר או עשרים טיילות? וכמה סמלי שגם מודיעים לנו על "שיפוץ חזיתות", ויש להניח שהמבנים עצמם יאכלסו גם סוכני נדל"ן ומקדמי פרויקטים, כי שיפוץ הוא תחום שעולה ופורח.

 

ואם נישא את מבטינו מהמושבה הגרמנית המתחדשת אל עבר צלע ההר, יתגלה מולנו עוד אתר של עמלנות משפצת. בני העדה הבהאית משנים לחלוטין את הגנים סביב מקדשם. בני הדת המסתורית, שנטלו על עצמם התחייבות לא לעסוק בכל פעילות הסברה בתחומי מדינת ישראל, שמא ייחשבו למיסיונרים, טבעו את חותמם בנוף הכרמל באמצעות כיפת הזהב הבולטת המפארת כמעט כל גלויה תיירותית של חיפה. באחרונה, הם החליטו לעטר את כל המורד, כמעט עד למושבה הגרמנית, בגנים תלויים. לצורך כך הם שכרו את שרותיו של אדריכל פרסי החי בארה"ב ובשלב זה כל השטח חפור ומצולק לקראת מה שמבטיח לנו שיהיה פלא עולם של ממש. היקף העבודות חושף לעין כל עד כמה נרחבים נכסיהם על הכרמל. לפני מספר שנים הם בנו גם ספריה עולמית לבני דתם וכן בית-דין גדול, שבשניהם לא ניתן לבקר. המבנים הלבנים, שאחד מהם מזכיר את הפרתנון, נמצאים גם הם על צלע ההר, כך שכל האזור הבהאי לא רק מעטר את הכרמל מצדו הפונה אל המפרץ, אלא גם מביט בדרכו אל עבר עכו, העיר הקדושה ביותר לבהאים, שכן בה קבור נביאם.

 

ואם העין מחפשת חפירות וצלקות של אבן גיר, הרי שאין לה אפשרות להחמיץ את הבורות הענקיים שנחפרו לא מכבר בעיר התחתית, בלב האזור הערבי. שוב אנו בשדרות הפל"ים, והפעם אין מדובר בבתי-קברות. אפשר לומר שההיפך הוא הנכון, כי החפירות העצומות מבטיחות לאכלס את בנייני השלטון: קריה של מבני-ממשלה והיכל המשפט של חיפה. וגם כאן עומד המבקר בפני שילוט המכריז בבוטות על העתיד לקום: "חלונות הסיטי", וגם הבלתי נמנע: "קרית יצחק רבין". שלט מרכזי עצום מציג הדמית-מחשב המנבאת בניינים גדולים, שיבהקו באבן ירושלמית ויפיצו נהרה על סביבתם. הדמית המחשב מחקה את כל הסביבה הקיימת, גם זו שאינה עתידה להיהרס עבור בנייני השלטון, והפכה הכל לרחבה חלקה. אך כאשר הפניתי מבטי מאותו שלט, נגלה לעיני בניין קטן, שהסתבר לי שהוא מכיל גם כנסיה יוונית-קתולית. הכנסיה אינה פונה לרחוב, אך לעומתה פונה אליו חלק אחר של הבניין, הבולט במרפסת מעץ בעיצוב שוויצרי. הצירוף המוזר מזמין אותי להתעניין במקום, ואני נכנס.

 

זהו "בית החסד" של הכנסיה היוונית-קתולית. מרכז גמילה וטיפול בחסרי-בית המאכלס כחמישה-עשר גברים ללא הבדל דת ועדה. ואכן, לשאלתי מסבירים לי שבמקום היה כומר ממוצא צרפתי ואהב לעבוד בעץ, וכיום אשתו של המנהל היא שוויצרית, כך שנמצא הסבר לעיצוב בעץ. החצר נראית כאילו נלקחה הישר מכפר יווני, על הצמחייה והאווירה הפסטורלית. על הקירות תלוי מבחר סוריאליסטי של חפצים. כלים חקלאיים מן התרבות הפלאחית של הגליל בראשית המאה מוצגים יחד עם רקטת טניס ישנה וצינור כיבוי-אש וקלשון כבאים. על אחד הקירות גם תלוי פוסטר ישן של החברה להגנת הטבע המפרט את פרחי הבר המוגנים. החצר מזכירה לי יותר את ישראל המורכבת, הארצית ומרובת-הפנים מאשר בנייני הממשל הצפויים לקום ולהאפיל על "בית החסד".

 

שתי מובלעות ישנות נוספות נמצאות מעט במעלה ההר. האחת, ואדי רושמייה, חבויה בנקיק שמעליו מתוח גשר רושמייה המוליך מהדר הכרמל לכיוון היציאה לצ'ק-פוסט. השכונה, שעדיין ניתן לעלות בה ברגל עד לפאתי שכונת רוממה הנמצאת הרחק למעלה בהר, נותרה כפי שהייתה לפני עשרים וחמישים שנה. שרידי בתים המאוכלסים על-ידי תושבים ערבים עניים, החיים בעיקר על מורדות הואדי, שעדיין נשטף בנחילי מים שוצפים בכל חורף. כמו כדי להדגיש את תוצאות מלחמת העצמאות, מצוי בחלקו הרחב של ואדי רושמייה מטווח-ירי, והתושבים במקום צופים עליו מלמעלה, שומעים את היריות ומנהלים את חייהם מעבר לקירות המפגע.

 

המובלעת השנייה היא ואדי ניסנס, מצדו השני של הדר הכרמל. עד עצם היום הזה, כשאתה נכנס לואדי ניסנס, אתה חש עצמך בכפר גלילי. אמנם גם לכאן הגיעו מכבשי המדרחוב ושותלי הפנסים הדקורטיביים, אך המקום שמר על חיוניותו החברתית והכלכלית מכח תושביו הערבים. לקראת חג המולד נעטפים הרחובות בנורות צבעוניות, כרזות ברכה ובאווירה של שמחה. מבעד לחלונות אפשר לראות עצי אשוח מקושטים וחדרים מעוטרים בנדיבות, גם אם הבתים עצמם אינם מעידים על שפע כלכלי. ואדי ניסנס גם מציע שוק ירקות אמיתי. בימינו, כשריחות השוק הפכו להיות זיכרון נוסטלגי ואביזר ספרותי, נעים לגלות שבוואדי ניסנס הם פשוט קיימים ברחוב. שהות של יותר ממספר דקות מבהירה את הסיבה. מכל רחבי הגליל התחתון מגיעים לשוק זה בעלי בוסתנים וביארות ובתאי-המטען של מכוניותיהם מיני ירקות. לא אורגניים, לא משופרים, לא עמוסי הורמונים להתפקע – פשוט ירקות חיים. בצל ירוק ומחרוזות של שום, מלפפונים ועגבניות ועוד ועוד, אמיתיים כמו פרחי-הבר בפוסטר בבית-החסד. ובשעות הבוקר מגיעים לפינת שוק ואדי ניסנס הדייגים ומניחים את הדגים הטריים בארגזים פתוחים. ברחוב המקביל לשוק מצוי נכס ישראלי אמיתי נוסף: שני דוכני הפלאפל הטוענים לתואר "הפלאפל הטוב בארץ". ברחוב צר ושומם, הם התמקמו כמובן מאליו זה מול זה. כל אחד מבעלי הדוכנים עיטר את חנותו המבריקה בגזירי עיתונים המוכיחים את בכורתו, ובהם יש בדרך-כלל גם הוכחה לכך שהיריב ממול הגיע רק למקום השני או השלישי. כשלעצמי, אינני מאמין בביקורות הללו, והסיבה לכך פשוטה. אין אתה יכול להיכנס לאחד ולאחר מכן להמשיך לשני. הבעלים עוקבים כל העת אחר הנעשה אצל השכן ממול, ואם אתה נכנס לאחד, תחושת אי-הנעימות שתיגרם לך אם תמשיך לשני תגבר על כל תאווה לפלאפל. אך גם אין לי ספק שזהו הפלאפל הטוב ביותר שטעמתי, פעם מאצל זה ופעם מאצל יריבו.

 

העיר החשאית

 

חיפה עיר של מרגלים. מבני הציבור שלה והאזורים המסחריים הישנים בהדר הכרמל ובעיר התחתית משמרים לא מעט מאווירת המנדט הבריטי. במשך שנים רבות עוד המשיכו להסתובב סיפורים על פלוני שיש לו סליק ואלמוני שהיה ב"הגנה" ואינו מוכן למסור את הארכיון שיש לו בבוידעם. גם לאחר היעלמותו של שדה-התעופה הישן של חיפה תחת פרויקטי נדל"ן גדולים, יש מי שיכול לספר על נחיתות ליליות בכתף הכרמל בימי ה"הגנה". הגנים הציבוריים אשר שימשו למפגשים חשאיים של אנשי הלח"י עדיין קיימים, ואפלוליותם לא פגה. נכון שבתקופת הבריטים נגזרה הפעילות החשאית בחיפה מכך שהעיר הייתה חשובה מאוד לבריטים, למאמץ המלחמתי שלהם ולתעשיית הנפט מעיראק. גם היותה עיר-נמל ופתח טבעי לגליל עשתה את חיפה לאתר פעילות באזור הדימדומים. האווירה האלכסנדרונית של חיפה התבטאה בבתי-הקפה ברחוב פנורמה, בברים באזור הנמל, במבנה "הקזינו" שבחוף בת-גלים, שבו בילו קצינים בריטיים וצעירות יהודיות ועוד.

 

אך עצם המבנה של חיפה עושה אותה גן-עדן למרגלים. יש אומרים שהעיר כולה חד-סטרית. אכן, חלק גדול ביותר של רחובותיה הם כאלו, ונדרש ידע רב ומיומנות כדי לנווט בה. מי ששולט ברזי הנהיגה בחיפה יכול לקצר מסלולי-נסיעה, להיעלם לפתע, להפתיע מאחור ועוד כהנה וכהנה תרגילי עיקוב וריגול. יתרה מכך, אם חיפה מסובכת לנהגים, הרי שהיא מבוך של ממש להולכי-רגל. הרחובות מתפתלים ונפגשים באופנים בלתי-צפויים, אך גרוע מכל הוא עניין המדרגות. חיפאים מתגאים בשליטתם ברזי המדרגות, ובצדק. מדרגות מחברות רחובות מקבילים הנמצאים בגבהים שונים. אך הן גם מחברות חצרות בתים עם סמטאות, אזורים ריקים עם סופי רחובות ועוד ועוד. אדם מיומן יכול ללכת את כל העיר כשהוא נחשף במידה מזערית ברחובותיה. הוא יכול לתכנן לחמוק מאזור זה או אחר או לקצר את מסלול הליכתו ולעבור קטעים שלמים של העיר באלכסון, תוך שימוש חכם בטופוגרפיה.

 

ואכן, גם בשני העשורים האחרונים יכולה עין חדה להבחין בפעילות חשאית רבה. מבחינה זו, המבט שחיפה שולחת ללבנון אינו רק רוחני או מושגי. בעיר התחתית נוהגים להיראות פה ושם ערבים נוצרים הדורי-לבוש, זרים בעליל. נראות גם מכוניות עם מספר לבנוני, שאל יושביהן מתלווה לעתים איש חשאי ישראלי ותיק, שיוצא מבניין בריטי שבו חדר מדרגות אפל וללא שילוט. עין שתישלח לגג תוכל אולי להבחין באנטנה גדולה או יותר. אין לי ספק שאם מישהו היה עורך ספירה של אנטנות בלתי-מזוהות בחיפה, על מיקומיהן המוזרים, היה נחשף בפניו עולם ומלואו של תככים, עיקוב ותדרוך חשאי.

 

ההרכב העדתי של חיפה משתלב היטב בתמונת הפעילות החשאית. נוצרים לוחשים לך, לאחר היכרות, את חששותיהם שמא מדינת היהודים לא תהיה חזקה מספיק, והם ייאלצו לעמוד מול המוסלמים שנואי-נפשם. ארמנים לוחשים לך שכל המוסלמים הם תורכים ואין לתת בהם אמון. יוונים יוצאים למספר שנים בלתי-מוסברות לקפריסין, ויהודים חדי-עין ואוזן מהלכים ברחובות, ממתינים להודעה, לסוכן שיחזור, לסימן כלשהו לרעה מצפון, או אולי להזדמנות.

 

וגם אם מעטים נותנים דעתם על הפניקים הקוסמופוליטים של שקמונה, וגם אם ימי המנדט והתורכים נעלמים לאיטם עם הבורות הנפערים בעיר, דבר-מה ים-תיכוני עד מאוד, מעורב, נינוח ורוחש פעילות ממשיך לאפיין את חיפה, העיר הפונה לים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד  On 26 בנובמבר 2003 at 0:00

    בואנה.

  • אבנר  On 26 בנובמבר 2003 at 9:44

    בפעם הבאה שאתה בסביבה של סטלה מאריס
    מאז שנכתבה הרשימה, חלונות הסיטי כבר הושלמו (עם פירמידת מרכז-פומפידו-לעניים באמצע) וגם מגדל המפרש (שיש הרואים בו כדור רוגבי ענק.)
    ליד בית-החסד תקעו שלט ענק: בית כנסת. אני בספק אם יש שם בית כנסת פעיל, אבל שלא יחשבו חס וחלילה שאין תשובה יהודית הולמת לפעמונים שמצלצלים כל יום ראשון.

  • בנאדו  On 26 בנובמבר 2003 at 19:09

    יפה. ועוד לא דיברת על בת גלים שמתנמנמת על קו המים, על האנשים שהולכים בחוף הדרומי באחר צהריים קיצי, על כוחה של תנועת הירוקים המקומית (סגן ראש העיר) והפאבים בעיר התחתית…

    חיפה מתפלאת – כשהיא מסתכלת – על הרעש והמדון של ירושלים וגוש דן. היא מעדיפה להפנות את מבטה לים

  • זו ש  On 26 בנובמבר 2003 at 19:23

    שיהודית קציר גנבה לי חצי מאתרי הילדות שאפשר לכתוב עליהם, ולהעלות מתישהוא באוב את ילדותי החיפאית.
    וראה זה פלא: לשווא טרחתי!
    כל שנות הילדות שלי בחיפה, לשווא היו.
    בקלות יכולתי לגדול בטבריה
    ולקרוא את רשימתך המדויקת כדי לשחזר לעצמי עבר בחיפה.
    הבזבוז!

  • עז הרים  On 27 בנובמבר 2003 at 10:28

    על כתבה נפלאה ועל שהזכרת לי למה אני מתגעגעת לחיפה כל הזמן.

  • אורלי  On 7 באוגוסט 2006 at 23:00

    קודם כל תודה רבה על הכתבה המדהימה על חיפה.
    אני עצמי חייה בחיפה ואני רוצה להגיד שמה שכתוב פה זה רק הקדמה למה שיש לספר על חיפה.
    עם מישהוא באמת רוצה לגלות דברים חדשים כדאי לו לבוא לבקר בעזור ואדי סאליב וואדי ניסנאס.מקומות מדהימים..ואנשים מקסימים.

  • יהודית  On 14 באוגוסט 2006 at 8:49

    מאין לקחת את הרעיון שאליהו קבור במערת אליהו? האם הוא קבור בכלל? הרי הוא עלה בסערה השמימה
    לזה לא צריך יותר מידע מינמלי בתנ"ך

  • אליאן  On 5 בנובמבר 2006 at 23:23

    הכתבה שלך היא הדבר הכי טוב שקרתי על ערינו.אני מצעיה לך להוציא ספר בסגנונך המיוחד ויש לך עוד להוסיף המון סיפורי בתים ואישים.
    נהנתי מכל גרע.תודה!!!

  • גבי  On 4 בדצמבר 2006 at 0:21

    בתור חיפאי נהניתי מכל מילה.
    רק חבל שגילית לכולם את הסודות היפים של חיפה עם המדרגות והשבילים שיכולים לקחת אותך לכל מקום בעיר מבלי שתצטרך לעבור כמעט באף רחוב: מקסימום לחצות איזה מעבר חציה וזהו.

    אני עם הכלב שלי מטייל בכל חיפה מצפון לדרום- והכל בלי ללכת באף רחוב: אם אתה מכיר את השבילים בין הוואדיות, את כל הגנים הציבוריים והמעברים הקדמונים- אתה יכול ללכת לטייל מסטלה מריס עד לאחוזה ועד הים, כל זה מבלי לעבור אפילו ברחוב אחד.

    והלואי שהמצב ישאר ככה ושיחליפו לנו את ראש העיר הנוכחי באחד שכן אכפת לו מחיפה.
    שיעזבו לנו את העיר כפי שהיא כי ככה אנחנו אוהבים אותה.
    נקודה.

  • עינב הרץ  On 14 בדצמבר 2006 at 14:19

    רציתי על וואדי ניייסנס!!!

  • אסף פדרמן  On 25 באוקטובר 2007 at 14:45

    אחרי ארבע שנים אני מצדיע לפוסט הזה.
    במדינת תל אביב, לחיפה אין ממש מקום והיא דועכת והולכת. זה מצער. אבל גם משמח את מי שבאמת מכירים את רזיה.

  • אסף פדרמן  On 25 באוקטובר 2007 at 14:46

    אחרי ארבע שנים אני מצדיע לפוסט הזה.
    במדינת תל אביב, לחיפה אין ממש מקום והיא דועכת והולכת. זה מצער. אבל גם משמח את מי שבאמת מכירים את רזיה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: