הלב של קטלוניה


הלב של קטלוניה / יורם מלצר

 

השנה היא שנת 1003. באזור אוסונה (Osona) אשר בלבה של ארץ קטלוניה נולד תינוק. הוא בן אצילים: משפחתו קיבלה את האזור שבו היא חיה מידיהם של רוזני ברצלונה העסוקים במאבק בערבים השולטים בשטחים נרחבים של קטלוניה מולדתם, כפי שהם שולטים ברוב חצי-האי האיברי. האצילים המקומיים חיים על כתף-הר מעל לנהר הגדול טר (Ter). התינוק אינו יודע דבר מכל זה. הוריו יודעים שהוא עתיד למות בתוך ימים אחדים. זהו גורלם של כל התינוקות במשפחה. אין איש יודע מדוע. הם נולדים ומתים ולהורים אין כבר תקווה לראות בעליתו של דור שימשיך את מה שהם התחילו במאמץ רב. אך התינוק החדש מפתיע את הוריו. בגיל שלושה ימים הוא פוצה את פיו ומדבר בבהירות מושלמת: "אני אמות בעוד יום או יומיים", הוא אומר. "אבל כשאמות, אני מבקש מכם לקשור את גופתי לגב של חמור ולשחרר את הבהמה. במקום שבו תבחר לעצור, שם תקימו כנסיה לפטרוס הקדוש".

הלשון הצוקית, המתנשאת מעל מימי הטר ומטה את מסלול הנהר לכדי ברך חדה, אינה נקודה סתמית או מקום אקראי. כבר במאה התשיעית לספירה ביצר את המקום לא אחר מאשר לואי החסיד, בנו של קרל הגדול. לואי, שהיה מעורב כל חייו במאבקים קשים מבית ומחוץ, נגד בניו ונגד הפולשים הנורמאנים. לואי זיהה את חשיבות ההר הסלעי המשקיף על המישור המרכזי של קטלוניה, חבל הארץ הפורה המשתרע בדרום-מזרחו של חצי-האי האיברי, למרגלות הפירנאים ששימשו במשך מאות שנים חומה בצורה מול הערבים שביקשו להתפשט לתוך אירופה. לואי הקים את ביצוריו ואף ניצל באורח חלקי שרידי מבנים קדומים יותר להקמת חומת-מגן ושער כניסה במעלה הצוק.

הילד מת. הוריו ממלאים אחר בקשתו. החמור עוצר בראש הרכס הסלעי שעליו בנה לואי החסיד את ביצוריו. החמור כמו ידע היכן הוא עוצר. כעת, כמאה וחמישים שנה לאחר הקמת הביצורים, אין כבר זכר ממשי למבנים הקודמים. ב-1006 מתחילות עבודות הבניה ומוקמת כנסיה קטנה, שאכן מוקדשת לפטרוס. המבנה הבסיסי הזה נותר על כנו במשך מאות שנים. הוא משמש אחד מאולמות התווך במנזר גדול יותר, הנבנה סביבו בהרמוניה ובאחידות סגנונית. העבודות נמשכות כחמישים שנה. בסביבות שנת 1050 עוזבים האצילים המקומיים את האזור ויוצאים לקרדונה (Cardona) במטרה להקים ארמון גדול ולכבוש אדמות מידי הערבים. יש האומרים שהם ביקשו גם להתרחק מקללת הילדים המתים סמוך לאחר הולדתם, לשנות מזל עם מקום. בעת עזיבתם המנזר כבר מוקדש רשמית ופועל במסגרת ההיררכיה הכנסייתית. בשיאו יחיו בו שנים-עשר נזירים ואב-מנזר, כפי שנדרש ממנזר בנדיקטיני. כשהאצילים הקטלוניים עוזבים, הם מוסרים את המנזר ונחלתו לידי המנזר הצרפתי הגדול קלוני (Cluny). המקום שקוע בחובות לאחר שנים של בניה ותפקוד בכוח-אדם דל וללא פעילות כלכלית משמעותית משל עצמו. השיוך למערכת המנזרית הצרפתית מציל אותו מכליה כלכלית ופיסית.

ומה עלה בגורל התינוק המת? גופתו הוחזקה במנזר במשך מאות שנים, צפונה בארון זעיר, חבילה של עצמות דקות, עטופה בפיסות בד, ספק קרעי תכריכים, ספק שרידי בגד ראשון. התעודות ההיסטוריות מספרות לנו את הסיפור האגדי על התינוק, והן גם מאשרות שעולי-רגל ומבקרים סגדו לשרידים הקדושים של הרך עד למאה ה-16. האגדה על התינוק הקדוש המשיכה להישמע מפיהם של תושבי האזור, וכך עד עצם היום הזה. כך או אחרת, גופת תינוק בארון עתיק, כזו שתאמה את כל פרטי הסיפור, נשמרה במנזר עד שנת 1966. גורל הגופה הקטנה כרוך בגורל המנזר, אך גם בתהפוכות שעברו על קטלוניה כולה, בעיקר במאה העשרים.

המנזר, שנקרא בינתיים סן פרה דה קאסרס (San Pere de Casserres) פועל ברציפות עד שנת 1521, שנה שבה מת איש הכנסיה האחרון שמונה להיות אחראי על הנכסים הבנדיקטיניים באזור. הלה החזיק את שטר-הבעלות של המקום, וספק אם היה הטריד את עצמו בעניינים היומיומיים המייגעים של המנזר הקטן, שחשיבותו האסטרטגית הועמה שנים רבות קודם לכן, עם סילוק הערבים מספרד. מלכי ספרד, שנמצאים באותה עת בשיא כוחם, כשליטיה של מעצמה עולמית אדירה, מחרימים את המקום ומוסרים אותו למסדר הישועי הנהנה מחסותם. הישועים מקימים במקום חווה חקלאית צנועה, הפועלת עד למאה ה-18, דבר שבוודאי לא סייע לשמירה על שלמות המקום ונקיונו. בינתיים, נחלשת המלוכה הספרדית וגם מעמדם של הישועים מתערער, והם מגורשים מספרד. נערכת מכירה פומבית של נכסיהם, ובכלל זה נחלות מנזר סן פרה דה קאסרס בקטלוניה. את השטח רוכשות שתי משפחות איכרים בעלי אדמות. מסמכי הרכישה מציינים שהשטח החקלאי כולל "גם חורבות", כלומר את המנזר עצמו. הנחלה מתפקדת כמשק חקלאי בסוף המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19. בדרך-כלל מעובדות האדמות בה על-ידי איכרים דלי-אמצעים המשלמים מס לאדונים הפאודלים שהאדמה שייכת להם, באמצעות מסירה של חלק מן היבול. המצב מגיע לידי כך שלקראת ראשית המאה העשרים מסתכמת אוכלוסית היושבים במנזר ובסביבתו בחקלאי בודד, לעתים רועה-צאן קשה יום המשכן את עדר הכבשים שלו באולמות העתיקים ואינו מתבייש להדליק בהם אש כדי להתחמם בלילות הקרים או כדי לבשל לעצמו ארוחה.

בינתיים מתרגשת מלחמת האזרחים הספרדית בשנות השלושים של המאה העשרים, ולשלטון עולה הרודן פרנקו. קטלוניה, שראתה עצמה תמיד ישות תרבותית ומדינית נפרדת מ"ספרד הגדולה", נכבשת תחת רגלי אנשיו של פרנקו ונאלצת להבליע כל שאיפה לביטוי עצמי של מורשת או תרבות משל עצמה. מקומות כמו מנזר סן פרה דה קאסרס נותרים בידי בעליהם המקומיים, וכל מטען ההיסטוריה המקומית המשוקע בהם מוצנע, נבלע ולא פעם גם נמחק. בשנות החמישים, בשיאה של אפלת הדיכוי הפרנקיסטי, שמים לב בעלי הנחלה שהמבנים העתיקים עומדים להיחרב. הם מבקשים עזרה משלוחת ממשלת מדריד בברצלונה, וזוכים לקבל סכום פעוט כדי למנוע מן הגשם לסיים את מלאכת הזמן ולהחריב את המקום סופית. רבים מקרב תושבי עמק אוסונה, הנחשב לערש ההיסטורי של קטלוניה, זוכרים את המנזר החולש על העמק ואת העובדה ששרד את כל תהפוכות ההיסטוריה עד לכיבוש הספרדי החדש של ארצם בידי חייליו של פרנקו. אך אנשי הרודן נמצאים בכל מקום ואין דרך לבטא שאיפות לשימור התרבות והזיכרון המקומי.

רוצה הגורל ואחת מבנות המשפחה שהנכס בבעלותה נישאת לאדריכל. הלה עובד בממשלה, ועד מהרה הוא מבין שהחורבות הזנוחות שהורי אשתו אינם מבקרים בהן הן נכס ארכיטקטוני והיסטורי מן המעלה הראשונה. האיש מתרשם עמוקות מן המנזר ומעובדת היותו דוגמה מושלמת וטהורה לסגנון הרומנסקי. המבנה המתומן, גגות הרעפים, הקירות הגבוהים שמשדרים חומרה וגם חום, העיצוב הסגפני והפונקציונלי, והנוף עוצר הנשימה שסביב, מגרים את חושי האדריכל. הוא פונה לממשלה במדריד ומנסה להשיג תקציב כדי שזו תרכוש את המקום מידי המשפחה. הכסף נמצא. מדובר בסכום גדול מאוד, שאנשי האזור זוכרים עד היום ומסרבים לאשר את פרסומו ברבים – משקעי הפרנקיזם לא נעלמו לחלוטין בספרד, אפילו בשנת 2001. על אף הפיתוי הכספי, המשפחה מסרבת למכור את המקום. הם חוששים שממשלת פרנקו תשלט עליו ותעלים אותו ממפת ההיסטוריה ואולי מן המפה בכלל. אחד האנשים המעורבים ביותר מטעם הממשלה המרכזית בניסיונה לרכוש את המנזר על אדמותיה הוא לא אחר מאשר חואן אנטוניו סמראנץ', שהיה נציג השלטון של פרנקו בברצלונה, ולימים היה לנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי. המקומיים אינם שוכחים לו את שיתוף הפעולה עם הרודן, וחלקם אף מרנן שסמראנץ' היה מעונין בעיסקת המכירה כדי "לעשות לביתו", מה גם שהוא המשיך לפעול כדי לממש את העיסקה גם מאוחר יותר, במהלך שנות הששים.

לקראת סוף שנות החמישים, העניינים מתחילים לזוז, אם כי באיטיות ובהיסוס. "אני זוכר את המקום מנעורי", מספר לואיס, שנולד באזור. "היו לוקחים אותי לטיולי הליכה לאורך נהר הטר. בפעם הראשונה שהגעתי לעיקול בנהר והרמתי את עיני אל הצוק, פרצתי בבכי". הנער בן ה-14 חשב שמדובר במבצר-רפאים או אולי במבנה שלא מן העולם הזה. הוא לא ידע מדוע אביו לוקח אותו לראות את המקום. הרגש העז שעלה בו עתיד ללוותו כל חייו. בינתיים, מחליטים תושבי הסביבה להתגייס להצלת המנזר. בתושייתם הרבה, עולה בדעתם להתקשר אל כומר בשם מוסם באטיי (Mosem Batlle), ששימש כראש צופי ברצלונה. במשך שנה באים חניכי הצופים למקום בכל שבוע. הם עושים את הדרך מברצלונה לכפר הסמוך מנייאו (Manlleu) ברכבת, ומשם ממשיכים ברגל, מהלך קילומטרים בשטח לא קל. עליהם לחצות את הנהר ולטפס על ההר שאין עליו כל שביל או דרך מסודרת. בכל פעם שהם מגיעים לגדת הנהר הם מקימים גשר חבלים. בכל פעם שהם עוזבים את המנזר, דואגים אנשי הפלנגות של פרנקו להרוס את הגשר כדי שייאלצו לבנותו מחדש בשבוע שלאחר מכן. הצופים מנקים את המקום, מפנים הריסות, ובעיקר שוכרים את שרותיו של קבלן שבונה סככות המגינות על שרידי הבניינים, שהרי במקום אין רעפים משנת 1427.

בינתיים, לא נעלם יופיו של המקום מעיניהם של חובבי הארכיטקטורה הרומנסקית. הוצאת ספרים צרפתית בשם "זודיאק" מפרסמת מדריך לשרידים רומנסקיים, ועל כריכת הספר מציגה תמונה של מנזר סן פרה דה קאסרס, שעל אף מצבו באותה עת נחשב למרשים בקנה-מידה אירופי. לאתר מתחיל לזרום קילוח דק אך יציב של תיירים צרפתים ובלגים מיטיבי לכת, הנאלצים לעשות למעשה את אותה הדרך כמו חניכי הצופים מברצלונה.

השנים חולפות, פרנקו מת באמצע שנות השבעים וספרד מתחילה לצאת אט-אט מאפלת הדיקטטורה אל אורה של הדמוקרטיה. קטלוניה זוכה למידה גוברת של אוטונומיה ומוקם שלטון מקומי. בשלב הראשון סובל הממשל הצעיר ממחסור במזומנים. מאוחר יותר מוקמות גם מועצות מקומיות ולפתע פתאום מסכימים בעלי הנכס למכור אותו. ברצלונה שבשלטון הקטלונים האוטונומיים נותנת כסף לרכישת המבנים וכל השטח סביב, לשחזור ולשיפוץ המקום לצורך פתיחתו לקהל. מקורות המקורבים לממשלה הקטלונית אומרים שהסכום ששולם קטן לאין שיעור לעומת מה שהציעה ממשלת פרנקו באמצעות משתף-הפעולה סמראנץ'. עד היום אין איש מוכן לצרף את שמו למספר מדויק, אך נודע לי שמדובר בסכום שלא היה מאפשר לקנות דירה קטנה בתל-אביב. הרכישה מתבצעת בשנת 1991, ועבודות השיפוץ מתחילות בקצב איטי ב-1994. ביולי 1998 נפתח האתר לקהל הרחב, מתוך צפי לכ-4500 מבקרים בשנה. בינתיים עומד הממוצע על כמעט מאה-אלף בכל שנה.

הקטלונים אינם שוכחים את עברם, וגם לא את העובדה שהם נהנים ממשל עצמי מזה שנים מעטות בלבד. בתחומים לא מעטים הם עדיין תלויים בחסדיה של הממשלה המרכזית במדריד. היות שכך, הם ממשיכים להתייחס לממשלת ספרד כאל יריב שיש לגבור עליו בתחבולות. לכן, עקב המחסור במזומנים לצורך פיתוח אתר סן פרה דה קאסרס, חשבו אנשי המקום ומצאו דרך לגרום לממשלה הספרדית לממן חלק מעבודות התשתית. הקטלונים הציעו את הצוק המוביל למנזר כאתר מתאים לצורך הקמת פרדור (Parador), בית הארחה ממשלתי מפואר, מן הסוג הפזור לאורכה ולרוחבה של ספרד, באתרים היפים ביותר. הממשלה המרכזית חשבה שאכן מתאים להקים פרדור מול הנהר המדהים על מימיו הנוטים לגוון טורקיז ומול הנוף המשתרע מאופק לאופק. וכך נסלל כביש הגישה, שממנו כל שנדרש לקטלונים היה לסלול שביל עפר קצר לראש הצוק, כדי לאפשר למבקרים להגיע לאתר המנזר.

כיום מציע אתר סן פרה דה קאסרס שחזור מדויק ומדהים של מנזר מן המאה האחת-עשרה. התצוגה הוכנה לפי מיטב הקריטריונים המדעיים, וכל פרט מידע מבוסס על ממצאים טקסטואליים מכתבי-יד השמורים בספריות בכל אירופה. בחוכמתם, נמנעו המשחזרים מלסטות מן השחזור המוקפד אל תחום הקיץ' הזול, והמבקר המתהלך בחדרי המנזר מרגיש שכך היה המקום בימים הקדומים ההם. חדרי מגורים וחדרי תפילה, חדר אוכל וכוכים לשמירה על ספרים, אולם תפילה גדול וחצר מקורה למחצה, הכל עומד על תילו, הכל מכוסה רעפים. וסביב לכל אלו הנוף הנדיר של המקום. קל לראות את הנזירים מתבודדים ושוקעים בהרהורים על אלוהים ועל הנצח.

מיום פתיחתו מנהל את המקום לואיס, המסרב למסור את שם המשפחה שלו. כן, זהו הנער לואיס שנתקף חרדת-קודש ואימה עמוקה נוכח מראה המנזר החרב, אי-שם לפני ארבעים שנה ויותר. הוא עובד במקום מתוך נדר דתי אישי, מסרב לקבל משכורת ומצהיר שאין לו רכוש בעולם הזה. "אני שייך לכאן", הוא אומר לי ואינו נדרש למלים נוספות כדי להסביר. נזירות ממין חדש.

לואיס עסוק מאוד גם בענייני העולם הזה. סן פרה דה קאסרס הוא בבת-עינו, אולי מהות חייו. אני עובר על ספר המבקרים ומבחין שרובם קטלוניים. גם ההסברים באתר כתובים בקטלונית בלבד, ואחדים מהמבקרים דוברי הספרדית מתלוננים על כך מעל דפי הספר. אני שואל את לואיס על אודות הענין הלשוני. זעם נורא בוקע מגרונו: "פושעים! בורים! לאומנים!", הוא זועק. הוא מספר לי על הלאומנים הקטלוניים, המבקשים למחות כל זכר לשפה הספרדית ולקשר עם ספרד. נראה שחלקם נמצאים בברית עם גורמים בכנסיה המקומית, ומבקשים לשנות את ייעוד המנזר, אולי לאתר רועש שיתמקד יותר בעצמאותה הגוברת של קטלוניה. "אתה אולי יודע איך זה כשדת ופוליטיקה לאומנית נפגשות", הוא אומר לי בתמימות. אני עונה בחיוב.

ומה עלה בגורלו של התינוק? כזכור, הגופה היתה במנזר עד 1966. בתצלומים המוצגים בכניסה לאתר המנזר כלול תצלום של ארון הקבורה הקטן. אני שואל את לואיס. "שכחתי להוסיף כסף", הוא אומר בחיוך מר. "דת, פוליטיקה וכסף". ב-1966 "נעלם" הארון מן המנזר ועקבותיו אבדו לכאורה. ב-1982 הגיע אדם בברצלונה לכומר המוודה שלו וסיפר לו שהארון בביתו. משום-מה, הארון טרם הושב למקומו. האם נחטף התינוק המת בימי פרנקו כדי לנטרל את העוקץ של המנזר הקדוש לקטלונים? האם ביקש החוטף לנצל את עליית ערכו של השריד הקדוש לאחר כינון הדמוקרטיה ומתן האוטונומיה לקטלונים, ולסחוט תמורה כספית בעד השבתו? אומרים שעד היום מתנהל משא-ומתן כספי ופוליטי להשבת הארון העתיק. איש אינו מוכן לפרט. בספרד הדמוקרטית לא שוכחים דבר, אך לא על הכל מוכנים לדבר. לואיס מביט במבקרים הרבים. "זה הלב של קטלוניה", הוא אומר. אני מניח שהוא מתכוון לאתר היפהפה שהוא מנהל.

 

(פרסום ראשון)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: