מסע ברכבת בהודו


מקום מחוץ לזמן / יורם מלצר

המקום החביב עלי בעולם אולי איננו מקום כלל. גם אינני בטוח שהוא מתקיים בזמן או שהזמן מתקיים בו כמו ביתר המקומות בעולם. אני בא אליו מדי פעם, נבלע בתוכו ליום או יומיים, והעולם חדל להתקיים. מדובר במחוז דמיון מציאותי מאוד, רועש, עשן, ריחני והומה: הרכבות המופלאות החוצות את הודו לאורכה ולרוחבה.
אני נכנס לרכבת העומדת לנסוע במשך עשרות שעות לנקודה רחוקה בקצה השני של הודו, והנה אני במקום אחר, מוגדר וערטילאי כאחד. מרגע העליה לרכבת ועד שארד ממנה כל עולמי הוא הרכבת. הודו שלכאורה זורמת לה בחוץ נעלמת והולכת. ההודים אינם שמים לב לנוף אלא שוקעים במסע ובמה שקורה בתוך הקרון, ואני איתם. מדי כמה שעות עשויה הרכבת לעצור. אז יישמע אולי קול של אחד הנוסעים שאומר לעצמו או לחברו את שם התחנה. אין איש מעיין במפה, ודומה שאין כל חשיבות למקום התחנה במרחב ההודי האדיר. מדובר בסך-הכל בנקודה בחלל, אולי קואורדינטה ברשת, לא יותר. וכך, בתנועה מתמדת בין נקודות מופשטות, נמשך המסע הניתק מן המרחב והזמן. בפנים מתנהלת שיגרה מוכרת וידועה לכל. עיתונים עוברים מיד ליד, לא פעם מציע אחד הנוסעים מעט מן המזון שאיתו לחבריו לקרון, ותמיד ישמח להסביר לך מה הוא המטעם וממה הוא עשוי. יש מי שקונה אוכל ממטבח הרכבת, אך רבים מצטיידים בכל הדרוש להם לדרך. לעתים מדובר בחיסכון בהוצאות, אך על פי רוב נובע הדבר מן המגבלות הרבות המוטלות על בני קסטות כאלה ואחרות בכל הקשור למזון, להכנתו ולהגשתו. הכל יודעים כיצד לשבת כך שיהיה נוח לכולם. אימהות צעירות יניקו את תינוקותיהן בלי לחשוף ולו צלו של טפח, והכל ידעו כיצד להסיט את מבטם בעדינות. החפצים מונחים בצורה מסוימת, ולעולם אינם מפריעים לנוסעים היושבים במקום סמוך. יש ברכבת ההודית אורח חיים מוגדר ומסודר מאוד. בתשע בערב מתחילים להתארגן ללילה. הנוסעים פותחים את הדרגשים, והכל משתתפים בחיזוקם. מרגע שאתה נשכב במקומך, איש לא יפריע לך. גברים ונשים שוכבים לישון אלו מול אלו בדרגשים סמוכים, ואף מבט אינו מבקיע את קרום הפרטיות העוטף את האדם הישן. נסיעה ברכבת יכולה להימשך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה, ובקרון הכל ימשיך להתנהל על-פי המנהגים הקבועים.
ובחוץ, הודו היא כתם חום-אפרפר. בנסיעות הראשונות הייתי מרבה להביט החוצה. שדות ונהרות, אזורים צחיחים ובהם עננות אבק העולות מעדר של בקר או מצמד שוורים החורשים במחרשת עץ. עדות של עורבים בכל מקום ישוב. ובכל מקום שבני-אדם חיים בו, ילדים ונערים משחקים קריקט, אחד הדברים העיקריים המאחדים את כל חלקיה של הודו. תחנות הרכבת הקטנות על שלטיהן הצהובים המבשרים שהגענו לקואורדינטה חדשה במסע. עיני צדה את הכתב המשתנה ומרמז על כך שאנו אכן חוצים את הודו ועוברים ממדינה למדינה, מתרבות לתרבות.
לעתים הודו מחלחלת פנימה, לדקות אחדות בלבד. בתחנות עולים מוכרי הקפה והתה. הם עושים זאת בכל שעות היום והלילה, עד שאני מפתח רפלקס פבלובי: הרכבת עוצרת, ואוזני כרויה לצעקות שתישמענה מיד. תה וקפה, קפה ותה. המבטא משתנה בהדרגתיות רכה, מבשר על התחלפות השפה ומסגיר את העושר הלשוני המדהים של היבשת. תה וקפה, מלים קצרות ובסיסיות, משתנות לאורכה של הודו. אולי זה המרחב שבו מתרחש המסע: מ"קופי" ל"קפה", ל"קאפי" ל"קאפּי" ל"קופּי". ביום ובלילה, בערות ובשינה, חודרות המלים לאוזני ומסמנות את הדרך. הודו מחלחלת כך אל הרכבת גם לנוסעי הרכבת המתמקחים עם הרוכלים תוך ניסיון לגשר על הבדלי שפה ודיאלקט. הכל נשענים על שמות המספרים, הדומים בכל רחבי היבשת, שכמעט כל לשונותיה הודו-אירופיות. גם טלטול הראש משותף לכולם ומסייע להביע הסכמה, סירוב, היסוס, הסתייגות, תודה ודחייה.
לא רק צעקות הרוכלים חודרות לחלל הסגור של הרכבת. מדי פעם קורה שבאחת התחנות עולה לקרון זוג ילדים, המנסים לשעשע את הנוסעים בריקוד ובנגינה. הנגינה מופקת באמצעות שתי פיסות שטוחות של אבן כהה, המסמנות לרקדן הקטן את הקצב המורכב. לעתים מוסיף הנגן גם שירה בקול דק. המופע כולו מסתיים בתוך דקות מעטות, כשהרכבת מתחילה לצאת מן התחנה והילדים קופצים ממנה בזריזות. נקישות האבנים מזכירות את הקסטנייטות של מוסיקת הפלמנקו.
ואכן, הוכחה נוספת לכך מתקבלת כשלרכבת עולות מספר דמויות נשיות לבושות בסארי צבועניים מאוד, מאופרות באורח מופרז, זרועותיהן עמוסות צמידים ועל רגליהן אצעדות מקרקשות. הדמויות מתחילות לרקוד בסערה, מעכסות בתנועות חדות. אחדות מהן נוקשות בקסטנייטות האבן. אלו הסריסים ההודים. קבוצה חברתית משולי-שוליה של ההייררכיה ההודית, אנשים שחייהם סבל והשפלה, ושעל פי רוב עוסקים בזנות למחייתם. יושבי הרכבת נוהגים בהם באדישות ובאיפוק. איש אינו מסרב לכך ידו של סריס המונחת על ראשו. הברכה נחשבת מאוד, ועליך להשיב לסריס במעט כסף. יד גברית כהה עמוסת טבעות שמסתיימת בציפורניים בצבע אדום כהה מונחת גם על ראשי. אני מביט לתוך עיני הסריס והן נראות לי מוטרפות ואבודות באינסוף פרטי. שטר מהיר מסיים את המפגש.
באחת הנסיעות שלי ברכבת הודית ארוכת-טווח, עצרנו לפתע באחר-צהריים שטוף שמש. זה לא היה צומת וגם לא תחנה. רחש קל חצה את האוויר הדחוס. האיש שלידי קם וניגש לחלון. מודע לכך שמעשהו חריג, גם אני רכנתי לעבר החלון. הוא הסתכל החוצה, ואז אמר לי: "Suicide". הנהנתי, והשבתי בשאלה המתבקשת: "Successful?". האיש ענה לי מיד: "No".
אך מעבר לפלישות הקצרות הללו, נוסעת לה תת-התרבות של יושבי הרכבת ללא הפרעה. קוד ההתנה
ות ושגרת החיים הופכים למציאות בפני עצמה, מציאות הרכבת. אני מתמסר לכך פעם אחר פעם. לומד להכיר את ההודים, לקבל ולתת בתוך הזרימה האנושית הנוצרת בקרון, ולהבחין בגבולות המוסכמים על הכל. באחת הנסיעות אני קורא ספר כב-כרס על וסקו דה-גמה. מדי פעם אני מתבקש לספר מה כתוב בו. הכל רואים ששמו של ההיסטוריון שחיבר את הספר מעיד עליו שהוא הודי. לרבים יש דעה על הכתוב בספר כפי שהם לומדים עליו מפי. טעות לחשוב שההודים אדישים או מנותקים. המסע ברכבת מלמד אותי לתקשר איתם, להבין מעט היכן הם חיים, לצייר לעצמי את אותו דבר שהוא המציאות שלהם. זו אינה מתקיימת "שם בחוץ", בהודו החולפת מעבר לחלונות, האשליה חסרת הרלוונטיות שנוצרת מעצם תנועת הקטר והקרונות. נראה שמציאות היא עבורם ענין אישי, נייד כמותם וגם אל-זמני.
וכשהרכבת מתחילה להתקרב ליעדה, חשים בכך כל יושבי הקרון. ארבע או חמש השעות האחרונות למסע חושפות את נחיתתם ההדרגתית של הנוסעים אל המציאות הפיסית של הגלגול הנוכחי שנגזר עליהם לחיות בו. הכל מתחילים להתכונן. פקידי בנק שנוסעים לחופשה משפחתית פושטים את הבגדים המערביים ומחליפים לתלבושת המקומית. הכל נפטרים משאריות המזון ומקפלים את העיתונים משל היו בסיום נסיעה של שעה או שעתיים ולא של יום או יומיים. הם מתכנסים בתוך עצמם. השיחות גוועות, ופה ושם יש אף מי שמתחיל להסתכל החוצה. הודו שלהם מתחילה להיברא מחדש, הרי הם מגיעים אליה. הזמן מתכונן לקבל את נתיניו אל חיקו. גם אני כבר אינני חושב על כך שחציתי את הודו כולה. גם אני מתחיל להביא את עצמי אל הודו שלי, אליה הגעתי תודות למקום החביב עלי בעולם.

(התפרסם במקור ב"הארץ")

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קורינה  On 25 בנובמבר 2003 at 12:34

    מן הרשימה שלך מתעורר החשד שאין להם טלפונים סלולרים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: